פלסטינים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף פלשתינים)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פלסטינים
فلسطينيون
אוכלוסייה
14 מיליון[1]
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים

הרשות הפלסטיניתהרשות הפלסטינית הרשות הפלסטינית

ירדןירדן ירדן כ-2.7-2.1 מיליון[4][5]
ישראלישראל ישראל כ־1.956 מיליון ערבים ישראלים[6] מתוכם כ-60% מגדירים עצמם כפלסטינים[7]
סוריהסוריה סוריה כ-575,000
צ'ילהצ'ילה צ'ילה כ-500,000
לבנוןלבנון לבנון כ-458,000
ערב הסעודיתערב הסעודית ערב הסעודית כ-400,000
קטר (מדינה)קטר (מדינה) קטר כ-295,000
ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית כ-250,000
איחוד האמירויות הערביותאיחוד האמירויות הערביות איחוד האמירויות הערביות כ-100,000
גרמניהגרמניה גרמניה כ-80,000
כוויתכווית כווית כ-80,000
מצריםמצרים מצרים כ-70,000
אל סלוודוראל סלוודור אל סלוודור כ-70,000
ברזילברזיל ברזיל כ-60,000
לובלוב לוב כ-60,000
עיראקעיראק עיראק כ-57,000
קנדהקנדה קנדה כ-51,000
תימןתימן תימן כ-32,000
בריטניהבריטניה בריטניה כ-20,000
פרופרו פרו כ-15,000
מקסיקומקסיקו מקסיקו כ-13,000
קולומביהקולומביה קולומביה כ-12,000
הולנדהולנד הולנד כ-10,000
אוסטרליהאוסטרליה אוסטרליה כ-7,000
שוודיהשוודיה שוודיה כ-7,000
הונדורסהונדורס הונדורס כ-25,000

אלג'יריהאלג'יריה אלג'יריה כ-4,000
שפות

ברשות הפלסטינית:
ערבית פלסטינית
בישראל:
ערבית פלסטינית ועברית ישראלית
בשאר ארצות העולם:

ערבית ושפות מקומיות
דת
אסלאם (93%, רובם סונים)[8]
נצרות (6%)
דרוזית / שומרונית[9] (1%)
קבוצות אתניות קשורות
ערבים

פלסטינים (בערבית: فلسطينيون; תעתיק מדויק: פלסטיניוּן) הוא כינוי לאוכלוסייה הערבית שגרה בשטחי המנדט הבריטי על ארץ ישראל המערבית. כיום מקובל בישראל ובשאר העולם המערבי[10] להבחין בתוך קבוצה זו בערבים שהם אזרחי ישראל ונקראים בדרך כלל ערביי ישראל. בתקופת המנדט הבריטי נעשה שימוש בכינויים "פלשתינאי" או "פלסטיני" ובשם "פלשתינה" (בערבית: فلسطين, תעתוק מערבית: פִלַסְטִין. באנגלית: Palestine) לציון ערבים ויהודים כאחד,[11] אולם מאז הקמת מדינת ישראל כינוי זה מתייחס בדרך כלל לערבים בלבד.

חלק ניכר מהפלסטינים רואים עצמם כעם או לאום וזוכים להכרה בינלאומית רחבה לכך.

באמנה הפלסטינית, מסמך פלסטיני מכונן שהוצג לראשונה בשנת 1964 והורחב בשנת 1968, נכתב כי "הפלסטינים הם האזרחים הערבים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947. אחת היא אם הוצאו ממנה או נשארו בה, וגם מי שנולד לאב ערבי פלסטיני אחרי תאריך זה בתוך פלסטין או מחוצה לה, הוא פלסטיני".[12] המונח פלסטיני כולל קבוצות אתניות נוספות מלבד ערבים, בסעיף 6 של האמנה הפלסטינית נכתב: "היהודים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד תחילת הפלישה הציונית לתוכה ייחשבו פלסטינים".[13] המשמעות המקובלת של פַלַסְטִין באמנה הפלסטינית הוא שטח המנדט הבריטי בארץ ישראל.[14] הגדרה זו כוללת ערבים המתגוררים בתחומי ארץ ישראל (למעט ערבים שלא שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947 ושאינם צאצאים של אלה) וכן פליטים שברחו או גורשו ממנה במלחמת העצמאות (ומעט גם במלחמת ששת הימים) וצאצאיהם.[15]

לפלסטינים מעולם לא הייתה מדינה עצמאית. לאחר ועידת רבאט, שנערכה באוקטובר 1974, הוכר אש"ף על ידי מדינות הליגה הערבית כמייצג הרשמי של הפלסטינים,[16] והוא אף ייצג אותם בעצרת הכללית של האו"ם, במעמד של משקיף. בעקבות הכרה עולמית זו, החלו בשנת 1993 מגעים דיפלומטיים בין נציגים ישראלים לנציגי אש"ף, שהביאו לבסוף לחתימת הסכמי אוסלו, ולהקמת הרשות הפלסטינית.

ניב השפה הערבית שבו מדברים הפלסטינים (לרבות ערביי ישראל) מכונה ערבית-פלסטינית.

