קנוט האמסון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קנוט האמסון
קנוט האמסון, כשהיה בן 31, 1890
קנוט האמסון, כשהיה בן 31, 1890

קנוט האמסון (בנורווגית: Knut Hamsun;‏ 4 באוגוסט 1859 – 19 בפברואר 1952) היה סופר נורווגי, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1920, מגדולי הסופרים האירופים בכל הזמנים.

ביוגרפיה

נעוריו

קנוט האמסון נולד בשם קנוד פדרסן למשפחת איכרים בלום, בעמק גודברנסדלן בנורווגיה, בנם הרביעי (מתוך שבעה ילדים) של תורה אולסדאטר ופדר פדרסן. כאשר היה בן שלוש, עברה המשפחה להאמארוי שבנורדלנד בצפון נורווגיה. הם היו עניים ואחד הדודים הזמין אותם לעבד את אדמתו. בגיל תשע הוא הופרד ממשפחתו והתגורר עם דודו האנס אולסן, שהיה זקוק לעזרה במשרד הדואר שניהל, ונהג להכות ולהרעיב את אחיינו. מאוחר יותר טען כי קשייו העצביים הכרוניים נבעו מהדרך בה נהג בו דודו.

בצעירותו עבד בעבודות שונות: פקיד, נהג חשמלית, סנדלר, פועל חקלאי ומורה. בגיל 17 ניסה כוחו בכתיבה. כשהנריק איבסן וביירנסטינה ביירנסון, שני סופריה הגדולים של נורווגיה, עמדו בערוב ימיהם, הופיע האמסון וייצג ביצירותיו הראשונות את ההתפרצות, המרידה והרעננות.

ספריו

את הרומן השני שלו, "ביורגר" (1878), הוציא תחת השם קנוד פדרסן ד. בשנת 1882 היגר לארצות הברית וחי בה חיי נדודים במשך מספר שנים. הוא התגורר במיניאפוליס ובשיקגו, והיה, בין היתר, כרטיסן בחשמלית-רחוב תוך שהוא ממשיך בניסיונות הכתיבה שלו. את רשמיו פרסם בספרו "חיי הרוח של אמריקה המודרנית" (1889, Fra det moderne Amerikas Aandsliv). בשנת 1888 חזר לנורווגיה והפעם האירה לו ההצלחה פנים, כאשר ספרו "רעב", שיצא לאור בשנת 1890, זכה להכרה ולתפוצה רבה. בספר אוטוביוגרפי למחצה זה תיאר את הידרדרותו לכמעט שיגעון כתוצאה מחיי עוני ורעב. במרוצת השנים הפך הספר לאחד הספרים רבי ההשפעה במאה ה-20. בספריו הבאים שלל את התרבות המודרנית והחברה המתועשת והטיף לאינדיבידואליזם קיצוני, כשבעיניו הפרט הוא חזות הכל. ספריו החשובים האחרים הם "מסתורין" מ-1892, "פאן" מ-1894 ו"ברכת האדמה" מ-1917, שעליו הוענק לו פרס נובל לספרות לשנת 1920. כבר בסוף המאה ה-19 נודע האמסון לאחד הסופרים הנורווגים הנודעים ביותר בעולם[1].

האמסון סגד בספריו ליסודות האליליים ולאינסטינקטים הפרימיטיביים שמלפני העידן המודרני. בכתיבה זו הייתה קרבה רוחנית לרעיונותיו של הפילוסוף פרידריך ניטשה. הלך מחשבה זה, שהיו בו שלילת הרציונליזם, חיוב האינסטינקטים הקמאיים וקידוש הדם והאדמה, קירב את האמסון לרייך השלישי ולנאציזם.

מלחמת העולם השנייה

כשפלשו הנאצים לנורווגיה באפריל 1940 האמסון תמך בשלטונו הפרו-נאצי של וידקון קוויזלינג. הוא המשיך להביע את תמיכתו בגרמניה והצהרותיו הציבוריות הובילו למחלוקת, במיוחד מיד לאחר סיום המלחמה. במהלך המלחמה כתב מספר מאמרים בעיתונות, ובכללם גם טענתו מ-1940 כי "הגרמנים נלחמים עבורנו". בין היתר, נפגש האמסון עם שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, שכתב ביומנו קטע ארוך ונלהב על פגישתם האישית, ולפיו "אמונתו (של ) בניצחון גרמני בלתי ניתנת לערעור". בשנת 1943 שלח לגבלס את מדליית פרס נובל שלו כמתנה. מאוחר יותר נפגש עם אדולף היטלר. שבוע לאחר מותו של היטלר, כתב עליו הספד (אנ'), שאמר: "הוא היה לוחם למען האנושות, ונביא של בשורת הצדק לכל האומות".

