הסימפוניה הראשונה של בטהובן
הסימפוניה הראשונה בדו מז'ור אופוס 21 מאת לודוויג ואן בטהובן הולחנה בין השנים 1799-1800. הסימפוניה בוצעה לראשונה ב-2 באפריל 1800 בבורגתיאטר, וינה, והוקדשה לברון גוטפריד ואן סוויטן אשר היה פטרונו של המלחין. היצירה יצאה לאור לראשונה שנה מאוחר יותר.
רקע
הסימפוניה מראה בבירור כי בטהובן הושפע ממלחינים בני תקופתו, ובמיוחד ממורו היידן, אך ניתן למצוא ביצירה מאפיינים משלו עצמו, כמו השימוש התכוף בספורצנדו. סקיצות של הפרק האחרון מהסימפוניה נמצאו יחד עם התרגולים שלו בקונטרפונקט כאשר למד אצל המלחין אלברצברגר באביב של שנת 1795.
אינסטרומנטציה
היצירה כתובה לתזמורת הכוללת:
- שני חלילים
- שני אבובים
- שתי קלרניתות בדו וברה[1]
- שני בסונים
- שתי קרנות בדו ובפה
- שתי חצוצרות בדו
- טימפני
- סקציית כלי קשת הכוללת כינורות ראשונים ושניים, ויולות, צ'לי וקונטרבסים.
צורה
לסימפוניה ארבעה פרקים:
- אדג'יו מולטו-אלגרו קון בריו
- אנדנטה קנטבילה קון מוטו
- מינואטו: אלגרו מולטו א ויוצ'ה
- אדג'יו- אלגרו מולטו א ויואצ'ה
משך היצירה הוא כ-28 דקות.
תיאור היצירה
ההקדמה האיטית בת שתים עשרה התיבות נחשבת לרוב כבדיחה מוזיקלית, אך ישנם המיחסים זאת לאופיו האקספרימנטלי של בטהובן; היא פותחת באקורד הטוניקה, אשר מוביל למעשה לסובדומיננטה פה מז'ור. בטהובן כמו "מושך באף" את המאזין כאשר אקורד הטוניקה מופיע לראשונה רק בחלק המהיר. דבר דומה נעשה גם בסימפוניית "פראג" של מוצרט. הפרק השני (בסולם פה מז'ור - הסובדומיננטה) בסימן הטמפו אנדנטה (שמשמעו - "בקצב הליכה"), שהיכוגו מהיר יחסית. הפרק השלישי, אף על פי שהוא נקרא "מנואט" (ריקוד אצילי ומתון), הוא למעשה מהיר מאוד, עד כי הוא יכול להיחשב כסקרצו. הפרק האחרון מתחיל גם הוא בבדיחה מוזיקלית, המורכבת מסולמות חלקיים המנוגנים לאט, עד אשר מופיע אותו סולם בעלייה זריזה ומבשר על הופעת האלגרו, המסיים את הפרק. ההלצה האיטית הזו יכולה להתפרש גם כגיוון שהיה חשוב לבטהובן להכניס, מאחר ששני הפרקים שבינה הם מהירים מאוד, ולא נהוג להביא שני פרקים באותה מהירות כמעט בזה אחר זה.
קישורים חיצוניים
- פרטיטורה של הסימפוניה הראשונה של בטהובן.
הערות שוליים
- ^ כיום תפקידי הקלרנית מנוגנים על קלרניתות בסי במול משום שקלרניתות בדו וברה אינן משומשות כמעט.
21368893הסימפוניה הראשונה של בטהובן