ליאונרד ברנשטיין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף לאונרד ברנשטיין)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ליאונרד ברנשטיין
Leonard Bernstein
ליאונרד ברנשטיין, צילום של ג'ק מיטשל
ליאונרד ברנשטיין, צילום של ג'ק מיטשל
לידה 25 באוגוסט 1918
ארצות הבריתארצות הברית לורנס, מסצ'וסטס
פטירה 14 באוקטובר 1990 (בגיל 72)
ארצות הבריתארצות הברית ניו יורק, ניו יורק
עיסוק מלחין, מנצח, פסנתרן
שיתופי פעולה בולטים הפילהרמונית של ניו יורק, הפילהרמונית של וינה, התזמורת הפילהרמונית הישראלית

ליאונרד ברנשטיין (נהגה: לנארד ברנסטין; Leonard Bernstein;‏ 25 באוגוסט 1918 – 14 באוקטובר 1990) היה מלחין, מנצח ופסנתרן יהודי-אמריקאי. נחשב לאחד המלחינים האמריקאיים החשובים במאה ה-20. כתב יצירות גדולות שהשפיעו על המוזיקה המודרנית של היום, כגון "קנדיד" (Candide), "סלבה" (Slava) ועוד. ברנשטיין היה המנצח הראשון שהגיש תוכניות טלוויזיה אודות מוזיקה קלאסית, שהתחילו בשנת 1954 ונמשכו עד מותו. הוא היה פסנתרן מחונן ולעיתים ניצח על התזמורת מן הפסנתר. הוא הלחין בסגנונות שונים, מוזיקה תזמורתית, בלט, מוזיקה לקולנוע ולתיאטרון, יצירות למקהלה, אולם היצירה המפורסמת והמצליחה ביותר שכתב היא המוזיקה למחזמר ולסרט המוזיקלי "סיפור הפרברים".

קורות חיים

ילדות

ברנשטיין נולד בלורנס שבמסצ'וסטס למשפחה יהודית אשר מקורה ברובנו שברוסיה (כיום באוקראינה). סבתו התעקשה ששמו הפרטי יהיה לואיס, אך הוריו העדיפו לקרוא לו ליאונרד, ושמו שונה רשמית לליאונרד כשהיה בן שש-עשרה. נגינת פסנתר ששמע באחד הקונצרטים שאליו לקח אותו אביו, שבתה את לבו בקסמה, והוא החל ללמוד נגינה על פסנתר בגיל צעיר. כילד למד בבתי הספר גאריסון ובבית הספר הלטיני של בוסטון (אנ'). אביו, איש עסקים דומיננטי, התנגד לבחירת בנו במוזיקה כעיסוק לחיים, וחדל לממן את שיעוריו. למרות זאת החל ברנשטיין ללמד ילדים בשכונה תמורת דולר לשיעור, ואף לנגן בסופי שבוע בחתונות תמורת "שני דולר ואצבעות שותתות דם".[1]

תקופת הקולג'

לאחר סיום לימודיו בבית הספר הלטיני של בוסטון ב-1935, המשיך ברנשטיין את לימודיו באוניברסיטת הרווארד, שם למד מוזיקה אצל וולטר פיסטון, ובהמשך במכון קרטיס למוזיקה בפילדלפיה, שם למד ניצוח אצל פריץ ריינר. במהלך שנות לימודיו בקרטיס המשיך גם בלימודי פסנתר עם איזבלה וֶנגֶרובה (אנ') והיינריך גבהרד.

ברנשטיין הושפע מהמנצח דימיטרי מיטרופולוס, שבזכות הכריזמה שלו בחר בניצוח. סגנון הניצוח של מיטרופולוס לא דמה לזה של ברנשטיין, אך השפיע עליו לנצח כמוהו מן הפסנתר, על הבחירה לוותר על שרביט המנצחים, ואף על התעניינותו הרבה במאהלר. ברנשטיין אף הושפע מן המלחין אהרן קופלנד, שאותו פגש בקונצרט ולאחר מכן במסיבה לכבוד יום ההולדת שלו בשנת 1938. באותה מסיבה ניגן ברנשטיין את "וריאציות לפסנתר" של קופלנד, יצירה קשה לביצוע שברנשטיין לא ידע מאומה על המלחין שלה עד אותו ערב. לאחר מכן, אף שלא היה באופן פורמלי תלמיד של קופלנד, נהג באופן קבוע להתייעץ איתו לגבי יצירתו והתייחס אליו כ"מורה היחיד שלו להלחנה". ברנשטיין הנציח את פגישתו עם קופלנד באקרוסטיכון שחיבר לכבוד יום הולדתו ה-80 בו הוא מודה בפתיחתו ובסופו לאנה סוקולוב על כך שהפגישה ביניהם.[2]

חייו האישיים

אף שהיה סוטה, ב-1951 נישא לפליסיה מונטֶאָלֶגרֶה (אנ') היא התגיירה בעקבות נישואיהם ונולדו להם שלושה ילדים. מונטאלגרה השתתפה בביצוע הסימפוניה השלישית של ברנשטיין, "קדיש", עם הפילהרמונית של ניו יורק בשנות ה-60, כקריינית.