מקור השם ומשמעותו

מקור השם פלסטין בשורש המקראי פ.ל.ש שהיה ל"פַּלַייסטינֵה" (ביוונית: Παλαιστίνη) בלשונם של הסופרים היוונים בעת העתיקה ובהם הרודוטוס לתיאור "פלשת" - חבל הארץ שכלל את מישור החוף הדרומי והשפלה הפנימית, שהיו בשליטת הפלשתים. השם 'פלשתינה' אומץ על ידי יורשי העולם היווני-רומי - העולם הנוצרי המערבי והושת על כל ארץ ישראל שנודעה כמולדת היהודים.

לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא במאה ה-2 לספירה על ידי הרומאים, ובמסגרת צעדי הענישה הוחלף שמה של "פרובינקית יוּדֶאָה" ("יהודה" בלטינית) לסוריה-פלשתינה (בלטינית Palæstina). לרוב השתמשו בשם המקוצר "פלשׂתינה" ככינוי למחוז מנהלי זה. עם התפצלות האימפריה הרומית, קיבלה הממלכה הרומית המזרחית, היא האימפריה הביזנטית, את השליטה על המחוז והשאירה את שמו על כנו. בתקופה הביזנטית חולקה הארץ למחוזות פלשתינה פרימה, פלשתינה סקונדה ופלשתינה טרטיה.

לאחר הכיבוש הערבי במאה ה-7, נשמרה החלוקה המנהלית הביזנטית ושטחה של "פלשתינה פרימה" הפך בערבית ל"ג'ונד פלסטין", כלומר: המחוז הצבאי של פלסטין. במאה ה-10 אף התרחב שטחו של המחוז עד עמאן ומפרץ אילת.

לאחר כיבוש הצלבנים את ארץ ישראל, השתכח השם "פלשתינה" כשם מנהלי, אך נשאר כשם ספרותי לארץ ישראל בשפות האירופיות, שבעקבותיהן השתמשו לעיתים גם יהודים בשם זה.

במרוצת המאות ה-12 וה-13 נזנח המונח "פלסטין" כשמו של המחוז, שהמשיך להתקיים עד הפלישה המונגולית במאה ה-13 – תחת שלטון הממלוכים נתחלק שטחו למספר מחוזות. אולם אף על פי שמחוז "פלסטין" נעלם מהחלוקה המנהלית, השם הזה שרד כמציין את התחום הקודם של המחוז, ובסוף המאה ה-15 תיאר הגאוגרף הממלוכי מוג'יר א-דין את הנפות הכלולות ב"ארד פלסטין", שחפפו בקירוב את שטחם של "פלשתינה פרימה" ו"ג'ונד פלסטין".[17] בתקופה הממלוכית (1260–1517) עם זאת, השם "פלסטין" היה מקובל רק בקרב חוגים משכילים מצומצמים.[18]

למוסדות הנוצריים בארץ ישראל היה חלק חשוב ביצירת המושג הערבי של "פלסטין". תחום סמכותן של הפטריארכיות של ירושלים (היוונית-אורתודוקסית מאז השלטון הרומי והלטינית מאמצע המאה ה-19, כמו גם הבישוף האנגליקני באותה תקופה) הקיף את ארץ ישראל כולה, ולכן מושג זה היה בעל משמעות בקרב האוכלוסייה הנוצרית של ארץ ישראל. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התפשט החינוך הנוצרי בארץ ומוסלמים רבים שלחו את בניהם לבתי ספר נוצריים. נראה כי החינוך הנוצרי שימש "צינור" להקניית המושג לאוכלוסייה כולה.[19] במאה ה-19 המונח היה שגור כציון גאוגרפי לחלק נרחב מארץ ישראל, כפי שמעידים על כך ספרי נוסעים ערבים ותעודות רבות, אולם הוא החל לקבל משמעות פוליטית לאומית רק בשלהי התקופה העות'מאנית, ככל הנראה במקביל לראשית ההתעוררות הלאומית הערבית בארץ בסוף המאה.[20] לאחר מהפכת הטורקים הצעירים (1908) ועליית הלאומיות הערבית, הופיע ביפו בשנת 1911 היומון פילסטין. הופעתו ביטאה וחיזקה את המודעות העצמית של ערביי ארץ ישראל כקהילה ייחודית, וכך המונח "פלסטין", שזה מאות בשנים לא שימש כלל, החל בשלהי השלטון העות'מאני לרווח בקרב המשכילים הערבים בארץ ישראל.[21] בתחילת המאה ה-20 התפתח השם "פלסטין" כמושג בעל משמעות גאוגרפית ודתית, ובהמשך קיבל גם משמעות פוליטית כתוצאה מן הלחץ של גורם חיצוני – הציונות.[22]

