היינריך בל
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית סופר ריקה. היינריך בֶּל (בגרמנית: Heinrich Böll, להאזנה (מידע • עזרה), 21 בדצמבר 1917 - 16 ביולי 1985), אחד מחשובי הסופרים בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה.
ילדותו
היינריך בל נולד ב-21 בדצמבר 1917 בקלן. בנם השישי של ויקטור בל, נגר אומן ומגלף בעץ, ושל אשתו מריה. באותה עת שרר בעיר רעב כבד בעקבות מלחמת העולם הראשונה. כשהיה בן ארבע עברה המשפחה למחוז רדרברג המרוחק מן המרכז. את לימודיו התיכוניים עשה בגימנסיה על-שם הקיסר וילהלם, בית ספר יסודי בקלן ללימודים קלאסיים.
המשבר הכלכלי הוביל להתמוטטותו של בנק אומנים קטן, בו נהג אבי המשפחה להשקיע את כספם. המשפחה נאלצה למכור את הבית ברדרברג ולחזור אל החלק הדרומי של העיר קלן. על משפחת בל עברו שנים קשות, כמו גם על משפחותיהם של שאר שלושה מיליוני המובטלים. הם מישכנו את חפציהם ומה שלא מושכן, עוקל על ידי שליחי ההוצאה לפועל.
עם עליית היטלר לשלטון שוחחו במשפחת בל על האירועים הפוליטיים בתכיפות ובפתיחות, ואמו של היינריך אמרה על בחירת היטלר: "פירוש הדבר – מלחמה!" מכִּתבֵי יד מתוארכים בעיזבון הספרותי של בל, משירים ומסיפורים קצרים עולה כי הוא החל לכתוב ב-1936. הוא סיים את חוק לימודיו בשנת 1937 והתחיל לעבוד בתור שוליה אצל מוכר הספרים מת' למפרז בבון, אך עזב מקום עבודה זה זמן קצר לאחר מכן. בשנת 1938 נקרא בל ל'שירות עבודה'. בקיץ הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת קלן.
מלחמת העולם השנייה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נקרא בל לשירות צבאי בצבא הגרמני. הוא נשלח למחנה אימונים באוסנברוק ומשם לשרות במקומות שונים. בשנת 1942 הוא נישא לארוסתו אן-מרי קך ובשנת 1944 מתה אימו מהתקף לב במהלך הפצצה על קלן מהאוויר. בל לא היה מעוניין בקידום לדרגת קצונה, והוא נמנע משירות פעיל. בתחילה הוא הגיש בקשות שחרור לצורך לימודים; לאחר מכן הוא דיווח על מחלות או זייף אישורי חופשה. הוא נפצע ארבע פעמים. לקראת תום המלחמה ערק מהצבא והסתתר עם אשתו והתגורר בריינלנד, אך בסוף פברואר 1945 חזר לצבא כדי שלא להיחשב לעריק ולהיות מוצא להורג. זמן קצר לאחר מכן נפל בשבי הצבא האמריקאי ונכלא במחנה שבויים עד ספטמבר 1945. באותה שנה נולד בנו כריסטוף, שמת זמן קצר לאחר לידתו.
הקריירה הספרותית
בשנת 1946 חזרה משפחת בל לעיר קלן והתגוררה בבית הרוס למחצה. בל נרשם לאוניברסיטה שוב כדי לקבל תלושי קצבה, ועבד גם כעוזר נגר אצל אחיו אלואיס. אן-מרי קיבלה משרת הוראה בבית ספר תיכון ולקחה על עצמה את עול הפרנסה.
באותה שנה התחיל בל לכתוב באופן קבוע. הוא כתב שני רומאנים: "צלב בלא אהבה" (Kreuz ohne Liebe) ו"המלאך האילם" (Der Engel schwieg) – שניהם פורסמו רק לאחר מותו. הוא כתב גם סיפורים קצרים, קטעי מחזות, מאמרים ושירים. רבות מיצירות אלו הסתמכו על חוויותיו בתקופה הנאצית, במלחמה ובתקופה שלאחריה.
בחודש מרץ 1947 הגיש בל בפעם הראשונה את סיפוריו הקצרים לכתבי עת ולעיתונים. ב-3 במאי זכתה יצירה ראשונה מפרי עטו של בל לראות אור - העיתון Rheinischer Merkur פרסם את אחד מסיפוריו בגרסה מקוצרת מאוד: הסיפור "לפני הטיפוס על החומה" (Vor der Eskaladierwand) ראה אור בשם "מהתקופה הפרה-היסטורית" (Aus der Vorzeit). בשנת 1948 נולד בנו ריימונד.