לאחר המלחמה

ב-14 ביוני 1945 נעצר יחד עם אשתו[2] על ידי המשטרה ונחקר בפני ועדת החקירה של מעשי בגידה[3]. בשנת 1946 הועמד לדין על שיתוף פעולה עם האויב. בפברואר 1946 נמצא האמסון בלתי כשיר לעמוד לדין והוא אושפז למספר חודשים בבית חולים לחולי נפש[4]. בעיתונות הועלו פקפוקים לגבי כנות הכרזתו לחולה רוח[5].

במשפטו בדצמבר 1947 הוא טען שמצפונו נקי ושהטיף להימנע מהתנגדות לנאצים כדי למנוע שפיכות דמים[6]. הוטל עליו קנס שהיה עליו לשלם לממשלת נורווגיה על חברותו (לכאורה) בנאשונל סמלינג ועל התמיכה המוראלית שהעניק לגרמנים[7]. עם זאת, האמסון נוקה מההאשמות של סיוע ישיר לנאצים. בית המשפט העליון של נורווגיה הפחית את הקנס מ-475,000 ל-325,000 קרונות נורווגיות. נפטר בביתו בשנת 1952.

חייו האישיים

בשנת 1898 נישא לברגליות בק (Bergljot Bech), שהולידה לו את הבת ויקטוריה, אולם הנישואים נסתיימו בשנת 1906. ב-1909 נישא למארי אנדרסן (Marie Andersen) (אנ'), שנשארה איתו עד סוף חייו. היו להם 4 ילדים: הבנים תור וארילד והבנות אלינור וססיליה. מארי כתבה על חייה עם בשני ספרי זיכרונות. היא הייתה שותפה להשקפות הפוליטיות של בעלה ותמיכתה ברייך השלישי וכחות הכיבוש הגרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה הייתה אף חזקה מזו של בעלה. היא הייתה חברה במפלגה הנאצית של וידקון קוויזלינג, הנאשונל סמלינג. בנובמבר 1946 נדונה אשתו של האמסון לשלוש שנות עבודת פרך, קנס כספי ושלילת זכויות אזרח ל-15 שנים[8]. בשל חנינה כללית היא ישבה בכלא במשך תשעה חודשים בלבד.

השקפות פוליטיות

בעקבות מלחמת הבורים השנייה, אימץ השקפות יותר ויותר שמרניות. הוא נודע כתומך בולט בתרבות הגרמנית וכמתנגד לאימפריאליזם הבריטי ולברית המועצות. בזמן שתי מלחמות העולם, הראשונה והשנייה, ביטא באופן ציבורי את אהדתו לגרמניה. אהדתו לגרמניה הושפעה באופן ניכר מהשלכות מלחמת הבורים, שנראתה בעיניו כדיכוי בריטי של עם קטן, כמו גם מאי-אהבתו את הבריטים ותיעובו את ארצות הברית. במהלך שנות ה-1930, האמסון תמך בתנועה הפאשיסטית הנורווגית[9].

בסוף 1935 יצא האמסון במאמר נגד מתן פרס נובל לשלום לקרל פון אוסייצקי. מאמר זה עורר עליו ביקורת רבה ועצומת מחאה של סופרים סקנדינביים. חלק ממבקריו טענו שהמאמר נבע מאי הכרתו את המציאות, אולם האמסון ענה שהמציאות ברורה לו היטב ושאוסייצקי היה צריך לפעול עם הממשלה הגרמנית ולא נגדה[10].

היחס ליהודים

בשנת 1928 במענה לשאלה של עיתון אנטישמי על היהודים, אמר האמסון המסון דברי הערכה חיוביים ביותר על היהודים ואלו התפרסמו בעיתון האנטישמי[11]. בשנת 1934 פורסם בגרמניה שהאמסון אמר שהיהודים תופסים יותר מדי מקום בכלכלת גרמניה וזכותה רשאית להלחם בהם ולהרחיק את היהודים[12]. היו שפקפקו באמיתות דברים אלו לאור אמרותיו הברורות בשנת 1928[11].