לאחר כיבוש ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה וכינון המנדט הבריטי, נקבע לארץ ישראל השם "פָּלֶשְׂתִינָה (א"י)" (באנגלית Palestine) ותושביה, שקיבלו אזרחות ארץ ישראלית, כונו "פלשתינאים" (באנגלית Palestinians). ערביי ארץ ישראל כונו "ערבים פלשתינאים" (בערבית "פלסטינים") ויהודי ארץ ישראל כונו "יהודים פלשתינאים". עם זאת, ערביי ארץ ישראל באותה תקופה כינו את עצמם בדרך כלל "ערבים" ולא "פלסטינים", והמוסדות הבולטים שלהם, הוועד הפועל הערבי והוועד הערבי העליון, שנוסד בשנת 1936, השתמשו במונח "ערבי" ולא במונח "פלסטיני".[23]

עם סיום המנדט הבריטי, הקמת מדינת ישראל והשתלטות ממלכת ירדן על יהודה ושומרון ומצרים על רצועת עזה, חדלה הנתינות הפלשתינאית מלהתקיים. שימוש במונח "פלסטינים" כשמו של עם ערבי נעשה רווח בעיקר לאחר הקמת מדינת ישראל ושימש גם לציון הפליטים הפלסטינים אשר שהו מחוץ לגבולות ישראל ונבדלו מן האזרחים של מדינות ערב אליהן נמלטו.

האיות העברי ("פלסטינים", "פלשׂתינים", "פלשׂתינאים" או "פלסטינאים") תלוי בשאלות היסטוריות, לשוניות ואף פוליטיות-אידאולוגיות ואין כתיב אחיד המקובל על הכול. חוסר אחידות זה משתקף גם במילונים: מילון אבן שושן (מהדורת 2000) תומך בכתיב "פלשתינאים" ו"פלסטינאים"; מילון מורפיקס תומך בכתיב "פלשתינאים" ו"פלסטינים". כיוון שהשם "פלסטין" הוא כינוי עצמי ערבי, מעדיפים רוב החוקרים להשתמש בו. מאידך, הכתיב "פלשתינה" מזהה את המילה עם המקור המקראי, וכך היו שראו בו אמירה פוליטית המשכיחה את יחס היהודים לארץ, ומאידך, יש בכך גם משום המשך של מנהגם של הסופרים העבריים החדשים. פרופ' שמעון שמיר טוען שיש לעשות הבחנה ברורה בין "פלשתינאים" ל"פלסטינים": פלשתינה בפ' דגושה ופלסטין בפ' רפויה, המייצגות שני מושגים שונים. "פלסטין", לדבריו, "הוא מושג ערבי המעוגן בהוויה הערבית". הוא מתריע על כך שהמושג הלועזי Palestine עובר תמורה בעולם ומאבד את משמעותו ההיסטורית: "הדור הצעיר בקרב אומות העולם גדל כיום בנוף פוליטי שבו Palestine היא ארצו של אש"ף".[24]

תאוריות על מוצא הפלסטינים

מאז המאה ה-20 מתנהל דיון בין היסטוריונים, הוגי דעות ופוליטיקאים, בעניין מוצאם של ערביי ארץ ישראל, במיוחד הפלאחים – סוגיה שתפשה לה מקום בתודעה הלאומית הפלסטינית הנפרדת מהלאומיות הערבית הכללית.[25]

התאוריה "הכנענית"

התאוריה הכנענית הועלתה על ידי מספר חוקרים אירופאיים בני המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, ובהם קלוד קונדר הבריטי ושארל קלרמון-גנו הצרפתי. חוקרים אלו הבחינו בין שלוש קבוצות שחיו בארץ ישראל באותה העת: הבדואים, אותם ראו כ"ערבים אמיתיים" וצאצאי הכובשים הערביים; תושבי הערים; והפלאחים, עובדי האדמה היושבים בכפרים. קלרמון-גנו כתב כי הפלאחים אינם ממוצא יהודי, שכן מלחמות השמד שניהלו הקיסרים הרומים נגד היהודים, ולאחר מכן רדיפות הקיסרים הנוצרים נגד היהודים, מחקו כל זכר ליהדות האתנית והפוליטית בארץ ישראל, ואינם ממוצא יווני, שכן שנותרו בהם עקבות של יסודות שמיים, ולפיכך "נותר לקבוע שהפלאחים של ארץ ישראל הם נציגיהם המודרניים של השבטים הקדומים שבני ישראל מצאו יושבים בארץ, ובהם הכנענים".[26][27][28]

כחלק מרטוריקה הנשמעת לעיתים כנגד טענת היהודים לקדימות בזיקה לארץ ישראל, טוענים גם כמה דוברים פלסטיניים כי שורשיו הביולוגיים של העם הפלסטיני המודרני נעוצים בכנענים, היינו עמים שישבו בארץ כנען עוד קודם שהתבסס בה עם ישראל. לדוגמה, הפוליטיקאי הפלסטיני פייסל חוסייני פרסם לוח שנה בו נכתב כי "היבוסים, שהיו בין עמי כנען השמיים, הם אבותיהם של הפלסטינים בני זמננו".[29]

