הסימפוניה הפנטסטית

הסימפוניה הפנטסטית (Symphonie Fantastique), אופוס 14 היא סימפוניה שנכתבה על ידי המלחין הצרפתי הקטור ברליוז בשנת 1830, והיא היצירה המוכרת ביותר של מלחין זה.

הקטור ברליוז

כמו כן, היא נחשבת לאחת היצירות החשובות ביותר של התקופה הרומנטית המוקדמת, ומבוצעת תכופות בקונצרטים ברחבי העולם.

מבנה

הסימפוניה כתובה כיצירת מוזיקה תוכניתית. היא מספרת את סיפורו של אמן צעיר ורגיש - ברליוז עצמו - הרואה בדמיונו מראות שונים תחת השפעת אופיום. ביצירה חמישה פרקים, מבנה אשר נחשב לבלתי רגיל באותה תקופה (ראו: סונאטה), וכל פרק מייצג חיזיון שונה:

1. Rêveries - Passions (חלומות וייסורים)
2. Un bal (נשף)
3. Scène aux champs (תמונה בשדות)
4. Marche au supplice (הצעידה אל הגרדום)
5. Songe d'une nuit de sabbat (חלום על שבת של מכשפות)

המוטיב המרכזי (idée fixe) חוזר בכל אחד מהפרקים בצורה שונה.

פרק ראשון: Rêveries - Passions

הסימפוניה נפתחת בקטע איטי, אשר מוביל אל המוטיב המרכזי (בתיבה מס' 71 - ראו תווים למטה). לאחר פיתוחים סוערים של המוטיב, הפרק נגמר כפי שהתחיל, במנגינה איטית. פרק זה הוא קיצוני במבנהו ההרמוני, והמלחין "מטייל" בסולמות רבים לפני שהוא חוזר בסופו של דבר לסולם המקורי. צורת כתיבה זו דומה לצורת הסונאטה של היצירות הקלאסיות המוקדמות יותר, אך נחשבה לחידוש בזמנה. לכל אורך הפרק מוצגים מוטיבים ומלודיות בצורה פשטנית. ניתן להשוות זאת למוטיבים של בטהובן - רעיונות שהיו יכולים להתפתח עוד, לו המלחין היה בוחר לעשות זאת. סיבה אפשרית היא שברליוז נמנע מכתיבת מלודיות סימטריות שהיו אז באופנה, וחיפש כאלה שהיו "כה עזות בכל תו ותו, שההרמוניה המסורתית לא יכלה להן" (ציטוט מאת רוברט שומאן, מלחין בן זמנו של ברליוז).

פרק שני: Un bal

פרק זה מנוגד לחלוטין באופיו לפרק הראשון, וכתוב בסגנון ואלס ובצורה דומה לרונדו. מנגינת הוואלס נגזרת בתחילה מהמוטיב המרכזי, אך מבצעת בו שינויים רבים בהמשך. הפרק מכיל מנגינות עולות ויורדות רבות. אף על פי שמבקר אחד כינה את הפרק "המוני" בזמנו, כוונתו של המלחין הייתה לתאר דמות בודדת וגלמודה בתוך השמחה והעליזות של הנשף. המוטיב המרכזי קיים בתיבות 120–162 בצורתו המלאה, ובתיבות 302–319 בצורה מקוצרת יותר.

פרק שלישי: Scène aux champs

הפרק השלישי נפתח עם דיאלוג בין הקרן האנגלית, לבין האבוב (הנמצא רחוק מהבמה). זהו הפרק האמצעי וגם המרכזי בסימפוניה, והוא מהווה מעבר בין הדמיון וההזיה בפרקים הקודמים לסיוט בפרקים הבאים. המוטיב המרכזי מופיע בתיבות 90–102, בעיצומה של אפיזודה סוערת, ולאחר מכן שוב באווירה רגועה יותר בתיבות 150–154. בסיום ישנה חזרה למנגינת הקרן האנגלית והאבוב שפותחת את הפרק הפעם בלי האבוב. בסיום ניתן גם לשמוע שימוש חדשני לזמנו בטימפני - ארבעה נגנים המנגנים על שני סטים של טימפני, ומדמים צליל של רעם מרוחק.

פרק רביעי: Marche au supplice

פרק זה, שברליוז טען שנכתב במהלך לילה יחיד (אך למעשה נלקח מפרויקט קודם בלתי גמור - האופרה "Les Francs Juges"), מלא בקרנות עוצמתיות ומנגינות מהירות, אשר יופיעו לאחר מכן גם בפרק החמישי. הפרק כתוב בסגנון מארש. ניתן לשמוע בפרק זה גרסאות מעוותות של המוטיב המרכזי, תוך שימוש בטכניקת התיזמור המעולה של ברליוז: פיציקטו במיתרים, סטקטו בכלי הנשיפה מעץ, אקורדים בכלי הנשיפה ממתכת ומכה יחידה וחזקה על כלי הקשה - כל אלה יוצרים סדרה מיוחדת ובלתי רגילה של צבעים צליליים. סצנת ההוצאה להורג נגמרת באקורד סול מינור יחיד בפורטיסימו, המייצג את המכה הסופית: נפילת הדלת מתחת לגרדום, או אולי נפילת הגליוטינה על ראשו. מיד לפני המכה הסופית, ניתן לשמוע תזכורת קטנה למוטיב המרכזי, המנוגן סולו על ידי הקלרינט (תיבה 165).

