פרידריך שילר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המונח "שילר" מפנה לכאן. לערך העוסק במשמעות אחרת, ראו שילר (פירושונים).
פרידריך שילר
דיוקן של שילר מאת הציירת לודוביקה זימנוביץ, חברת ילדות של שילר
דיוקן של שילר מאת הציירת לודוביקה זימנוביץ, חברת ילדות של שילר
הושפע מ פלוטארכוס, שייקספיר, וולטייר, רוסו, גתה
השפיע על בטהובן, איין ראנד, הרברט מרקוזה, ז'אק רנסייר

יוהאן כריסטוף פרידריך שילר, מאז 1802 פון שילר (10 בנובמבר 1759, מרבאך על נהר נקאר - 9 במאי 1805, ויימאר) היה משורר, מחזאי, פילוסוף והיסטוריון גרמני, הנחשב ביחד עם יוהאן וולפגנג פון גתה לנציגה הבולט ביותר של הקלאסיקה של ויימאר. רבים ממחזותיו נמנים עם המחזות הקנוניים של התיאטרון הגרמני, והבלדות שכתב הן מן האהובות ביותר בשירה הגרמנית. היה רופא בהכשרתו.

חייו

ילדות, הכשרה והצלחות ראשונות

אנדרטה של שילר בברלין

פרידריך שילר נולד ליוהאן קספר שילר, קצין ורופא מנתח, ולאשתו אליזבת דורותאה שילר לבית קודוויס בעיירה מרבאך על נהר נקר בשנת 1759. לאחר שאביו התמנה לקצין בצבא הקבע, עקרה המשפחה בשנת 1763 לעיר לורך בדוכסות וירטמברג. מעט לאחר לידת אחותו לואיזה בשנת 1766, עברה המשפחה ללודוויגסבורג. באותה השנה החל שילר לפקוד את בית הספר היסודי. בגיל שלוש עשרה חיבר שני מחזות בוסר שלא נשמרו, "אבסלון" ו"הנוצרים".

לפי ציוויו של דוכס וירטמברג ובניגוד לרצון הוריו, הצטרף בשנת 1773 לאקדמיה הצבאית "Hohe Karlsschule" בשטוטגרט, בירת דוכסות וירטמרג, שם החל בלימודי משפטים. היחס לחניכי האקדמיה היה נוקשה ביותר. ייתכן שבשל כך סבל שילר עוד בנעוריו מהרטבת לילה. פעמיים נענש בשל כך קשות. חניכי האקדמיה הריחו בסתר טבק וקראו בכתבים שנאסרו על ידי הצנזורה.

בשנת 1775, עם מעבר האקדמיה מטירת Solitude למרכז שטוטגרט, החליף שילר את תחום לימודיו והחל בלימודי רפואה. במהלך תקופה זו קרא בשקידה את יצירותיהם של משוררי הסער והפרץ וכן את שיריו של קלופשטוק. באותה השנה חיבר גם את המחזה "הסטודנט מנסאו", שלא נשתמר. בשנה החולפת הופיע לראשונה בדפוס שיר משלו, "הערב" (Der Abend). שילר התעמק בכתביהם של פלוטארכוס, שייקספיר, וולטייר, רוסו וגתה. במהלך 1776 החל גם בעבודה על המחזה "השודדים", שרוח החירות מנשבת בין שורותיו. בשנת 1779 עמד בבחינות ההסמכה הרפואיות הראשונות וביקש לעזוב את האקדמיה הצבאית. רק לאחר סיום כתיבת התיזה שלו, בשנת 1780, הותר לו לעזוב את האקדמיה הצבאית, והוא כבר רופא צבאי.

בשנת 1781 סיים את כתיבת המחזה "השודדים", אשר נדפס כבר באותה השנה בעילום שם. הצגת הבכורה של המחזה נערכה בהצלחה רבה ב-13 בינואר 1782 בתיאטרון העיר מנהיים, אצל מנהל התיאטרון וולפגנג הרברט פון דלברג. המחזה עורר התרגשות בעיקר בקרב קהל הצופים הצעיר. למרות איסורו של הדוכס, נכח שילר עצמו בבכורה, ביחד עם חברו אנדריאס שטרייכר. בתגובה שלח הדוכס קרל אויגן את שילר הסורר לארבעה עשר יום בכלא ואסר עליו לכתוב עד הודעה חדשה קומדיות ו"כל דבר דומה". בחודשים שעקבו לבכורת המחזה, הקימו בני נוער שוחרי חירות רבים בדרום גרמניה מועדונים שנקראו "חבורות שודדים", בהשראת המחזה.

