פרימו לוי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פרימו לוי
פרימו לוי
פרימו לוי
לידה 31 ביולי 1919
פטירה 11 באפריל 1987 (בגיל 67)
לאום יהודי-איטלקי
עיסוק כימאי, סופר
תחום כתיבה ממוארים, סיפורים קצרים, שירם ורומאנים
נושאי כתיבה אוטוביוגרפיה, כימיה, איטליה, השואה
יצירות בולטות "הזהו אדם?", "השוקעים והניצולים", "הטבלה המחזורית", "אם לא עכשיו, אימתי?", "ההפוגה"
פרסים והוקרה "ויארג'ו", "סטרגה", "קמפיילו" (איטליה)

פְּרִימוֹ לוי (Primo Levi;‏ 31 ביולי 1919, טורינו, פיימונטה, איטליה – 11 באפריל 1987, שם) היה סופר וכימאי איטלקי יהודי ניצול השואה. כתב זכרונות, סיפורים קצרים, שירים ורומנים. ידוע ביותר ביצירתו על השואה, ובמיוחד על תיאורו של הזמן שעבר עליו במחנה העבודה אושוויץ מונוביץ. ספרו "הזהו אדם?", העוסק בתקופת שהותו באושוויץ, תואר כאחד הספרים החשובים שנכתבו במאה ה-20.[1]

ביוגרפיה

תחילת דרכו

פְּרִימוֹ מִיקֶלֶה לוי (Primo Michele Levi) נולד ב-1919 בטורינו שבפיימונטה, ממלכת איטליה למשפחה יהודית ליברלית. אביו, צֶ'זַרֶה (Cesare), היה קורא נלהב ואוטודידקט. הוא עבד בפירמת הייצור "גנץ", ובילה חלק ניכר מזמנו בהונגריה, מקום מושבה של החברה. אמו של פרימו, אסתר (Ester; נודעה ברבים בשם "רינה") הייתה משכילה ובוגרת ה־Instituto Maria Letizia. אף היא הייתה קוראת נלהבת, ידעה לנגן בפסנתר ודיברה צרפתית שוטפת.[2] נישואי הוריו היו ביוזמת אביה של אמו, צ'זרה לוּצַאטִי (Cesare Luzzati).[3] ביום חתונתם העניק סבו לאביו ולאמו את הדירה ברחוב 75 Corso Re Umberto, שבה חי פרימו לוי במשך כל חייו כמעט.

ב-1921 נולדה אחותו, אנה מריה (Anna Maria), שאליה חש פרימו לוי קרבה רבה לאורך כל ימי חייו. ב-1925 החל לבקר בבית הספר היסודי פֶלִיצֶ'ה רִינְיוֹן (Felice Rignon) בטורינו. פרימו היה ילד צנום, עדין וביישן שהחשיב את עצמו למכוער, אך עם זאת עשה חיל בלימודיו. תיקו האישי בבית הספר כולל תקופות ארוכות של היעדרות, שבמהלכן למד בביתו - בתחילה מפי אמיליה גלאודה (Emilia Glauda), ובהמשך מפי מריזה דזיני (Marisa Zini), בתו של הפילוסוף דזֽינוֹ דזֽיני (Zino Zini).[4] בחופשות הקיץ בילה לוי עם אמו בבית חווה ששכרה בעמקי ולדנסיאן (Waldensian), מדרום-מערב לטורינו. אביו נשאר בטורינו; בחלקו מפני שלא חיבב את החיים בכפר, ובחלקו בשל בגידותיו באשתו.[5]

בספטמבר 1930 נכנס לוי לבית הספר הקלאסי מאסימו ד'אדזליו (Massimo d'Azeglio), שנה מוקדם מגיל הכניסה הרגיל.[6] הוא היה התלמיד הצעיר ביותר, הנמוך ביותר והנבון ביותר בכיתתו, כמו גם היהודי היחיד בה. בשל כל אלה הוא סבל התעללות.[7] באוגוסט 1932, לאחר שלמד שנתיים בתלמוד תורה בטורינו, הוא חגג את בר המצווה בעלייתו לתורה בבית הכנסת. ב־1933 הוא הצטרף לתנועת הנוער האוונגרדיסטים (Opera Nazionale Balilla, ה-ONB) לצעירים פשיסטים, כפי שהיה מצופה אז מכל תלמיד בית ספר באיטליה. הוא התחמק מהשתתפות בתרגילים בסגנון צבאי בהצטרפו לחטיבת הסקי, שבמסגרתה בילה כל שבת בעונה המושלגת במדרונות שסביב טורינו.[8] כנער צעיר חלה לוי לעיתים תכופות, בעיקר בזיהומים בחזה, אך השתתף בפעילות פיזית ברצון. פרימו נהג לחמוק עם כמה מחבריו לאצטדיון ספורט נטוש וערכו שם תחרויות אתלטיקה.

