רומן מפתח

רומן מפתח (בצרפתית: roman à clef) הוא מונח המציין סוגה של רומן או נובלה, בה מתוארים אירועי חיים אמיתיים, מאחורי העמדת פנים של סיפור בדיוני.

ה"מפתח", שאינו מוצג בטקסט עצמו, הוא ההתאמה הקיימת בין האירועים, המאפיינים או הדמויות שביצירה הספרותית, לבין אלה הקיימים במציאות.

קיימות מספר סיבות שבעטיין יבחרו מחברים בסוגת "רומן המפתח":

• סאטירה
• כתיבה על נושאים שנויים במחלוקת, סקנדל או מחדל, בלי רצון מצד המחברים לשים תווית ו"לקרוא לילד בשמו".
• הזדמנות מצד המחברים לתאר השתלשלות עניינים של מציאות קיימת, או שהייתה יכולה להתקיים, באופן שונה, שיעביר מסר או שיוביל את הקוראים למוסר השכל.

דוגמאות לרומני מפתח

• "בית בודנברוק", ספרו של תומאס מאן משנת 1901, הוא רומן מפתח. עם צאתו לאור סערו הרוחות במשפחת מאן, שרבים מבניה מצאו עצמם בין דפי הספר, העיר ליבק כולה הייתה כמרקחה, ותושביה התעסקו בניסיון לזהות את הדמויות המופיעות בסיפור למשך תקופה ארוכה. ספרייה עירונית אחת הגדילה לעשות והתקינה טבלה עם מפתח שמות מדויק של הדמויות ביצירה. הספרנים התנו את השאלת הספר בהבטחה מפי הקורא להשתמש במפתח השמות בשעת הקריאה.
• "טרגדיה אמריקאית", ספרו של תאודור דרייזר משנת 1925 התבסס על פסק הדין משנת 1908 שעסק ברצח של גרייס בראון בידי צ'סטר ג'ילט.
• "השאפתנים", ספרו של הרולד רובינס משנת 1961, מבוסס על פעילותו של הווארד יוז בהוליווד והמפגש שלו עם השחקנית ג'ין הארלו.
• "רוולסטין", ספרו של סול בלו משנת 2000, מבוסס על קשריו של בלו עם אלן בלום.
• רומן מפתח שעורר סערה בישראל עם פרסומו הוא ספרה של הדסה מור, "דרכים לוהטות", שבו תואר בפירוט רב רומן בין הגיבורה ובין איש צבא, האלוף הגידם "מתי יניב", בן דמותו של משה דיין.

הכחשות לזיהוי כרומן מפתח

יש המנסים לקרוא אחדים מסיפוריו של ש"י עגנון כאילו הם רומן מפתח, אך עגנון הכחיש זאת, בעת שהופיע בפני האקדמיה ללשון העברית:

חס ושלום, שאני כותב רומאני מפתח. אם יש מיני בני אדם שמתייחסים על אנשי סיפורי - יתייחסו. ... כשם שיש בני אדם, שמשלשלים ייחוסם לאנשי סיפורי, כך יש אנשים של שווא, שאוהביהם או שונאיהם רואים אותם, כאילו הם כתובים על ספרי. לסוף, לאחר שאומרים לו לאדם שכזה, ראיתי מה כתב עליך עגנון, הרי הוא רואה את עצמו לפי אותה הדמות שהיא כתובה על ספרי. כדי לא לעכב את המשא והמתן על המונחים שעומדים לדון בהם, אני מקצר ואומר, מימי לא נתכוונתי להעלות בסיפורי דמות שיכולים לומר עליה, לפלוני זה נתכוון המחבר, אלא ברית כרותה למספר אמיתי, שכל נפש שהוא עושה בסיפורו נפש חיה היא. אלא מתוך שיש מיני ידענים, שרואים את עצמם כאילו יודעים את הכל, כאילו אין כל דבר נעלם מהם, עשויים אנו לשמוע מהם על הנפש אשר עשינו בחרונו של עולם, כאילו הם מכירים אותם כבר קודם שעלתה במחשבתנו לתת להם חיים.

—
שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים ששון סומך, ידידו הצעיר של שלונסקי, באתר הארץ

גם מולייר, שרבים טענו שהם הם המקורות לדמויות במחזותיו, התרעם על כך:

מדוע אתם קופצים־בראש לקבל דברים אלה על חשבונכם? מעניין שלא מכבר שמעתי את מולייר רוגז על כך בשיחה עם אנשים שטפלו עליו בדיוק מה שאתם טופלים עליו כעת. הוא טען שאין בעולם עניין שמרגיז אותו יותר מרנונים אלה המנחשים אל מי הוא מתכוון בדמויות שהוא מציג על הבמה. כוונתו, הוא אומר, לתאר את המידות בלי לגעת באנשים, וגבורי הקומדיות שלו הם טיפוסים בדויים שאין בהם ממש, רוחות ערטילאיות שדמיונו מלביש אותן גוף ודמות הגוף, על־מנת לשעשע את הצופים והוא היה מצטער מאוד אלו פגע מעולם במישהו פגיעה כלשהי, ואם יש בעולם עניין העשוי להשניא עליו את מלאכת חיבור הקומדיות הרי זה אותו מנהג לבקש ולמצוא במחזותיו רמזים אישיים, בעוד אויביו מעירים ומעוררים לכך את הקהל, על־מנת לסכסך בינו לבין אנשים שלא עלו כלל על דעתן... מאחר שתכליתה של הקומדיה היא לתאר באופן כללי את מומיו של האדם, בייחוד את מומיהם של בני דורנו, הרי ברור כי כל דמות שמולייר מציג לפנינו אינה יכולה שלא להזכיר את מישהו ואם נגזר עליו שיאשימוהו כי הוא מרמז בכוונה־תחילה אל כל אלה שאותם מומים מצויים בהם, הרי מוטב שימשך ידו בכלל מכל אותו עסק של חבור קומדיות.

— "אימפרוביזציה בוורסאי" מאת מולייר, תרגם נתן אלתרמן, מערכה ראשונה, תמונה רביעית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25420255רומן מפתח