הסימפוניה השישית של בטהובן
הסימפוניה השישית של בטהובן בפה מז'ור (אופוס 68) של לודוויג ואן בטהובן, המוכרת בתור הסימפוניה הפסטורלית, היא סימפוניה שהושלמה בשנת 1808. זוהי אחת מהיצירות הידועות ביותר של המלחין.
רקע
בטהובן היה חובב טבע ובילה את מיטב זמנו בשיטוט במקומות בהם לא נגעה עוד יד אדם. לעיתים קרובות הוא עזב את וינה, בה התגורר, כדי לעבוד במקומות כפריים יותר. בטהובן אינו הראשון שתיאר את הטבע באמצעות מוזיקה; לדוגמה, האורטוריה של יוזף היידן "העונות", אשר בוצעה לראשונה בשנת 1802, תיארה גם היא את יופיו של הטבע, ריקודי האיכרים, סופות הרעמים, זמר הציפורים וכן הלאה. אך בטהובן לא הלחין אורטוריה נוספת, אלא סימפוניה, ובכך שחרר את המוזיקה מכבלי המהלך והמשמעות של מילות הלברית, ואפשר לעצמו חופש גדול יותר בעיצוב היצירה. כפי שאמר המלחין בעצמו על הסימפוניה: "זה עניין של לדמיין יותר מאשר לשמוע."
המתווים הראשונים של הסימפוניה נכתבו בשנת 1802. לסימפוניה היו עלילה, תוכן וכותרות תוכניתיות; בטהובן העיר: "לא קשה למאזין לתאר לעצמו את המצבים המתוארים… כל מי שדמיין אי פעם את חיי הכפר לא צריך כותרות כדי להבין את כוונותיו של המלחין."
הסימפוניה הפסטורלית הולחנה בה-בעת עם סיום כתיבת הסימפוניה המפורסמת והרוגזת יותר של בטהובן – הסימפוניה החמישית. בטהובן היה אז בשנות השלושים לחייו, וכבר סבל מחירשות חלקית.
הסימפוניה השישית בוצעה לראשונה יחד עם החמישית במסגרת קונצרט בטהובן, 1808 בתיאטר אן דר וין בווינה, ב-22 בדצמבר, בשנת 1808. היא התקבלה על ידי הקהל בקרירות קמעה, ככל הנראה בגלל ההתרגשות שנגרמה אודות הסימפוניה החמישית, הראוותנית יותר. למרות שהסימפוניה השישית מכילה את מיטב יכולתו של בטהובן, קהל המאזינים בתקופה ייחל לשמוע משהו נועז והרפתקני יותר, ולכן הסימפוניה הרגועה והאינטרוספקטיבית לא התאימה לחלוטין לציפיותיהם[דרוש מקור].
אף על פי ההתחלה החלשה, היצירה נהפכה עד מהרה לאחת הקומפוזיציות המרכזיות ברפרטואר הסימפוני. היצירה נחשבת למועדפת הן על המאזינים והן על המבצעים, ובמשך השנים הוקלטה פעמים רבות.
תזמור
הסימפוניה כתובה לתזמורת הכוללת:
כלי נשיפה מעץ
כלי נשיפה ממתכת
- 2 קרנות ב-פה וב-סי במול
- 2 חצוצרות ב-דו וב-מי במול (לפרקים השלישי, הרביעי והחמישי בלבד)
- 2 טרומבונים (אלט וטנור, לפרקים הרביעי והחמישי בלבד)
כלי הקשה
טימפני (לפרק הרביעי בלבד)
כלי מיתר
מהלך הסימפוניה
הסימפוניה ייחודית במיוחד ביחס לתקופה הקלאסית בהיותה בעלת חמישה פרקים, במקום הארבעה המקובלים. הפרקים מסודרים בסדר הבא:
1. "Erwachen heiterer Empfindungen bei der Ankunft auf dem Lande" – (התעוררותן של רגשות עליזות בעת ההגעה אל הכפר): אלגרו מא נון טרופו.
2. "Szene am Bach" – (תמונה בפלג הנחל): אנדנטה מולטו מוסו.
3. "Lustiges Zusammensein der Landleute" – (התאספות עליצה של בני הכפר): אלגרו.
4. "Gewitter- Sturm" – (סופת רעמים): אלגרו.
5. "Hirtengesang; Frohe und dankbare Gefühle nach dem Sturm" – (שיר הרועים; שמחה והודיה לאחר הסערה): אלגרטו.
משך היצירה הוא בערך 40 דקות. שלושת הפרקים האחרונים מנוגנים בזה אחר זה ללא הפסקה.