ליאונרד ברנשטיין, 1944

מורשת

ברנשטיין זכה להערכה רבה כמנצח, כמלחין, כפסנתרן וכמחנך. הוא נודע בציבור כמנהל המוזיקלי של הפילהרמונית של ניו יורק, כמי שניצח על רבות מהתזמורות המובילות בעולם, וכמלחין המוזיקה לסרט המוזיקלי המצליח "סיפור הפרברים". בסך הכול, כתב שלוש סימפוניות, שתי אופרות, חמישה מחזות זמר ומגוון יצירות אחרות. בנובמבר 1943, זמן קצר לאחר שנבחר לעוזר המנצח של הפילהרמונית של ניו יורק, עלה על דוכן המנצחים להופעתו הראשונה בגלל מחלתו של ברונו ולטר. הוא זכה להצלחה גדולה ולפרסום מיידי, מאחר שהקונצרט שודר בשידור חי ברדיו בערוץ הארצי. דבר מחלתו של ולטר נודע לברנשטיין רק באותו יום, כשהודיעו לו שיהיה עליו לעלות על דוכן המנצחים בשעה 15:00 לקונצרט מנחה ולנצח על "דון קישוט" של ריכרד שטראוס ועל יצירות אחרות. ברונו ולטר הזמין אותו אל חדר המלון שלו ושם, על אף מחלתו, סימן לו בפרטיטורות את מה שיהיה עליו לדעת בזמן הניצוח כדי להתאים את עצמו לדקויות שהתזמורת למדה עם ולטר. הוא סיפר שהקונצרט עבר עליו בערפול מוחלט, ורק כשהסתיים בתשואות נלהבות, הבין שהצליח במשימה.[3]

ב-1945 מונה ברנשטיין למנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית של ניו יורק, וכיהן בתפקיד זה עד 1947.

ב-1947, בתקופת המנדט הבריטי, ניצח ברנשטיין בפעם הראשונה בתל אביב, על התזמורת הפילהרמונית הארץ-ישראלית והחל בכך את קשר חייו עם ישראל. המעבר לארץ ישראל היה אפשרי בזמנו אך ורק דרך מצרים, ועקב תמיכתו של ברנשטיין בציונות סירבה השגרירות המצרית בפריז לאשר לו ויזה. הוויזה אושרה הודות להתערבותו של פקיד אמריקאי, שאהב את יצירתו. בשנת 1948 ניצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית לפני חיילים, בקונצרט פתוח שנערך בעיר העתיקה של באר שבע. ההתקהלות של מספר חיילים רב במקום אחד, שנצפתה על ידי מטוסי סיור מצריים, גרמה למצרים לחשוד, שמדובר בהתקפה מתוכננת, והם ריכזו כוחות למקרה הצורך. בסיעתא דשמיא, באותו זמן אכן התקיימה התקפה ישראלית במקום אחר, וכך, שלא במתכוון, היה הקונצרט לגורם הסחה צבאי.[4]

לאחר מלחמת העולם השנייה החלה הקריירה הבינלאומית של ברנשטיין לפרוח. ב-1949 ניצח על הבכורה העולמית של "סימפוניית טוראנגלילה" של אוליבייה מסייאן. ב-1951 החליף את סרגיי קוסביצקי המנוח כראש מחלקת התזמורת ומחלקת הניצוח בטנגלווד.[5] ב-1957 ניצח על קונצרט הפתיחה של היכל התרבות בתל אביב; במשך השנים ערך שם הקלטות רבות עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בדצמבר 1963 ביצע עם תזמורת זו בביצוע בכורה עולמי את הסימפוניה השלישית שלו, ""קדיש"" עם מקהלת הילדים על שם צדיקוב. במהלך החזרות על "קדיש", ב-22 בנובמבר 1963, נרצח הנשיא ג'ון קנדי, והפרק השלישי של הסימפוניה, שנמצא אז בתהליכי ליטוש אחרונים, הוקדש "לזכרו האהוב של ג'ון פיצג'רלד קנדי".[6]

