מודסט מוסורגסקי
 | |
| מודסט ' מוסורגסקי | |
| לידה |
21 במרץ 1839 קרבו, רוסיה |
|---|---|
| פטירה |
28 במרץ 1881 (בגיל 42) סנקט פטרבורג, רוסיה |
| זרם | רומנטי |
| מספר יצירות ידוע | 132 |
מוֹדֵסט פֵּטרוֹבִיץ' מוּסוֹרגְסְקִי (ברוסית: Модест Петрович Мусоргский; 9 במרץ (כך על פי הלוח היוליאני; על פי הלוח הגרגוריאני: 21 במרץ) 1839, קַריֶיבוֹ, מחוז פסקוב – 16 במרץ (על פי הלוח הגרגוריאני: 28 במרץ) 1881, סנקט פטרבורג) היה מלחין רוסי.
מוסורגסקי, אחד מחמשת המלחינים הרוסים הנודעים בשם "החמישה", היה מחדש מוזיקה רוסית. יצירותיו, ככמו יצירות של יוצרים אחרים בני זמנו, שאבו לא מעט מן ההיסטוריה הרוסית של ימי הביניים, הפולקלור הרוסי ונושאים לאומיים אחרים. לצד התרסה מכוונת כלפי מוסכמות המוזיקה המערבית, הייתה בכך גם חתירה לזהות רוסית ייחודית במוזיקה. בין יצירותיו העיקריות האופרה הלאומית הגדולה "בוריס גודונוב", הפואמה הסימפונית "לילה על הר קירח" והסוויטה לפסנתר "תמונות בתערוכה". במשך שנים רבות היו יצירותיו של מוסורגסקי מוכרות בעיקר בגרסאות שעובדו, תוזמרו והושלמו על ידי מלחינים אחרים; ברוב המקרים, אפשר להשיג כיום גם את הפרטיטורות המקוריות.
חיי מוסורגסקי
מוסורגסקי בצעירותו
מוסורגסקי, בן למשפחה עשירה שמוצאה מאצולת רוסיה הוותיקה, התחיל ללמוד נגינה בפסנתר בגיל שש, עם אמו. הוא התקדם במהירות וכעבור שלוש שנים יכול היה לנגן קונצ'רטו של ג'ון פילד לפני בני משפחה וחברים. בגיל עשר יצאו הוא ואחיו ללמוד בסנקט פטרבורג, שם המשיך בלימודי פסנתר אצל אנטון הרקה.
למוסורגסקי נועדה קריירה של קצין צבא, ובהגיעו לגיל 13 נכנס לבית הספר לצוערים של חיל המשמר, אך המוזיקה לא איבדה מחשיבותה בחייו. בשנת 1852 פרסם, על חשבון אביו, יצירה קצרה לפסנתר (לגמרי לא אופיינית לסגנונו), וכעבור שנה תיאר אלכסנדר בורודין את הנער בן ה-17 כ"פסנתרן חובב אלגנטי". בשנת 1856 סיים מוסורגסקי בהצלחה את בית הספר לצוערים והתמנה לקצין בגדוד המשמר פריאובראז'נסקי, הגדוד הראשון במעלה של חיל המשמר הקיסרי. בשנות לימודיו גילה עניין בהיסטוריה ולמד פילוסופיה גרמנית.
מוסורגסקי בבגרותו
במהלך השנתיים הבאות פגש מוסורגסקי כמה דמויות חשובות בחיי התרבות של רוסיה, בהם סזאר קואי (גם הוא קצין צבא) ומילי באלאקירב. מוסורגסקי חיבר כמה שירים וקטעים לפסנתר, לצד מספר ניכר של תרגילים בקומפוזיציה בהדרכת באלאקירב, ובשנת 1858 ויתר על הקצונה לאחר משבר קשה. ייתכן שלמשבר זה היה רכיב רוחני (במכתב אל באלאקירב הוא מזכיר "מיסטיקה ומחשבות ציניות בנוגע לאלוהות"), אבל טבעו האמיתי כנראה לא ייוודע לעולם. בשנת 1859 רכש מודסט בן ה-20 ניסיון חשוב בתיאטרון כאשר סייע בהכנות להפקת האופרה של גלינקה, החיים למען הצאר בנחלת גלבוב של זמרת לשעבר ובעלה העשיר; הוא פגש גם את ליאדוב ונהנה מביקור מפרה במוסקבה - שאחריו הצהיר על אהבתו ל"כל דבר רוסי".
