תומאס מאן

תומאס מאן
Paul Thomas Mann

תומאס מאן, 1939
לידה	6 ביוני 1875 ליבק, גרמניה
פטירה	12 באוגוסט 1955 (בגיל 80) ציריך, שווייץ
לאום
עיסוק	סופר, מסאי ומחזאי
שפות היצירה	גרמנית
נושאי כתיבה	נובלות ורומנים ריאליסטיים ואירוניים
יצירות בולטות	בית בודנברוק, הר הקסמים, דוקטור פאוסטוס
הושפע מ	גתה, ארתור שופנהאואר, ניטשה, יעקבסן, אנדרסן, נובאליס, היינריך היינה, וולט ויטמן, תיאודור פונטאנה, איבסן, טולסטוי, ג'וזף קונראד, אנדרה ז'יד
השפיע על	קלאוס מאן, ריכארד דהמל, הרמן הסה, יעקב וסרמן
פרסים והוקרה	פרס נובל לספרות (1929) פרס גתה מטעם גרמניה המערבית (בפרנקפורט אם מיין) ומטעם גרמניה המזרחית (בוויימאר) (1949) פרס שילר (1955)

פאול תומאס מאן (בגרמנית: Paul Thomas Mann;‏ 6 ביוני 1875, ליבק, גרמניה – 12 באוגוסט 1955, ציריך, שווייץ) היה סופר, מסאי, ומחזאי גרמני.

מאן היה חתן פרס נובל לספרות לשנת 1929, פרס גתה מטעם גרמניה המערבית (בפרנקפורט אם מיין) ומטעם גרמניה המזרחית (בוויימאר), שניהם ב-1949, ופרס שילר לשנת 1955. הוא נודע בעיקר בנובלות וברומנים הריאליסטיים והאירוניים שלו, המספקים תובנות אנושיות אוניברסליות וחדירה עמוקה לתודעתו של האמן. מאן נחשב לאחד הסופרים החשובים ביותר בתולדות הספרות הגרמנית בפרט, ובספרות העולמית בכלל.

חייו

1875 עד 1913

ילדות ונעורים

תומאס מאן בן 6 בשנת 1881

תומאס מאן בחליפת מלח בשנת 1884

פאול תומאס מאן נולד ב-6 ביוני 1875 בליבק שבצפון הקיסרות הגרמנית (היום בגרמניה). אביו, תומאס יוהאן היינריך מאן, שהיה סוחר-תבואה גדול, נבחר לסנאט של עיר הרפובליקה ליבק וכיהן כסגן ראש-העיר. אמו, יוליה דה סילווה-ברוהנס, נולדה בריו דה ז'ניירו, והיגרה לגרמניה בגיל שבע. היא הייתה בתו של גרמני בעל מטעים בברזיל שנשא לאישה בת תערובת פורטוגזית-אינדיאנית. היא ניגנה בפסנתר ובמנדולינה. בנה, תומאס, נחשף למוזיקה בזכותה וירש ממנה את טעמו המוזיקלי.

מאן היה נער שקט. בשעשועיו העדיף להתעסק בחנות המסחר של אביו על פני משחקים צבאיים שהיו רווחים בתקופה שבה הזיכרון הקולקטיבי עדיין היה נתון לניצחון במלחמת צרפת-פרוסיה. מאן למד במגמה הריאלית בבית ספרו, אך תיעב את לימודיו והגיע להישגים נמוכים. הוא לא היה תלמיד שקדן במיוחד, ואת רוב השכלתו רכש בעצמו. בעיקר הושפע מכתביהם של גתה, ניטשה ושופנהאואר.

עם התעוררותה של הספרות האופוזיציונית הגרמנית החדשה התחיל מאן לברר, בסיועו של הסופר לעתיד אוטו גראוטוף, את בעיות הנטורליזם והאימפרסיוניזם. מפגש זה, שהתקיים לפני סיום לימודיו, עיצב בהמשך את כתיבתו כמודרנית וכריאליסטית.

לאחר מות אביו בשנת 1888, ולאחר סגירת בית המסחר ומכירת בית האצילים שגרו בו בליבק, העתיקה המשפחה את מושבה למינכן בשנת 1893. מאן נשאר עוד זמן-מה בליבק כדי לסיים את לימודיו בבית הספר, והתרחק למעשה ממשפחתו. הוא נותר לבדו בעיר, שכן מאז מות האב התרופפו היחסים בין משפחתו לשאר בני העיר. חוויה זו הטביעה את חותמה על מאן הצעיר, שגם בהמשך נאלץ לנדוד פעמים רבות ולהתנתק מסביבתו הטבעית. עם סיום שנת הלימודים עזב את ליבק והצטרף למשפחתו במינכן. מעברי מקום אלו באו לידי ביטוי בספרו "בית בודנברוק", שבו נע הציר המרכזי בין ליבק למינכן.

בהשפעת אחד ממקורבי אמו התקבל מאן כפקיד בחברת ביטוח, ובו בזמן נרשם לאוניברסיטה של מינכן כהכנה לקריירה עיתונאית. כפקיד פרסם את הנובלה הראשונה שלו "נפילה" בכתב-העת "החברה" (Die Gesellschaft). נובלה זו, שהיו בה מסימני הנטורליזם המאוחר, מגלה את סגנונו של מאן, את צורת הכתיבה המיוחדת שלו ואת פעולת הסיום שיש בה אכזבה ברוח הסופר הצרפתי גי דה מופסאן. נובלה זו, שמאן לא מצאה לעתיד ראויה להיכלל בכל כתביו, הקסימה את המשורר ריכארד דהמל (Richard Dehmel) עד כדי כך שהביע את התפעלותו והתרגשותו במכתב למאן: "כה מעטים כיום המשוררים, היודעים לעצב חוויה בפרוזה פשוטה ומלאת-נפש".

דהמל הזמין את מאן לשלוח לו מיצירותיו האחרות לפרסום בכתב העת האמנותי "פאן" (Pan) שעמד לצאת בעריכתו, אלא שמאן החליט ללמוד תחילה את מלאכת הכתיבה לפני שייעשה לסופר של ממש.

קריירה ספרותית מוקדמת

תומאס מאן (יושב) ואחיו הסופר היינריך מאן בתקופת כתיבת "בית בודנברוק". 1900

בתחילת דרכו התמקד בכתיבת סיפורים קצרים במקביל ללימודיו באוניברסיטת מינכן ולעבודה בחברת הביטוח. הוא פרסם את קובץ הנובלות הראשון שלו "אדון פרידמן הקטן", שכלל בין היתר את הסיפורים "התשוקה לאושר" ו"לואיזכן". הסיפורים הליריים נבנו על פי המסורת הסקנדינבית. כבר כאן הורגשה השפעתו של ניטשה על מאן ועל כתיבתו. הסיפורים עסקו בעיקר באנשים שאינם יודעים לחיות כהלכה ושנולדו עם ליקוי כלשהו שחיבל ביכולותיהם. סיפורים אלו שיקפו במידה רבה את הלך רוחו של מאן באותה תקופה.

בשנת 1897 ערך מאן מסע לאיטליה, והצטרף אל אחיו, הסופר היינריך מאן, ששהה כבר ברומא, ולבסוף השתכן בוונציה. מאיטליה הביא עמו חזרה לגרמניה כתב יד עבה של רומן, שהתחיל בכתיבתו ברומא וסיים את כתיבתו במינכן כעבור שלוש שנים. בשנת 1901 פורסם הרומן, שלימים נקרא "בית בודנברוק". הרומן מגולל את קורותיהם של ארבעה דורות לבית בודנברוק – משפחה של סוחרים עשירים ורמי יחס בגרמניה של המאה ה-19. פרשת שקיעתה האיטית של המשפחה נהפכת בידיו של מאן לפרשת שקיעתו של עולם שלם – גסיסתה של הנפש האירופית, שדווקא משעה שהגיעה אל פסגות העידון הרוחני איבדה את רצון החיים.

רומן זה, שהיה לסאגה בת שבע-מאות עמודים, ביסס את מעמדו של מאן כאחד הסופרים החשובים של המאה ה-20. "בית בודנברוק" הוא רומן ריאליסטי שזכה להערכה רבה, ויש המחשיבים אותו ל"אחרון הספרים הקלאסיים". מכירותיו חסרות התקדים הציבו אותו בראש רשימת רבי המכר הגרמניים.

כעבור שנתיים, בשנת 1903, פרסם את קובץ הסיפורים "טריסטאן", וגם את הסיפור "טוניו קרגר" שזכה להצלחה רבה. בסיפור מציג מאן את דמותו של טוניו קרגר, אמן מיוסר שנאלץ לצפות בחיים מרחוק במקום לקחת בהם חלק. הסיפור נכתב בהשפעת הרומן "נילס לינה" מאת ינס פטר יעקבסן. הסיפור "טריסטאן" הוא נוסח סיפורי חדש של מאן לאגדת טריסטן ואיזולדה. בקובץ נכלל גם הסיפור "ארון הבגדים", שנכתב ברוחו של הסופר הנס כריסטיאן אנדרסן. ב-1904 פרסם מחזה בשם "פיורנזה" (Fiorenza) שזכה להצלחה מסוימת. זהו המחזה היחיד שכתב מאן מימיו.

חייו הפרטיים

בשנת 1905 נישא מאן לקטיה פרינגסהיים, בתם של הדוויג דוהם ואלפרד פרינגסהיים, שנמנה עם המתמטיקאים החשובים בזמנו בגרמניה, ובת להורים יהודים מתבוללים.

באותה שנה נולדה בתם הראשונה אריקה (1905–1969) ולאחריה קלאוס (1906–1949, התאבד), גולו (1909–1994), מוניקה (1910–1992), אליזבת (1918–2002) ומיכאל (1919–1977, התאבד).

בשנת 1911 נסעו בני הזוג לנופש בוונציה. באותו הזמן התרחשו כמה מקרים של מגפת כולרה בעיר, והדבר הוסתר על ידי השלטונות. במהלך החופשה פגשו משפחה פולנית ששבתה את לבו של מאן. כל פרטי המקרה, לרבות סיפורה של המשפחה הפולנית, הובאו על ידי מאן בנובלה "מוות בוונציה" שראתה אור ב-1912. "מוות בוונציה" נחשבת למעולה שבנובלות של מאן ולאחת מפסגות הסיפורת של המאה ה-20. דמותו של גיבור העלילה, אשנבאך, נבנתה על פי דמותו של המלחין גוסטב מאהלר, שהיה נערץ על מאן ונטה למות בעת כתיבת הנובלה.

ב-1912 חלתה קטיה בשפעת ונאלצה להתאשפז בסנאטוריום (בית הבראה) בדאבוס שבשווייץ. מאן התאכסן במשך כשלושה שבועות בפנסיון קטן ליד הסנאטוריום. שם, בשנת 1913, התחיל בכתיבת רומן האידאות "הר הקסמים", שאותו סיים בשנת 1924.

1914 עד 1929

מלחמת העולם הראשונה

בתקופת מלחמת העולם הראשונה בלט מאן ככותב מסות. מסתו הארוכה "פרידריך והקואליציה הגדולה" (Friedrich und die große Koalition) וכרך ה"בחינות של אדם בלתי-פוליטי" (Betrachtungen eines Unpolitischen) מכילים את תמצית השקפותיו הפוליטיות השמרניות בתקופת מלחמת העולם. לפי תורתו של מאן, מוטב היה לגרמנים להניח למאורעות לשלוט כחפצם מאשר לשאוף לשנות אותם כל הזמן. מאן לא נסחף אחרי התלהבות העם לצאת למלחמה, אם כי תמך בה דה פקטו. לשיטתו, על גרמניה היה לשמור על מסורתה ההומניסטית גם במלחמה. ב-26 באוגוסט 1914 כתב מאן למו"ל שלו שזמן רב הוא חש "צורך מוסרי ופסיכולוגי" במלחמה כזו, ובתחילת 1915 כתב מאמר בו הביע את השקפתו שהמלחמה הזו היא הזדמנות לטהר את הנפש מה"חומרנות" וה"רקק האינטלקטואלי" של "עולם השלום הנורא". ב-1916 עדיין טען בזכות המלחמה, כי היא מבשרת "סינתזה מיסטית בין כוח לרוח".

מאן הבלתי פוליטי גיבש את דעתו במלחמה כדמוקרט רפובליקאי. לדעתו, הרפובליקה היא האחדות העממית של מדינה ותרבות, וצורת הדמוקרטיה אינה מעלה ואינה מורידה כל עוד היא פועלת בהתאם לעקרונות הומניסטיים. בהזדמנויות אחרות טען שהדמוקרטיה היא עניין "לא-גרמני". מאן מתח ביקורת קשה על התעמולה של מדינות ההסכמה, שסיווגו את הגרמנים כעם ברברי. הוא התייחס למלחמה כקונפליקט רוחני יותר מאשר כשדה קטל מדמם. בשל תמיכתו במלחמה נותקו היחסים בין מאן לאחיו הסופר היינריך מאן, שהיה בעל דעות פציפיסטיות.

רפובליקת ויימאר

מאן במלון אדלון שבברלין בתקופת רפובליקת ויימאר, 1929

לאחר המלחמה שב מאן לעיסוקיו הספרותיים. בשנת 1918 פרסם את הנובלה "אדם וכלבו" ואת "השיר על הילד הקטן". במהלך זמן זה עבד על הרומן "הר הקסמים" (1924), שכתיבתו ארכה שבע שנים. ב"הר הקסמים" תופס מאן את דמותה הרוחנית של תרבות אירופה בתחילת המאה ה-20 ומעבירה אל תוך האווירה של סנאטוריום שווייצרי. הרומן נכתב בהשראת רומן החניכה המפורסם של גתה "וילהלם מייסטר", וברוח ה-fin de siècle.

בשנת 1918 קיבל מאן תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בון.