ביולי 1934, בגיל 14, הוא עבר את מבחני הקבלה לתיכון (Liceo classico) מאסימו ד'אדזליו שהתמחה בלימודים קלאסיים, והחל את לימודיו שם בסתיו. בית הספר נודע במוריו האנטי-פשיסטים.

לאחר שסיים את לימודי החובה, החל בלימודי כימיה באוניברסיטת טורינו. הממשלה האיטלקית הפאשיסטית החלה באותן שנים בחקיקת חוקים גזעניים, דבר שהקשה על לוי להגיש את עבודת הגמר שלו, בשל היותו יהודי. אף על פי כן הצליח לוי להגיש את עבודת הגמר, וסיים את לימודיו באוניברסיטה בהצטיינות. בתעודת הגמר, שקיבל ב־1941, צוין כי הוא "מן הגזע היהודי". אותם חוקי גזע מנעו מבעדו למצוא עבודה שתהלום את השכלתו עם תום לימודיו.

יחד עם אחותו אנה, לקח חלק בפגישות סודיות שנערכו מדי שבוע על בסיס קבוע בספרייה של בית הספר היהודי בטורינו, שהיה ליד בית הכנסת שנהרס בהפצצות ב-1942. בקבוצה היו חברים לוצ'יאנה ניסים, פרנקו מומיליאנו (Franco Momigliano), שלאחר המלחמה נישא ללוצ'יאנה ניסים, ואנדה מאסטרו (vanda Maestro), אמנואלה הרטום ואחיו אניו, אאוג'ניו גנטילי (Eugenio Gentili), ג'ורג'יו דינה (Giorgio Diena), ג'ורג'יו סגרה (Giorgio Segre), אלברטו סלמוני (Alberto Salmoni) וביאנקה גואידטי סרה (Bianca Guidetti Serra). חברי הקבוצה אהבו לטייל בהרים יחד, ולעשות סקי. הם היו כולם אינטלקטואלים יהודים, אנטי-פאשיסטיים, סטודנטים או שסיימו את לימודיהם האקדמים. הם הקימו יחדיו קבוצת התנגדות שנקראה "הבנים של הספרייה היהודית", אשר פעלה כנגד המשטר הפאשיסטי בשיתוף פעולה עם המחתרת האיטלקית "צדק וחירות" (Giustizia e Liberta).[9][10]

באושוויץ

בספטמבר 1943, אחרי שהממשלה האיטלקית חתמה על הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית, מנהיגה לשעבר, בניטו מוסוליני, חולץ מכלאו על ידי הגרמנים והועמד בראש ממשלת בובות מטעם הגרמנים בצפון איטליה הכבושה. תנועת המחתרת האיטלקית החלה לפעול במטרה לכבוש את האזור הגרמני, ולוי, לוצ'יאנה ניסים, ואנדה מאסטרו, וכמה חברים נוספים הצטרפו אליה, נמלטו למרגלות הרי האלפים וניסו להצטרף לתנועת הפרטיזנים הליברלית "Giustizia e Libertà" (צדק וחירות). לוי וחבריו לא היו מיומנים דיים כדי לעמוד בסיכון שקיבלו על עצמם; הם נתפסו במהירות, בעקבות הלשנה, על ידי המיליציה הפשיסטית ששלטה שם בלילה שבין ה-12 ל-13 בדצמבר 1943. כאשר גילו שלוי ממוצא יהודי, שלחו אותו למחנה הריכוז פוסולי, אליו הגיע בסוף ינואר 1944.

ב-21 בפברואר 1944, נשלחו עצירי פוסולי, בשנים-עשר קרונות רכבת סגורים להובלת בקר, למחנה הריכוז אושוויץ. לוי שהה שם במשך 11 חודשים בטרם שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום. מקרב 650 יהודים איטלקים שהיו במשלוח שלו, היה לוי אחד מ-20 ששרדו את אושוויץ.