על אף ההתגלות הזאת, המוזיקה של מוסורגסקי עדיין נטתה לעבר מודלים זרים: עם באלאקירב למד בעיקר מוזיקה גרמנית (לרבות סימפוניות של בטהובן), וסונאטה לארבע ידיים שהוציא מתחת ידיו בשנת 1860 מכילה את הפרק היחיד שלו בצורת סונאטה. קשה גם להבחין באיזה דחף "לאומני" בולט באופרה שלו "אדיפוס באתונה", שעליה עבד בין גיל 19 ל-22 (ולבסוף נטש בלי לסיים), או ב"אינטרמצו אין מודו קלאסיקו" לפסנתר סולו (עובד ותוזמר בשנת 1867). זו הייתה היצירה האחרונה שחיבר מדצמבר 1860 עד אוגוסט 1863: הסיבות לכך נעוצות כנראה בהופעתו מחדש של המשבר הסובייקטיבי שלו בשנת 1860 והקשיים, האובייקטיביים לחלוטין, שנבעו מ"שחרור האריסים" בשנה שלאחריה - מצב שהותיר את המשפחה משוללת מחצית מנחלתה ואת מוסורגסקי עושה חלק גדול מזמנו בכפר הולדתו, במאמצי שווא לבלום את ההתרוששות המשמשת ובאה.
אותה עת כבר השתחרר מוסורגסקי מהשפעת באלאקירב ובעיקר לימד בעצמו. בשנת 1863 החל בכתיבת אופרה נוספת - "סאלאמבו" - שעליה עבד בין 1863 ל-1866 לפני שאיבד עניין בפרויקט. במשך התקופה הזאת חזר לסאנקט פטרבורג, התפרנס כעובד מדינה בדרג נמוך וחי ב"קומונה" של שישה אנשים. בשיכרון שנסכה עליו האווירה האמנותית והאינטלקטואלית עסק בקריאה ובדיונים בקשת רחבה של רעיונות אמנותיים ומדעיים - בהם אלה של הסופר בעל דעות מהפכניות ניקולאי צ'רנישבסקי, שנודע בקביעתו, כי באמנות "צורה ותוכן הם הפכים". השפעות אלה קרבו אותו יותר ויותר לאידיאל של "ריאליזם" אמנותי על כל המתחייב ממנו, ותהיה זו האחריות להעתיק את החיים "כמו שבאמת חיים אותם"; ההתעסקות המתמדת בשכבות הנמוכות של החברה; או הדחייה של צורות מוזיקליות חוזרות וסימטריות כיון שאינן נאמנות די הצורך למהלך, שאיננו חוזר על עצמו ואיננו צפוי, של "החיים האמיתיים".
"החיים האמיתיים" הנחיתו על מוסורגסקי מהלומה מכאיבה במיוחד בשנת 1865, עם מות אמו; אז פקדה את המלחין תקופת האלכוהוליזם הרצינית הראשונה שלו. בשנה שלאחריה פורסמו שיריו ה"ריאליסטיים" הראשונים. בשנת 1867 גם סיים את הגרסה התזמורתית המקורית הראשונה של לילה על הר קירח. באלאקירב מתח עליה ביקורת וסירב לנצח עליה והתוצאה הייתה, שהיצירה לא בוצעה מעולם בחיי מוסורגסקי.
מוסורגסקי בשיאו
הקריירה של מוסורגסקי בשירות המדינה הייתה רחוקה מלהיות יציבה או מובטחת: אף כי הוצב למשרות שונות ואף קודם באותן שנים ראשונות, הרי בשנת 1867 הוכרז כ"עודף", דהיינו, הוא נשאר "בשירות" אך ללא משכורת. לעומת זאת, בחייו כאמן חלו התפתחויות נחרצות. בשנת 1867 התייחס סטאסוב לראשונה אל חבורת המלחינים הרוסים, שהתקבצו באופן רופף סביב באלאקירב, אך מוסורגסקי חדל כבר בשלב זה לנסות לרצות את באלאקירב והתקרב אל אלכסנדר דארגומיז'סקי, המבוגר יותר. מאז 1866 עבד דארגומישקי על האופרה שלו "אורח האבן", גרסה של סיפור דון חואן לטקסט של פושקין, שהמוזיקה תציג, לדבריו, "בדיוק כמות שהוא, כך שהאמת הפנימית של הטקסט לא תתעוות", ובאופן שישים קץ לחלוקה ה"לא מציאותית" בין אריה לרצ'יטטיב לטובת רצף דקלומי, דיבורי אך מועצם לירית, שיימצא אי שם בין השניים. בהשפעת היצירה הזאת (ורעיונותיו של גאורג גוטפריד גרווינוס, לפיהם "המטרה הנעלה ביותר של חיקוי מוזיקלי הוא רגש, והשיטה הנכונה לחקות רגש היא במימיקה של דיבור") מיהר מוסורגסקי לכתוב מוזיקה לאחת-עשרה התמונות הראשונות של "נישואים" מאת גוגול, בניסיון לתרגם למוזיקה את הדיאלוג של המחזה, השואף לטבעיות ולפשטות יום-יומית מכוונת. ביצירה זו הגיע מוסורגסקי לקיצוניות בשאיפתו לנטורליסטי בכתיבת מוזיקה למילים. הוא נטש את העבודה ללא תזמור אחרי שסיים את המערכה הראשונה ואף כי הדים לדקלום האופייני הזה נשמעים גם ביצירות ווקאליות מאוחרות שלו, דרך הכתיבה הנטורליסטית הייתה רק לאחת מצורות הביטוי הרבות ביצירתו ולא מעבר לזה.