פרק ראשון
|
פרק ראשון- אלגרו מא נון טרופו |
| לעזרה בהפעלת הקובץ |
אלגרו מא נון טרופו
הסימפוניה פותחת במספר נושאים מוזיקליים שלווים ועליזים המתארים את הרגשתו של המלחין בעת הגעתו לאזורים הכפריים הרגועים. הפרק הראשון הולחן בצורת סונאטה המשתמשת בשבעה מוטיבים עיקריים, אשר מתפתחים במהלך הפרק בהרחבה.
מנקודת מבט אחרת ניתן להסיק כי נעשה שימוש במבנים זעירים, החוזרים בזה אחר זה כדי להפיק מוטיבים קטנים.
פרק שני
|
|
פרק שני- אנדנטה מולטו מוסו |
| לעזרה בהפעלת הקובץ |
אנדנטה מולטו מוסו
הפרק השני, אשר נקרא על ידי בטהובן בשם "פלג הנחל" הוא ככל הנראה אחד הלחנים המוערכים והרגועים ביותר של בטהובן. משקל הפרק הוא משקל של 12 שמיניות (12/8), הסולם הוא סי במול מז'ור- הסובדומיננטה של הסולם המקורי של היצירה, והפרק הולחן בצורת סונאטה.
בתחילת הפרק כלי הקשת מנגנים מוטיב המחקה בבהירות את קולם של מים זורמים. הצ'לים מתחלקים לשתי קבוצות- קבוצה הכוללת שני נגנים בלבד הממשיכה לנגן את מוטיב המים הזורמים, ושאר הצ'לים המנגנים בעיקר פיציקאטו ביחד עם הקונטרבסים.
לקראת סוף הפרק ישנה קדנצה לשלושה כלי נשיפה מעץ המחקה את קריאות הציפורים. בטהובן אף חילק לכל אחד משלושת הכלים מין של ציפור אותו התבקש "לחקות": זמיר לחליל צד, שליו לאבוב, וקוקית לקלרנית.
פרק שלישי
|
|
פרק שלישי- אלגרו |
| לעזרה בהפעלת הקובץ |
זהו פרק הסקרצו של הסימפוניה, אשר מתאר את האיכרים רוקדים ומתהוללים. הסולם בפרק הזה הוא פה מז'ור- חזרה לסולם המקורי.
צורת הפרק השלישי שונה מהצורה המקובלת בשימוש בסקרצו:
סקרצו | טריו | חלק במשקל של 2 רבעים (2/4) | סקרצו | טריו | חלק במשקל של 2 רבעים (2/4) | סקרצו (מקוצר)
במילים אחרות, הטריו מופיע פעמיים מאשר רק פעם אחת, ובכל פעם הוא נקטע על ידי חלק במשקל של 2 רבעים (התפרצויות של קטעי 2/4 מעין אלו מצויים גם בסונאטה ה-29 לפסנתר של בטהובן). כנראה בגלל הצורה רחבת הידיים של קטע זה, בטהובן השמיט את החזרות האופייניות שלו וכמו כן החסיר את רב חלקי הסקרצו והטריו.
הסקרצו האחרון, בסופו של הפרק, יוצר אווירה פרועה עם טמפו מהיר יותר. הפרק נגמר בפתאומיות כאשר האיכרים מבחינים שגשם מתחיל לרדת.
המוזיקולוג תאודור אדורנו זיהה את הסקרצו הספציפי הזה בתור הבסיס העיקרי לנושאי הסקרצו של המלחין אנטון ברוקנר.
תיאור מילולי של התוכנית לפרקים השלישי והרביעי
'הישיבה העליזה בצוותא של בני הכפר'... מראה לנו את כושר הסתכלותו הדק של ההומניסט בטהובן... בתחילה מופיעות יפהפיות הכפר, האצות ברגל קלה ומתחילות בריקוד תוך כדי ריצה. אחרי כן באה תמונת ההופעה של להקת מנגני הכפר הנכבדת, שצוירה בריאליזם נועז של צייר איכרים מארצות השפלה. בראש אצים הכינורות, האבוב מתאמץ לשווא להשיגם, ובעצלות מסוימת צולע הפאגוט אחריהם. קולות אחרים מצטרפים אליהם, הקלרניטות והקרנות מכריזות על בואן ועד מהרה נמצאת כל חבורת הנגנים במקום. והנה קרבים, בריקוד צעדיים כבד, שליטי המקום. עתה ניתן האות להתחלה עליזה על ידי תרועת החצוצרה המצטלצלת זמן רב. היפהפיות עומדות על הואלס שלהן, ועתה מתחילה התנדנדותם העליזה של הזוגות, תוך רקיעת רגליים עזה וקריאות גיל קולניות. לפתע – הפסקה נבעתת. טרמולו קודר של הבאסים מרמז על רעם, המתגלגל במרחק רב. נבוכים נפרדים הזוגות, נשמעות קריאות פחד חרישיות. שוב הרעם המבעית, התרוצצותם של בני אדם אובדי עצות – והנה כבר מתחוללת הסערה בכל עוצם אימתה.