ב-1958 התמנה ברנשטיין למנהל המוזיקלי של הפילהרמונית של ניו יורק, תפקיד שבו החזיק עד 1969. במהלך שנות ה-60 נעשה ברנשטיין לדמות ידועה היטב בארצות הברית הודות לאחד ממפעליו העיקריים, תוכנית הטלוויזיה הפופולרית "קונצרטים לצעירים" (בשיתוף עם הפילהרמונית של ניו יורק), שבה הגיש הסברים על מוזיקה קלאסית, מלחינים ויצירות בצורה מעניינת, שהצליחה למשוך גם ילדים לצפות בה. בחג המולד, 25 בדצמבר 1989, ניצח ברנשטיין על הסימפוניה התשיעית של בטהובן כחלק מהחגיגות לרגל נפילת חומת ברלין. הקונצרט הועבר בשידור חי בטלוויזיה ליותר מ-20 ארצות, לקהל מאזינים שמנה לפי ההערכה כ-100 מיליון איש. לרגל האירוע שינה ברנשטיין מילה אחת בטקסט של פרידריך שילר ל"אודה לשמחה", ושילב את המילה "חירות" (Freiheit) במקום "שמחה" (Freude). "אני בטוח שבטהובן היה נותן לנו את ברכתו", אמר ברנשטיין.

כמנצח זכה ברנשטיין להערכתם ולהוקרתם של מוזיקאים רבים. מעמד מיוחד היה שמור לו בין חברי הפילהרמונית של וינה והתזמורת הפילהרמונית הישראלית, שם היה מנצח אורח קבוע. הוא נחשב מעורב במיוחד ביצירותיהם של גוסטב מאהלר, אהרן קופלנד, יוהנס ברהמס, דמיטרי שוסטקוביץ' ויצירותיו שלו. הוא שכלל גישה מקורית לעבודה על סימפוניה של מאהלר, בהצגת כל פסוק ושירתו לפני התזמורת, כדי להבהיר לנגנים את המשמעות השלמה ולהשיג את האפקט הדרוש, עם אוזן מוזיקלית מדויקת שלא החמיצה דבר. ברנשטיין ניצח בכל רמ"ח אבריו. הוא פיסל את המוזיקה בגופו ובפניו ושינה את אופי ניצוחו בהתאם לאופי היצירה - התאבל בניצוח על סימפוניית "ירמיהו" שלו, היה רך ועדין כשניצח מן הפסנתר אגב נגינת מוצרט ורקד בעת הניצוח על "הואלס" של מוריס ראוול.[7]

ברנשטיין נפטר חמישה ימים בלבד אחרי פרישתו. הוא ניצח על הקונצרט האחרון שלו בטנגלווד, בברקשיירס שבצפון מסצ'וסטס, ב-19 באוגוסט 1990. הייתה זו התזמורת הסימפונית של בוסטון אשר ניגנה את "אינטרלוד ארבעת הימים" של בנג'מין בריטן ואת הסימפוניה השביעית של בטהובן.

ביום תהלוכת הלווייתו ברחובות מנהטן הסירו עובדי בניין את כובעיהם, נופפו וצעקו "היה שלום, לני". ליאונרד ברנשטיין קבור בבית העלמין גרינווד שבברוקלין, ניו יורק.

ברנשטיין והיהדות

ברנשטיין היה מודע ליהדותו, והתייחס לנושא זה ברבות מיצירותיו: הוא שילב בהן מוטיבים יהודיים (מן התפילה, קריאת התורה וכדומה) ואף כתב טקסט יהודי (כמו למשל ב"סימפוניית קדיש" או ב"מזמורי צ'יצ'סטר"). ביצירתו הביא לידי ביטוי את התמודדותו האמונית ואת יחסו ליהדות. ברנשטיין אף ביקר והופיע פעמים רבות בישראל, בעיקר עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בין השאר חיבר את היצירה "חליל" (1981), שנכתבה לזכרו של ידין טננבוים, נגן חליל צעיר ומבטיח שנהרג בסיני במלחמת יום הכיפורים, בהיותו בן 19 בלבד.

עוזרו האישי של ברנשטיין, ישראל אדלסון, לימד בעבר בישיבה המוזיקלית "כינור דוד", וכיום הוא מתגורר בניו יורק ומתעסק במוזיקה חסידית.