בשנת 1949 חתם בל על חוזה ההוצאה לאור הראשון שלו: פרסום הספר "הרכבת נהגה לדייק" (Der Zug war puenktlich; תורגם לעברית בשם "הרכבת הגיעה בזמן"). אולם התמלוגים מהספר לא הספיקו כדי לקיים את המשפחה, ובני בל היו במצוקה כלכלית. היינריך חיפש עבודה ברדיו או בהוצאה לאור ושקל להפסיק לכתוב. בשנת 1950 נולד הבן השני - וינסנט.
לצורך מפקד האוכלוסין של שנת 1950 קיבל בל משרה זמנית בעיריית קלן. קובץ סיפורים קצרים פרי עטו בשם: "...Wanderer, kommst Du nach Spa" ("ההלך, אם תבוא לספ (רטה)") יצא לאור. בשנת 1951 הוזמן בל למפגש של הפורום הספרותי החשוב ביותר בגרמניה, קבוצת 47 (Gruppe 47), וקיבל שם פרס על סיפורו הקצר "כבשה שחורה". באותה השנה הוא גם פרסם את הרומן "אדם, אייכה?".
בשנת 1952 התמקדה יצירתו של בל יותר ויותר בבעיות העכשוויות של גרמניה המערבית. הוא כתב מאמרים וביטא בהם את דעותיו על המצב הפוליטי ואף העלה ביקורת על זניחת אמות המידה המוסריות לטובת עניינים כלכליים, חברתיים ופוליטיים.
צבירת מוניטין
בשנת 1954 פרסם בל את הרומן "מחר ואתמול". באותה שנה ביקר בל לראשונה באירלנד, ומעתה ואילך בילה בל תקופות ארוכות במדינה זו. שם – לפי יומנו – כתב 68 יצירות קצרות וארוכות, ובהן הרומן "לחם השנים הראשונות" (Das Brot der frühen Jahre). באותן שנים תרגמה אשתו אן-מארי, לעיתים בעזרתו של היינריך, מכִּתביהם של סופרים איריים, ובהם ג'ורג' ברנרד שו, שון או'קייסי, סינג, פלאן אובריאן וברנדן ביהאן. בשנת 1955 פרסם בל את הספר "לחם השנים הראשונות", "מחר ואתמול" זכה בפרס המו"לים הצרפתים לרומן הזר הטוב ביותר, ובל הפך לחבר באגודת הסופרים של מערב גרמניה. בשנת 1956 חתם בל, יחד עם 105 אמנים וסופרים אחרים, בהם ז'אן פול סארטר, אלבר קאמי ופבלו פיקאסו, על עצומת מחאה נגד הדיכוי הסובייטי של ההתקוממות ההונגרית כמו גם נגד פלישת צרפת ובריטניה למצרים.
בשנים הבאות פרסם בל את "היומן האירי", "Doktor Murkes gesammeltes Schweigen" (תורגם לעברית בשם "שתיקותיו המקובצות של ד"ר מורקה") ו-"ביליארד בתשע וחצי". בשנת 1960 מת אביו של בל.
ב-13 באוגוסט 1961, לאחר בניית חומת ברלין ומחלוקת חריפה סביב שאלת התפקיד שיש לסופרים בתור "מצפון האומה", פונים בל ועוד 22 סופרים לאו"ם בבקשה להעביר את מרכז האו"ם לברלין על שני חלקיה.
בשנת 1962 פרסם בל שני סיפורים: "כשהמלחמה פרצה" ו"כשהמלחמה הסתיימה". באותה שנה הוא גם נסע לראשונה לברית המועצות. לאחר מכן פרסם בל את "המוקיון", “Entfernung von der Truppe” ו-"Ende einer Dienstfahrt".
בשנת 1965 הגן בל במספר מאמרים על הסופר והזמר-יוצר המזרח-גרמני וולף בירמן מפני התקפות התקשורת המזרח-גרמנית. בשנת 1967 זכה בל באחד הפרסים הספרותיים היוקרתיים ביותר בגרמניה - פרס ביכנר. באותה שנה היתדרדרה בריאותו והוא סבל מסוכרת ודלקת הכבד.
במאי 1968, במהלך עצרת נגד חוקי חירום חדשים, נאם בל בפני 70,000 מפגינים בבון. אגודת הסופרים הצ'כית הזמינה את בל וכן את אראגון וסרטר, לבקר בצ'כוסלובקיה. בחודש אוגוסט באותה שנה נסע בל לפראג וחזה שם במו עיניו בפלישת כוחות ברית ורשה ובקץ ניסיונות הדמוקרטיזציה של אלכסנדר דובצ'ק. בשובו, שכר בל בית ישן בלנגרנברויך, כפר ליד דורן בהרי אייפל.