לוי הצליח לשרוד הודות לצירוף נסיבות: הוא ידע קצת גרמנית בזכות ספרי כימיה כתובים גרמנית שהוא קרא, והדבר היה לו לתועלת במחנה. הוא שילם בלחם עבור שיעורים בגרמנית ובהתמצאות ברחבי מחנה אושוויץ על ידי אסיר איטלקי בכיר ומנוסה ממנו במחנה. באמצע נובמבר 1944 הוא השיג משרה במעבדת בּוּנַה (Buna) במחנה, שנועדה לייצר גומי סינתטי וכך נמנעה ממנו עבודת פרך בחוץ בטמפרטורות מקפיאות. זמן לא רב טרם שחרור המחנה, הוא חלה במחלת השנית ונכנס לבית החולים של המחנה. הדבר היה לו לתועלת - כאשר התקרבו חיילי הצבא האדום, אנשי האס אס מיהרו לפנות את המחנה - הם לקחו עמם את כל האסירים חוץ מהחולים החמורים, לצעדת המוות על מנת להתרחק מן הצבא שהחל להתקרב, ובצעדה זו נספה רובם הגדול של היוצאים מאושוויץ. לוי, שנשאר במחנה בזכות חוליו, זכה להישאר בחיים.

אף על פי שהמחנה שוחרר ב-27 בינואר 1945, לוי הגיע לטורינו רק ב-19 באוקטובר אותה שנה. אחרי ששהה במחנה בברית המועצות שריכז אסירים לשעבר, הוא החל במסע עקיף לביתו דרך אירופה המזרחית עם אזרחים איטלקים לשעבר שלחמו במלחמה בין צבא איטליה לבין צבא רוסיה. מסעו הארוך עבר דרך פולין, רוסיה, רומניה, הונגריה, אוסטריה וגרמניה.

כתיבתו

לרגל חגיגות 70 שנה להוצאת פינגווין נבררו 70 הספרים הטובים של המאה והודפסו בהוצאה מחודשת. ספרו של לוי "הטבלה המחזורית" נבחר להיות אחד מהם.

אני כותב משום שאני כימאי. המקצוע שלי סיפק לי את החומר הראשוני, את הליבה שאליה אני מצרף את הדברים. [...] הכימיה היא מאבק עם החומר, יצירת מופת של רציונליות, משל קיומי. [...] הכימיה מלמדת את השכל לעמוד על המשמר. כאשר השכל נכנע, הנאציזם והפשיזם מתדפקים בפתח.

— ראיון לרגל צאת הספר "הזהו אדם?"[11]

אין סתירה בין היותי כימאי לבין היותי סופר; לאמיתו של דבר שני אלה מתגברים זה את זה.

— שיחה עם פיליפ רות, "שיחות וראיונות", עמ' 88[12]

עם חזרתו לאיטליה, לוי היה לכימאי תעשייתי במפעל בטורינו. הוא החל לכתוב על חוויותיו במחנה הריכוז ועל חזרתו לאיטליה דרך אירופה המזרחית, חומר שבו השתמש בשני ספריו הידועים, "הזהו אדם?" (Se questo è un uomo) ו"ההפוגה" (La tregua). כאשר שלח לוי להוצאת ספרים בטורינו, עירו, את הספר "הזהו אדם?", ההוצאה דחתה את הדפסתו. הוצאה קטנה יותר רכשה את הזכויות על הספר מלוי ובנובמבר 1947 הדפיסה 2000 עותקים של הספר. אף על פי שבאותו הזמן הופיעה בעיתון "לה-אוניטה" סקירה חיובית של הספר על ידי איטלו קלווינו, נמכרו ממנו רק 1500 עותקים. רק 11 שנים מאוחר יותר, ב-1958, פרסמה ההוצאה בטורינו את הספר בהגהה מחודשת. אותו פרסום מחדש הוביל לתרגום הספר לאנגלית ב-1959, ולאחר מכן לתרגום לשפות שונות ולקבלתו של הספר לספרות הקלאסית.

ספרו השני, "ההפוגה", פורסם לראשונה ב-1963, כמעט 16 שנה לאחר פרסום הספר הראשון, וזיכה את לוי בפרס. ספר זה זכה ב-1997 לגרסה קולנועית בסרטו של הבמאי פרנצ'סקו רוסי, "לשוב הביתה". שמו של לוי הלך לפניו. תדיר כתב מאמרים בעיתון "לה סטמפה", המקומון של טורינו. הוא השתוקק לכתוב גם על נושאים שונים. הצלחתו המועטה ביותר, באותה התקופה, הייתה ספר שהכיל מספר סיפורי מדע בדיוני שכתב בצורה פסימית מאד – "Vizio di Forma" (הספר טרם ראה אור בעברית).