המסות הביקורתיות שכתב מאן באותה תקופה לא נסבו עוד על מלחמת העולם הראשונה או על אופן גיבושה של המדינה החדשה, אלא על סופרים שאליהם הרגיש קרבה רוחנית כדוגמת נובאליס, היינה, וולט ויטמן, תיאודור פונטאנה, הנריק איבסן, טולסטוי, ג'וזף קונראד, אנדרה ז'יד ועוד. בסיפור "טירוף מערכות וסבל מוקדם" (1925) מתאר מאן באירוניה מלנכולית את המבוכה המוסרית שבאה בעקבות הכאוס של שינוי הערכים באירופה. הנובלה "מאריו והקוסם" (1929) נכתבה כניסיון מודע ומכוון להתחקות על טבעו של הפאשיזם ולחשוף את המנגנונים הפסיכולוגיים ואת יסודות היפנוזת ההמונים העומדים ביסודו. הנובלה, שנכתבה לפני עליית הפאשיזם, התגלתה כנבואית שכן מאן רמז בה שאין להיאבק בפאשיזם אלא באמצעות מאבק אלים.

פרס נובל לספרות

דיפלומת הנובל של מאן. ברקע מצוירים קווי הנוף של ליבק, עיר הולדתו, שבה מתרחשת עלילת ספרו "בית בודנברוק", אשר בגינו זכה בפרס.

בשנת 1929, 29 שנים לאחר סיום כתיבת הרומן הראשון שלו "בית בודנברוק", זכה תומאס מאן בפרס נובל לספרות:

בעיקר עבור הספר האדיר, "בית בודנברוק" שזכה בהתמדה להכרה מוגברת כאחת היצירות הקלאסיות של הספרות המודרנית

— נימוק חבר השופטים, פרס נובל לספרות 1929

לדעת אשתו של מאן, הזכייה בפרס נובל לא הייתה מתרחשת אילולא פורסם הר הקסמים, וכך כתבה בספרה:

אכן, פרס נובל לא בא כהפתעה גמורה, לאיש לא. זה זמן רב דיברו על כך: כבר שנה קודם לכן נקבו בשמו של תומאס מאן כמועמד לפרס. הקול שהכריע לטובת הענקת פרס נובל היה קולו של גרמניסטן, בֶק שמו, פרופסור בק. פרופסור בק לא חיבב את "הר הקסמים". כשראה הספר אור בשנת 1924 כתב, כי הספר הוא גרמני כה מובהק, גרמני באורח בלעדי שלא יתרגמו אותו לשום שפה אחרת [...] אולם "הר הקסמים" ביסס למעשה את תהילתו [של מאן] בתבל כולה. בזכותו אף זכה בפרס. אולם האדון בק הצדקני לא אבה להודות באמת הזאת, ובתעודה [של פרס נובל] אמנם כתוב, כי הפרס הוענק לתומאס מאן בראש ובראשונה בזכות "בית בודנברוק". הייתה זו כסילות מצד בק ומלבד זאת גם דבר שאין הדעת סובלתו, שהרי ככלות הכל ראה "בית בודנברוק" אור ב-1901. נמצא אפוא כי מן הדין היה להקדים את הענקת הפרס ב-25 שנה; בשנת 1929 לא היה עוד טעם לכך.

בנאום הזכייה שלו, הקדיש מאן את הפרס "לבני עמי ולארצי הפגועה." הדברים נאמרו לפני עליית הנאציזם, ובזמן שמצבה של גרמניה היה בשפל חסר תקדים. בכך חזר מאן על המוטיבים שהדריכו אותו בזמן מלחמת העולם הראשונה והוצגו בפני הקהל הרחב כבר אז במסותיו.

1930 עד 1937

בארץ ישראל

מאן בשווייץ, 1937. צילם: קארל ואן וכטן

במהלך עבודתו על הרומן "יוסף ואחיו", ביקר מאן במצרים וארץ ישראל במרץ 1930, שנה לאחר קבלת פרס נובל לספרות שהקנה לו מוניטין בינלאומיים. במסע הפליגו מאן וקטיה לאורך הנילוס עד אסואן, שם ראה כל שביקש לראות לצורך המשך כתיבת הרומן. ממצרים נסעו מאן ואשתו לארץ ישראל, אולם עוד בקהיר חלתה קטיה בדיזנטריה ונשארה זמן מה בבית חולים במצרים. מאן נסע לבדו לארץ ישראל, שכן התחייב להרצות בירושלים. כעבור זמן מה חלה גם הוא וסבל בעיקר משלשול חמור ומכאבי בטן עזים. כאשר הצטרפה קטיה למסע נאלצה לשהות בבית החולים הגרמני בירושלים בשל מחלתה. לאחר זמן מה הצטרף אליה גם מאן בשל מחלתו.

בבית החולים ביקר אותו הסופר ר' בנימין כנציג אגודת הסופרים העברים. ממיטת חוליו סיפר מאן, שהיה תשוש לגמרי, שהתרשם עמוקות מן המעט שהספיק לראות. בירושלים שמע על האוניברסיטה העברית הצעירה מפי יהודה לייב מאגנס, ובסוד הספרייה הנבנית הביא אותו שמואל הוגו ברגמן. הוא ביקר גם בקיבוץ קריית ענבים ובתל אביב, שאותה תיאר כ"עיר ובה רחובות יפים וטכניקה אירופית", ונפעם למראה "שוטר, נהג וראש עיר, גם סופר ומנקה רחובות שיהודים הם, יהודים הדוברים וכותבים עברית, עוסקים בספורט והולכים לאופרה עברית". ובכל זאת נותרה בבני הזוג תחושה של החמצה. גם המפגש המיועד עם ביאליק לא יצא אל הפועל.

התנגדות לנאצים

מאן מאזין למוזיקה. 1932

בבחירות לרייכסטאג של שנת 1930 הגדילו הנאצים משמעותית את כוחם. מאן, שהביע דאגה מעליית המפלגה הנאצית, נשא ב-17 באוקטובר 1930 נאום באולם בטהובן בברלין, שהוכר בהיסטוריה בשם "הפנייה הגרמנית" (Deutsche Ansprache. Ein Appell an die Vernunft). מאן כינה את הנציונל-סוציאליזם "גל ענק של ברבריות אקסצנטרית וגסות-רוח פרימיטיבית של דמוקרטיית ההמונים" וכן "עווית-המון, שאון-אורוות, הללויה ועוד כהנה וכהנה חזרות מונוטוניות על סיסמאות, עד שכולם מעלים קצף מפיהם". הוא תהה על מקורותיה של תופעה זו, ושאל האם "המודל של צייתנות פרימיטיבית, טהורת-דם, פשוטת לבב ותבונה, אחידת שורות, כחולת עיניים וכנועה, הפשטנות הלאומית המושלמת הזו" יכול להתממש ב"עם מתורבת, בשל ורב ניסיון כמו העם הגרמני".

במהלך ההרצאה הסתננו לתוך הקהל, שהורכב ברובו מרפובליקנים וסוציאל-דמוקרטים, מספר פעילים נאצים ובראשם המחזאי האוסטרי ארנולט ברונן. תומכי הנאצים ניסו להפריע למהלך הנאום בקריאות ביניים כדי שייאלצו לפזרו, אך לא עלה בידם להפסיקו. בסיום ההרצאה הגיעו מספר התרעות על התנקשות מתוכננת במאן, ועל כן הוא חמק מהמקום דרך יציאה סודית בעזרת ידידו, המנצח היהודי ברונו ולטר. למחרת פרסם עיתון נאצי תצלום מגמתי מהאירוע, שבו נראה הקהל מפנה את עורפו למאן, ובתחתית התמונה נכתב "תומאס מאן מרצה". הכתבה הוכתרה בכותרת: "אויב הנאצים". תומאס מאן נמנה עם המתנגדים הבולטים והחשובים ביותר של הנאציזם, אך קריאותיו בנושא זה הדהדו מבלי שהשפיעו.

תומאס ואחיו היינריך מאן, היו מהסופרים החשובים הבודדים שהתייצבו מול הנאצים, בניגוד לסופרים אחרים שלא העזו לעשות זאת. בקיץ 1932 שהה מאן בבית נופש בעיירה נידה שבליטא, שם המשיך לכתוב את הרומן "יוסף ואחיו". באותה תקופה התרחשו מספר תקריות בין חברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה למפלגה הנאצית בפוטמקה שבשלזיה. הנאצים רצחו מספר פועלים סוציאל-דמוקרטים שהתנגדו להם והשפילו אחרים. לאחר המקרה שיגר היטלר מברק ברכה לרוצחים ובו כינה אותם "ידידים שלי" ואף נשבע להם שבועת אמונים. בתגובה כתב מאן לעיתון "ברלינר טאגבלאט" מאמר זועם שנקרא "מה שומה עלינו לדרוש" (Was wir verlangen müssen), ובו נקט עמדה תקיפה נגד הנאצים וגינה אותם בחריפות על פרעות הרצח, אך המאמר לא פורסם במלוא חריפותו.

כעבור זמן מה נאם מאן נגד הנאצים בפני קבוצות פועלים בווינה. נאומו של מאן, "אמירת הן לסוציאליזם" (Bekenntnis zum Sozialismus), הודפס בכתב עת סוציאליסטי.

עזיבת גרמניה

בתחילת 1933, בעת תפיסת השלטון על ידי הנאצים, שהה מאן עם משפחתו בטיול בדרום צרפת. לאחר התלבטויות, העדיף מאן להישאר עם משפחתו מחוץ לגרמניה. הוא הודיע בפומבי שלא יוכל לחזור לגרמניה עד ששלטון הצדק לא ישוב אליה לפניו. כאשר נדרשו כל חברי אגף השירה באקדמיה הפרוסית לאמנויות להצהיר אמונים למשטר הנאצי, שלח מאן מכתב התפטרות לנשיא האקדמיה מקס פון שילינגס. ספריו הועלו באש בשריפת הספרים ב-10 במאי 1933 ביחד עם אלו של אחיו היינריך ובנו קלאוס, בטענה כי הם שייכים ל"אמנות המנוונת" כפי שהגדיר אותה היטלר, הכוללת גם את "האמנות היהודית", "האמנות הבולשביקית" ו"האמנות הבינלאומית". עם זאת, לא החרימו הנאצים את ספריו, ואלו המשיכו להיות מופצים בגרמניה. בעקבות השתתפותו בירחון די זאמלונג שהוציאו אחיו ובנו, איימו הנאצים לאסור את הפצת ספריו ובעקבות זאת, בנובמבר 1933, פרסמו אלפרד דבלין, רנה שיקלה ומאן הצהרה כי הם מסתלקים מהשתתפות בעיתון די זאמלונג, האנטי פאשיסטי. לאחר הצהרה זאת, קבלו השלושה ריהביליטציה מהמשרד הממלכתי לקידום הספרות הגרמנית, שקבע שהם אינם בוגדים. ההצהרה זכתה בביקורת רבה, ומאן הצדיק את עצמו בכך שלא רצה שינותק מקוראיו. הנאצים שידלו את מאן לחזור לגרמניה, על אף עמדותיו הידועות, ואף הבטיחו לו כבוד כיאה לסופר קאנוני ולקלאסיקון חי.

אריקה, בתו הבכירה של מאן, הצליחה לנסוע למינכן לאחר ההפיכה הנאצית ולהציל את כתב היד של "יוסף ואחיו" ועוד כמה כתבי יד מהבית, שהוחרם על ידי הרשויות. כל שאר כתבי היד, החל מ"בית בודנברוק" והנובלות הראשונות ועד חליפות המכתבים האחרונות עם אישים שונים, אבדו בשל ההגירה.

בשנת 1936 גברה ביקורתו של מאן על המשטר הנאצי. בנובמבר 1936 הרים את קולו נגד מחנות הריכוז בגרמניה. בראשית דצמבר 1936 נשללה אזרחותו הגרמנית. מאן הגיב על כך באמרו שהוא מייצג את התרבות הגרמנית יותר מהשלטון הנוכחי בגרמניה, וכי אין לו צורך בחסדיהם. עוד קודם לכן נשללה האזרחות מבני משפחתו של מאן.

בעקבות שלילת אזרחותו, נשלל גם תואר דוקטור לשם כבוד שניתן לו על ידי אוניברסיטת בון. הנאצים החרימו את רכושו, בהם גם כספי זכייתו בפרס נובל, שהסתכם במאתיים אלף רייכסמארק.

בגלות

כעבור זמן התכונן מאן לערוך מסע קצר מטעמי בריאות עם אשתו וילדיו אל סאנארי-סיר-מר (Sanary-sur-Mer) שבסביבות טולון שבדרום צרפת. במקום התקבץ חוג גדול של מהגרים גרמנים ובהם היינריך מאן אחיו, יוליוס מאיר-גרפה, רנה שיקלה וליאון פויכטוונגר. מאן הרגיש שם בנוח ואף חזר לעבודתו.

מצרפת נסע מאן חזרה לשווייץ. אחת הסיבות העיקריות לעקירה מצרפת לשווייץ הייתה רצונם של מאן וקטיה כי שלושת ילדיהם הקטנים, שעדיין היו בגיל בית-הספר, יתחנכו במחוז דובר גרמנית. המשפחה התגוררה בעיר קיסנאכט (Küssnacht) שליד ציריך. מאן קיבל אזרחות צ'כוסלובקית והשתמש בה עד התאזרחותו בארצות הברית.

בימי שהותו של מאן בקיסנאכט הוסיף לכתוב את הרומן "יוסף ואחיו", שחלקו הראשון התפרסם כבר ב-1933. דמותו של יוסף המקראי נראתה בעיניו כ"אבטיפוס" של האמן ובעצם של דמותו שלו. אישית ראה מאן ביצירה זו את יצירתו הטובה ביותר, המהותית ביותר והחשובה ביותר. להבדיל משאר הרומנים של מאן, אין ביצירה זו קשר ממשי לאדם כלשהו ממציאות חייו. במהלך שהותו בקיסנאכט סיים מאן את הכרך השני ("יוסף בימי עלומיו") והשלישי ("יוסף במצרים").