בלילה שבין ה-22 וה-23 בספטמבר נמלט שילר ביחד עם שטרייכר משטוטגרט ושב לעיר מנהיים, שם מסר למנהל התיאטרון דלברג את מחזהו החדש, "קנוניית הפיאסקו מג'נובה". שטרייכר תיאר את הבריחה בספרו "בריחתו של שילר משטוטגרט ושהותו במנהיים בשנים 1782 עד 1785". לאחר מכן סייר ברחבי גרמניה, בין השאר בפרנקפורט. בסוף 1782 הופיעה אנתולוגיה של 83 שירים שנכתבו באותה השנה, ובה נכללו שירים רבים של שילר.

שנות אי-הוודאות

דיוקן של שילר מאת אנטון גראף, 1790 לערך

במהלך שהותו הקצרה בשנת 1783 בבאוארבך שבתורינגיה, התיידד שילר עם הספרן ריינוולד מן העיר מיינינגן, מי שהיה לימים לעמיתו ואף נשא את אחותו כריסטופינה לאישה. בבאוארבך אף השלים שילר את כתיבת המחזה "מזימה ואהבה" (Kabale und Liebe) והתחיל בכתיבת המחזה "דון קרלוס". עם שובו למנהיים בספטמבר 1783, חלה במלריה, שהייתה עדיין נפוצה אז בעמק הריין, בו היו אז ביצות רבות. במנהיים עבד שילר עד 1785 כמחזאי התיאטרון והכיר את הסופרת שרלוטה פון קלב. בשנת 1784 הועלו הבכורות של "קנוניית הפיאסקו מג'נובה" ושל "מזימה ואהבה" (שנקרא במקור "לואיזה מילרין"). בתקופה זו מנהל התיאטרון דלברג הפנה עורף לשילר ולא חידש את חוזהו. כתוצאה מכך, שקע שילר בחובות כבדים וכמעט נאסר בשל כך.

הדוכס קרל אוגוסט מווימאר, שהתפעל מן המחזה "דון קרלוס" לאחר ששמע את שילר קורא את המערכה הראשונה, העניק לשילר תואר של יועץ בחצרו.

באפריל 1785 נסע שילר ללייפציג, שם נפגש עם כריסטיאן גוטפריד קרנר, סופר ומשפטן, שסייע לשילר במצוקתו הכלכלית. ידידותו של שילר עם קרנר התחילה בעקבות מכתב לא חתום ששלח קרנר ביוני 1784, ביחד עם חברו לודוויג פרדיננד הובר והאחיות מינה ודורה שטוק לשילר הצעיר, ובו הביעו את הערצתם למחזותיו. כותבי המכתב היו שני זוגות , שכוונתם להינשא נתקלה בהתנגדותו של האב הסמכותי והאמיד, ומשום כך יכלו להזדהות במיוחד עם עלילת מחזה "מזימה ואהבה". פנייתם של הארבעה נגעה לליבו של שילר, ומאוחר יותר נפגשו קרנר ושילר והתחברו, ואחר כך התמידו בקשר מכתבים ממושך. קרנר אף פרסם בשנים 1812-1816 מהדורה של כל כתבי שילר.

בקיץ 1785 כתב שילר בכפר גוליס שליד לייפציג את "האודה לשמחה", לבקשתו של קרנר, שהיה בונה חופשי, בעבור לשכת הבונים החופשיים "שלוש החרבות" שבדרזדן. שנים מאוחר יותר, השתמש לודוויג ואן בטהובן בעיבוד של היצירה עבור פרק ה"כוראל" בסימפוניה התשיעית שלו. בשנת 1786 פרסם שילר בכתב העת Thalia את הסיפור "פשעי הבושה", שהודפס מאוחר יותר תחת השם "הפושע מן הנישואים האבודים".

ב-21 ביולי 1787 נסע שילר לוימאר, שם הכיר את יוהאן גוטפריד הרדר וכריסטוף מרטין וילנד, שניים מאישי הרוח הגרמנים הבולטים של התקופה.