חודשים אחדים אחרי שהפסיק לעבוד על "נישואים", השתכנע מוסורגסקי בן ה-29 לכתוב אופרה על סיפורו של בוריס גודונוב. לשם כך צירף ועיצב טקסט מתוך המחזה של פושקין וההיסטוריה של קאראמזין והשלים את הפרטיטורה רחבת הממדים בשנה שלאחריה, שבמהלכה התגורר אצל חברים ועבד במחלקת הייעור של המדינה. אבל בשנת 1871 לא התקבלה האופרה להפקה בימתית, כנראה משום שלא היה בה תפקיד מתאים ל"פרימדונה"; מוסורגסקי ניגש לעבודה והוציא גרסה שנייה, מעובדת ומורחבת. במשך אותה שנה שבה חלק מגורים עם רימסקי-קורסקוב הכניס ביצירה שינויים הרבה מעבר למה שדרש התיאטרון. בגרסתה זו התקבלה האופרה, כנראה במאי 1872, ושלושה קטעים מתוכה הוצגו בתיאטרון מריאינסקי בשנת 1873. (יש אומרים, שהאופרה נדחתה שנית בשנת 1872, אך אין ראיות לדבר.)
עד להפקה הראשונה של "בוריס גודונוב" בפברואר 1874, הספיק מוסורגסקי לקחת חלק בפרויקט ביש המזל של מלאדה (שבמהלכו עיבד את "לילה על הר קירח" למקהלה) והחל לכתוב את "חוֹבַנשצ'ינה" (אנ'). "בוריס גודונוב" לא זכתה להצלחה בקרב המבקרים והוצגה לא יותר מתריסר פעמים, אך התגובה האוהדת מצד הקהל עשתה אופרה זו לפסגת הקריירה של מוסורגסקי.
מוסורגסקי בשקיעתו
מפסגה זו מתחילה ירידה מתונה אך רצופה. החוג של באלאקירב החל כבר להתפורר. מוסורגסקי, שהתרחק בהדרגה מחבריו הקודמים, נפל קורבן ל"התקפי טירוף" שהיו קשורים, יש להניח, לאלכוהוליזם. חברו, הצייר ויקטור הרטמן, מת וקרובו, הרוזן גולנישב-קוטוזוב, שהיה שותפו לחדר וחיבר את השירים שמוסורגסקי הלחין, פרש מן השותפות ונשא אישה. במשך זמן מה, הצליח מוסורגסקי להתמיד בתפוקה היצירתית שלו, שכללה בשנת 1874 שירים, את פרלוד "חובנשצ'ינה" ובעיקר את "תמונות בתערוכה" שנכתבה לזכרו של הרטמן. הוא החל גם לעבוד על אופרה נוספת המבוססת על גוגול, "יריד סורוצ'ינצי" (שבשבילה ערך עוד עיבוד כוראלי של "לילה על הר קירח").
בשנים הבאות הידרדר מוסורגסקי יותר ויותר. עם היותו עכשיו חלק מחוג חדש של אנשי שם, בהם זמרים, רופאים ושחקנים, יכולתו לעמוד בפני המשקה פחתה והלכה והוא התאבל על כמה וכמה מיתות של ידידים קרובים. מדי פעם, בכל זאת, נראה שהוא מצליח לבלום את האלכוהוליזם ובתקופות אלה עבד והלחין. החיבורים המרשימים ביותר שלו במהלך שש שנות חייו האחרונות היו ארבעה "שירים ומחולות של מוות". עבודתו בשירות המדינה התערערה עוד יותר עקב "מחלותיו" והיעדרויותיו התכופות. למזלו הצליח להשיג העברה לתפקיד אצל מנהל חובב מוזיקה, שהתייחס אליו בסלחנות ובאורך רוח, ובשנת 1879 קיבל אפילו היתר לצאת למסע בן 3 חודשים ב-12 ערים, כמלווה לזמר.