1938 עד 1955

מעבר לארצות הברית

ב-21 בפברואר 1938, לאחר האנשלוס באוסטריה, ועידת מינכן והפלישה לצ'כוסלובקיה, התחילה שווייץ הידידותית להיראות מסוכנת בעיני בני הזוג מאן, ולפיכך הם עקרו לארצות הברית, שם קיבלו השלטונות את פניו של מאן עם כל גינוני הכבוד השמורים לסופר במעמדו. מצד הציבור נחשב מאן לאחד הסופרים החשובים ביותר של אירופה, אם לא החשוב שבהם, בעיקר בשל ספרו "הר הקסמים" שזכה לתפוצה גדולה ונחשב לקלאסיקה באמריקה עוד בחייו של מאן. בביקורו הראשון של מאן בארצות הברית בשנת 1934 סיקרה העיתונות בהרחבה את בואו ואף נערכו לכבודו ארוחות חגיגיות וקבלות פנים מיוחדות. האקדמיה, שהעריכה מאד את הישגיו של מאן ואת עמידתו העיקשת נגד הנאציזם, קידמה את פניו במגוון רחב של כיבודים. אוניברסיטת הרווארד העניקה לו תואר דוקטור לשם כבוד לצדו של אלברט איינשטיין, ואוניברסיטת פרינסטון הציעה לו משרת פרופסור במחלקה לספרות, שאותה קידם בברכה. הממשל חפץ ביקרו של מאן, ולא רק מסיבות פוליטיות על רקע המשבר העולמי. כחלק מההתייחסות המכבדת כלפיו אף הזמין הנשיא רוזוולט את מאן ואשתו לארוחת ערב חגיגית בבית הלבן, ובהמשך שמר על קשר אישי עמם.

ניסיון ההתנקשות

בקיץ 1939 נסע מאן שוב לאירופה לרגל ועידת מועדון פא"ן, איגוד הסופרים הבינלאומי (International PEN), שהתקיימה בסטוקהולם שבשוודיה. לאחר שהתברר כי הוועידה לא תתקיים נסעו מאן ואשתו ממאלמה דרך אמסטרדם אל לונדון בדרכם חזרה לארצות הברית. הטיסה, שהייתה בגובה נמוך ביותר, הרגיזה את אשתו ששאלה את הדיילת לפשר הדבר. היא נענתה כי שלטונות גרמניה הנאצית הרשו למטוס לטוס מעל שטחם בתנאי שיטוס קרוב מאד לפני השטח ובמהירות מינימלית. הדרישה המוזרה הובנה רק יום לאחר מכן כאשר מאן התבשר כי באותו מסלול נהרג אחד מנוסעי מטוס מצליפות חיל האוויר הגרמני שטעה בזמנים וחשב כי מדובר במטוס שבו טס מאן. היה ידוע לנאצים על שהותו הזמנית והחד-פעמית של מאן באירופה, והם כבר לא הסתירו את רצונם להרוג את מי שלא נענה לדרישותיהם עד כה, ושכעת שימש בארצות הברית כדוברה הראשי של "גרמניה האחרת". לאחר שובם של מאן ואשתו לניו יורק הם נפגשו עם חבר הנהלת בית ההוצאה לאור של מאן שהכריז בפניהם: "And now you are here for good" (ועכשיו אתם כאן לתמיד).

בארצות הברית

תקופת פרינסטון

המעבר לארצות הברית היה נוח לבני הזוג מאן בעיקר בשל פרסומו של "הר הקסמים". מאן ומשפחתו מצאו בית בפרינסטון שבניו ג'רזי שהיה לשביעות רצונו של מאן בעיקר בגלל הדמיון הרב בינו לבין ביתו שבמינכן. המקום נעם למאן גם בשל משרת הפרופסור שקיבל באוניברסיטת פרינסטון, ובעיקר בגלל חוג מכריו מגרמניה ששהו בארצות הברית. בקרבת ביתו של מאן התגוררו אנשי רוח רבים שהיגרו כמוהו מגרמניה הנאצית והיו לבאי ביתו ולידידיו הקרובים, כדוגמת ברונו ולטר, פרנץ ורפל, מקס ריינהרדט, הרמן ברוך ואריך קאלר. מאן גם התיידד מאד עם אלברט איינשטיין שהיה שכנו.

הקושי המרכזי שעמד בפני מאן היה השפה. אנגלית לא הייתה אחת מהשפות שלמד בצעירותו, כלטינית וכצרפתית, והוא לא ידע להשתמש בה כראוי. לכן נמנע מלנאום או לכתוב בה. במשך הזמן רכש מאן את השפה האנגלית בעיקר בשל היותו דוברה הראשי של "גרמניה האחרת" במהלך מלחמת העולם השנייה. יצירתו "דוקטור פאוסטוס", שנכתבה בימי שהותו המאוחרים בארצות הברית, נכתבה אמנם בגרמנית, אולם בה כבר השתמש מאן בציטוטים בשפה האנגלית.

במקביל לכתיבת הכרכים השונים של "יוסף ואחיו" כתב מאן את הרומן הביוגרפי "לוטה בוויימאר" (1939) המציג את חייו של הסופר הגרמני הדגול, יוהאן וולפגנג פון גתה, לעת זקנה. מאן מיזג בכתיבתו את צורת הכתיבה של גתה כאמצעי לשמירת רוח הזמן וגוון של תקופת המאה ה-18. מאן מציג בספר את ביקורה האמיתי מ-1816 של שרלוטה, אהובתו של גתה בצעירותו, אצל גתה לעת זקנתם. מתוך המונולוגים והשיחות המסוגננים בקפדנות רבה מצטיירת דמותו של האמן בימי זקנתו, כשדרך חייו קרבה לקצה. ב-1940 פרסם מאן את הנובלה "הראשים המוחלפים" שעיקר עיסוקה בסימבוליזם מיסטי על רקע של סיפור עם הודי.

בשנת 1940, עברו מאן ורעייתו לקליפורניה והשתקעו בה. בשנת 1944, קיבלו מאן ורעייתו אזרחות אמריקאית.

"מאזינים גרמנים!"

המהדורה הגרמנית של "מאזינים גרמנים!" משנת 1945

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החל מאן בכתיבת קובץ המכתבים "מאזינים גרמנים!", שיועד לתושבי גרמניה הנאצית שאותה נאלץ לעזוב ב-1932. במקור, ראה הקובץ אור בבית ההוצאה אלפרד א. קנופף (Alfred A.Knopf) בשנת 1943. באותו זמן שודרו מן הקובץ עשרים וחמישה מכתבים בגלי רדיו ארוכים ובינוניים בידי ה-BBC לגרמניה הנאצית כחלק ממאמצי התעמולה של בנות הברית מאוקטובר 1940 עד אוגוסט 1943. שם המקבץ נקרא בגרמנית, "!Deutsche Hörer" ("מאזינים גרמנים!"), שכן במילים אלו נפתחו המכתבים והתסכיתים. על אף שהקובץ פורסם לראשונה בשנת 1943 בניו יורק והיה מיועד לתושבי גרמניה הנאצית, הוא לא הגיע לשם בשל החרם שהוטל על כתבי מאן. לעומת זאת התסכיתים המשודרים זכו לתהודה רבה בשל מעמדו הרם של מאן בגרמניה כדמות מוסרית ראשונה במעלה. האזרחים הגרמנים נקראו להתמרד ולמגר את העריצות, שהושתתה לפי מאן על "פרוורסיה של רעיונות הרומנטיציזם וסילוף העומק הגרמני." באחד מהשידורים, שהיה יוצא דופן מבחינת עזות הדברים שהוטחו נגד הנאצים, כמו השוואת החיילים הגרמנים לרוצחים שפלים אשר טובחים כל דבר הנקרה בדרכם כולל שבויי מלחמה, כתב:

היודע העם הגרמני מה נעשה בשמו? ואם הוא יודע זאת, אל יתפלא על אשר לאור עובדות כאלה הופכת הקריאה להשמיד את הנאצים לקריאה להשמיד את הגרמנים בכלל. כל עוד העם הגרמני לא יגיע לידי הכרה, כי הוא עם ככל העמים עם יתרונות מסוימים וחסרונות מסוימים, לא ימצא לעצמו מקום בין העמים ולא יוכל לקחת חלק בבניין עולם חדש ובפיתוח התרבות.

לשידורים אלו הייתה גם חשיבות עליונה לגבי הדיווח על מצב היהודים תחת שלטון גרמניה הנאצית. מאן היה לסופר הגרמני הראשון, ולאחד מראשוני הדוברים, אשר התריעו עוד במהלך המלחמה על השואה המתבצעת ביהודים באושוויץ.

מלבד קובץ זה פרסם מאן מספר קבצים נוספים ומאמרים רבים המנתחים את המצב של גרמניה ושל הגרמנים בזמן המלחמה ולפניה, תוך אזהרה ברורה מפני ההשלכות העתידיות ההרסניות. בקובץ המאמרים "זאת המלחמה" משנת 1940 כתב:

כיצד יכולים הגרמנים לשאת את שפלותם הלא-אנושית של שליטיהם הנוכחיים? כיצד יכולים הם לסבול את זעפנותם המושחתת ואת רוגזם, את חוסר כל זיק של רוחב-לב בישותם, את הנאתם הפחדנית מרמיסת חלשים, מהשפלת עמיתיהם, מגרימת כל מיני ייסורים גופניים ונפשיים? עם גרמניה האומלל, כיצד מוצא חן בעיניך התפקיד המשיחי שנועד לך לא על ידי אלוקים ולא על ידי הגורל, אלא על ידי קומץ בני אדם מופקרים ושיכורים מדם? מרה ואפלה היא הדרך אל המטרה שהם הציגו לך, ואיום יהיה מצבך משתשיג את המטרה. בידוד, שנאת העולם כולו, שלילת זכויותיך האזרחיות והרוחניות ואבדן דברים רבים אחרים - כל אלה מונו לך לעולמים.

בקליפורניה

כמו בפרינסטון, גם בקליפורניה התרכזה מושבה גדולה של פליטים גרמנים, בהם סופרים, מוזיקאים, אנשי קולנוע ותיאטרון. רובם הגיעו לשם אחרי הזוג מאן ובעיקר בעזרתם, שכן מאן היה אדם מבוסס וידוע בארצות הברית לעומת שאר הגולים שלא מצאו כמעט עבודה. היחסים בין חברי הקהילה היו טובים מאד ושררה ביניהם הרגשת השתייכות לאחר שנים רבות של נתק מגרמניה וממורשתה.

למרות תמיכתו של מאן בחבריו לקהילה, היו סופרים שחשו עצמם בארצות הברית מקופחים לעומתו ונלחמו בו עד חורמה. המקרה הקיצוני ביותר היה סכסוכו עם הסופר היהודי-גרמני אלפרד דבלין. יצירתו של דבלין לא התקבלה בהצלחה בארצות הברית ולכן מצבו הכלכלי הלך והידרדר. מאן שהכיר בחשיבותו כסופר האריך לו את חוזה העבודה הפיקטיבי עם חברות הסרטים MGM והאחים וורנר שאפשרו לסופרים פוליטיים להגר לארצות הברית ולזכות בקיום בטוח. מאן נאחז בכל הזדמנות להבליט את כישרונו של דבלין ואף הזרים אל קופתו של דבלין כסף פרטי מפעם לפעם. אף על פי כן, חש דבלין כי מאן גוזל לו את ההצלחה, ולכן תקף אותו בסדרה של מאמרי שטנה שרובם ככולם לא היו מבוססים ואף הראו כי דבלין אף לא קרא את יצירתו של מאן. גם במישור המשפחתי המצב לא היה טוב יותר. בין האחים היינריך ותומאס מאן לא שררו באותה העת יחסי קרבה. הם אף לא דיברו זה עם זה במשך שנים בימי שהותם בארצות הברית. אף על פי כן המשיך מאן לתמוך באחיו העני שספריו כמעט ולא נמכרו בארצות הברית.

בשנת 1945, במלאת לו 70 שנה, התגלתה אצל מאן מחלת סרטן הריאה. הוא נדרש לעבור ניתוח מורכב בשיקגו, בו הוצאו מגופו חלקי ריאה ממאירים. הניתוח הצליח אולם מאן סבל מבעיות רפואיות נלוות במשך תשע שנים נוספות. מאז הניתוח חזר והתהדק הקשר בין תומאס מאן לאחיו היינריך, ובא לקצו הסכסוך ארוך השנים בין האחים.

קומוניזם

כריכת תיק החקירה נגד תומאס מאן ב-FBI. התיק שוחרר לציבור בשנת 2004

עם מותו של הנשיא האמריקני רוזוולט בשנת 1945, ובעיקר בתקופת המקארתיזם, חש מאן שלא בנוח בארצות הברית. השלטונות החלו להתנכל לו מחשש שהוא קומוניסט, וזאת בשל הצהרותיו בעד הסוציאליזם. מיקיר הממשל הפך מאן לנרדף למרות התנגדותו הרעיונית לקומוניזם, והבולשת הפדרלית האמריקנית (FBI) אף ערכה אחריו מעקבים טורדניים הן במישור הפרטי והן במישור הציבורי.

בשנים שבהן ישב מאן בשווייץ, אמר מאן בנוגע לסוגיה זו כי:

[...] אמריקה היא כיום אזור של לחץ-יתר. אך למזלם של האמריקאים עוד קיימת ההפרדה בין חיי הספרות וחיי הפוליטיקה. [...] ובכל זאת, אף שאיני יכול לומר, כי שרוי אנוכי באירופה באווירה חופשית יותר, הריני מרגיש עצמי כאן חופשי יותר. אף אם ייראה הדבר כפרדוקס לגבי הדמוקרטיה הגדולה בעולם נדמה לי, כי אוירת-לחץ זו היא שלב בהתפתחותה של לאומיות השרויה עדיין בתהליך של התבגרות. [...] כשאני לעצמי אחזיק תמיד טובה לארצות הברית על המקלט שניתן לי שם בימי היטלר.