במהלך ביקור בעיר רודולשטט שבתורינגיה הכיר את שרלוטה פון לנגפלד, מי שהייתה לימים לאשתו, ואת אחותה קרולינה, שכתבה בכתב העת "Die Horen" אותו ערך שילר, בתחילה בעילום שם.

המחזה "דון קרלוס" נדפס באותה השנה, והוצג מיד. עם שובו של יוהאן וולפגנג פון גתה ב-1788 מנסיעתו לאיטליה, נפגשו השניים ברודולשטט, אך הפגישה לא הותירה רושם מיוחד לא על שילר ולא על גתה. שילר סיים את כתיבת הכרך ההיסטורי "תולדות אובדן איחוד מדינות השפלה לשלטון הספרדי" (ראו מלחמת שמונים השנים) ואת "שנים עשר המכתבים על 'דון קרלוס'". לפי עדויות שונות השתייך שילר ללשכת הבונים החופשיים ברודולשטט, אך הטענה שנויה במחלוקת.

ההתבססות הכלכלית

תעודת אזרחות הכבוד הצרפתית שהוענקה לשילר

בשנת 1789 קיבל שילר משרת הוראה באוניברסיטת יינה – בניגוד לתקוותו ללא כל תמורה כספית – ולימד שם היסטוריה, אף שהוגדר פרופסור לפילוסופיה. מבחינה אקדמית, עמד לזכותו בעיקר חיבור "תולדות אובדן איחוד מדינות השפלה". בזכות הפופולריות הגדולה שהקנו לו מחזותיו - בעיקר "השודדים", הידיעה על היותו מרצה הכתה גלים ביינה. בהרצאת הפתיחה שלו ("מה משמעות ומה טעם יש ללימודי ההיסטוריה הכללית?") היה האולם מלא עד אפס מקום, והשומעים הרבים נאלצו לעבור לאולם גדול יותר. העיר כולה נסערה מן המרצה הפופולרי.

באותה השנה ראה אור הרומן "רואה הרוחות" במהדורתו הראשונה, ושילר התיידד עם הבלשן ואיש האשכולות וילהלם פון הומבולדט. ב-22 בפברואר 1790 נשא לאישה את שרלוטה פון לנגפלד. את הזוג השיא עמיתו של שילר באוניברסיטה, הפרופסור לפילוסופיה קרל כריסטיאן ארהרד שמיד. כולם צפו לשילר את תחילתה של תקופה מאושרת בחיי המשפחה ובחיי המקצוע.

אולם, כבר בשנה שלאחר מכן, חלה שילר וחייו עמדו בסכנה; ב-3 בינואר 1791 התמוטט וסבל משיעול מכאיב ומהתעלפויות. כעבור שבועיים, ואחר כך שוב באביב, חזרו ההתקפים. לפי הסברה חלה שילר בשחפת, שממנה לא הבריא למעשה. שילר החל לקבל קצבה שנתית בת אלף תאלר, שמימנו שני אצילים שפרסו עליו את חסותם. תשלום הקצבה נמשך חמש שנים.

בשנת 1792 הוענקה לשילר, בזכות מסר החירות של המחזה "השודדים", אזרחות כבוד של הרפובליקה הצרפתית שזה לא כבר קמה, ביחד עם פרידריך גוטליב קלופשטוק, יוהאן היינריך פסטלוצי, ג'ורג' וושינגטון ותדיאוש קושצ'ושקו. לשילר עמד יותר דימויו כמורד וכאיש של חירות מאשר השפעתו הממשית. שילר תמך בתחילה בלב שלם במהפכה הצרפתית, אך השכיל לחזות מראש את ההדרדרות למשטר האימים של היעקובינים, שלא היו בו לא זכויות אדם ולא חירות. שילר נחרד עד עמקי נשמתו ממשטר הטרור ומההוצאות להורג בצרפת המהפכנית.

באותה השנה סיים שילר גם את כתיבת "תולדות מלחמת שלושים השנה" וכן את החיבורים "תאליה החדשה" ו"על אמנות הטרגדיה".

בשנת 1793 ביקר אצל הוריו בלודוויגסבורג. ב-17 בספטמבר 1794 נולד בנו הראשון, קרל פרידריך לודוויג. בתקופה זו הכיר שילר את המוציא לאור הנודע והמשפיע פרידריך קוטה, שהסכים לפרסם את כתב העת "Die Horen" ואת "אלמנך המוזות".