אחד הקשיים בתאוריה זאת היא שאין לאוכלוסייה הערבית פלסטינית שום סממן תרבותי ולשוני ואף לא מסורת המעידה על שייכות כלשהי אל העמים הכנענים.[דרוש מקור] קושי נוסף טמון בכך שעד תחילת המאה ה-20 האוכלוסייה הערבית של ארץ ישראל נהגה לראות את ראשיתה עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל במאה ה-7 לספירה ולא הגדירה את עצמה כיישות לאומית נפרדת משאר חלקי העולם הערבי. ההיסטוריון והארכאולוג האמריקני אריק קליין, המתמחה בתקופות הברונזה והברזל בארץ ישראל ובמזרח הקרוב הקדום, כותב כי "הטענות הללו לפיהן הפלסטינים המודרניים הם צאצאי היבוסים הקדומים מועלות ללא כל ראיה תומכת. על-אף שחלק יחלקו על כך, היסטוריונים וארכאולוגים הגיעו למסקנה שרוב הפלסטינים המודרניים, אם לא כולם, כנראה קשורים יותר לערביי ערב הסעודית, תימן, ירדן ומדינות אחרות מאשר ליבוסים, לכנענים או לפלשתים הקדומים".[29]

התאוריה "היהודית"

גישה נוספת היא כי חלק עיקרי במוצאם של הפלסטינים מקורו מרצף דמוגרפי שתחילתו באוכלוסייה היהודית או השומרונית החקלאית, "עם הארץ", שנשארה בארץ לאחר חורבן בית המקדש השני.[30][31] ביטוי לגישה זו ניתן למצוא בספרם של דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי: "הפלחים אין מוצאם מן הכובשים הערבים, שהשתלטו על ארץ ישראל וסוריה במאה השביעית לספירה. המנצחים הערביים לא השמידו את האוכלוסייה החקלאית שמצאו בארץ. הם רק גירשו את השליטים הביזנטיים הזרים. באוכלוסייה המקומית לא נגעו לרעה. הערבים גם לא עסקו בהתיישבות. גם במקומות מושבותיהם הקודמים לא שלחו בני-ערב את ידם בעבודת האדמה [...] בארצות הכבושות לא חיפשו שטחי התיישבות למעמד האיכרים שלהם, שכמעט לא היה אצלם בנמצא. כל עניינם בארצות החדשות היה מדיני, דתי וכספי: לשלוט, להפיץ את האסלאם, לגבות מסים. [...] האיכר היהודי, כמוהו ככל איכר, לא במהרה ניתק עצמו מאדמתו, שרוותה זיעתו וזיעת אבותיו [...] האוכלוסייה הכפרית, חרף מעשי הדיכוי והסבל, נשארה כמות שהיא". לצד זאת, הם הוסיפו כי "לא כל הפלאחים מוצאם מן היישוב החקלאי המקורי", ושכן "מלבד התוספת הוודאית של יסודות ערבים צרופים, שנטמעו במרוצת הזמן בקרב האוכלוסייה המקומית, זרמו לארץ ישראל, במשך אלף וחמש מאות השנים האחרונות, ללא הרף בני עמים שונים מכל חלקי תבל: פרסים, מונגולים, צ'רקסים, פרנקים, מצרים, וחלק מהם נשארו בארץ ואט-אט נתמזגו ביישוב המקומי".[32][33] באחד מספריו המאוחרים יותר של בן צבי, "אוכלוסינו בארץ", הוא שב וחזר על ההסתייגות: "מובן מאליו שלא נכון יהיה להגיד שכל הפלחים הם מצאצאי היהודים הקדומים, המדובר הוא ברובם או ביסודם", אך "הרוב הגדול של הפלחים אין מקורם מהכובשים הערבים, אלא, לפני זה, מהפלחים היהודים שהיו מנין ורוב בנין הארץ, לפני כיבוש האסלאם".[34]

במאה הראשונה העם היהודי היווה רוב בארץ ישראל, אולם המרידות ברומא ובייחוד מרד בר כוכבא הביאו להידלדלות מהותית של האוכלוסייה היהודית בארץ יהודה. במהלך דיכוי המרד יהודים רבים נהרגו, נעקרו מבתיהם או נמכרו לעבדות ברחבי האימפריה הרומית, וישובים רבים חרבו.[35][36] לאחר המרד מרכז הכובד היהודי בארץ עבר לגליל, שם חווה היישוב היהודי פריחה, וכן יישובים יהודים המשיכו להתקיים בדרום הר חברון ובמישור החוף, אך היישוב היהודי בגליל דעך משמעותית בתקופה הביזנטית.[37] לפי הערכות עדכניות, היהודים נעשו למיעוט בארץ ישראל במהלך המאה ה-4,[38] ובסוף המאה ה-5 היוו רק כ-10% מכלל האוכלוסייה בארץ,[39] או כשמינית מכלל התושבים בתחילת המאה ה-7.[40] לטענת ההיסטוריון משה גיל, כדי לקבל את הסברות בדבר מוצאם היהודי של ערביי ארץ ישראל, יש להניח שהייתה התאסלמות המונית של יהודים בתקופה כלשהי, אולם לדבריו "אין במקורות – יהודיים, נוצריים או מוסלמיים – ידיעה כלשהי על התאסלמות המונית של יהודים במקום ובזמן כלשהם, אלא אם כן מדובר בהמרת דת מאונס", וממילא "אין ידיעות כאלה על ארץ ישראל" ולכן "אין סיבה לחשוב שערביי ארץ ישראל היו צאצאי יהודים".[41] ישנן עדויות על התנצרות של יהודים אינדיבידואלים בתקופה הביזנטית,[37] וכן ישנן ראיות לכך שאירעה התאסלמות המונית של האוכלוסייה הכפרית השומרונית תחת השלטון המוסלמי,[42][43][44] אך לא ניתן להשליך מכך על האוכלוסייה היהודית. בה בעת, ידוע על חמולות בעלות רקע יהודי (כדוגמת חמולת מח'אמרה בדרום הר חברון)[45][46] או שומרוני (באזור שכם)[47][48] שהתאסלמו, וכן מסורות על מוצא יהודי ומנהגים יהודים תועדו במספר כפרים ביהודה ובשומרון.[49]