בראיון שנערך עם קטיה מאן חמש שנים לאחר מותו, היא סיפרה על שיקוליו המוסריים של בעלה בעניין זה:

תמיד ביקש [מאן] להבדיל בין קומוניזם לנאציזם! [...] בקומוניזם הרי יש גם איזו בשורה לעתיד. על אף כל העוולות [...] ואולם בנאציזם? (בזעם גובר והולך) היכול הנאציזם לעמוד בביקורת ההגיון האנושי? ההיה משהו דומה לו בהיסטוריה האנושית? ששה מיליונים! זה אינו בקטגוריה של השוואה בכלל לתנועה או אידאה אנושית.

על הבחנה מוחלטת זו בין הנאציזם לקומוניזם, תוך ראייה מפוקחת הן בחסרונותיו של הקומוניזם הסובייטי והן באכזריותו הברוטלית של הנאציזם הגרמני, כתב מאן בנחרצות בספרו דוקטור פאוסטוס:

בתור אדם מתון ובן ההשכלה מקננת בי אמנם אימה טבעית מפני המהפכה הרדיקלית והדיקטטורה של המעמד הנמוך, שלאור הרקע שלי אני מתקשה לצייר לי בדמיוני את תמונתה אלא כאנרכיה וכשלטון האספסוף, בקצרה - כהרס התרבות. אבל כשאני נזכר באנקדוטה הגרוטסקית, כיצד שני מושיעי האתוס האירופי היטלר ומוסוליני, נתמכי ההון הגדול, הגרמני והאיטלקי, פסעו יחדיו דרך אולמות גלריית אופיצי בפירנצה, לשם לא היו שייכים לכל הדעות, והאחד אמר לרעהו שכל "אוצרות האמנות הנפלאים" האלה היו נופלים בידי הבולשביזם ומושמדים, לולא הקדימו השמיים תרופה למכה ורוממו את שניהם - אזי מתהפכות היוצרות במושגים שלי על שלטון-האספסוף, ושלטון המעמד הנמוך מתחיל להיראות בעיני, עיני אזרח גרמני, כמצב אידאלי בהשוואה שנתאפשרה עכשיו עם שלטון החלאה. ככל שידיעתי מגעת, הבולשביזם מעולם לא השמיד יצירות אמנות. דבר זה היה שייך הרבה יותר לתחום-פעולתם של הללו שטענו שהם מגינים עלינו מפניו

אף על פי כן, לא היה מאן קומוניסט ולא ראה בעצמו קומוניסט. כחלק מראיית עולמו ההומניסטית דגל מאן כל חייו בסוציאליזם. וקרבתו האידאולוגית לקומוניזם לא הייתה במישור המדיני אלא במישור הרעיוני. כבר במסתו "גתה וטולסטוי" (Goethe und Tolstoi) משנת 1921 כתב על הקונפליקט בין הבחירה בסוציאליזם ההומני ובין הבחירה בקומוניזם המרקסיסטי. לדעתו, דיכאה הנהגת המפלגה הקומוניסטית את המגמות ההומניסטיות הרוויזיוניסטיות, דבר שהוביל את הקומוניזם לאכזריות שלא עלתה בקנה אחד עם תפיסתו ההומנית.

"דוקטור פאוסטוס"

ערך מורחב – דוקטור פאוסטוס

לקראת סוף שנת 1947 פרסם מאן את הרומן דוקטור פאוסטוס. רומן תקופה זה, ששני נושאיו הראשיים הם העם הגרמני והמוזיקה, נחשב ליוצא דופן מבין ספריו של מאן שכן הוא נבנה בטכניקת המונטאז' אשר שילבה אגב הסיפור פרשות חיים של אנשים אמיתיים כניטשה וארנולד שנברג. "דוקטור פאוסטוס" היה לרומן היחיד בו כתב מאן על המציאות הנוכחית (תקופת מלחמת העולם השנייה) ולא פנה אל מאורעות מן העבר כדי לגבש את העלילה. אף על פי כן, מוטיב האדם שמוכר את נשמתו לשטן בגרסתו הגרמנית העתיקה של "פאוסט" מהווה מרכיב מרכזי בהבנת הרומן.

בציבור הישראלי נשמעה ביקורת על כך שבספר לא נמצא גינוי מפורש לטבח שחוללו הנאצים בעם היהודי במהלך השואה. אך ביקורת זו לא הייתה מקובלת על הכול, ורוב הציבור המשיך לראות את תומאס מאן כאוהד לעם היהודי.

ביקור בגרמניה

לאחר נפילת הרייך השלישי, ב-13 בדצמבר 1946, הוחזר למאן תואר הדוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בון שנשלל ממנו.

בשנת 1949 ביקרו מאן וקטיה בגרמניה, לראשונה מאז הגירתם ממנה בשנת 1932. עילת הביקור הייתה "שנת גתה" עם מלאות 200 שנה להולדתו של גדול הסופרים הגרמנים יוהאן וולפגנג פון גתה שמאן העריץ ואף כתב עליו את הרומן "לוטה בויימאר", ספרי מחקר ואף שני ספרים מיוחדים לשנת גתה בשם "גתה והדמוקרטיה" (Goethe und die Demokratie) ו"נאום בשנת גתה" (Ansprache im Goethejahr).

בהגיעו לגרמניה, התבשר מאן כי הוחלט להעניק לו את פרס גתה היוקרתי של פרנקפורט ואת פרס גתה של ויימאר. בתחילה ביקר מאן בפרנקפורט שבמערב גרמניה, עיר הולדתו של גתה, ונשא בה, בכנסיית פאול, נאום על אודות חייו של גתה. מאן התקבל בכבוד רב על אף שרבים עדיין ראו בו "בוגד" ו"עריק". לאחר מכן חצו בני הזוג את הגבול לגרמניה המזרחית שהייתה בשליטה הקומוניסטית, אל עבר ויימאר, עיר מגוריו של גתה, שם קיבל את הפרס בטקס נפרד. חצייתו את הגבול בין שתי הגרמניות בתקופת המלחמה הקרה, תוך אי נקיטת עמדה פוליטית התומכת בציר מדינות המערב, הביאה לתרעומת ולחשד מצד אנשי ציבור שונים, ויש שהחלו אז לזהותו כקומוניסט.

לאחר החזרה לארצות הברית, בשנת 1950, תכנן מאן לבקר בישראל בשנית, בעיקר בשל מה שהחסיר בביקורו הקודם בשל מחלתו, אך טיול זה לא יצא לבסוף לפועל. בימי שהותו האחרונים פרסם את הרומן "הנבחר" (1951) שהוא מעין אגדה ריאליסטית מימי הביניים ומסכת רבת מוטיבים של חטא וכפרה סביב דמותו של האפיפיור גרגוריוס הראשון. מאן השתמש באגדת גרגוריוס על האבן כבסיס לספר.

שיבה לאירופה

מאן בוימאר על רקע פסלם של גתה ושילר. 14 במאי 1955

בשנת 1952 החליט הזוג מאן לעקור סופית מארצות הברית ולחזור לאירופה. מאן לא היה מעוניין לחזור לגרמניה, בעיקר בגלל אי-ההבנה והשנאה שרחש כלפיו חלק גדול מהעם הגרמני. לפיכך, עקר לשווייץ שהייתה אהובה עליו. לפני עזיבתו כתב לעיתונאות תגובה לשלטונות ובה פירט את הגורמים לעזיבתו העתידית:

האומנם אסור לי להתנגד לקונפורמיזם מסוים השכיח עתה בארצות הברית? הרי לא במקרה אני חי במערב. אני חי כאן כבן נאמן למערב ומקווה להשלים כאן את מסכת חיי. אילו ידעתי משטר עדיף מהדמוקרטיה שלנו, הייתי יוצא לשם גם כיום ומעמיד את עצמי לרשותם. אני אזרח אמריקאי ושומר אמונים לארצי, אך עם זאת אני שואף לחדש ולקיים את הקשר עם היבשת הישנה. ואם יש להתבייש בשאיפה זו, משמע שלא ידעתי עם היום מה פשר המלה בושה. אך נראה, כי בעולם הדמים המפולג אין גבול לאי-הבנות, ללחשים, לחשדות ולהלשנות, ומשום כך נגזר כנראה גם עלי לא לדעת מנוחה עד אחרון ימי.

בשנת 1954, מקץ 20 שנות חיים בניכר, שב מאן בפעם הראשונה אל חבל הריין. מאן הוזמן להרצות באוניברסיטה בקלן, שם גם קרא קטעים מתוך הרומן "וידויי ההרפתקן פליכס קרול". בסתיו של אותה שנה ראה הספר אור ונקרא בשם "וידויו של נוכל" (Bekenntnisse des Hochstaplers). סגנונו ההומוריסטי והשונה מאד של הרומן, גרם להסתייגויות מסוימות מיצירה זו.

אף על פי שעברו כמעט עשר שנים מאז סיום מלחמת העולם השנייה רבים לא שכחו למאן את "בריחתו" מהמולדת בעת צרה. דוגמה לדבר ניתן למצוא בדבריו של המנצח הגרמני וילהלם פורטוונגלר שכתב על מאן מאמר בו אמר כי "אינני כמו תומאס מאן, המחליף את לאומיותו בכל הזדמנות כהחליף כותונת." בימי שהותו במזרח גרמניה הוענק למאן עוד תואר דוקטור לשם כבוד על ידי אוניברסיטת פרידריך שילר אשר ביינה. בשנת 1955, השנה האחרונה לחייו של מאן, חלה "שנת שילר" על שמו של המשורר והמחזאי הגרמני פרידריך שילר במלאת 150 שנה לפטירתו. מאן כתב נאום לרגל המאורע בשם "מסה על שילר" (Versuch über Schiller) שהתקבל בהתלהבות על ידי קהל המאזינים בשטוטגרט בה נאם. משטוטגרט נסע מאן לעיר הולדתו ליבק, שם הוענקה לו, לשמחתו, אזרחות הכבוד של העיר.

ביולי 1955, עם חזרתו לשווייץ מחופשה בהולנד, החל מאן לאסוף את החומר לכתיבת המחזה "חתונתו של לותר" אותו לא הספיק לכתוב.

מאן נפטר ב-12 באוגוסט 1955 ונקבר בקליכברג (Kilchberg) שבציריך.

כתביו

יצירתו

יצירתו של מאן מאופיינת בעיקרה במתח שבין הדיוניסי (האפל, האי-רציונלי, התהומי, הדמוני, הפראי, המשתולל) לבין האפוליני (הבהיר, הרציונלי, התבוני, ההרמוני, המפוכח, המרוסן) על פי תורתו הפילוסופית של פרידריך ניטשה. הדיוניסי, אשר נקרא על שמו של אל הטבע והפריון דיוניסוס, מסמל ביצירתו של מאן את השאיפה ל"חיים בורגניים" או לחיים שטוחים וחסרי עומק אשר אמורים להביא עמם את האושר הטבעי של האדם. לעומת זאת האפוליני, על שמו של אל הרפואה, הנבואה, השמש והמוזיקה אפולו, מסמל ביצירתו של מאן את כבילותו של האדם אל תהומות נפשו. אל החלקים הנפשיים המשוחררים מן הטבע האנושי ובכך מגיעים לפסגות רוחניות אשר אינן אפשריות בתחום האושר הטבעי אשר הדיוניסי מסמל. לשיטתו של ניטשה שני חלקים אלו אינם סותרים האחד את השני אלא מתקיימים באדם האחד לצדו של השני. מוטיב זה מתבטא ביצירתו של מאן, ובעיקר בנובלות "טוניו קרגר" ו"טריסטאן" וברומנים "דוקטור פאוסטוס" ו"וידויי ההרפתקן פליכס קרול", בהם הוא מציג את דמותו של האמן הבודד, הפרוש מן החיים ועם זאת רואה בחיים הטבעיים דבר טוב אשר אינו נחלתו שלו. האמן אצל מאן, מתפתה אחר החיים הבטוחים ונרתע מפניהם בעת ובעונה אחת מאחר שחוש בריא עוצר בעדו. חוש זה הוא התודעה המפוכחת של האמן. מתח זה מבטא את היסוד המכונן ביצירתו של מאן שעיקרו הניגוד בין החיים והרוח.

ב"בית בודנברוק" משתמש מאן במוטיבים מן הרומן הצרפתי והרוסי הריאליסטי מבית מדרשם של באלזאק וטולסטוי על מנת לפרוס בפני הקורא תמונה רחבה של התמוטטות החיים הבורגניים באימפריה הגרמנית ואת המעבר מהמאה ה-19 אל המאה ה-20. "בית בודנברוק" נחשב לחידוש מהפכני בספרות הגרמנית שכן עד פרסומו כמעט ולא הייתה ספרות ריאליסטית גרמנית.

ברומן האידאות "הר הקסמים" מתאר מאן, בדמותו של הנס קסטורפ, מאבק הרואי בכישופיה האפלים ובפיתוייה הקטלניים של הרומנטיקה הגרמנית ("הסער והפרץ"), המעמידה את הארוס, את היופי ואת המוות כמין שילוש קסום שאין לעמוד בפניו. מאן לא עוסק ברומן בסמלים למיניהם כמו שעשה ביצירתיו הקודמות אלא מדבר על המציאות עצמה. אך אותה המציאות אשר מתוארת על פסגתו של הר הקסמים אינה המציאות הרגילה אלא מציאות הפוכה לה, מציאות חסרת טעם, המעמידה בספק את "ארץ השפלה" (כל העולם כולו שאינו הר הקסמים) ואת יכולתה לשרוד ולהתקיים. בגובה ההר מעניק מאן לסיפור תחושת זמן אחרת מאשר בשפלה, כאשר כל מי שמגיע להר שוכח את תפישת המרחב והזמן המציאותיות ומתוך כך מחיש את המוות. הספר מהווה מעין אלגוריה לתחושה הכללית של אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה. "הר הקסמים", שנחשב לרומן הגרמני החשוב ביותר במאה ה-20, היווה חידוש באמנות הרומן לצד "יוליסס" לג'יימס ג'ויס ו"בעקבות הזמן האבוד" למרסל פרוסט.