פרק חמישי: Songe d'une nuit de sabbat

פרק זה הוא החופשי ביותר מבין כל פרקי הסימפוניה, ונחשב לחדשני מאוד בתקופתו - הוא מגיע בתעוזתו מעבר לכל מה שנעשה במוזיקה תזמורתית עד אז. הוא מבוצע לעיתים בנפרד, כיצירה העומדת בפני עצמה. הפתיחה הסהרורית מייצגת את הרוחות הצועדות על אדמת בית הקברות. המוטיב המרכזי מופיע לרגע בצורה ריקודית מעוותת במקצת בתיבות 21–28, שוב בקלרינט סולו, אך אובד ומיטשטש באקורד פורטיסימו רועם. בהמשך ניתן לשמוע את צלצול פעמוני הכנסייה (תיבה 102 והלאה), פרודיה על שיר כנסייה ידוע (Dies Irae) בתיבות 127–221, ופוגה בתיבות 241–347. ניתן לשמוע שימוש באפקטים רבים (כולל Col Legno, נגינה על כלי הקשת עם העץ במקום עם השערות של הקשת) המייצגים את ביעבוע הקדרות של המכשפות ואת זרמי הרוח. הסיום גם הוא מיוחד: ברליוז משלב את מנגינת ה-Dies Irae הקודרת עם הפוגה הפרועה של שבת המכשפות.

גרסאות

היצירה הולחנה, כאמור, בשנת 1830 ובוצעה לראשונה בדצמבר של אותה שנה. במהלך השנים הבאות ערך אותה ברליוז ושינה בה חלקים נרחבים. הגרסה שאנו מכירים פורסמה רק ב-1845. כמו כן, הסיפור עליו מבוססת הסימפוניה השתנה גם הוא במהלך השנים והגרסה הסופית המתוארת למעלה נקבעה בשנת 1855. בשנת 1831 הלחין ברליוז יצירה עבור קריין ותזמורת בשם Lelio, אשר מהווה המשך לסימפוניה הפנטסטית, אך היא לא זכתה לפופולריות רבה.

חשיבות

בסימפוניה הפנטסטית נעשה שימוש נרחב ברעיון המוטיב המרכזי - מלודיה אחת שחוזרת על עצמה בכל פרק ופרק. ברליוז קרא למלודיה הזו idée fixe (צרפתית: "רעיון קבוע"). שיטה זו כבר הייתה בשימוש בעבר על ידי קרל מריה פון ובר, אשר השתמש באופרות שלו במלודיות חוזרות כדי לציין דמויות או אובייקטים מסוימים. דוגמאות מאוחרות יותר ניתן למצוא למשל אצל רוברט שומאן, סזר פרנק וריכרד וגנר.

חשיבות נוספת ניתן למצוא בשימוש האגרסיבי של ברליוז בכלי התזמורת, אשר אפילו אויביו העידו שהיה גאוני - גם מבחינת גודל והיקף, וגם בפירוט המדויק של ההוראות לנגנים: מתי להשתמש במקלות מסוגים שונים על התופים, מתי להרכיב או לפרק משתיקים וכו' - הכול כתוב בפירוש בפרטיטורה. היבט זה של היצירה היווה נושא מרכזי למחקר מאז ועד היום.

ליאונרד ברנשטיין הגדיר את הסימפוניה כיצירה המוזיקלית הפסיכדלית הראשונה, בגלל אופייה ההזייתי הדומה לחלום, ובגלל הסברה שברליוז הלחין לפחות חלק מהיצירה תחת השפעת אופיום.

תיזמור

הסימפוניה כתובה עבור תזמורת המורכבת מפיקולו, 2 חלילים (חליל שני מכפיל את הפיקולו), 2 קלרינטים (קלרינט ראשון מכפיל קלרינט במי-במול), 2 אבובים (אבוב שני מכפיל קרן אנגלית), 4 בסונים, 4 קרנות צרפתיות, 2 חצוצרות, 2 קורנטים, 3 טרומבונים, 2 טובות (בזמנו של ברליוז, טרם המצאת הטובה, התפקיד נוגן על אופיקלאידה) 2 זוגות טימפני, תוף סנר, תוף בס, מצילות, פעמוני צ'יימס בדו ובסול, 2 נבלים וכלי קשת.

ניתן לשמוע חלק מהיצירה בסרט "לישון עם האויב" בכיכובה של ג'וליה רוברטס.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הסימפוניה הפנטסטית בוויקישיתוף

• הסימפוניה הפנטסטית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• הסימפוניה הפנטסטית, באתר על הקטור ברליוז

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

הסימפוניה הפנטסטית36001496Q462313