שילר השיג את הסכמתו של גתה להשתתף בכתיבה ב-Die Horen, ובין השניים התפתחה חליפת מכתבים חברותית. בספטמבר 1794 שהה שילר שבועיים בביתו של גתה. שילר המשיך בסדר יומו הרגיל - עבודה במהלך הלילה ושינה עד מאוחר. גתה, שהיה מודע למסורתיות של שילר, הצניע את הקשר הרומנטי שלו עם כריסטיאנה וולפיוס, איתה חי מחוץ לברית נישואין. כריסטיאנה ובנה בן החמש התחמקו משילר במהלך הביקור. שילר המסורתי ביקר את המוסר המשפחתי של גתה, ואילו זה מצדו סלד מחיבתו של שילר למשחקי קלפים ולטבק וכן מיחסי האנוש שלו, שידעו התפרצויות של זעם.

בשנת 1795 הופיע כתב העת Die Horen לראשונה, ושילר השלים גם את החיבור "על שירה נאיבית וסנטימנטלית". בכתב העת השתתפו כמה מן הסופרים והפילוסופים המפורסמים של התקופה, ביניהם יוהאן גוטפריד הרדר, יוהאן גוטליב פיכטה, אוגוסט וילהלם שלגל, וילהלם פון הומבולדט ואחיו אלכסנדר פון הומבולדט וכן פרידריך הלדרלין.

בשנת 1796 מתו אחותו ואביו, ונולד בנו השני ארנסט פרידריך שילר. בארבע השנים הבאות הוציא שילר לאור את כתב העת הספרותי "אלמנך המוזות" (Musenalmanach", שגם בו השתתפו מגדולי הרוח של התקופה, ובהם גתה ולודוויג טיק. בשנת 1797 התפרסם בכתב העת הזה החיבור "קסניות" (Xenien) המשותף לשילר ולגתה, שבו לעגו יחדיו למה שנראה בעיניהם כטעם ספרותי רע. שנה זו נקראת גם שנת הבלדות, שכן בה כתב שילר כמה מן הבלדות המפורסמות ביותר שלו, ביניהן "טבעתו של פוליקרטס" ו"הכפפה".

שנות ויימאר

בשנת 1799 השלים שילר את כתיבת המחזה ולנשטיין. ב-3 בדצמבר עבר עם משפחתו לעיר ויימאר, שהפכה למרכז תרבותי מוביל. בשנת 1800 השלים את המחזה מרי סטיוארט, ובשנה שלאחר מכן את המחזה העלמה מאורליאן.

שילר, 1804
פסל של פרידריך שילר בכיכר שילר בשטוטגרט

בשנת 1802 הוענק לשילר תואר אצולה, ומעתה התקרא פרידריך פון שילר. כעבור שנה השלים את כתיבת המחזה הכלה ממסינה, וב-18 בפברואר 1804 פרסם את המחזה וילהלם טל, ממחזותיו המפורסמים ביותר, שהפך גם לאתוס לאומי שווייצרי. כן החל בכתיבת המחזה "דמטריוס". בתקופה זו הלך וחלה לעיתים תכופות יותר ויותר.

מותו

הוא נפטר משחפת ב-1805 כשהוא בן 45[1].

מאז 1934 נושאת האוניברסיטה של ינה את שמו, אוניברסיטת פרידריך שילר.

השפעתו בספרות

שילר היה עד למעבר מהתקופה האבסולוטית לעידן הבורגני ולמהפכה הצרפתית. מכיוון שהבורגנות לא יכלה להתפתח בהיבט הפוליטי תחת האבסולוטיזם של המדינות הגרמנית הקטנות, נודעה לספרות במחצית השנייה של המאה ה-18 חשיבות רבה בהתפתחות המודעות העצמית של הבורגנות. הפאתוס והרגשנות ביצירותיו של שילר עד 1785 הם ביטוי ל"העלאת ערך האדם", עקרון שהוצב כנגד האבסולוטיזם בפוליטיקה. צורת "הטרגדיה הבורגנית" בתיאטרון המוקדם של שילר עד ל"מזימה ואהבה" מייצג עקרון זה.

