אליס מונרו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אליס מונרו
Alice Munro
לידה 10 ביולי 1931
פטירה 13 במאי 2024 (בגיל 92)
מדינה קנדה
סוגה סיפור קצר
פרסים והוקרה

אליס מונרו (באנגלית: Alice Ann Munro. שם נעוריה ליידלו, 10 ביולי 1931 – 14 במאי 2024) הייתה סופרת קנדית, זוכת פרס נובל לספרות, ונחשבת לאחת מטובי הסופרים בתחום הסיפור הקצר.

סיפוריה עוסקים במצב האנושי ובמערכות יחסים כפי שהן נשקפות מבעד לעדשת חיי היומיום. רוב עלילות סיפוריה מתרחשות בדרום מערב אונטריו, והיא רכשה לעצמה מוניטין עולמי בתחום הסיפור הקצר. מונרו היא כלת פרס נובל לספרות לשנת 2013, כלת "פרס הסיפור הקצר הקנדי" וזוכת פרס מאן בוקר הבינלאומי.[1]

קורות חיים

אליס מונרו נולדה בווינגהם (אנ'), אונטריו, עיירה כפרית קטנה, למשפחה של מגדלי שועלים ועופות. אביה היה רוברט אריק ליידלו, ואמה, הייתה מורה בבית ספר, אן קלארק ליידלו (שם נעוריה: צ'אמני). היא החלה לכתוב כבר בנעוריה וסיפורה הראשון "ממדי הצל", התפרסם בשנת 1950, בהיותה סטודנטית באוניברסיטת מערב אונטריו. בשנת 1951 עזבה את האוניברסיטה כדי להינשא לג'יימס מונרו ויחד עמו עברה לוונקובר שבקולומביה הבריטית. בין השנים 1953–1957 נולדו להם שלוש בנות, שילה, קתרין וג'ני. קתרין הלכה לעולמה חמש-עשרה שעות לאחר הלידה. בשנת 1963 עברו בני הזוג מונרו לוויקטוריה, ושם ייסדו את ההוצאה לאור מונרו בוקס. בשנת 1966 נולדה בתה אנדריאה, ובשנת 1972 התגרשה מבעלה ג'יימס. היא שבה לאונטריו ושם, בשנת 1976 נישאה לג'רלד פרמלין, אשר נפטר ב-2013. כיום חיה בעיירה קלינטון.

ספרה הראשון ריקוד הצללים המאושרים ראה אור בשנת 1968 וזכה בפרס הספרותי החשוב ביותר בקנדה.

מאז ראה ספרה הראשון אור, פרסמה מונרו עוד ארבעה עשר ספרים וזכתה בפרסים ספרותיים רבים ולשבחי הביקורות, בקנדה ובארצות אחרות. הניו יורק טיימס כתב עליה שהיא "בהחלט יכולה להיחשב לטובה מבין כותבי הסיפורת בצפון אמריקה". הבוסטון גלוב כתב שהיא מתעלה על ג'יימס ג'ויס ואנטון צ'כוב.

בשנת 2013 זכתה בפרס נובל לספרות על היותה "אמנית הסיפור הקצר המודרני".[2]

כתיבתה

רבים מסיפוריה של מונרו מתרחשים בכפרים ובעיירות הקטנות של אונטריו, קנדה, ובעיקר במחוז הוּרון. עובדה זאת הפכה לאחד המאפיינים הבולטים בכתיבתה; הדמויות שבספרה מתעמתים לעיתים קרובות עם מנהגים מושרשים ודעות קדומות של אנשים שגרים במקומות קטנים.

 מאפיין חשוב נוסף הוא נקודת המבט של המספר היודע-כל, נקודת מבט שמשמשת אותה כדי להכניס סדר והיגיון בעולמה. הסופרת האמריקנית סינתיה אוז'יק כינתה אותה "צ'כוב שלנו". כמו ביצירותיו, גם בסיפוריה העלילה היא משנית, וההתרחשות האמיתית מתחוללת בנפשן של הדמויות. אחד הנושאים השכיחים בכתיבתה הוא הדילמות של נערה מתבגרת הלומדת להשלים עם משפחתה ועם העיירה שבה גדלה. בספריה האחרונים העבירה את מוקד התעניינותה לגיל המעבר ולמצוקותיו. בכל מקרה, על אף המוטיבים החוזרים, כל סיפור אצל מונרו הוא עולם בפני עצמו, כשהדמיון והמקוריות מספקים את העניין בסיפור החדש.