בעשורים האחרונים התפרסמו מספר מחקרים בתחום הגנטיקה של אוכלוסיות שעסקו בקשר הגנטי בין יהודים לפלסטינים. במחקר שפורסם בשנת 2010 ועסק ב"מבנה הגנום הכולל של העם היהודי", הפלסטינים שנבדקו התקבצו גנטית קרוב לבדואים, ירדנים וסעודים. זיקה גנטית זו, לפי החוקרים, תואמת את התאוריה שלקבוצות אלו "מוצא משותף בחצי האי ערב".[50] מחקר אחר שפורסם באותה השנה הדגים כי הפלסטינים, לצד הבדואים, הדרוזים וקבוצות דרום אירופאיות, הם השכנים הגנטיים הסמוכים ביותר לרוב האוכלוסיות היהודיות.[51] מחקרים גנטים נוספים שפורסמו בעשורים האחרונים הדגימו שברמה הפטרנלית (הפלוגרופ Y) קיים קשר גנטי מובהק בין יהודים אשכנזים, ספרדים ומזרחים לבין הפלסטינים; אותם מחקרים הראו שיהודים מעדות אלו קרובים יותר גנטית לערביי ארץ ישראל מאשר לשכניהם הלא-יהודים בארצות הגולה.[52][53] על-פי אחד המחקרים, ממצאים אלו מתיישבים עם הסברה ש"חלקם או רובם של הערבים המוסלמים בארץ ישראל הם צאצאיהם של תושבים מקומיים, בעיקר נוצרים ויהודים, שהתאסלמו לאחר הכיבוש הערבי במאה השביעית".[54][55][56][57]

הגירות מוסלמים לארץ ישראל

חלק המוסלמים הגיעו לארץ ישראל במהלך הגירה מצפון אפריקה והגירה מטורקמניסטן ואף הגירת בוסנים מוסלמים. שמות המשפחה של רבים מהפלסטינים מעידים על כך שמוצאם מחוץ לארץ ישראל, כדוגמת: "אל-מסרי" ו"מסארווה" (מצרי), "אל-פיומי" (שמעיד על מוצא מהעיר פיום במצרים), מעיראק (למשל: "אל-תכריתי"), סוריה (למשל: "חלבי"), לבנון (למשל: "אל-לובנאני"), כורדיסטן (למשל: "אל-כורד"), טורקי (למשל: "עות'מאן"), אפגניסטן (קונדוז), בחריין, עומאן וערב הסעודית (למשל: "אל-חיג'אזי" או "אגבאריה" ששורשיו בעיר אע'בר שבגבול תימן-סעודיה). באזור ואדי עארה קיימת אוכלוסייה גדולה שממוצאה ממהגרים שהגיעו ממצרים במהלך המאה ה-19.[58] שמות משפחה אחרים מעידים על מוצא מאזור המגרב (אל-מגרבי ו"מוגרבי" למשל), ממדינות כמו אלג'יריה (למשל: "אל-ג'זאיר") ומרוקו ("אל-ארג'), מסודאן (חמולות שנקראות "עביד" ומוצאם הוא מאפרו-ערבים שהביאו השלטון הממלוכי כחיילים וכעבדים) ומבוסניאקים ("אל-בושנק"), צ'צ'נים (אל-שישני) וצ'רקסים שהובאו לכאן על ידי האימפריה העות'מאנית במאות ה-18 וה-19. בקרב הפלסטינים קיים שם המשפחה "אל-הינדי" שבערבית פירושו הוא "ההודי". לפי מסורתם של יושבי הכפר הערבי טנטורה מהתקופה העות'מאנית, מקורם הוא בקבוצת משפחות שהיגרו לארץ ישראל ממקום בחבל טנטור בהודו במהלך המאה ה-19.[59]

האסכולה היוצאת כנגד הלאומיות הפלסטינית והצגתה כמי שתמיד התקיימה ברחבי ארץ ישראל מצביעה גם על מפת הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל מסוף שנות ה-70 של המאה ה-19, הדלילה ביישובים ועל גבולות השטח הבנוי של הערים העולה ממפה זאת, ירושלים 1000 מ' על 1000 מ' וחיפה 900 מ' על 420 מ'. הם מציינים גם צילומים מסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, שבהם הארץ שוממה, מדברית ובלתי מעובדת, ויישוביה מעטים ודלי אוכלוסין וכי גם אתרים קדושים לאסלאם כגון מסגד אל-אקצא היו מוזנחים ולא מתוחזקים. עוד הם נעזרים בעדויות של מי שסיירו בארץ ישראל ערב שיבת ציון המודרנית של העליות הציוניות, כמו הסופר מארק טוויין,[60] הרוזן הצרפתי וולני, הארכאולוג לורנס איש ערב וקלוד קונדר שניהל את המשלחת הבריטית לחקר ארץ ישראל.