הוא כתב גם שני ספרים ידועים נוספים, "זמן שאול", ו"הטבלה המחזורית" ("Il sistema periodico"). הראשון עוסק בדמויות שהוא פגש בזמן מאסרו, והשני הוא אוסף של אפיזודות מחייו, שכל אחת מהן קשורה באופן כלשהו לאחד היסודות הכימיים. הרומן השאפתני "אם לא עכשיו אימתי", המספר את סיפורה של קבוצת פרטיזנים יהודים במלחמת העולם השנייה העושים את דרכם דרך רוסיה ופולין, קיבל את הפרסים הנחשבים "ויארג'ו" ו"קמפיילו" כאשר הם פורסמו באיטליה, ופרסמו את שמו של לוי בעולם.

לוי פרש ממשרתו כמנהל המפעל בטורינו ב־1977 על מנת להקדיש עצמו לכתיבה באופן שוטף. הספר החשוב מבין יצירותיו המאוחרות הוא "השוקעים והניצולים" ("I sommersi e i salvati"), בחינה של השואה שבה לוי מסביר כי אף שאינו שונא את העם הגרמני על מה שקרה, הוא גם לא סלח להם.

הסיפורים הקצרים הידועים ביותר שלו נמצאים ב"מפתח כוכב" ("La chiave a stella") - אוסף של סיפורים על עבודה ועל עובדים אשר מסופר בידי מספר הדומה ללוי עצמו. על ספר זה זכה בפרס הספרותי האיטלקי הבכיר פרס סטרגה (Premio Strega), המקביל לפרס מאן בוקר בשפה האנגלית.

ספריו העוסקים בתקופת השואה ראו אור בעברית בהוצאת עם עובד, וספרי הפרוזה שלו ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד - ספרי סימן קריאה, מרביתם בסדרת הספריה החדשה.

תפישׂותיו כלפי האנטישמיות והנאציזם

אחת הסיבות שגרמו ללוי לכתוב את "הזהו אדם?" היא תשוקתו העזה להעיד על האימה והזוועה לה גרמו הנאצים כאשר ניסו להגשים את "הפתרון הסופי". הוא קרא עדויות רבות של עדים וניצולים והשתתף ברבות מפגישותיהם, על מנת שיוכל לכתוב, בסופו של דבר, על השואה. לוי ביקר ביותר מ-130 בתי ספר כדי לדבר על החוויה שעבר במחנה הריכוז באושוויץ. הוא הזדעזע מן התפישה הרוויזיוניסטית שלדעתו ניסתה לשכתב מחדש את היסטוריית מחנות ההשמדה הנאציים בצורה פחות מזעזעת, דבר שגרם להכחשת השואה.

נוכחתי לדעת, בעיקר מתגובותיהם של קוראי הצעירים, שאנו חיים בתקופה אנטי היסטורית. [...] אני אפילו יודע ממכתבים שאני מקבל, והם רבים, שספרים אלה מרגשים את קוראיהם ומעוררים בהם תחושה של השתתפות. אבל רק כאילו מדובר במאורע שאינו שייך לנו עוד, שלא יהיה עוד שייך לאירופה [...] זאת ועוד, היינו עדים לניסיון להכחיש מכול וכול את רצח העם. כך מתעצם תהליך פירוק העובדות ואיוּנן.

— פרימו לוי, ריאיון, 1986[13]

מותו

ב־11 באפריל 1987 נפל לוי אל מותו מן הקומה השלישית בבניין מגוריו. קיימת סברה שהתאבד.

יש המטילים ספק בכך שזו הייתה התאבדות.[14] בין הטיעונים: בהיותו כימאי, היה לוי יכול להתאבד באמצעות בליעת רעל, במקום לבחור במוות אלים; לוי לא השאיר אחריו כל מכתב התאבדות או הסבר; לוי החשיב את ההתאבדות כבריחה מאחריות ומדאגה למשפחתו.