 עבודתה של מונרו הוגדרה כמהפכה ארכיטקטונית במבנה הסיפור הקצר, בייחוד בדרך שבה הוא נוסע קדימה ואחורה בזמן. הסיפורים שלה תוארו ככאלו שמגלמים יותר מאשר מתארים, חושפים יותר מאשר מתעדים. בסיפורה: "ספרות יפה" (Fiction) שנכלל בספר "יותר מדי אושר", מתארת מונרו ביותר משמץ של אירוניה את גישתם של הקוראים אל סיפורים קצרים. הגיבורה קונה ספר שיצא לאחרונה על ידי אחת ממכרותיה, והסתבר לה שזהו ספר שמכיל סיפורים קצרים בלבד. ואז היא מהרהרת לעצמה: "זה כשלעצמו מהווה אכזבה [שהספר מכיל סיפורים קצרים ולא רומן]. העובדה הזו, לכאורה, מפחיתה את הסמכות של הספר והופכת את הסופר למישהו שרק עומד בשעריה של הספרות ולא כאחד שכבר מעורה היטב בפנים".[3]

 כשהוענק למונרו פרס נובל על סיפוריה הקצרים היא אמרה דבר דומה: "במשך שנים על גבי שנים חשבתי שהסיפורים הקצרים הם רק אימון לקראת כתיבת הרומן... ואז הבנתי שזה כל מה שאני יכולה לעשות, אז השלמתי עם זה. אני מניחה שהעובדה שאני מכניסה כל כך הרבה בסיפורים זאת דרך לפצות על כך".[4]

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: אליס מונרו

הערות שוליים

  1. ^ מרב יודילוביץ', אליס מונרו זכתה בפרס Booker הבינלאומי, באתר ynet, 27 במאי 2009
  2. ^ הכרזה לעיתונות, אתר פרס נובל
  3. ^ אליס מונרו, יותר מדי אושר, מחברות לספרות, 2009
  4. ^ מיה סלע, אליס מונרו היא הזוכה בפרס נובל לשנת 2013, באתר הארץ, 10 באוקטובר 2013


זוכי פרס נובל לספרות
1901–1925 פרידום (1901) • מומזן (1902) • ביירנסון (1903) • אצ'גראי, מיסטרל (1904) • סנקביץ' (1905) • קרדוצ'י (1906) • קיפלינג (1907) • אויקן (1908) • לגרלף (1909) • הייזה (1910) • מטרלינק (1911) • האופטמן (1912) • טאגור (1913) • לא חולק (1914) • רולן (1915) • היידנסטם (1916) • גילרופ, ה. פונטופידן (1917) • לא חולק (1918) • שפיטלר (1919) • האמסון (1920) • פרנס (1921) • בנאבנטה (1922) • ייטס (1923) • ריימונט (1924) • שו (1925)
1926–1950 דלדה (1926) • ברגסון (1927) • אונדסט (1928) • מאן (1929) • לואיס (1930) • קרלפלט (1931) • גולסוורתי (1932) • בונין (1933) • פיראנדלו (1934) • לא חולק (1935) • או'ניל (1936) • גאר (1937) • בק (1938) • סילנפא (1939) • לא חולק (1940–1943) • ינסן (1944) • מיסטרל (1945) • הסה (1946) • ז'יד (1947) • אליוט (1948) • פוקנר (1949) • ראסל (1950)
1951–1975 לגרקוויסט (1951) • מוריאק (1952) • צ'רצ'יל (1953) • המינגוויי (1954) • לכסנס (1955) • חימנס (1956) • קאמי (1957) • פסטרנק (1958) • קווזימודו (1959) • פרס (1960) • אנדריץ' (1961) • סטיינבק (1962) • ספריס (1963) • סארטר (1964) • שולוחוב (1965) • עגנון, זק"ש (1966) • אסטוריאס (1967) • קאוובטה (1968) • בקט (1969) • סולז'ניצין (1970) • נרודה (1971) • בל (1972) • וייט (1973) • יונסון, מרטינסון (1974) • מונטאלה (1975)
1976–2000 בלו (1976) • אליכסנדרה (1977) • בשביס-זינגר (1978) • אליטיס (1979) • מילוש (1980) • קנטי (1981) • גארסיה מארקס (1982) • גולדינג (1983) • סייפרט (1984) • סימון (1985) • סויינקה (1986) • ברודסקי (1987) • מחפוז (1988) • סלה (1989) • פס (1990) • גורדימר (1991) • וואלקוט (1992) • מוריסון (1993) • אואה (1994) • היני (1995) • שימבורסקה (1996) • פו (1997) • סאראמאגו (1998) • גראס (1999) • שינג'יאן (2000)
2001 ואילך נייפול (2001) • קרטס (2002) • קוטזי (2003) • ילינק (2004) • פינטר (2005) • פאמוק (2006) • לסינג (2007) • לה קלזיו (2008) • מילר (2009) • ורגס יוסה (2010) • טראנסטרמר (2011) • מו (2012) • מונרו (2013) • מודיאנו (2014) • אלכסייביץ' (2015) • דילן (2016) • אישיגורו (2017) • טוקרצ'וק (2018) • הנדקה (2019) • גליק (2020) • גורנה (2021) • ארנו (2022) • פוסה (2023)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38645500אליס מונרו

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אליס_מונרו&oldid=2607773"