לאחר התקופה שבין 1785 ל־1795, בה פרסם מחזות נודעים כ"דון קרלוס" ומסות חשובות על תורת הספרות כגון "על החינוך האסתטי של בני האדם" ו"על שירה נאיבית וסנטימנטלית", יצר שילר בשנים 1795-1805 בעיקר דרמות אותן ניתן לשייך לתקופת הקלאסיקה הוויימארית, שבה שיתפו פעולה שילר וגתה בהצלחה רבה. במחזות אלו חותר שילר לחינוך האסתטי של בני האדם באמצעות איזון בין מחשבה ורגש והטפה לאיפוק ולהומניזם.

יצירותיו החשובות

מיצירותיו בעברית

  • אל השמחה, משירי המשורר פרידריך שיללער, העתקה ממני משה הכהן פיארקאפסקי: וינה, תרכ"ג-1863.
  • בלדות נבחרות, עברית יוסף ליכטנבום, ירושלים: תש"ה-1945.
  • בן אוני, או, מגלות סתרים, והמה מכתבי הפילוספיא להמשורר שיללער, נעתקו על ידי שלמה ראבין, לבוב: 1851.
  • דאן קארלאס: יורש העצר בשפאניען, חזיון, חיבר בשפת אשכנז מאת פרידריך שיללער, ונעתק בהעתקה חפשית לשפת עבר, על ידי דוד בן ירמיהו ראדנער, וילנה: 1883.
  • דון קרלוס, פואמה דראמטית, מאת פרידריך פון שילר, על פי הנוסח האנגלי מאת ג’יימס קירקופ, נוסח עברי - דוד אבידן, תל אביב.
  • דון קרלוס, שיר דרמתי, תרגם מגרמנית אשר ברש, תל אביב: תרפ"ח-1928.
  • וילהלם טל, תירגום ח.נ. ביאליק, דביר, תל אביב: תשכ"ח-1968.
  • וילהלם טל , עברית - יוסף ליכטנבום, בצירוף מבוא וביאורים מאת המתרגם, תל אביב: תשכ"ד-1964.
  • מבחר הכתבים האסתיטיים, תרגם מגרמנית אלחנן שיצר, ראדום: תרצ"ג-1933.
  • מרי סטוארט, מחזה בשבע תמונות, על פי פרידריך שילר, תרגם, עיבד והוסיף אחרית דבר דן מירון, תל אביב: מעריב: 1961.
  • פרידריך פון שילר, (1759–1805), ביוגרפיה ממקורות שונים, דרמותיו, פרוזתו, ובעיקר שיריו, תרגום - יוסף האובן (נבו), תל אביב, ירון גולן, תשס"ו-2006.
  • השודדים, מחזה, פרידריך שילר, תרגמה מגרמנית והוסיפה מבוא והערות ניצה בן-ארי, דברים אחדים בשולי השודדים - עמינדב דיקמן, זמורה ביתן, תל אביב: תש"ס-2000.
  • הקדשה למוות, מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל, דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ד', 2014.  
  • מרי סטיוארט – מערכה שנייה, תמונות 2-3 (נוסח עברי: יותם בנשלום), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ה', 2015.

מיצירותיו ביידיש

מחזותיו שהוצגו בארץ

  • וילהלם טל, תורגם בידי ביאליק והוצג בתיאטרון הבימה, בשנת 1936.
  • מרי סטיוארט, תרגום דן מירון, במאי גרשון פלוטקין, צייר התפאורה דני קרוון, הועלה בתיאטרון הקאמרי בינואר 1961.
תרגום חדש של יותם בנשלום, עיבוד ובימוי עירא אבנרי, בכיכובן של שירי גולן ומיכל ויינברג, הועלה בתיאטרון תמונע, בפברואר 2012.
אותה גרסה עברית הועלתה בבית צבי, בבימויו של מיכאל טפליצקי, 2007.

לקריאה נוספת

  • דב סדן, 'בין לשון שירתו ללשון תרגומו': על תרגומו של ביאליק את "וילהלם טל" לפרידריך שילר, מוקדש ליצירת חיים נחמן ביאליק: מאסף לדברי ספרות, בקורת והגות, י', תשל"ה-1975.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: פרידריך שילר
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פרידריך שילר

הערות שוליים

  1. ^ פרידריך שילר באתר www.bard.org
  2. ^ אתר הספרייה הלאומית, ערך : אייזיק מאיר דיק, "דער פארמאסקירטער פראנטן", מאת שילר פרידריך

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24966614פרידריך שילר

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=פרידריך_שילר&oldid=586222"