הסימפוניה השביעית של בטהובן
הסימפוניה השביעית בלה מז'ור (אופוס 92), של לודוויג ואן בטהובן, נכתבה בין השנים 1811 - 1812. מלאכת ההלחנה החלה בעיר הספא טפליץ שבבוהמיה, שם שהה המלחין בשנת 1811 מטעמי בריאות. היא הושלמה בשנת 1812, והוקדשה לרוזן מוריץ פון פריס.
הופעת הבכורה
היצירה בוצעה לראשונה בווינה ב-8 בדצמבר 1813, בקונצרט צדקה למען נפגעי קרב הנאו במלחמות הנפוליאוניות, בניצוחו של המלחין, אשר ניצח גם על היצירה הפטריוטית "ניצחון ולינגטון", גם היא פרי עטו. את התזמורת אירגן ידידו של בטהובן, איגנץ שופנציג, והשתתפו בה ממיטב הנגנים מאותה התקופה: הכנר לואי שפור[1], יוהאן נפומוק הומל, ג'אקומו מאיירבר, אנטוניו סליירי, אנטון רומברג, ונגן הקונטרבס הווירטואוז האיטלקי דומניקו דרגונטי, עליו אמר בטהובן, כי הוא "מנגן עם אש גדולה בקרבו ובעוצמה אדירה". הקהל אהב מאד את היצירה, והפרק השני שלה בוצע כהדרן[1].
אינסטרומנטציה
היצירה כתובה לתזמורת הכוללת:
- 2 חלילים
- 2 אבובים
- 2 קלרניטות ב-לה
- 2 בסונים
- 2 קרנות ב-לה, ב-מי וב-רה
- 2 חצוצרות ב-רה
- טימפני
- סקציית כלי קשת הכוללת כינורות ראשונים ושניים, ויולות, צ'לי וקונטרבסים.
מבנה
הסימפוניה מחולקת לארבעה פרקים:
משך היצירה כ-41 דקות.
הפרק הראשון של היצירה, הנפתח בהקדמה ארוכה בקצב איטי ומתמשך (פוקו סוסטנוטו) (כמו בסימפוניה הראשונה, השנייה והרביעית), בנוי בצורת סונאטה. מן ההקדמה עובר הפרק למפעם מהיר (ויוואצ'ה) בעל אופי ריקודי (למשל, מקצבים מנוקדים), שינויי דינמיקה פתאומיים ומודולציות מפתיעות. הפרק מסתיים בקודה ארוכה, המכילה קטע מפורסם בן עשרים תיבות, שכל-כולו מוטיב של שתי תיבות החוזר עשר פעמים על רקע נקודת עוגב של הצליל מי ארבע אוקטבות נמוך יותר. מבקר המוזיקה והמלחין קרל מריה פון ובר אמר, על פי השמועה, כי "בטהובן השתגע וצריך לאשפז אותו" אחרי ששמע את הקטע הזה.
הפרק השני, בסולם לה מינור, "איטי" (אף על פי שפירוש המילה "אלגרטו" הוא "מהר במידה"), אך רק בהשוואה לפרקים האחרים בסימפוניה. הפרק השני בוצע כהדרן בהופעת הבכורה, והיה לחלק אהוב ופופולרי ביצירה. האוסטינטו (חזרה על אותו מוטיב לאורך זמן) של רבע, שתי שמיניות ושני רבעים נשמע שוב ושוב. הוא מבוסס על משקל פואטי שמקורו ביוון העתיקה, הנקרא הקסמטר דקטילי. הקסמטר דקטילי הוא סגנון כתיבה שבו השתמשו סופרים כדוגמת הומרוס ובו שתי פעימות קצרות העוקבות אחר פעימה ארוכה אחת.
הפרק השלישי הוא הסקרצו והטריו (צורה מוזיקלית). בפרק זה, הטריו מנוגן פעמיים ולא פעם אחת. זהו פיתוח של הצורה הטרנארית (א-ב-א) ל: א-ב-א-ב-א, דבר האופייני ליצירותיו בתקופה הזו כמו הסימפוניה הרביעית ורביעיית המיתרים מספר 8.
הפרק הרביעי הוא בצורת סונאטה. בקודה שלו מופיעה הוראת דינמיקה נדירה אצל בטהובן, ƒƒƒ (פורטה פורטיסימו או פורטיסיסימו. דונלד טובי, בספרו "מחקרים בניתוח מוזיקלי", מציין את "השצף-קצף הבכנאלי" של פרק זה וכותבים רבים אחרים ציינו את האנרגיה הריקודית המסתחררת שלו: הנושא הראשי מזכיר במשהו את העיבוד של בטהובן לשיר העם האירי "שמרני מכבדי הראש והנבונים", מס' 8 ביצירתו "שנים-עשר שירי עם איריים".
קבלת הקהל את הסימפוניה
מבקרי מוזיקה ומאזינים התפעמו והתרגשו לשמע הסימפוניה השביעית. לדוגמה, מתוך תיאור תוכניה של הסימפוניה השביעית אשר נכתבה על ידי גאוף קנינג:
"...הפרק האחרון שועט קדימה בקצב בלתי מרוסן, המאיים לסחוף את כל התזמורת מעל הבמה וסביב האולם, מעצם החדווה שבביצוע אחת הסימפוניות המושלמות ביותר שנכתבו אי פעם."
המלחין אנטוני הופקינס אמר על הסימפוניה:[2]
"אולי יותר מהאחרות, הסימפוניה השביעית נותנת הרגשה של ספונטניות אמיתית; נדמה כי התווים יוצאים מהדף בעוד אנו נישאים על גלי ההשראה שיצרו אותם. בטהובן בעצמו דיבר על היצירה כ-"אחת מיצירותי הטובות ביותר". מי אנו שנערער על שיפוטו?"
ריכרד וגנר, מעריץ נוסף של היצירה, קרא למקצבים המייצגים את הסימפוניה: "מופת הריקודים"[3].
מצד שני, האהדה לסימפוניה השביעית אינה אוניברסלית. קרל מריה פון ובר החשיב את הבס הכרומטי בקודה אשר בפרק הראשון כהוכחה לכך שבטהובן "מתאים לבית משוגעים"[4] והמנצח תומאס ביצ'ם מהמאה ה-20 היה לא נדיב באהדתו באותה מידה באומרו: "מה אפשר לעשות עם זה (הסימפוניה)? זה נשמע כמו הרבה יאקים מקפצים."
מדיה
|
פרק שני- אלגרטו |
| לעזרה בהפעלת הקובץ |
|
|
פרק רביעי- אלגרו קון בריו |
| לעזרה בהפעלת הקובץ |
קישורים חיצוניים
- פרטיטורה של הסימפוניה השביעית של בטהובן.
- ביצוע של הסימפוניה השביעית של בטהובן על ידי תזמורת פילדלפיה.
- ביצוע של Movement 2 על ידי הפילהרמונית של וינה בניצוחו של לאונרד ברנשטיין
הערות שוליים
21043460הסימפוניה השביעית של בטהובן