ישראל דליות כתב שהאמסון מעולם לא היה אנטישמי וכי "אין כל עדות בספריו של האמסון ובהצהרותיו הפומביות לשנאת יהודים[13].

היחס כלפיו

בשנות ה-40 הביעו רבים מחאה כלפי תמיכתו בנאצים על ידי שליחת עותקיהם של כתביו חזרה אליו בדואר[14]. גם בחלוף השנים נמנעה נורווגיה מהעלאותו על נס כגיבור תרבותי והתקיים דיון ער בשאלה האם ניתן להפריד בין יצירתו של הסופר לבין דעותיו ומוסריותו[15]. בשנת 2009 ציינה נורווגיה 150 שנה להולדתו תוך שפוליטיקאים בנורווגיה ציינו שהם מפרידים בין יצירתו כסופר לבין עמדותיו[9]. צעד זה זכה להתנגדות, בין השאר מישראלים ויהודים, שביקרו את נורווגיה על שחגגו את יום הולדתו של מעריץ הנאצים[16]. גם אחרים המשיכו להחרים את האמסון. בשנת 2015, אל פצ'ינו ביטל את השתתפותו בהצגה של "הרעב" בגלל תמיכתו של האמסון בנאצים[17].

ביולי 1942, עת התפרסם בטעות שהאמסון נפטר, כתב עמנואל בן גריון: "בעטיו של ... החשבון האישי שיש לנו איתו אין השעה כשרה להספד, אך גם את ארונו לא נסקל"[18].

במהלך השנים היו שהמעיטו מאחריותו של האמסון וקשריו עם הנאצים. נטען למשל שהוא הוסת בידי אשתו ושבמהלך מלחמת העולם השנייה הוא היה מעל גיל 80, חירש וכמעט עיוור ומקור המידע העיקרי שלו היה העיתון השמרני "Aftenposten" (אנ'), שהיה אוהד כלפי איטליה הפאשיסטית וגרמניה הנאצית, ועל כן פעל כפי שפעל.

פרופסור איתמר אבן-זהר כתב על האמסון[19]: "המסון הזקן לא הבין את אופיו של הנאציזם שתמך בו, ראה אותו באור האידיאלים של עצמו ומעולם לא הבין את האנטישמיות הכרוכה בו. להפך, המסון היה האדם היחיד בכל רחבי הרייך הגרמני שהעז להתייצב בעצם ימי המלחמה בפני היטלר ולמחות בפניו מחאה חריפה ביותר על היחס ליהודים". ישראל דליות כתב[13] כי תמיכתו בנאצים תוארה במחקרים רבים כצעד תמים ואווילי של ישיש השבוי באידיאלים מנותקים מהמציאות.

מספריו שתורגמו לעברית

כמה תרגומים יצאו לאור בסוף המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים. בין התרגומים היותר מאוחרים נמנים:

לקריאה נוספת

  • ראובן עשור, בוגדים ומשתפי פעולה במלחמת העולם השנייה, הוצאת ירון גולן, 1997.
  • גל אורן, כשהטבע הופך לדת (קנוט המסון ו"ברכת האדמה"), מוסף "שבת", מקור ראשון, 1.10.2010
  • גל אורן, המסון והנאציזם - לא כל כך פשוט, מוסף "שבת", מקור ראשון, 5.11.2010
  • גל אורן, שברים במראה: שבר ומשבר בספרות האירופית המודרנית, קנוט המסון - טבע: זכר למעשה בראשית, עמ' 90–101, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קנוט האמסון