בין השנים 1922 עד 1931, בתקופת המנדט הבריטי, חלו הגירות של ערבים ומוסלמים משלל מדינות אל ארץ ישראל בעיקר לצורכי פרנסה.[61] לפי ההיסטוריון והסופר הגרמני, וילס די הס, שחי במאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים תושביה הנוצרים והמוסלמים של ארץ ישראל בזמנו היו מהמוצאים הבאים: "בלקנים, יוונים, סורים, לטינים, מצרים, טורקים, ארמנים, איטלקים, פרסים, כורדים, גרמנים, אפגנים, צ'רקסים, בוסנים, סודאנים, שומרונים, אלג'יראים, מותאווילים, טטרים, הונגרים, סקוטים, נווארים, בריטונים, אנגלים, פרנקים, רותאנים, בוהמיינים, בולגרים, גאורגים, נסטוראנים, הודים, קופטים ומארונים ועמים נוספים".[62] התאולוג וההיסטוריון האנגלי, ג'יימס ויליאם פארקס, כותב ב-1970 כי במהלך המאה ה-19 האימפריה העות'מאנית גרמה ליישוב ארץ ישראל באנשים מרחבי שטחיה, ומתאר כי עד ימיו ישנם כפרים שלמים שמזהים עצמם כצאצאי מצרים, צ'רקסים ובוסנים.[63] הארכאולוג האירי, רוברט מקאליסטר, מציין בכרך ה-20 של כתב העת "Palestine" של החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה כי הארץ בימיו נתמלאה במהגרים שונים שבאו לחפש פרנסה ולעבוד בעבור המתיישבים הציונים. דבריו ראו אור גם במהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה שנדפסה בין 1910 ל-1911.[64]

הלאומיות הפלסטינית

ערך מורחב – התנועה הלאומית הפלסטינית
הפגנה של ערבים בשער שכם בירושלים ב-8 במרץ 1920. המלל בכרזות תומך בסיפוחה של ארץ ישראל לממלכתו של פייסל הראשון - הממלכה הערבית של סוריה, שהוכרזה באותו היום
מתפללים מוסלמים במסגד אל-אקצא, 1840
פלאח בשכם, 1898

חלק ניכר מהפלסטינים רואים עצמם כעם נפרד במסגרת האומה הערבית, וזוכים להכרה בינלאומית רחבה לכך. הלאומיות הפלסטינית טוענת להכרה כישות עצמאית הראויה לריבונות מדינית בארץ ישראל, בין השאר, כוללת ההגות הלאומית הפלסטינית את הטענה כי האוכלוסייה הערבית וקבוצות אתניות נוספות בארץ ישראל היו בעלות תודעה עצמית מאז המאה ה-19. כמו כן נכלל בלאומיות הפלסטינית אימוצה של התאוריה בדבר רצף אוכלוסייתי פלסטיני מאז העת העתיקה.

ראשיתה של הלאומיות הפלסטינית

עמוד ראשי
 ראו גם – סוריה הדרומית

הדעות על ראשיתה של הלאומיות הפלסטינית חלוקות בין היסטוריונים, הוגי דעות ופוליטיקאים. יש הסוברים כי ראשיתה של התודעה הלאומית הפלסטינית באמצע המאה ה-19, בשל מספר גורמים שחברו יחד, בהם ההתעוררות הלאומיות באירופה באותה תקופה, ההפרדה הכלכלית והארגונית באימפריה העות'מאנית בין הנפות: דמשק, עכו ועזה, וכן צמיחתם של כוחות מקומיים בתוך האימפריה (כגון מוחמד עלי במצרים שחלש על ארץ ישראל מספר שנים ודיכא את אוכלוסייתה).[65] לטענת חלק מההיסטוריונים הדוגלים בגישה זו, ההתיישבות הציונית לא גרמה להיווצרותה של תודעה לאומית אצל הפלסטינים, אך חיזקה אותה כשזו הייתה רק בתחילתה.