לעומתם, סבורה הביוגרפית שלו מרים אניסימוב כי "הגבר עדין הנפש, ההגיוני והעניו הזה [...] בחר במוות אלים ותיאטרלי".[15] גם הביוגרפית קארול אנג'ייר (Carolde Angier) טוענת:[16]

למרבה הצער, אני בטוחה שפרימו לוי התאבד. ראשית, משום שאמר זאת. שלושה ימים לפני פטירתו ב-1987 סיפר לאחד מחבריו: "אני חושב רק על התאבדות". [...] האם התאבד בגלל אושוויץ? לוי התאבד כי היה דיכאוני, אבל אושוויץ לא היה סיבת הדיכאון. פעם אמר ש"הרעל אושוויץ כבר לא זורם בעורקיי". הוא גם סבל מסיוטים, וזאת חוויה שהשפיעה על כל חייו, אבל באופן פרדוקסלי היא גם הייתה בשבילו ניסיון חיובי. הרצון לדווח עליה נתן לו סיבה לחיות, נתן לו את התוקף המוסרי לכתוב. ואולי בלי אושוויץ היה מתאבד עוד קודם.

הביוגרף איאן תומסון (Ian Thomson)[15] מעיר כי

ייתכן אף שבלי ניסיון ההישרדות באושוויץ ובלי השליחות שנטל על עצמו להבין אותו ולהעיד עליו, הדיכאון וההתאבדות היו משיגים אותו במועד מוקדם יותר.

אלי ויזל אמר באותו הזמן ש"פרימו לוי מת באושוויץ, רק 40 שנה מאוחר יותר". השאלה נותרה פתוחה, והעניין שבה מתעורר בשל ערבוב מוטיבים רבים של חושך ושל אופטימיות בכתיבתו של פרימו לוי. כפי שכותבת מירי פז:[17]

התאבדות או תאונה? הספק לגבי נסיבות מותו של הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי, לפני 20 שנה (11 באפריל 1987) מפלג ביוגרפים, חוקרים, קוראים ומעריצים. לוי ניצל מן התופת של אושוויץ והעיד עליה בכתיבה הומניסטית-אוניברסלית חסרת פאתוס, שביססה את מעמדו המיוחד הן כעד מהימן והן כסופר משובח. [...] חייו ויצירתו נכרכו בסמל אופטימי: ניצחון הרוח האנושית על הרוע. אם מותו לא היה תאונה, אלא התאבדות – אזי הסמל האופטימי ניגף. הרוע המוחלט לא נוצח, והרוח האנושית הובסה, גם אם תבוסתה התמהמהה. פרימו לוי מת באושוויץ, טען אלי ויזל, רק 40 שנה מאוחר יותר, בעת שהשוערת של ביתו גילתה את גופו המרוסק בתחתית חדר המדרגות.

לוי נטמן בבית הקברות של טורינו (Cimitero monumentale di Torino). לפי בקשתו נחרת על מצבתו המספר 174517 - מספר האסיר שלו באושוויץ, שקועקע שם על זרועו.[18]

ספריו

שם הספר שנת הוצאה סוג תרגום לעברית
Se questo è un uomo 1947, 1958 ממואר הזהו אדם?, מאיטלקית: יצחק גרטי, תל אביב: עם עובד, תשנ"ג-1993
La tregua 1963 ממואר ההפוגה, מאיטלקית: אברהם פסקא, תל אביב: ספריית פועלים, 1979;

ההפוגה, מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו, תל אביב: עם עובד, תשס"ב-2002