כך או אחרת, הנפילה הייתה בלתי נמנעת. בשנת 1880 פוטר לבסוף משירות המדינה. קבוצת ידידים שהייתה ערה למצבו הנואש, הסדירה לו מלגת קיום, לאפשר לו להשלים את "חובנשצ'ינה"; קבוצה אחרת ארגנה קרן דומה לתמוך בו עד סיום "יריד סורוצ'ינצי". אך שום יצירה משתי אלה לא הושלמה לגמרי. בראשית 1881 הצהיר מוסורגסקי הנואש לידיד, ש"לא נותר לו אלא לקבץ נדבות". ארבעה התקפים עברו עליו בזה אחר זה. הוא אושפז בתנאים נוחים ונדמה היה שהוא מתאושש, אך המצב היה חסר תקווה. רפין צייר את תמונת דיוקנו המפורסמת במה שהתברר כימים האחרונים לחיי המלחין: הוא מת שבוע לאחר יום הולדתו ה-42.
מוסורגסקי נקבר בבית הקברות של מנזר אלכסנדר נייבסקי בסנקט פטרבורג.
יצירותיו
יצירותיו של מוסורגסקי, החדשניות במובהק, שייכות עם זאת לז'אנר התקופה הרומנטית ונשענות על המסורת המוזיקלית הרוסית. הוא השפיע על מלחינים רוסים רבים אחריו, בהם דמיטרי שוסטקוביץ' (השפעתו של מוסורגסקי ניכרת בעיקר בסימפוניות האחרונות שלו) וסרגיי פרוקופייב (באופרות). בשנת 1868/9 הוא הלחין את האופרה "בוריס גודונוב", על חייו של הצאר הרוסי בוריס גודונוב, אך האופרה נדחתה על ידי תיאטרון מריאינסקי. מאוחר יותר, מוסורגסקי שיפץ את יצירתו עד הגרסה האחרונה בשנת 1874. הגרסה המוקדמת נחשבת לאפלה ותמציתית יותר מאשר הגרסה המאוחרת, אם כי גולמית וגסה יותר. ניקולאי רימסקי-קורסקוב תזמר מחדש את האופרה בשנת 1896 ושנית בשנת 1908. האופרה שופצה ועובדה על ידי מלחינים אחרים, בהם שוסטקוביץ', אשר יצר שתי גרסאות, אחת לסרט קולנוע ואחת לתיאטרון.
"חוֹבַנשצ'ינה", אופרה מעורפלת יותר, מעולם לא הושלמה על ידי מוסורגסקי ולא הוצגה בימי חייו, אך רימסקי-קורסקוב סיים אותה והופעת הבכורה שלה הייתה בשנת 1886 בסנקט פטרבורג. גם האופרה הזו שופצה על ידי שוסטוקוביץ'. אופרה נוספת שנשארה לא גמורה לאחר מות המלחין היא האופרה "היריד בסורוצ'ינסקיה". למרות זאת, קטע הריקוד, "הגופאק" (ריקוד עם אוקראיני) המפורסם, נלקח משם. המלחין ניקולאי צ'רפנין השלים את היצירה.
אחת מהיצירות הפראיות והסוערות של מוסורגסקי היא הפואמה הסימפונית "לילה על הר קירח", אשר הפכה למפורסמת במיוחד לאחר הופעתה בסרט של אולפני וולט דיסני "פנטסיה".
היצירה המבוצעת ביותר שלו היא מחזור היצירות לפסנתר המתארות תמונות בצלילים - "תמונות בתערוכה". הלחן, המוכר לרוב בזכות הגרסה המתוזמרת של מוריס ראוול, נכתב להנצחת ידידו, האדריכל ויקטור הרטמן. היצירה נהפכה למפורסמת אף יותר כאשר בשנת 1971 הוציאה להקת הרוק המתקדם אמרסון, לייק ופאלמר אלבום בעל אותו שם - "Pictures at an Exhibition".
מוסורגסקי נחשף למוזיקה היהודית העממית ואף הושפע ממנה. הוא נמשך אל נושאים יהודיים ותנכיים והתייחס לכך בחלק מיצירותיו. כך למשל ביצירתו "יהושוע בן נון" ו"שיר העברי". על השפעה זו הרחיב וכתב המלחין הישראלי יהויכין סטוצ'בסקי בספרו "פולקלור מוזיקלי של יהודי מזרח - אירופה" שפורסם בשנת 1958.
הנצחה
פסגות מוסורגסקי באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקראות על שמו של מודסט מוסורגסקי[1].
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מודסט מוסורגסקי |
- מודסט מוסורגסקי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- מודסט מוסורגסקי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
| החמישה |
|---|
| מילי באלאקירב | צזאר קואי | מודסט מוסורגסקי | ניקולאי רימסקי-קורסקוב | אלכסנדר בורודין |
35518428מודסט מוסורגסקי