מאן עומד ביצירתו גם על הזיקה בין נטיות אמנותיות, ובכלל הערצה ליופי, לבין התפישה הפאשיסטית. בנובלה "מוות בוונציה" מקשר מאן בין הנטייה להערצת היופי ולפריצת הגבולות אצל הסופר אשנבאך למוות הבלתי נמנע. כך הוא גם מציג את דמותו של ההיפנוטיסט בנובלה "מאריו והקוסם" אשר נכתבה מכלתחילה כניסיון מכוון ומודע להתחקות על טבעו של הפאשיזם ולחשוף את המנגנונים הפסיכולוגיים ואת יסודות היפנוזת ההמונים העומדים ביסודו. מאן מרמז בסיפור כי אין דרך להיאבק בפאשיזם ולנצחו אלא באמצעות המאבק האלים.

ברומן "יוסף ואחיו" מגולל מאן את פרשיית חייו של יוסף המקראי תוך הדגשת הצד ההומאניסטי שבו. למעשה, דמותו של יוסף מנסה להתחקות אחר האדם האולטימטיבי אשר כל התכונות הטובות של האנושות מגולמות בו. המוטיב ההיסטורי חוזר ברבות מיצירותיו של מאן.

כתיבתו

מאן בעת עבודתו בפרינסטון, 1939

על אופן כתיבתו של מאן העידה אשתו, קטיה מאן, בספרה "זיכרונות שלא נכתבו" המתעד את חיי מאן גם במישור הפרטי והפחות ידוע.

על עמקותו של מאן בחומר הנדרש ליצירתו כתבה:

דרך עבודתו של תומאס מאן הייתה מופלאה. בכתבו ספר היה נכנס לעובי קורתו של הנושא וצולל לתוך מעמקי מעמקיו, ובעודו שוקד על הכתיבה, היה מוסיף לחקור ולדרוש בלי הרף. הוא היה קונה את כל הראוי לימוד, היה משיג חומר רב, אבל בהיות הספר מוהדר לדפוס היה ממהר לשכוח את הכל, ולא הוסיף עוד להתעניין בנושא.

על צורת הכתיבה של מאן כתבה:

תומאס מאן היה כותב באטיות רבה, אולם משכתב דבר אף היו לו ידיים ורגליים. הוא לא היה משנה כמעט ולא-כלום. הוא היה מתכונן הרבה מראש. היינריך היה כותב גם בערב, ואילו בעלי לא נהג כן מעולם. [...] היה עובד רק לפני הצהריים. לא מסוגל היה לעבוד אלא בהיות ראשו פנוי לחלוטין. [...] היה [...] עוסק בהכנות אותה הקריאה הנדרשה לו ליצירתו, וכן היה מסדר את המכונה בפיו "דרישות היום". רק שלוש השעות הראשונות שלפני הצהריים היו מיועדות למלאכת יצירתו. כתב את הכל בכתב ידו, וביום שמילא בו שני עמודים הרי שהוציא מלאכה רבה מתחת ידו.

על המקורות לדמויותיו של מאן בספריו כתבה:

במקום לבדות דברים מלבו העדיף תומאס מאן להסתייע במציאות. המציאות הייתה חביבה עליו מן ההמצאה, בין שהיו אלה מקומות ואירועים, ובין שהיו קווי אופי יסודיים של אנשים וכיוצא באלה. הוא קנה לעצמו את הנתונים, חדר לתוכם לפי דרכו, האציל עליהם מרוחו, כפי שהיה קורא לדבר, מכוח אמונתו. כפי שקרה לרבים מגדולי תולדות הספרות עורר גם הוא מורת-רוח בלב דגמיו, שכן הזדהו עם עיצובו הפיוטי בדרך תמימה מדי.

הדוגמה המפורסמת ביותר לשאיבה של דמויות מן החיים אל הרומן בצורה מדויקת התקיימה ב"בית בודנברוק" שנכתב כרומן מפתח לפי הדגם של משפחתו הקרובה של מאן. הספר עורר בזמנו שערורייה בעיר הולדתו של מאן, ליבק. בספרה העידה קטיה כי על הדמיון הקרוב בין הדמויות במציאות לדמויות בכתביו - דמיון שאכן קיבל אישור מקריאת יומניו, אך בזמנו הכחיש זאת מאן בכל תוקף.

אף על פי כן, ידוע כי בספרו "דוקטור פאוסטוס" העתיק מאן ליצירה, על גב דמויותיו, קורות חיים מדויקים של אנשים מהעבר כגון ניטשה שהשפיע על מכלול יצירתו, ומבני זמנו כגון ארנולד שנברג שאף ייעץ לו מספר פעמים בנושאי מוזיקה בעת כתיבת הרומן. קורות חיים אלו נכתבו באופן מכוון כדי לקשר בינם לבין דמויותיהם המקוריות במציאות לפי טכניקת רומן המונטאז'.

השפעתו

הרמן הסה

יעקב וסרמן

חייו ויצירתו של תומאס מאן היו שנויים במחלוקת עוד בימי חייו, ונותרו כאלה לאחר מותו.

רבים ביקרו אותו בטענה כי יצירתו לוקה בחוסר מקוריות ודמיון, ותלו זאת בדרך עבודתו, שכן יצירותיו של מאן לא נבעו מפרץ פתאומי של יצירתיות, אלא היו פרי עבודה דקדקנית וממושמעת שנמשכה שנים, מדי יום ביומו. התיאורים ביצירתו, של נופים, דמויות ומצבים, מתייחסים פעמים רבות לדברים שבמציאות, ורק במקרים נדירים פרטי העלילה הם פרי בדיון מלא. גרעין עבודתו של מאן הוא שזירתם של פרטי עלילה אלה לכלל עלילה אחידה, שילובן של אסוציאציות מגוונות בתוכה והלבשתה במעטה לשוני, והם שמקנים ליצירתו חוויית קריאה שאותה יש שתיארו כמאפיינת את מעמד הבורגנות המשכילה.

הצלחותיו הספרותיות, סגנון חייו הבורגני הטיפוסי וכן גם נטייתו לפולמוס הקימו לו אויבים. מאותן סיבות היו קשריו עם עמיתיו הסופרים מתוחים לעיתים קרובות. רוברט מוסיל (שאותו העריך מאן מאד ובמיוחד את יצירתו "האיש בלא תכונות") וקורט טוכולסקי כינו אותו "סופר באותיות גדולות", ברטולד ברכט כינה אותו "סופר-בתשלום של הבורגנות ושופר השלטון", אלפרד דבלין תיאר אותו כמי ש"הפך את קפלי הגיהוץ לעקרון אמנותי". קשרי ידידות היו למאן בעיקר עם הרמן הסה ויעקב וסרמן. גם העובדה שעיצב את רוב דמויותיו לפי דוגמאות מן המציאות, בחלקן מחוגו המשפחתי ובחלקן ממעגל מכריו המפורסמים, לא היטיבה תמיד עם קשריו החברתיים.

יחסם של הנאצים אל תומאס מאן, אשר התבטא כבר בשנות העשרים המוקדמות נגד הנטיות הפוליטיות הימניות-קיצוניות בגרמניה, היה יחס חצוי מאז תפסו את השלטון בשנת 1933. במינכן החרימו את ביתו ואת רכושו ואף ניתן נגדו "צו מעצר מגן". עם זאת, יש סימנים המלמדים על כך שהשלטון היה חפץ מאד בכך שהסופר המוכר והמפורסם מחוץ לגרמניה, זוכה פרס נובל לספרות, ישוב אל הרייך. כך למשל אפשרו את הופעת החלק השני של הטטרלוגיה "יוסף ואחיו" ("יוסף בימי עלומיו") בהוצאת פישר בברלין במרץ 1934. עם זאת, מאן היסס זמן ממושך לפני שהתבטא בציבור נגד המשטר. רק פרסומו בפברואר 1936, לאחר לחץ מצדה של בתו אריקה, של מכתב פומבי אל אדוארד קורודי בנויה צירכר צייטונג אשר הביא לשבר בלתי-הפיך עם השלטון בברלין, גרר בהמשך את שלילת אזרחותו ואת מכירתה הפומבית של תכולת ביתו במינכן שנשארה מאחור.

מאן לא הקים תלמידים מובהקים או ממשיכי דרך ספרותיים. לפי חוקר הספרות פטר פיץ, משום שלא ניתן היה להתקיים לצדו של מאן, היה צורך להתממש כנגדו. חוקר הספרות מרסל רייך-רניצקי סיכם זאת: "עשרות סופרים הצהירו שאין איש שהם אדישים כלפיו כמו יוצרו של הר הקסמים. אך הם אמרו זאת בקול רועד מזעם ואפילו מקנאה".

עיבודים

רבות מיצירותיו של מאן עובדו במרוצת השנים. הרומנים "בית בודנברוק", "הוד מלכות", "וידויו של ההרפתקן פליכס קרול", "לוטה בויימאר", "הר הקסמים", "דוקטור פאוסטוס" (וכן הספר שנכתב בעקבותיו "התהוותו של דוקטור פאוסטוס") והנובלות והסיפורים "מוות בוונציה", "טוניו קרגר", "גזע ולזונג", "טירוף מערכות וצער מוקדם", "מריו והקוסם", "אדון פרידמן הקטן", "הליצן", "טריסטאן", "הראשים המוחלפים" ועוד עובדו לסרטים. חלק מהיצירות אף הופקו במספר גרסאות שונות לטלוויזיה. לנובלות "מוות בוונציה" ו"הראשים המוחלפים" נכתבו אופרות אשר הועלו בהצלחה רבה בגרמניה. ל"ראשים המוחלפים" אף נעשתה גרסת תיאטרון מוזיקלי. במרחב הספרות החדשה קיימים אזכורים רבים ליצירותיו של מאן ובעיקר לנובלה "מוות בוונציה".