בשנת 1969, במפגש פתיחה של אגודת הסופרים הגרמנים, נשא בל נאום על 'קץ הצניעות'. המערך הפוליטי והקואליציה החדשה בממשלת הסוציאל-דמוקרטים והליברלים נטעה בבל תקווה למדיניות המבוססת על ערכי מוסר, במיוחד בכל הקשור במזרח אירופה. במהלך בחירות 1972 הוא הודיע על תמיכתו בסוציאל-דמוקרטים. המצב הפוליטי במערב גרמניה נעשה מתוח יותר ויותר עקב עליית הטרור ותגובת-היתר של הממשלה. פוליטיקאים ועיתונים שמרנים רבים כינו את בל ואינטלקטואלים אחרים 'האבות המאמצים של הטרור'.
פרס נובל
בשנת 1970 נבחר בל להיות נשיא אגודת הסופרים (PEN) של גרמניה המערבית. בשנת 1971 במפגש ה-38 של מועדון אגודת הסופרים הבינלאומית בדבלין נבחר בל לתפקיד נשיא האגודה. הוא ארגן מסע ציבורי שקרא לממשלת ארצות הברית להפסיק את ההליכים המשפטיים נגד פעילת זכויות האזרח אנג'לה דיוויס. בשנת 1972 הוענק לבל פרס נובל לספרות.
בשנת 1973 נבחר "תמונה קבוצתית עם גברת", אותו פרסם בל בשנת 1971, לספר החודש בארצות הברית. בתגובה לרדיפה הגוברת של סופרים ואינטלקטואלים ברחבי העולם, קרא בל לפוליטיקאים ממזרח וממערב כאחד "לשים קץ למושג הצבוע של הימנעות מהתערבות בענייניה הפנימיים של מדינה אחרת".
בשנת 1974 נעצר בברית המועצות אלכסנדר סולז'ניצין, ולאחר מחאות בינלאומיות הוא גורש מהמדינה. הוא הגיע לגרמניה ושהה שם אצל בל. באותה שנה פרסם בל את "הכבוד האבוד של קתרינה בלום".
האסתטיקה של ההתנגדות
בשנת 1981 יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי של בל "מה יצא מהילד הזה?" (?Was soll aus dem Jungen bloss werden). ב-10 באוקטובר נאם בל מול 300,000 איש בעצרת שלום בבון. בשנת 1982 יצא בל במסע ציבורי נגד התנאים בפולין לאחר ההפיכה הצבאית. באותה שנה עברה משפחת בל למרטן, ליד קלן וריימונד, בנו של בל, נפטר, והיינריך בל קיבל אזרחות כבוד של העיר קלן.
בשנת 1983 המשיך בל בפעילותו הפוליטית ודרש במכתב פומבי לשלטונות הסובייטיים את שחרורו של אנדריי סאחרוב. הוא ניהל מסע ציבורי, יחד עם סופרים נוספים, נגד ניסיונותיה של ממשלת ארצות הברית להפיל את המשטר הסנדיניסטי בניקרגואה. אף על פי שמצב בריאותו לקוי, הוא השתתף בחסימת מגורי חיילי ארצות הברית בגרמניה במחאה על תוכניות נאט"ו להציב טילים גרעיניים חדשים. לקראת הבחירות במערב גרמניה, הודיע בל על תמיכתו במפלגת הירוקים.
ספריו שתורגמו לעברית
הרשימה מסודרת לפי סדר יציאת הספרים לאור בארץ. שנת המקור בסוגריים.
- המוקיון (1963), תרגם בצלאל וכסלר, מסדה, 1971.
- תמונה קבוצתית עם גברת (1971), תרגם חיים איזק, (רוב השירים שבספר תורגמו על ידי פסח מילין), זמורה ביתן, 1973.
- הכבוד האבוד של קתרינה בלום (1974), או: איך עלולה להתהוות אלימות ולאן עלולה היא להוליך, תרגם חיים איזק, זמורה ביתן, 1976.
- איפה היית אדם? (1951), תרגם נחמן בן-עמי, מסדה, 1977.
- ביליארד בתשע וחצי (1959), תרגם בצלאל וכסלר, זמורה ביתן, 1978.
- מצור של חרדה, תרגם צבי ארד, זמורה ביתן, 1982.
- המורשת, תרגם גדעון טורי, אדם, 1984.
- בית ללא שומרים (1954), תרגם צבי ארד, זמורה ביתן, 1987.
- מה יצא מהילד הזה? (1981), או: משהו שקשור לספרים, תרגם יעקב גוטשלק, כנרת, 1987.
- נשים מול נופו של נהר (1985), תרגם צבי ארד, זמורה ביתן, 1989.
- אפילו מלה אחת לא אמר (1953), תרגם צבי ארד, זמורה ביתן, 1990.
- ההתקפה, תרגמה איריס בן-נון, זמורה ביתן, 1990.