Storie naturali
(בשם העט Damiano Malabaila)		 1966 סיפורים קצרים
Vizio di forma 1971 סיפורים קצרים
Il sistema periodico 1975 סיפורים קצרים הטבלה המחזורית, מאיטלקית: עמנואל בארי, תל אביב: הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד - ספרי סימן קריאה, 1987
L'osteria di Brema 1975 שירים
Lilìt e altri racconti 1978 סיפורים קצרים
La chiave a stella 1978 רומן מפתח-כוכב, מאיטלקית: מירון רפופורט, תל אביב: הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד - ספרי סימן קריאה, תשנ"א-1991
La ricerca delle radici 1981 אנתולוגיה אישית (בתרגום לעברית: "החיפוש אחר שורשים")
Se non ora, quando? 1984 רומן ואם לא עכשיו, אימתי?, מאיטלקית: דב אנקונה, ירושלים 1987;
אם לא עכשיו, אימתי?, מאיטלקית: מירון רפופורט, עורך: מנחם פרי, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד - ספרי סימן קריאה, 2004
Ad ora incerta 1984 שירים (חלק מהשירים ראו אור בתרגום עברי בקובץ אתם החיים בבטחה: מבחר שירים (ירושלים: כרמל, תשע"ב 2012)
L'altrui mestiere 1985 מאמרים
I sommersi e i salvati 1986 מאמרים השוקעים והניצולים, מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו, תל אביב: עם עובד, תשנ"א-1991
Racconti e Saggi 1986 מאמרים
Conversazioni e interviste 1963-1987 1997 לאחר מותו שיחות וראיונות: 1963–1987 (עורך: מרקו בלפוליטי), מאיטלקית: יצחק גרטי, תל אביב: עם עובד, תשס"ז-2007
אסופת סיפורים שפרסם בעיתון La Stampa 1975-1981 סיפורים קצרים (לאחר מותו) ‫זמן שאול, שלושה מחזורים, מאיטלקית: מירון רפופורט, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 1999
L'asimmetria e la vita 2005 מאמרים (לאחר מותו)
Auschwitz Report 2006 תיעוד (לאחר מותו),
עם לאונרדו דה בנדטי (אנ')		 כך היה אושוויץ, מאיטלקית: אלון אלטרס, כנרת זמורה־ביתן, 2017
אתם החיים בבטחה: מבחר שירים; תרגם מאיטלקית והוסיף אחרית דבר: אריאל רטהאוז, ירושלים: כרמל, תשע"ב 2012[19]
(שירים שפורסמו בשני ספרי השירה שלו: "Ad ora incerta" ו-Altre poesie")

לקריאה נוספת

ספרים

מאמרים

  • יעקב בן-טולילה, "הצצה אל האיטלקית-היהודית של פיאמונטה, מבעד ל'טבלה המחזורית' של פרימו לוי", לשון ועברית, 1991
  • צבי יגנדורף, "פרימו לוי הולך להביא מרק, ונזכר בדאנטה", חדרים, 11, 1994
  • יערה בן-דוד, "מציאות שאולה מזמן אחר - על 'זמן שאול' מאת פרימו לוי", מתוך: אהבה ממבט שני, תשנ"ז 1997
  • רינה דודאי, "פרימו לוי מדבר מהאש", אלפיים, 25, 2003, עמ' 133–154
  • אורי ש' כהן, "שמע, אם זהו אדם", אלפיים, 27, 2004
  • רינה דודאי, "השפה הפואטית כאמצעי להתמודדות עם הטראומה של השואה בכתיבתם של לוי ושל אפלפלד", מכאן, ה', 2005
  • אלכסנדר רופא, "פרימו לוי וספרו 'הזהו אדם?'", נתיב, תשס"ו 2006
  • ליאור אלפרוביץ, "שוקעים וניצולים: האינטלקטואל והמציאות הסובבת", נתיב, 2007

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: פרימו לוי
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פרימו לוי

מפרי עטו:

עליו ועל יצירתו:

הערות שוליים

  1. ^ Paul O'Brien, Writers reviewed: Primo Levi, Socialist Review 204, January 1997.
  2. ^ Angier (2002), p. 50.
  3. ^ ibid.
  4. ^ ibid, p. 44.
  5. ^ ibid, p. 62.
  6. ^ Thomson (2002), p. 40.
  7. ^ ibid, p. 42.
  8. ^ ibid, p. 48.
  9. ^ assepsi (2018-01-21), Interview with Luciana Nissim Momigliano. I part: The arrest with Primo Levi., נבדק ב-2018-03-16
  10. ^ Luciana Nissim Momigliano: una vita - Casa Editrice Giuntina, www.giuntina.it
  11. ^ מצוטט אצל מאיר ויזלטיר, מעריב ("פרימו לוי בעיתונות הישראלית", 2007, להלן).
  12. ^ מצוטט אצל מירי פז, ידיעות אחרונות ("פרימו לוי בעיתונות הישראלית", 2007, להלן).
  13. ^ מצוטט אצל ויזלטיר.
  14. ^ Diego Gambetta, Primo Levi's Last Moments.
  15. ^ 15.0 15.1 מצוטט שם.
  16. ^ מצוטט אצל: אורי פז, חייו ומותו של פרימו לוי, אתר עיתון 77, גיליון 329, ניסן תשס"ח, מרץ-אפריל 2008
  17. ^ מירי פז, להלן.
  18. ^ ראו גם תמונה באתר Find a Grave.
  19. ^ ביקורת: אורי ש. כהן, האשה שירדה עם פרימו לוי לשאול, באתר הארץ, 1 בדצמבר 2012
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25546823פרימו לוי

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=פרימו_לוי&oldid=2673358"