אולם רוב ההיסטוריונים חולקים על כך וממקמים את לידתה של הלאומיות הערבית הפלסטינית בשנות ה-20 של המאה ה-20, מספר שנים לאחר ראשיתה של לאומיות ערבית כללית.[66] יש הסוברים כי התודעה הקולקטיבית של העם הפלסטיני קשורה לתחילת ההתיישבות הציונית בתקופת העלייה השנייה, ואף מאוחר יותר. אחד ממצדדיה העיקריים של גישה זו היה יהושפט הרכבי. לפי גישה זו, צמיחת הלאומיות הפלסטינית הייתה תמונת מראה להתיישבות הציונית באזור, ולכן היא גם שותפה במאפיינים מסוימים שלה - ההבדלה בין קהילת המרכז והגלויות (בדומה לקהילות היהודיות בעולם), השתייכות הפלסטינים לפאן-לאומיות הערבית (בדומה ליהודי אירופה, שחלקם ראו עצמם כ"פאן-אירופאים"), ואתוס "השיבה" שמתבטא בשתי התנועות. גישה זו מסתמכת גם על כך שבעבר גרסו מנהיגים פלסטיניים כי "פלסטין" היא חלק מסוריה הגדולה. למשל, עווני עבד אל-האדי, אחד המנהיגים המקומיים הפלסטיניים, העיד בפני ועדת פיל בשנת 1937: "אין דבר כזה פלסטין. פלסטין זה שם שהציונים המציאו. הארץ הייתה מאות בשנים חלק מסוריה. השם "פלסטין" זר לנו. הציונים המציאו את זה".[67] גם פיליפ חתי, היסטוריון ערבי אמריקאי, התבטא ברוח דומה,[67] וכן אחמד שוקיירי, שאמר כנציג סוריה באו"ם ב-1956, כי "פלסטין אינה אלא דרום סוריה".[68][69] בנוסף, טוענים מצדדי גישה זו, כי בתקופה העות'מאנית בארץ ישראל הייתה הארץ מחולקת למספר מחוזות, ואף אחד מהם לא הוגדר על ידי האימפריה העות'מאנית כ"פלסטיני".

לדעת יעקב שמעוני, ראשיתה של התנועה הלאומית הפלסטינית הוא בהתפצלות מן התנועה הלאומית הערבית. תנועה לאומית מיוחדת לערביי פלסטין, כיחידה נפרדת מערביי סוריה, החלה בסוף מלחמת העולם הראשונה - כאשר ארץ ישראל הפכה ליחידה מדינית בפני עצמה,[70] לראשונה בעת החדשה. בני מוריס טוען כי שורשיהם של הארגונים הלאומיים הפלסטיניים, הפוליטיים-למחצה, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, עם הקמתן של האגודות המוסלמיות-נוצריות, תחילה ביפו ואחר כך בערים אחרות. האגודות צידדו בשלטון עצמי ושללו את הציונות.[21] מוריס טוען כי גם שנים רבות לאחר לידת הלאומיות הפלסטינית, היא נותרה "נחלתן של משפחות המעמד הבינוני והעליון", ורוב האיכרים, ורבים מקרב עניי הערים – בסך הכול כ-80% מערביי ארץ ישראל – "היו חסרי תודעה פוליטית או אידאולוגיה 'לאומית'".[66] לדבריו, הכרה לאומית מקומית החלה לחלחל בחברה הערבית בארץ ישראל בצורת תנועת המונים עממית רק בשלב מאוחר יותר, באמצע שנות ה-30, וייתכן אף רק כעשור לאחר מכן.[71]

המאבק הפלסטיני-ציוני

ערכים מורחבים – היסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הסכסוך הישראלי-פלסטיני
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

שלילת קיומו של עם פלסטיני

קיימת טענה כי לא רק שלא היה קיים עם פלסטיני בעבר, אלא שגם בתקופתנו אין עם כזה, ואילו ערביי ארץ ישראל הם חלק מן האומה הערבית הגדולה, ללא מאפיינים לאומיים ייחודיים משלהם. גישה זו נסמכת גם על הדמיון התרבותי שקיים בין הפלסטינים יושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה לערבים בירדן, במצרים ובשאר מדינות ערב. תימוכין לגישה נמצאים גם בדברי המנהיגים הפלסטינים. מנהיג ארגון א-סאעקה, זוהיר מוחסן, אמר בשנת 1977 בריאיון לעיתון ההולנדי "טרוב", שהטענה לזהות פלסטינית נפרדת מועלית בשל סיבות טקטיות בלבד: "הקמת מדינה פלשתינית היא כלי להמשך המאבק נגד ישראל ולמען אחדות ערבית. אני טוען כי עם כזה קיים והוא נבדל מן הירדנים. אולם למעשה, אין הבדלים בין ירדנים, פלשתינים, סורים ולבנונים. כולנו מהווים חלק של אומה אחת. רק מטעמים פוליטיים אנו מדברים על זהות פלשתינית, משום שהאינטרס הלאומי של הערבים הוא לעודד קיום נפרד של פלשתינים לעומת הציונות... ברגע שנשיג את זכויותינו על כל פלשתין, אסור לנו לדחות אפילו ברגע את איחודן של ירדן ופלשתין".[72]

מזרחנים רבים מדברים על ההתבדלות השבטית שבתוך החברה הפלסטינית. כך לדוגמה, "תוכנית האמירויות הפלסטיניות" של מרדכי קידר קוראת לחלק את השלטון הפלסטיני שביהודה ושומרון וברצועת עזה לשמונה אמירויות, משום שלדעתו הנאמנות החמולתית והשבטית חזקה אצל ערביי האזור יותר מן הרגש הלאומי. קידר מאמין שתוכניתו היא הדרך היחידה לכונן שלטון יציב שינטוש את שנאת ישראל.[73][74]