הערות שוליים

  1. ^ יוסף קלוזנר, תרגומים, המליץ, 27 בדצמבר 1899
  2. ^ אשתו הסרבנית של האמסון, דבר, 22 באוקטובר 1945
  3. ^ עס סגירת הגליון, הצופה, 30 במאי 1945
  4. ^ טלגרמות בקיצור - קנוט האמסון, משמר, 24 בפברואר 1946
  5. ^ קנט האמסון הזקן שהוכרז לחולה רוח פרסם ספר חדש, חרות, 30 באוקטובר 1949
  6. ^ "מצפוני נקי" - קנוט המסון בדין, דבר, 18 בדצמבר 1947
  7. ^ האמסון לקנס, הצופה, 21 בדצמבר 1947
  8. ^ אשתו של קנוט האמסון נדונה, דבר, 28 בנובמבר 1946
  9. ^ 9.0 9.1 Rehabilitated: Nobel Prize winner who fell for Hitler, Independent, 7 August 2009
  10. ^ המסון עונה בעניין אוסייצקי, דבר, 7 בינואר 1936
  11. ^ 11.0 11.1 קנוט האמסון על היהודים, הירדן, 14 במאי 1934
  12. ^ על האנטישמיות של המסון, דבר, 3 בספטמבר 1934
  13. ^ 13.0 13.1 ישראל דליות, הארץ, 2.9.2011
  14. ^ הנורווגים והאמסון, דבר, 8 באוגוסט 1945
  15. ^ י. צדדי, מנהג חדש בא למדינה, הצופה, 6 בדצמבר 1946
  16. ^ חיים לוינסון, ליברמן תוקף גם את נורווגיה: מהללים סופר אנטישמי, באתר הארץ, 23 באוגוסט 2009
  17. ^ אתר למנויים בלבד אבנר שפירא, אל פצ'ינו ביטל השתתפותו במחזה של הסופר תומך הנאצים האמסון, באתר הארץ, 30 במאי 2015
  18. ^ קנוט המסון, דבר, 24 ביולי 1942
    המשך
  19. ^ אחרית דבר לתרגום העברי לספר "רעב", הוצאת שוקן 1977


זוכי פרס נובל לספרות
1901–1925 פרידום (1901) • מומזן (1902) • ביירנסון (1903) • אצ'גראי, מיסטרל (1904) • סנקביץ' (1905) • קרדוצ'י (1906) • קיפלינג (1907) • אויקן (1908) • לגרלף (1909) • הייזה (1910) • מטרלינק (1911) • האופטמן (1912) • טאגור (1913) • לא חולק (1914) • רולן (1915) • היידנסטם (1916) • גילרופ, ה. פונטופידן (1917) • לא חולק (1918) • שפיטלר (1919) • האמסון (1920) • פרנס (1921) • בנאבנטה (1922) • ייטס (1923) • ריימונט (1924) • שו (1925)
1926–1950 דלדה (1926) • ברגסון (1927) • אונדסט (1928) • מאן (1929) • לואיס (1930) • קרלפלט (1931) • גולסוורתי (1932) • בונין (1933) • פיראנדלו (1934) • לא חולק (1935) • או'ניל (1936) • גאר (1937) • בק (1938) • סילנפא (1939) • לא חולק (1940–1943) • ינסן (1944) • מיסטרל (1945) • הסה (1946) • ז'יד (1947) • אליוט (1948) • פוקנר (1949) • ראסל (1950)
1951–1975 לגרקוויסט (1951) • מוריאק (1952) • צ'רצ'יל (1953) • המינגוויי (1954) • לכסנס (1955) • חימנס (1956) • קאמי (1957) • פסטרנק (1958) • קווזימודו (1959) • פרס (1960) • אנדריץ' (1961) • סטיינבק (1962) • ספריס (1963) • סארטר (1964) • שולוחוב (1965) • עגנון, זק"ש (1966) • אסטוריאס (1967) • קאוובטה (1968) • בקט (1969) • סולז'ניצין (1970) • נרודה (1971) • בל (1972) • וייט (1973) • יונסון, מרטינסון (1974) • מונטאלה (1975)
1976–2000 בלו (1976) • אליכסנדרה (1977) • בשביס-זינגר (1978) • אליטיס (1979) • מילוש (1980) • קנטי (1981) • גארסיה מארקס (1982) • גולדינג (1983) • סייפרט (1984) • סימון (1985) • סויינקה (1986) • ברודסקי (1987) • מחפוז (1988) • סלה (1989) • פס (1990) • גורדימר (1991) • וואלקוט (1992) • מוריסון (1993) • אואה (1994) • היני (1995) • שימבורסקה (1996) • פו (1997) • סאראמאגו (1998) • גראס (1999) • שינג'יאן (2000)
2001 ואילך נייפול (2001) • קרטס (2002) • קוטזי (2003) • ילינק (2004) • פינטר (2005) • פאמוק (2006) • לסינג (2007) • לה קלזיו (2008) • מילר (2009) • ורגס יוסה (2010) • טראנסטרמר (2011) • מו (2012) • מונרו (2013) • מודיאנו (2014) • אלכסייביץ' (2015) • דילן (2016) • אישיגורו (2017) • טוקרצ'וק (2018) • הנדקה (2019) • גליק (2020) • גורנה (2021) • ארנו (2022) • פוסה (2023) • האן (2024)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24019109קנוט האמסון

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=קנוט_האמסון&oldid=947257"