כתביו בעברית

שנה	שם בעברית	שם בגרמנית	ז'אנר	תרגום
1893	החיזיון	Vision	סקיצה בפרוזה	תורגם בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003.
1894	נפילה	Gefallen	סיפור קצר	תורגם בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003.
1896	התשוקה לאושר	Der Wille zum Glück	סיפור קצר	תורגם בידי יצחק הירשברג בקובץ "מבחר הסיפורים" מאת תומאס מאן, תל אביב, הוצאת עידית, תשי"ד. תרגום שני נעשה בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003.
1896	אכזבה	Enttäuschung	סיפור קצר	תורגם בידי יצחק הירשברג בקובץ "מבחר הסיפורים" מאת תומאס מאן, תל אביב, הוצאת עידית, תשי"ד. תרגום שני נעשה בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003.
1897	המוות	Der Tod	סיפור קצר	תורגם בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003.
1897	אדון פרידמן הקטן	Der kleine Herr Friedemann	נובלה	תורגמה בידי יצחק הירשברג בקובץ "מבחר הסיפורים" מאת תומאס מאן, תל אביב, הוצאת עידית, תשי"ד. תרגום זה הופיע בשנית בידי הוצאת משרד הביטחון בקובץ "‫טריסטאן \ אדון פרידמאן הקטן", ספרית תרמיל, תשל"ז. תרגום שני נעשה בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003.
1897	המוקיון	Der Bajazzo	סיפור קצר	יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003.
1898	טוֹבְּיָאס מִינְדֶרְנִיקֶל	Tobias Mindernickel	סיפור קצר	תורגם בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003.
1899	ארון הבגדים	Der Kleiderschrank	סיפור קצר	תורגם בידי יצחק הירשברג בקובץ "מבחר הסיפורים" מאת תומאס מאן, תל אביב, הוצאת עידית, תשי"ד. תרגום שני נעשה בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003.
1899	היפרעות	Gerächt	סיפור קצר	תורגם בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003.
1900	לואיזכן	Luischen	סיפור קצר	תורגם בידי יצחק הירשברג בקובץ "מבחר הסיפורים" מאת תומאס מאן (נקרא בשם "לואיזה"), תל אביב, הוצאת עידית, תשי"ד. תרגום שני נעשה בידי נילי מירסקי בקובץ 'מוות בוונציה וסיפורים אחרים', הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 1988. תרגום שלישי נעשה בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003.
1900	הדרך לבית הקברות	Der Weg zum Friedhof	סיפור קצר	תורגם בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003.
1901	בית בודנברוק	Buddenbrooks	רומן	תרגומו של מרדכי טמקין לספר יצא לאור בשנת 1930 בשלושה כרכים בהוצאת ספרית שטיבל ונקרא "בית בודנברוק : שקיעתה של משפחה אחת". אותה גרסת תרגום הוצאה לאור בשנית בשנת 1970 בהוצאת רמדור. תרגומה של נילי מירסקי לספר יצא לאור בשנת 1985 בשני כרכים בספריה לעם בהוצאת עם-עובד ונקרא "בית בודנברוק : שקיעתה של משפחה". אותה גרסת תרגום הוצאה לאור בשנית בשנת 2003 בגרסה מאוחדת בספריית הקלאסיקה של עם-עובד.
1902	Gladius Dei [חרב אלוקים]	Gladius Dei	סיפור קצר	תורגם בידי יצחק הירשברג בקובץ "מבחר הסיפורים" מאת תומאס מאן, תל אביב, הוצאת עידית, תשי"ד. תרגום שני נעשה בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003.
1902	הרעבים	Die Hungernden	סיפור קצר	תורגם בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003.
1903	טוניו קרגר	Tonio Kröger	נובלה	הנובלה ראתה אור לראשונה בשנת 1932 בתרגומו של יוסף ליכטנבום, תל אביב. וראתה אור בשנית ובאותו תרגום בספרית תרמיל של הוצאת משרד הביטחון, תשל"ג. הנובלה תורגמה מחדש בידי נילי מירסקי בקובץ 'מוות בוונציה וסיפורים אחרים', הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 1988.
1903	ילד הפלאות	Das Wunderkind	סיפור קצר	תורגם בידי יצחק הירשברג בקובץ "מבחר הסיפורים" מאת תומאס מאן, תל אביב, הוצאת עידית, תשי"ד. תורגם בשנית בקובץ "אומות מספרות" בעריכת דב קמחי, הוצאת יוסף שרברק, תל אביב, 1962. תרגום שלישי (בשם "ילד הפלא") נעשה בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003.
1903	טריסטאן	Tristan	נובלה	הנובלה תורגמה על ידי מאיר מוהר בהוצאת ספרון של ידיעות אחרונות, תל אביב, תש"ז. אותה גרסת תרגום הופיעה בשנית בידי הוצאת משרד הביטחון בקובץ "‫טריסטאן : אדון פרידמאן הקטן", ספרית תרמיל, תשל"ז. תרגום שני נעשה בידי יצחק הירשברג בקובץ "מבחר הסיפורים" מאת תומאס מאן, תל אביב, הוצאת עידית, תשי"ד. תרגום שלישי נעשה בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003.
1904	אושר	Ein Glück	סיפור קצר	תורגם בידי יצחק הירשברג בקובץ "מבחר הסיפורים" מאת תומאס מאן, תל אביב (נקרא בשם "רגע של אושר"), הוצאת עידית, תשי"ד. תרגום שני נעשה בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003.
1904	אצל הנביא	Beim Propheten	סיפור קצר	תורגם בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003.
1905	שעות קשות	Schwere Stunde	סיפור קצר	הסיפור ראה אור בעברית בקובץ "מבחר הסיפור העולמי" בעריכת דב קמחי, הוצאת יוסף שרברק, תל אביב, תשי"ט. תרגום שני (בשם "שעה קשה") נעשה בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003.
1906	גזע ולזונג	Wälsungenblut	סיפור קצר	תורגם בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003.
1908	אנקדוטה	Anekdote	סיפור קצר	תורגם בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003.
1909	הוד מלכות	Königliche Hoheit	רומן	תורגם לעברית על ידי גדעון טורי ויצא לאור בשנת 1994 בהוצאת זמורה ביתן.
1909	אסון הרכבת	Das Eisenbahnunglück	סיפור קצר	תורגם בידי יצחק הירשברג בקובץ "מבחר הסיפורים" מאת תומאס מאן, תל אביב (נקרא בשם "תאונת הרכבת"), הוצאת עידית, תשי"ד. תרגום שני נעשה בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003.
1911	איך יָאפֶּה ודוֹ אֶסְקוֹבָּאר הלכו מכות	Wie Jappe und Do Escobar sich prügelten	סיפור קצר	תורגם בידי יצחק הירשברג בקובץ "מבחר הסיפורים" מאת תומאס מאן, תל אביב (נקרא בשם "ההתכתשות בין יאפה ודו אסקובאר"), הוצאת עידית, תשי"ד. תרגום שני נעשה בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מוקדמים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003.
1912	מוות בוונציה	Der Tod in Venedig	נובלה	ראתה אור בעברית בתרגומה של רנה ליטוין והופיעה בשנת 1965 בהוצאת משרד הביטחון, ספרית תרמיל. אותה המהדורה ראתה אור בשנית בהוצאת כתר. הנובלה תורגמה בשנית בקובץ "המינגווי תומאס מאן מוות בוונציה ז'ורז סימנון" בשנת 1982 בהוצאת תרמיל בתרגום מירי דור. הנובלה תורגמה בשלישית בידי נילי מירסקי בקובץ 'מוות בוונציה וסיפורים אחרים', הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1988. תרגום הנובלה חודש על ידי המתרגמת ב-2005 (הספרייה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה).
1919	אדם וכלבו	Herr und Hund	נובלה	תורגמה בידי יצחק הירשברג בקובץ "מבחר הסיפורים" מאת תומאס מאן, תל אביב, הוצאת עידית, תשי"ד. תורגמה בשנית בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מאוחרים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003.
1924	הר הקסמים	Der Zauberberg	רומן	תורגם בידי מרדכי אבי שאול ויצא בהוצאת ספרית פועלים בשנת 1955. גרסה מחודשת יצאה באותה ההוצאה ובידי אותו המתרגם בשנת 1977. תרגום זה זכה בפרס טשרניחובסקי לשנת תשי"ז.
1925	טירוף מערכות וצער מוקדם	Unordnung und frühes Leid	נובלה	תורגמה בידי יצחק הירשברג בקובץ "מבחר הסיפורים" מאת תומאס מאן (נקרא בשם המקוצר "צער מוקדם"), תל אביב, הוצאת עידית, תשי"ד. תורגמה בשנית בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מאוחרים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003.
1929	מאריו והקוסם	Mario und der Zauberer	סיפור קצר	תורגם בידי נילי מירסקי בקובץ 'מוות בוונציה וסיפורים אחרים', הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 1988.
1930	תיאודור שטורם	Theodor Storm	מסה	הופיעה בלקט שירים מאת תיאודור שטורם בתרגום ישראל רינג, הוצאת עקד, 1970.
1933	ייסורי ריכרד וגנר וגדולתו	Leiden und Größe Richard Wagners	מסה	הופיעה בלקט המאמרים "מי מפחד מריכרד ואגנר - היבטים שונים של דמות שנויה במחלוקת" בתרגומו של בנימין פרל, הוצאת כתר.
1933	יוסף ואחיו - תולדות יעקב (1)	Joseph und seine Brüder - Die Geschichten Jaakobs	רומן היסטורי	הופיע בהוצאת ספריית פועלים בתרגומו של מרדכי אבי שאול, מרחביה, 1957-1959 (ציורים - שרגא וייל). תרגום זה זכה בפרס טשרניחובסקי לשנת תשי"ז. (או "אלו קורות יעקב" בתרגומו של ישורון קשת לכרך זה בלבד. הוצאת שטיבל, תל אביב, 1935).
1934	יוסף ואחיו - יוסף בימי עלומיו (2)	Joseph und seine Brüder - Der junge Joseph	רומן היסטורי	הופיע בהוצאת ספריית פועלים בתרגומו של מרדכי אבי שאול, מרחביה, 1957-1959 (ציורים - שרגא וייל). תרגום זה זכה בפרס טשרניחובסקי לשנת תשי"ז.
1936	יוסף ואחיו - יוסף המשביר (3)	Joseph und seine Brüder - Joseph in Ägypten	רומן היסטורי	הופיע בהוצאת ספריית פועלים בתרגומו של מרדכי אבי שאול, מרחביה, 1957-1959 (ציורים - שרגא וייל). תרגום זה זכה בפרס טשרניחובסקי לשנת תשי"ז.
1939	לוטה בוויימר	Lotte in Weimar	רומן	הופיע בהוצאת ספריית פועלים בשנת 1954 בתרגומו של מרדכי אבי שאול. תרגום זה זכה בפרס טשרניחובסקי לשנת תשי"ז. תרגום נוסף נעשה על ידי צבי ארד ויצא לאור בהוצאת זמורה ביתן, תל אביב, 1986.
1940	הראשים המוחלפים - אגדה הודית	Die vertauschten Köpfe	נובלה	תורגמה על ידי מאיר מוהר, הוצאת גזית, 1954.
1940	הומאז' לפרנץ קפקא	Homage to Franz Kafka	מסה	את 'הומאז' לפרנץ קפקא'  כתב מאן, באנגלית, ב-1940 – בעת שהותו בארצות הברית – כהקדמה עבור המהדורה השנייה של התרגום האנגלי ל'הטירה', (מאנגלית: אביבה ברק),דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ו', 2016.
1943	שמעי, גרמניה!	Deutsche Hörer!	אוסף מכתבים	חלקים מהמכתבים פורסמו בעיתון דבר. מדברי תומאס מאן אל העם הגרמני
1943	יוסף ואחיו - יוסף המשביר (4)	Joseph und seine Brüder - Joseph der Ernährer	רומן היסטורי	הופיע בהוצאת ספריית פועלים בתרגומו של מרדכי אבי שאול, מרחביה, 1957-1959 (ציורים - שרגא וייל). תרגום זה זכה בפרס טשרניחובסקי לשנת תשי"ז.
1947	דוקטור פאוסטוס	Doktor Faustus	רומן	שמונת הפרקים הראשונים תורגמו בידי מרדכי אבי שאול בספרית פועלים. אבי-שאול שכבר הזקין לא יכול היה לסיים את מלאכת התרגום ועל כן יעקב גוטשלק החליפו. לאחר מכן, כדי לשמור על אחידות התרגום, תרגם גוטשלק את שמונת הפרקים הראשונים בשנית. תרגום סופי זה יצא לאור בהוצאת ספרית פועלים בשנת 1992.
1951	הנבחר	Der Erwählte	רומן	הופיע בהוצאת ספרית פועלים ובתרגום מרדכי אבי שאול בשנת 1962. תרגום זה זכה בפרס טשרניחובסקי לשנת תשי"ז.
1954	מרומה	Die Betrogene	נובלה	תורגמה בידי יעקב גוטשלק בקובץ "סיפורים מאוחרים" של תומאס מאן, הוצאת ספרית פועלים, 2003.
1954	וידויי ההרפתקן פליכס קרול	Bekenntnisse des Hochstaplers Felix Krull	רומן	תורגם על ידי מרדכי אבי שאול והופיע בשנת 1956 בהוצאת ספרית פועלים. תרגום זה זכה בפרס טשרניחובסקי לשנת תשי"ז. תורגם מחדש על ידי נילי מירסקי והופיע בשנת 2016 בהוצאת אחוזת בית בשם ״פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים״.

1954

צ'כוב

Versuch über Tschechow

מסה

תורגם על ידי ערן הורוביץ והופיע ב'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך ט', 2018.

יחסו ליהודים

יחסו לציונות

בשנת 1947, שנה לפני הקמת מדינת ישראל, אמר מאן בנוגע ליישוב היהודי בארץ ישראל:

רגש היושר הפנימי שלי אומר לי, כי ליהודים הרשות המלאה לבוא לארצם. ולא רק בזכותם ההיסטורית רשאים הם לכך, אלא גם בזכות מה שהם עוללו בארץ ישראל. ביקרתי בארץ לפני 17 שנה ולא אשכח את הרושם הכביר שעשו עלי שתי תופעות, האחת היא תחיית השפה העברית, דבר שלא יאומן ושלא הייתה דוגמתו בכל תולדות האנושות. והדבר השני - אף הוא מהפכה, אני מתכוון לדור החדש שקם שם לחיים.

בשנת 1949, אמר מאן בראיון לעיתון דבר:

למותר לחזור ולהטעים את רגשות אהדתי לרעיון הציוני, בפרט בשעה זו, לאחר שרעיון זה נתגשם בחיים. הן את רגשותיי אלה הבעתי באוזניכם עוד בשנת 1930, בימים שבהם לא היה זה מן הדברים המקובלים. היה זה לאחר ניצחונם הראשון או השני של הנאצים בבחירות הכלליות בגרמניה. [...] אחד הדברים החשובים ביותר במאורעות השנה שעברה הוא שהרעיון הצודק נחל ניצחון! הרעיון ניצח משום שהיה צודק. הכרה זו מרנינה את לבי ומחזקת את תקוותי. עוד לפני זמן ניכר נתתי את דעתי על רעיון המדינה היהודית, שיביא ברכה לא רק לאזרחיה אלא גם ליהודי העולם כולו. [...] אמונתי הבלתי-מעורערת, כי בשטח האמנותי, ולא רק החברתי ואפילו המדיני, עתיד העולם לקבל שוב ערכים חדשים ורעיונות חדשים שיצאו מישראל, מארץ ישראל ומעם ישראל, שהוא כעוף-החול, בין אומות העולם.

מאן הדגיש כי לדעתו על התנועה הציונית להימנע מעוול כלפי העם הערבי, וסבר כי מתוך אהדה בין שני העמים תימצא הדרך להבנה הדדית. על רעיון קבוצת "ברית שלום" בהנהגתו של יהודה לייב מאגנס אמר כי הוא "מוצא חן בעיני".

אנטישמיות

בשנת 1934 פרסם מאן מאמר המעלה על נס את תרומתם של היהודים לתרבות המערבית ויוצא נגד האנטישמיות. במאמר אחר, באותה תקופה, המליץ מאן ליהודים להתבולל ולהתנצר כדי להשתלב בחברה המערבית.

במחקר שנערך החל משנת 2001 על ידי חוקר הספרות והתרבות הגרמני יאיה אלזאגה (Yahya Elsaghe), במימון הקרן הלאומית השווייצרית, נבחן נושא היהדות בכתבי תומאס מאן, וכמו כן נחקרו הסטריאוטיפים שהוא העניק לדמויות היהודיות, שמופיעות ברוב יצירותיו. לדברי הקרן, הרצון לחקור מגמה אנטישמית בכתביו של מאן נוצר משום ש"עד כה בקושי נבחנה השאלה על מגמות לאומניות, ואף אנטישמיות, הבאות לידי ביטוי מוכח ביצירתו הספרותית [של מאן] ואינן עולות בקנה אחד עם מעמדו כבא כוחה של גרמניה 'האחרת' [...]."