הנצחה

חתימתו של ליאונרד ברנשטיין, וינה

לאחר מותו החליטה עיריית תל אביב-יפו לקרוא לכיכר התזמורת על שמו.

יצירות

יצירות נבחרות

ספריו שתורגמו לעברית

היצירות היהודיות של ברנשטיין כוללות את: סימפוניה מס' 1: ירמיה. (בפרק האחרון יש ציטוט ממגילת איכה)

הסימפוניה השלישית, "קדיש". היצירה היא אנטי-דתית.

מזמורי צ'יצ'סטר. היצירה נכתבה במקור עבור כנסיית צ'יצ'סטר באנגליה. הטקסט הוא כולו בעברית. מדובר בחלקים מתהילים שהולחנו. מוזיקלית היצירה מחולקת ל-4 פרקים ומזכירה בצורתה סימפוניה. לסולן בביצוע היצירה בישראל בחר ברנשטיין בדניאל סיקסיק, בן 13, לאחר ששמע אותו שר.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: ליאונרד ברנשטיין
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ליאונרד ברנשטיין

הערות שוליים

  1. ^ Humphrey Burton, Leonard Bernstein, Doubleday, 1994
  2. ^ Larry Warren, Anna Sokolow: The Rebellious Spirit (London and New York: Routledge, 1998), 212. מסת"ב 90-5702-184-6.
  3. ^ יוטיוב, "אהבה לשלוש תזמורות", לאונרד ברנשטיין מדבר על התזמורות בחייו (מן הדקה החמישית)
  4. ^ "אהבה לשלוש תזמורות", ליאונרד ברנשטיין ביוטיוב
  5. ^ ג'ק גוטליב, תוכניית התזמורת הפילהרמונית הישראלית, "100 שנה להולדת ליאונרד ברנשטיין", דצמבר 2018
  6. ^ גוטליב, תוכניית היובל לליאונרד ברנשטיין
  7. ^ מיכאל אוהד, "הפילהרמונית", עמ' 48


זוכי פרס לאוני סונינג למוזיקה
1959–1980 איגור סטרווינסקי (1959) • ליאונרד ברנשטיין (1965) • בירגיט נילסון (1966) • ויטולד לוטוסלבסקי (1967) • בנג'מין בריטן (1968) • בוריס כריסטוף (1969) • סרג'יו צ'ליבידאקה (1970) • ארתור רובינשטיין (1971) • יהודי מנוחין (1972) • דמיטרי שוסטקוביץ' (1973) • אנדרס סגוביה (1974) • דיטריך פישר-דיסקאו (1975) • מוגנס וולדיקה (1976) • אוליבייה מסייאן (1977) • ז'אן-פייר רמפל (1978) • ג'נט בייקר (1979) • מארי-קלייר אליין (1980)
1981–2000 מסטיסלב רוסטרופוביץ' (1981) • אייזק שטרן (1982) • רפאל קובליק (1983) • מיילס דייוויס (1984) • פייר בולז (1985) • סביאטוסלב ריכטר (1986) • היינץ הוליגר (1987) • פטר שרייר (1988) • גדעון קרמר (1989) • ג'רג' ליגטי (1990) • אריק אריקסון (1991) • גאורג שולטי (1992) • ניקולאוס הרנונקור (1993) • כריסטיאן צימרמן (1994) • יורי בשמט (1995) • פר נירגארד (1996) • אנדראש שיף (1997) • הילדגארד בהרנס (1998) • סופיה גוביידולינה (1999) • מיכלה פטרי (2000)
2001–2020 אן-סופי מוטר (2001) • אלפרד ברנדל (2002) • ג'רג' קורטג (2003) • קית' ג'ארט (2004) • ג'ון אליוט גרדינר (2005) • יו-יו מה (2006) • לארס אולריק מורטנסן (2007) • ארוו פרט (2008) • דניאל בארנבוים (2009) • צ'צ'יליה ברטולי (2010) • קאייה סאאריאהו (2011) • ז'ורדי סאוואל (2012) • סיימון ראטל (2013) • מרטין פרוסט (2014) • תומאס אדס (2015) • הרברט בלומסטדט (2016) • לאונידס קבקוס (2017) • מאריס יאנסונס (2018) • הנס אברהמסן (2019) • ברברה האניגן (2020)
2021 ואילך אנסוק צ'ין (2021) • פייר לורן איימארד (2022) • אוולין גלני (2023) • עמנואל פהו (2024)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30578659ליאונרד ברנשטיין

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ליאונרד_ברנשטיין&oldid=2580296"