— פאול בקר, בטהובן, הוצאת עידית, 1958 עברית: יצחק הירשברג
פרק רביעי
|
|
פרק רביעי- אלגרו |
| לעזרה בהפעלת הקובץ |
הפרק הרביעי, בסולם פה מינור, מתאר סופת רעמים אדירה- המוזיקה מדמה גשם דל ולאט לאט בונה את השיא. במהלך הסופה המוזיקה ממחישה רעמים, ברקים, רוחות עזות וגשם שוטף. בגלל קביעתו של בטהובן כי "זה עניין יותר של לדמיין מאשר של לשמוע", ייתכן כי המוזיקה מתארת לא רק את הסערה עצמה, אלא גם את ביעותו ופחדו של המתבונן.
לבסוף, הסערה שוככת, ומרחוק ניתן לשמוע את שאונו של הרעם הנמוג לאיטו. ישנו חיבור כמעט בלתי מורגש לפרק הבא, הכולל מוטיב המפורש בדרך כלל בתור תיאורו של בטהובן לקשת.
מאחר שהפרק הרביעי לא "נפתר" בקדנצה הסופית, ומאחר שעל פי התבנית הסימפונית הקלאסית הפרק יחשב בתור פרק "נוסף" מתוך החמישה, מבקרי מוזיקה רבים פירשו את הפרק בתור הקדמה ארוכה לפרק הסופי ולא פרק בפני עצמו. דוגמה מוקדמת יותר להליך בו השתמש בטהובן ניתן למצוא בקווינטט כלי הקשת בסול מינור (K. 516) של מוצרט, אשר גם בה אפשר לאתר פרק סופי רגוע עם הקדמה ארוכה ורועשת.
פרק חמישי
|
|
פרק חמישי- אלגרטו |
| לעזרה בהפעלת הקובץ |
הפרק החמישי והאחרון הוא בסולם פה מז'ור והמשקל הוא 6 שמיניות (6/8). שמונה התיבות הראשונות כוללות נעימת המשך לפרק הקודם אשר בו כיהנה הסערה בתור המוטיב הראשי; הפרק עצמו מתחיל מהתיבה התשיעית והלאה. הפרק נכתב בצורת הרונדו, כלומר שהמוטיב המרכזי שמופיע בתחילת הקטע, יופיע שוב מספר פעמים באמצע, ובסוף. בסוף הפרק ישנה קודה ארוכה.
כמו סיומי יצירות רבים מהתקופה הקלאסית, הפרק מדגיש במיוחד את המוטיבים הסימטריים של שמונה תיבות- במקרה הזה, חזרה על שירת ההודיה של הרועה. ניתן להניח בבירור כי האווירה שמחה בשנית.
הקודה, אשר כונתה על ידי אנטוני הופקינס "הקטע המוצלח ביותר בסימפוניה, באופן שניתן להתווכח עליו" מתחילה בשקט ולאט לאט בונה את הסיום הנלהב בה מנגנת כל התזמורת (למעט פיקולו וטימפני), עם הכינורות הראשונים המנגנים טריולות מהירות בקצה הגבוה של מנעדם. המעבר הנסער שבא בסופו המרמז על סוג של תפילה, נכתב על ידי בטהובן בתור pianissimo, sotto voce (שקט מאוד, תת-קול); מרבית המנצחים מאטים את הטמפו במעבר זה. לאחר מוטיב קצרצר המתאר את שקיעת השמש, הסימפוניה מסתיימת עם שני אקורדים מודגשים.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אנטוני הופקינס, תשע הסימפוניות של בטהובן, הוצאת סקולאר, 1981.
- דייוויד ויין ג'ונס, בטהובן: הסימפוניה הפסטורלית, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 1995.
- צ'ארלס רוזן, הסגנון הקלאסי, וו. וו. נורטון ושותפיו, ניו-יורק, הוצאה שנייה, 1997.
קישורים חיצוניים
23012913הסימפוניה השישית של בטהובן