מן המחקר עולה כי מאן, במיוחד ביצירותיו המוקדמות "בית בודנברוק", "טריסטן" ו"הוד מלכות", העניק לדמויותיו היהודיות דימויים דו-ערכיים שיכולים להתפרש כסטראוטיפים אנטישמיים. מסקנותיו של אלזאגה מכך היא כי מאן "בוודאי לא היה אנטישמי קנאי, אלא אנטישמי מצוי. ואין כל ספק שבחברה שבה חי לא היה אפשר לראות בו אנטישמי. ובכל זאת אי-אפשר להבין באמת ולתאר כהלכה כמה מסיפוריו [...] בלי הרקע האנטישמי."

מלבד חזותם, גם מקצועם האישי של היהודים, מוצג על ידי מאן באמצעות דימויים אנטישמיים וטענות כי היהודי משתמש במקצועו על מנת להזיק לחברה ולהרוויח על חשבונה.

לדעת אלזאגה, מכיוון שמשפחת האגנשטרום מזרזת את השקיעה ב"בית בודנברוק", הרי שהיהודים הם המזרזים אותה. לדעתו, אמנם מאן נמנע מדימויים אנטישמיים ברורים ומזיהוי מפורש של הדמויות כיהודיות, אך הוא עיצב אותן באמצעות סימני היכר חיצוניים ופנימיים המשקפים ומאשרים דעות קדומות אנטישמיות שהיו לו, לפחות בתחילת דרכו. בנוסף ל"בית בודנברוק" מביא אלזאגה טיעונים נוספים מיצירות מוקדמות נוספות של מאן.

לפי אלזאגה, כמה פרטים זניחים למראה, בנובלה "טריסטאן" (1903), אחת מיצירותיו האהודות ביותר של מאן, מאבדים את תמימותם. "כפות הרגליים בעלות ההיקף הנדיר" שמאן מעניק לדטלב שפינל - טיפוס מוזר השוהה בסנטוריום, סופר של רומן אחד שלא נחל הצלחה - הן הד ל"רגל השטוחה היהודית", עוד סטיגמה פיזיוגנומית (של המבנה הפיזי) אנטי-יהודית, ששימשה באותם ימים תירוץ לאפלייתם לרעה של יהודים שביקשו לשרת בצבא. במרכז פניו של ד"ר ליאנדר היהודי, הרופא הראשי של הסנטוריום, נשקף זקן "שהוא קשה ומקורזל כאותו שער-סוסים שמפטמים בו את הרהיטים" - לא רק דוגמה ל"בהמיות", תכונה שכיחה בתיאור האנטישמי את דמותו של היהודי, אלא בה בעת גם, פסק אלזאגה, "הקדמה מחרידה לשימוש החומרי שנעשה ביהודים כמה עשורים לאחר מכן."

ב"הר הקסמים" מופיעה דמות יהודית נוספת ביצירתו של מאן, לֵאו נאפטא - ישועי שמרן, נמוך קומה וכעור מראה ממוצא יהודי. הגיבור הראשי של "הר הקסמים", הנס קסטורפ, סובל כזכור מ"אהדה למוות", נטייה שהוא מקווה להירפא ממנה ב"הר הקסמים". בדרכו נקרה נאפטא, המרשים בלמדנותו ובחדות שכלו, אבל הנס קסטורפ אינו מודע לכך שנאפטא נתון לחסותו של "כוח המכוון כנגד הציוויליזציה האנושית, כנגד הקידמה, העבודה והחיים."

ב"דוקטור פאוסטוס", אשר התפרסם כשנתיים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, כמעט בסוף דרכו של הסופר, מופיעות שתי דמויות שליליות של יהודים: ד"ר חיים ברייזאכר וסאול פיטלברג. לכאורה "דוקטור פאוסטוס" אינו אלא ביוגרפיה בדיונית, "חיי המלחין הגרמני אדריאן לוורקין מפי ידידו", כלשון כותרת המשנה. אבל המחבר עצמו הודה ב"התהוותו של 'דוקטור פאוסטוס'" (Die Entstehung des Doktor Faustus) כי כוונתו הייתה לכתוב "רומאן תקופתי, לא פחות מזה", ואת יהדות התקופה מייצגים שני היהודים האלה. מאן מציג את דמותו של ד"ר חיים ברייזאכר בעת הרצאתו על חזון "הברבריזציה-מחדש במתכוון" בו הוא אומר כי "אין ספק שגם את הפקרתם של חולים לגורלם, בקנה מידה נרחב, את ההמתה של נטולי כושר חיות ושל מפגרים בשכלם, אם יוחלט על כך יום אחד, יתרצו בטעמים של היגיינת העם והגזע". ד"ר ברייזאכר אינו מסתייג מהחזון הזה, ומאמין כי הקיץ הקץ על העידן הבורגני ועל הרכרוכיות ההומניטרית שלו. מאן עצמו הגדיר את ברייזאכר בספרו "התהוותו של 'דוקטור פאוסטוס'" כ"סולל דרכה של הרעה" ההולכת וצומחת בתוך החברה הגרמנית. מנגד מוצגת דמותה מֶטַה נָאקֵדֵיי, אחת מידידותיו של הגיבור אדריאן כבעלת "עיניים שבצבען החום היה רשום יגון עתיק-יומין, על בת-ציון שהייתה למרמס ועמה שהיה לצאן באין רועה. [...] ככל היהודים, הייתה מוזיקלית מאד [...] היא נהגה גם בשפה הגרמנית [...] יחס טהור ודקדקני לאין ערוך יותר מן הממוצע הלאומי, [...] אפילו ממרבית המשכילים...".

מחקרו של אלזאגה הוביל לשפע של תגובות בהולות וזועמות בגרמניה ובשווייץ. מאמר שקצף על הנכונות להכתים את שמו של מאן דווקא בשווייץ שהייתה לביתו שנים רבות, האשים את אלזאגה ב"הוצאת דיבה" והוסיף בעקיצה כי "שוב הוכח איזה כוח השפעה זדוני יכול להיות, בעידן התקינות הפוליטית, גם לחשד הבל באנטישמיות."

נשיא "אגודת תומאס מאן" יצא להגנת הסופר והצהיר שאין די בדמויות אחדות ביצירתו המוקדמת לבסס פסק דין "חייב" גורף. עד מהרה השמיעו כמה מחוקרי מאן ופרשניו את קולם והמסקנות, המתודה והסגנון של אלזאגה הועמדו במבחן. רבים הציבו פרשנויות טקסטואליות חלופיות, בהצביעם על ביטויים שונים במכלול עבודתו של מאן ובחייו המסגירים הערצה ליהודים ואף הזדהות עמם, כמו ב"יוסף ואחיו", מחווה ליהדות המציגה את התפתחותו של עם ישראל כמודל מופתי להתהוותה של אנושות הומנית. צוינה השפעתם של הלכי הרוח האנטישמיים שרווחו בעולם הבורגני שבו גדל מאן, והוזכרו מוצאה היהודי של אשתו קטיה וקשריו עם חברים יהודים. אחד המתפלמסים גם ציטט את הנימוק שהופיע בבקשת הרשויות הנאציות מ-1934 לשלילת אזרחותו הגרמנית: "מאן הוא ללא שמץ של ספק ידיד גדול של היהודים". אחרים הדגישו את קריאותיו מהגלות לסייע ליהודים הנרדפים באירופה ואת סירובו לשוב לגרמניה בתום מלחמת העולם השנייה. אחד מן החוקרים ביטל לחלוטין את המחקר בטענה כי אלזאגה בסך הכל חוטא בהשלכה אנכרוניסטית של רגישות לשונית שהתהוותה רק לאחר השואה.

גישה שלישית התנגדה גם היא לדעתו של אלזאגה וטענה כי הפתרון לשאלת האנטישמיות בכתביו של מאן כלל אינו טמון במישורים האידאולוגיים והפוליטיים הטעונים, אלא במישור הספרותי. לפי גישה זו, האמביוולנטיות ביחסו של מאן ליהודים, כפי שהיא עולה מהפרוזה שלו, אינה אלא תוצאת האסתטיקה האירונית שלו, שבה הוא נמנע מפירוש חד משמעי, ודימויים סטריאוטיפיים שימשו לו חומר גלם חשוב לצורך עיצובן של דמויות רוויות סתירות.

לדעתם של תומכי מחקרו של אלזאגה, השאלה בדבר האנטישמיות בכתביו המוקדמים של מאן, ובפרט בספרו בעל החשיבות "בית בודנברוק" שזיכה אותו בפרס נובל, טרם הוכרעה. כראייה הם טוענים כי אף בספריו המאוחרים יותר "הר הקסמים" (1924) ו"דוקטור פאוסטוס" (1947) מופיעות הדמויות היהודיות בדימויים אנטישמיים, וכי ביומניו האישיים נמצאו התבטאויות בעלות גוון אנטישמי שכתב בשנת 1933, כגון תגובתו בדבר החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי כי "ניקוי מערכת המשפט מהשפעה יהודית, בסופו של דבר אינה אסון."

הנצחה

תומאס מאן, שהיה סופר זוכה פרס נובל, מרצה בעל שם, והומניסט ידוע, הונצח ברחבי העולם, ובגרמניה בפרט. בין המאמצים שנעשו כדי להנציח את שמו, ניתן למנות את הבאים:

• בית תרבות לזכרו של מאן הוקם בשנת 1995 בעיירה נידה שבליטא, בבית שבו התגורר מאן בין השנים 1930–1932. במקום נערכות הרצאות, סדנאות ופעילויות שונות לזכרו של מאן, ומדי שנה נערך במקום פסטיבל בינלאומי על שמו. במקום גם מוזיאון העוסק בו ובמשפחתו.
• בציריך, שווייץ, נבנה לאחר מותו של מאן "ארכיון תומאס מאן" (Thomas-Mann-Archiv) ובו הספרייה של מאן, ספרי המחקר אשר שימשו אותו לצורך כתיבתו הספרים, כתבי יד מקוריים וחומרים שונים שעדיין לא פורסמו.
• הסופר הגרמני זוכה פרס נובל לספרות גינטר גראס חשף מצבת זיכרון לזכרו של מאן ביום הולדתו ה-128 של מאן בשנת 2003, בעיירה סבטלוגרוסק, מחוז קלינינגרד שברוסיה.
• בליבק, עיר הולדתו של מאן, נקרא בית ספר על שמו (Thomas Mann Schule). בבודפשט, הונגריה הוקמה גימנסיה על שמו של מאן (Thomas Mann Gymnasium) כחלק מרשת בתי הספר הבינלאומיים של האיחוד האירופי.
• רחובות רבים בגרמניה קרויים על שמו של מאן (Thomas-Mann-Straße).
• "פרס תומאס מאן" לספרות מוענק כל שלוש שנים משנת 1975 על ידי עיריית ליבק, לסופרים ש"הצטיינו ביצירתם הספרותית ברוח ההומאניות שאפיינה את יצירתו של תומאס מאן", וסכום הזכייה הוא עשרת אלפים אירו. בשנת 2008 עמדה "האקדמיה הבווארית לאמנויות יפות" לכנות גם היא את פרס הספרות הגדול שלה בשם "פרס תומאס מאן", דבר אשר עורר תרעומת בליבק שכן אותה אקדמיה גירשה את מאן משורותיה שבעים וחמש שנה לפני כן. במסגרת פשרה שהושגה יוענק הפרס על ידי עיריית ליבק והאקדמיה הבווארית יחדיו ויקרא "פרס תומאס מאן של עיר ההנזה ליבק ושל האקדמיה הבווארית לאמנויות יפות", על סך עשרים וחמישה אלף אירו. בוועדת הפרס שישה שופטים: שלושה מליבק ושלושה ממינכן בירת בוואריה.
• בבית הראשון בו התגוררה משפחת מאן בליבק, ובו התרחשו המאורעות בבית בודנברוק, יש כיום מוזיאון על שמם של תומאס מאן והיינריך מאן. המוזיאון סוקר את מפעל חייהם ואת יצירתם.
• בפריז, צרפת, נקראה מכללה על שמו. חלק ממבני המכללה שוכנים ברחוב הנקרא על שמו של תומאס מאן גם כן.
• בגרמניה הוקמה אגודה על שמו של תומאס מאן, ובשווייץ הוקמה אגודה מקבילה. האגודה השווייצרית חוקרת את כתביו של מאן ומוציאה מדי כמה חודשים פרסומים של מחקריה.
• בולים לזכרו של מאן הונפקו במדינות רבות ברחבי העולם. בנוסף לגרמניה ושווייץ הונפקו בולים גם בגמביה, מאוריטניה, סיירה לאון ובמקומות נוספים.
• ביוגרפיות רבות נכתבו על מאן ועבודות מחקר רבות נכתבו עליו באקדמיה.
• מלבד הרומנים והסיפורים של מאן, שמודפסים כיצירות בודדות, אוגדו והוצאו לאור, במועדים שונים, כל כתביו של מאן במספר רב של כרכים, בידי הוצאת פישר הגרמנית.
• הקרן הקיימת לישראל נטעה יער לזכרו של מאן באשתאול.
• פסלים בדמותו של מאן עוצבו ברחבי גרמניה, בין היתר פסל בדמותו של מאן וכלבו (על פי הנובלה של מאן "אדם וכלבו").
• ציורי אמנות רבים צוירו בעקבות ספריו של תומאס מאן.
• סרטים רבים נעשו בעקבות חייה של משפחת מאן, בעיקר בגרמניה, בהם "Unsere Besten", "Unterwegs zur Familie Mann", "Die Manns - Ein Jahrhundertroman" ,"Thomas Mann in Amerika".