- סיומו של מסע שירות (1966), תרגם צבי ארד, זמורה ביתן, 1993.
- שתיקת המלאך (1992), תרגם אריה חשביה, שלגי, 1995.
- הגנרל עמד על גבעה - סיפורים מן המלחמה, תרגם רוני לוביאניקר, זמורה ביתן, 1997.
- הכלב החיוור (1995), תרגם גרשון ריטרמן, 1997.
- הרכבת נהגה לדייק (1949), תרגם אברהם הוס, מסדה, 1982. תורגם שוב בשם הרכבת הגיעה בזמן על ידי רוני לוביאניקר, זמורה ביתן, 1999.
- מכירת החיסול של הכאב, תרגמה טלי קונס, הקיבוץ המאוחד, 2010.
קישורים חיצוניים
- היינריך בל, באתר פרס נובל (באנגלית)
- אבנר שפירא, הכבוד האבוד של היינריך בל, הארץ, גלריה, 29 באוקטובר 2010
- גל אורן, אמן הזיכרון שנשכח, מוסף שבת, מקור ראשון, עמ' 20. 17.12.2010
- יצחק לאור, החייל האמיץ היינריך בל, באתר הארץ, 20 במרץ 2011
- גלילי שחר, צל"ש לעריק, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2010
- נעמה שפי, "מכירת החיסול של הכאב" מאת היינריך בל, איפה היית אדם?, באתר הארץ, 8 בדצמבר 2010
| זוכי פרס נובל לספרות | ||
|---|---|---|
| 1901–1925 | פרידום (1901) • מומזן (1902) • ביירנסון (1903) • אצ'גראי, מיסטרל (1904) • סנקביץ' (1905) • קרדוצ'י (1906) • קיפלינג (1907) • אויקן (1908) • לגרלף (1909) • הייזה (1910) • מטרלינק (1911) • האופטמן (1912) • טאגור (1913) • לא חולק (1914) • רולן (1915) • היידנסטם (1916) • גילרופ, ה. פונטופידן (1917) • לא חולק (1918) • שפיטלר (1919) • האמסון (1920) • פרנס (1921) • בנאבנטה (1922) • ייטס (1923) • ריימונט (1924) • שו (1925) | 
|
| 1926–1950 | דלדה (1926) • ברגסון (1927) • אונדסט (1928) • מאן (1929) • לואיס (1930) • קרלפלט (1931) • גולסוורתי (1932) • בונין (1933) • פיראנדלו (1934) • לא חולק (1935) • או'ניל (1936) • גאר (1937) • בק (1938) • סילנפא (1939) • לא חולק (1940–1943) • ינסן (1944) • מיסטרל (1945) • הסה (1946) • ז'יד (1947) • אליוט (1948) • פוקנר (1949) • ראסל (1950) | |
| 1951–1975 | לגרקוויסט (1951) • מוריאק (1952) • צ'רצ'יל (1953) • המינגוויי (1954) • לכסנס (1955) • חימנס (1956) • קאמי (1957) • פסטרנק (1958) • קווזימודו (1959) • פרס (1960) • אנדריץ' (1961) • סטיינבק (1962) • ספריס (1963) • סארטר (1964) • שולוחוב (1965) • עגנון, זק"ש (1966) • אסטוריאס (1967) • קאוובטה (1968) • בקט (1969) • סולז'ניצין (1970) • נרודה (1971) • בל (1972) • וייט (1973) • יונסון, מרטינסון (1974) • מונטאלה (1975) | |
| 1976–2000 | בלו (1976) • אליכסנדרה (1977) • בשביס-זינגר (1978) • אליטיס (1979) • מילוש (1980) • קנטי (1981) • גארסיה מארקס (1982) • גולדינג (1983) • סייפרט (1984) • סימון (1985) • סויינקה (1986) • ברודסקי (1987) • מחפוז (1988) • סלה (1989) • פס (1990) • גורדימר (1991) • וואלקוט (1992) • מוריסון (1993) • אואה (1994) • היני (1995) • שימבורסקה (1996) • פו (1997) • סאראמאגו (1998) • גראס (1999) • שינג'יאן (2000) | |
| 2001 ואילך | נייפול (2001) • קרטס (2002) • קוטזי (2003) • ילינק (2004) • פינטר (2005) • פאמוק (2006) • לסינג (2007) • לה קלזיו (2008) • מילר (2009) • ורגס יוסה (2010) • טראנסטרמר (2011) • מו (2012) • מונרו (2013) • מודיאנו (2014) • אלכסייביץ' (2015) • דילן (2016) • אישיגורו (2017) • טוקרצ'וק (2018) • הנדקה (2019) • גליק (2020) • גורנה (2021) • ארנו (2022) • פוסה (2023) • האן (2024) | |
23063596היינריך בל