• 
  הקוטג' של מאן בִנידָה (Nida) שבליטא המשמש כבית התרבות תומאס מאן ובו מוזיאון לחייו וליצירתו של מאן.
• 
  ציור של הר הקסמים. כריסטיאנה תוניס (Christiaan Tonnis), שמן על קנבס, 155x185 סנטימטר, פברואר 1987.
• 
  מצבה לזכרו של מאן שנחשפה בידי גינטר גראס. טלוגורסק (Svetlogorsk), רוסיה.
• 
  בית הספר על שם תומאס מאן (Thomas-Mann-Schule) בליבק, עיר הולדתו של מאן, גרמניה.
• 
  מצבת הקבר של תומאס וקטיה מאן. קליכברג (Kilchberg), ציריך

לקריאה נוספת

מחקר

• גל אורן, שברים במראה: שבר ומשבר בספרות האירופית המודרנית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014 (הפרק העוסק בתומאס מאן).
• גל אורן, גדול ההומניסטים הגרמנים? (על יחסו ליהודים), מקור ראשון, מוסף "שבת", 2010.
• גל אורן, ייסוריו וגדולתו של תומאס מאן (מחקר בשאלת האנטישמיות); חלק א': "ייסוריו", עיתון 77, גיליון 346–347, מאי 2010; חלק ב': "גדולתו", גיליון 348, יולי 2010.
• גל אורן, בן עם הספר (על יחסו של מרסל רייך-רניצקי למאן), מקור ראשון, מוסף "שבת", 4.6.2010
• זאב לוי, הדמות של הדמות, על דמויותיהם של שני יהודים ביצירתו של תומאס מאן - גיאורג לוקאץ' וארנולד שנברג, נדפס במאזנים, ס'א, תשמ"ח 1988. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• אלכסנדר רביב, האם היה תומאס מאן אנטישמי? דמות היהודי ברומן "דוקטור פאוסטוס" (1947), נדפס במאזנים, ע'א, 9, 1997.
• אורי דרומי, תומאס מאן : איש הרוח והנאציזם, נדפס בפרוזה, 75, 1985.
• אברהם בדאור, תומאס מאן - ואנחנו, נדפס בטורים לחינוך והוראה, ד', 1976.
• ברוך קורצווייל, אמנות הסיפור כבעיה, נדפס בדבר, 11 ביוני 1960.
• ברוך קורצווייל, מסכת הרומן והסיפור האירופי, עמ' 213–275. הוצאת שוקן, תל אביב, 1973 (מהדורה חדשה)
• רבקה גורפיין, הדיו לאיש הרוח שיהיה הומניסטן? (תומאס מאן - מבית בודנברוק עד ד"ר פאוסטוס), אורלוגין 1 (1950), עמ' 213–223.
• מאיר שלו, בעיקר על אהבה (עיון ביצירות "יוסף ואחיו" ו"מוות בוונציה"), עם עובד, 1995.
• יעקב הסינג, עולמות מכונסים בעצמם, על המשמר, 24.1.1986, עמ' 15.
• מ'משב, מאן - רומן המפתח, מעריב, 6.12.1985, עמ' 28.
• רפאל כוכבי, אדם וביתו - עיון משווה ביצירות קפקא, גנסין, מאן ועגנון.
• יונתן כהן, כפעם בפעם - מחקר ביצירות תומאס מאן, תג הוצאה לאור, 1997.
• יוסף ליכטנבום, מספרי העולם, הוצאת אחיאסף, ירושלים, 1958.
• בלהה רובנשטין, חדוות החיים מול חמדת המוות : סיפור המשפחה כראי ל’אני’ האישי, ‫ ירושלים, הוצאת כרמל, תש"ס 1999.
• מרק גלבר ונחום שופמן, תומאס מאן וריכארד ואגנר : מקראות, ‫ באר שבע, חמו"ל, תשמ"ד.
• שולמית הקנברוך,‫ התשתית התנכ"ית ב"יוסף ואחיו" לתומאס מאן, רמת גן, חמו"ל, 1983.
• מאיה שוהם, בין דת לספרות : האמן ומרגריטה למיכאיל בולגקוב ודוקטור פאוסטוס לתומאס מאן - עיון משווה, רמת גן, חמו"ל, תשס"ז 2006.
• מאיה שוהם, אמנות ומוזיקה אצל תומאס מאן : עיון בטריסטן ולואיזכן למאן והשוואתם לסונטת קרויצר לטולסטוי, רמת גן, חמו"ל, תשס"ד 2003.
• סמדר פלק-פרץ, בחינת הדינמיקה הדואלית שבין כתיבה ומגפה : עיון משווה בהדבר לאלבר קאמי ומוות בוונציה לתומאס מאן לאור משנתו הפילוסופית של פרידריך ניטשה, רמת גן, חמו"ל, תשס"ג 2002.
• מיכאל הרינגטון, המהפכה שבאקראי, פרק שני: דימויים של אנדרלמוסיה, תל אביב, עם עובד, תשל"א, 1971.
• רבקה שכטר, המוזיקה כפולחן (ד"ר פאוסטוס והברית עם השטן) , מאזנים: ירחון לספרות ,36 (6): 429-435, 1973. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• ישראל משה, על תומאס מאן: "לוטה - בוויימר", אורלוגין, 12: 184-193, 1956.
• ש. דליה, גלגולי ההומאניזם של תומאס מאן (למקרא ב"אלה קורות יעקב"), אורלוגין, 3: 290-292, 1951.
• דוד זוננפלד, "המות בוונציה" לתומס מן, עלי שיח, 1: 15-20, 1974.

• Heinz Ludwig Arnold (Hrsg.): Thomas Mann. text + kritik Sonderband. 2., erweiterte Aufl. edition text + kritik, München 1982, מסת"ב 3-88377-124-4
• Joachim Fest: Die unwissenden Magier - Über Thomas und Heinrich Mann, Siedler, Berlin 1998 מסת"ב 3-442-75535-2
• Manfred Görtemaker: Thomas Mann und die Politik. S. Fischer, Frankfurt 2005, 3-10-028710-X
  • Der schmerzhaft deutsche Dichter, Rezension von Stefan Berkholz, Deutsche Welle, 12. August 2005
• Volkmar Hansen (Hrsg.): Thomas Mann, Romane und Erzählungen. Interpretationen. Reclam, Stuttgart 1993, מסת"ב 3-15-008810-0
• Helmut Jendreiek: Thomas Mann: Der demokratische Roman. Hagel, Düsseldorf 1977, מסת"ב 3-513-02120-8
• Ulrich Karthaus: Thomas Mann. Literaturwissen für Schule und Studium. Reclam, Stuttgart 1994, מסת"ב 3-15-015203-8
• Thomas Klugkist: 49 Fragen und Antworten zu Thomas Mann. S. Fischer, Frankfurt 2003, מסת"ב 3-10-042219-8
  • „Man muss Thomas Mann nicht lieben“, Rezension von Alain Claude Sulzer, Deutschlandfunk, 1. Dezember 2004
• Hermann Kurzke: Thomas Mann. Epoche – Werk – Wirkung. Beck, München 1985, מסת"ב 3-406-30870-8; 3., erneut überarbeitete Auflage ebd., מסת"ב 3-406-43136-4
• Hans Mayer: Thomas Mann, Suhrkamp, Frankfurt a.M. 1980 מסת"ב 3-518-03633-5
• Volker Mertens: Groß ist das Geheimnis. Thomas Mann und die Musik. Militzke, Leipzig 2006, מסת"ב 3-86189-747-4
• Marcel Reich-Ranicki Thomas Mann und die Seinen, DVA Stuttgart 1987 מסת"ב 3-421-06364-8
• Joachim Rickes: Die Romankunst des jungen Thomas Mann. „Buddenbrooks“ und „Königliche Hoheit“. Königshausen & Neumann, Würzburg 2006, מסת"ב 3-8260-3219-5
• Günter Rohrmoser: Dekadenz und Apokalypse. Thomas Mann als Diagnostiker des deutschen Bürgertums. Gesellschaft für Kulturwissenschaft, Bietigheim/Baden 2005, מסת"ב 3-930218-35-6
• Sibylle Schulze-Berge: Heiterkeit im Exil. Ein ästhetisches Prinzip bei Thomas Mann. Zur Poetik des Heiteren im mittleren und späten Werk Thomas Manns. Königshausen & Neumann, Würzburg 2006. מסת"ב 3-8260-3232-2
• Hans-Peter Haack: Erstausgaben Thomas Manns. Ein bibliographischer Atlas. Antiquariat Dr. Haack Leipzig 2011, 223 S., zahlreiche Abbildungen. מסת"ב 978-3-00-031653-1

ביוגרפיה

• קטיה מאן, זיכרונות שלא נכתבו (Meine ungeschriebenen Memoiren), הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר. תרגם ישראל זמורה, תל אביב, 1979.
• יוסף ליכטנבום, מספרי העולם, הוצאת אחיאסף, ירושלים, 1958.
• מרסל רייך רניצקי, החיים והספרות (Mein Leben), חלק חמישי, פרק שלושים ושבע - "משפחת הקוסם". הוצאת דביר, תרגמה רחל בר-חיים, 2004.
• אברהם שאנן, מלון הספרות החדשה - ערך "תומאס מאן", עמודים 478–483. הוצאת יבנה, 1970.
• ד"ר אמיל פוירשטין, סופרי מופת - ערך "תומאס מאן - יוסף ואחיו", כרך שלישי (סופוקלס, סטנדהאל, היינה, גוגול, פלובאר, דוסטויבסקי, מאן), הוצאת השכלה, תל אביב, 1958.

• Karl Werner Böhm: Zwischen Selbstzucht und Verlangen. Thomas Mann und das Stigma Homosexualität. Untersuchungen zu Frühwerk und Jugend. Königshausen & Neumann, Würzburg 1991, מסת"ב 3-88479-558-9
• Klaus Harpprecht: Thomas Mann. Eine Biographie. Rowohlt-Verlag, Reinbek 1995, מסת"ב 3-498-02873-1
• Peter de Mendelssohn: Der Zauberer. Das Leben des deutschen Schriftstellers Thomas Mann. S. Fischer, Frankfurt
  • Erster Teil: 1875–1918. 1975, מסת"ב 3-10-049402-4
  • Zweiter Teil: Jahre der Schwebe. 1919 und 1933, Nachgelassene Kapitel, Register. 1992, מסת"ב 3-10-049405-9
• Donald A. Prater: Thomas Mann – Deutscher und Weltbürger. Eine Biographie. Hanser, München/Wien 1995, מסת"ב 3-446-15363-2
• Edo Reents: Thomas Mann. Claassen, München 2001, מסת"ב 3-546-00291-1
• Klaus Schröter: Thomas Mann in Selbstzeugnissen und Bilddokumenten. Rowohlt, Reinbek 1964; überarbeitete Neuausgabe ebd. 2005, מסת"ב 3-499-50677-7
• Michael Stübbe: Die Manns. Genealogie einer deutschen Schriftstellerfamilie. Degener, Insingen 2004, מסת"ב 3-7686-5189-4
• Hans Wißkirchen: Die Familie Mann. rororo Monographie, Reinbek 1999. מסת"ב 3-499-50630-0
• Hans Wysling und Ivonne Schmidlin: Thomas Mann. Ein Leben in Bildern. Artemis, Zürich 1994, מסת"ב 3-7608-1100-0 (mit zahlreichen Abbildungen Thomas Manns, seiner Angehörigen, von Zeitgenossen, Titelblättern und einigen Faksimiles; Quart-Format)

קישורים חיצוניים

• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
  פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים חנן אלשטיין, הוא ריחרח אותו קלות, כמבקש להיוודע את כוח הקנייה שלו, באתר הארץ
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
  פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים אבנר שפירא, "ברכת היופי, שאינה אלא ברכת המוות", באתר הארץ
• שיחה עם תומאס מאן, דבר, 19 באוגוסט 1955
• התוכחה של תומאס מאן, דבר, 25 ביוני 1940
• ת. מאן בשנותיו האחרונות, שיחה עם קטיה מאן, דבר, 25 במרץ 1960
• גל אורן, "אפשר לראות ביהודים את מבשרי התפנית האנטי-ליברלית בגרמניה", באתר הארץ, 29 באפריל 2011
  • רבקה איילון, איטיות בקליטת המושגים של העולם החדש, באתר הארץ, 13 במאי 2011 (תגובה למאמרו של גל אורן)
  • אלכסנדר רביב, תומאס מאן והיהודים, באתר הארץ, 20 במאי 2011 (תגובה למאמרו של גל אורן)
• גל אורן, נגד כל הדימויים: על מאבקו של תומאס מאן באנטישמיות, באתר הארץ, 22 באפריל 2012
• גל אורן, מתבוסס בביצת עצמו, מוסף "שבת", מקור ראשון, 1 ביולי 2011
• אריק גלסנר, על "פליקס קרוּל – וידוייו של מאחז עיניים", של תומאס מאן, המדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות", נובמבר 2016
• בית התרבות תומאס מאן שבנידה, ליטא האתר הרשמי (באנגלית)
• סקירה על מוזיאון תומאס מאן באתר Museums of Lithuania. (באנגלית)(הקישור אינו פעיל, 30 במאי 2017)
• מוזיאון תומאס והיינריך מאן, ליבק אתר "בית בודנברוק" (בגרמנית)
• תומאס מאן, באתר פרס נובל (באנגלית)
• כתבי תומאס מאן באתר הוצאת פישר (בגרמנית)
• תומאס מאן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• עשרים הרומנים החשובים בשפה הגרמנית בעריכת מרסל רייך רניצקי וביניהם בית בודנברוק והר הקסמים (בגרמנית)(הקישור אינו פעיל, 30 במאי 2017)
• מאן מקבל מדליה מאלברט אינשטיין, בארכיון הסרטונים של Associated Press‏, 10 בפברואר 1939
• שלום בן-חורין, תומאס מאן (ליום הולדתו השבעים ב־6 ביוני 1945), משמר, 1 ביוני 1945

הערות שוליים

ערך מומלץ

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

23506102תומאס מאן