היסטוריה

בתקופה העות'מאנית - ראשית המאה ה-19 עד 1917

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. הסיבה היא: היסטוריה היא הרבה יותר מאשר דמוגרפיה.
נפות האימפריה העות'מאנית באזור ארץ ישראל, 1851

השלטון העות'מאני, כמו הממלוכי לפניו, לא כונן מחדש את מחוז "פלסטין" ושטחו חולק לשלושה סנג'קים, שהיו כלולים בפאשאליק (פרובינציה) של דמשק.[17] אולם בחייה הדתיים של האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל תפסה מקום נכבד העלייה לרגל לקברות קדושים ועריכת חגיגות סביבם. בתוך מכלול החגיגות המקומיות, בולטות חגיגות נבי מוסא, שראשיתן בימי צלאח א-דין. אלו היו מרכזות עולים לרגל מכל חלקי ארץ ישראל הדרומית והמרכזית למפגש שנתי שיצר תחושה של קשר בין חלקי הארץ.[75] במשך מאות שנים, עד המחצית השנייה של המאה ה-19, הייתה האוכלוסייה הערבית הכפרית בארץ ישראל מפולגת בין שני מחנות: קַיס ויַמַן. לפילוג זה הייתה משמעות אינטגרטיבית רחבה, משום שהוא חצה את תושבי הרי המרכז של ארץ ישראל, וכך נוצר מצב שתושבי ההר של חברון, ירושלים ושכם השתייכו לאותו מחנה ונאבקו בבני המחנה האחר. תופעה זו הייתה גורם חשוב ביצירת מגע בין תושבי אזורים שונים בארץ.[19]

על פי ההערכות המבוססות על סיכום מתקופת מסע נפוליאון בארץ ישראל היו בתחילת המאה ה-19 פחות מרבע מיליון תושבים משני עברי הירדן. ברבע הראשון של המאה ה-19 היו בארץ ישראל המערבית 250,000 תושבים, מהם כרבע יהודים, ונוצרים שהשתייכו לקבוצות אתניות אחדות.[76]

במהלך המאה הביאו השלטונות העות'מאנים בני לאומים אחרים, ובהם בוסניאקים, ארמנים, צ'רקסים, סודאנים ואחרים, לעבודה במפעלי פיתוח בארץ, כגון במסילת הברזל החיג'אזית ולמטלות שמירה והגנה.[דרוש מקור]

המזרחן ד"ר יובל ארנון-אוחנה סקר את הגירתם של שבטים בדואים לארץ ישראל בעת החדשה:

"הגירתם של שבטים בדווים לארץ-ישראל הייתה תופעה קדומה וקבועה, אולם נערכה באינטנסיביות רבה במיוחד במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. וכן רוב שבטי הבדואים חדרו לארץ במאות אלה. רובם הגדול הגיעו מהמזרח ומהדרום. בין אלה הראשונים היו למשל שבטי מטה הענזה (ביניהם אל-ג'דעאן, דהאם ובני צקר), שנאחזו בעבר-הירדן ובבקעת הירדן (הע'ור), או בני זיידאן שנאחזו בגליל. אלה גם אלה הגיעו לארץ-ישראל דרך עבר-הירדן מחצי האי ערב. גל גדול של שבטים הגיע ממצרים, במיוחד בתקופת מוחמד עלי [אמצע המאה ה-19]. ביניהם היו ערב אבו כישכ, ערב א-סעאידה – באזור חיפה. בין תושבי בקעת הירדן היו שבטים נגרואידיים, שהגיעו גם הם, ככל הנראה, מהדרום. לעומתם היו שבטים וקבוצות אוכלוסין שהגיעו מהצפון, כגון טורקמנים, חורנים, בוסניאקים, וכן שבטים בדווים כגון ערב אל-שקיראת שנאחזו בסביבות חיפה, ערב אל-זביידאת – באזור שפרעם, וכן ערב אל-עראמשה, ערב אל-שמאליה וערב אל-הייב, שחדרו לגליל העליון דרך הואדיות החוצים אותו, ונאחזו בו. שבטים בדווים כגון התעמרה, נאחזו גם בשיפולי הרי יהודה, באזור בית לחם, וכן באזור חברון. עם זאת [...] רוב אוכלוסיית השבטים הבדווים העדיפה את המישורים הפתוחים של החוף, יזרעאל, חרוד, בית-שאן והירדן".[77]

הגידול באוכלוסייה הערבית במהלך רוב המאה ה-19 היה איטי למדי, עד 1870 הוא מוערך בכ-30%, ועל פי הערכות מנתה האוכלוסייה אז כ-350 אלף תושבים.[78] בראשית ובאמצע המאה ה-19 הורכבה האוכלוסייה בעיקר מאיכרים עניים. רבים מתו ממחלות כמו מלאריה ומבעיות של רעב ותזונה דלה. הדרכים היו משובשות מאוד, כך שגם אם היה יבול עודף לאיכר כלשהו, היה לו קשה למכור את העודפים ולהשיג רווח. השלטונות הטילו גזרות, כולל גיוס חובה של גברים צעירים לצבא העות'מאני ללחימה במדינות מרוחקות. עם זאת בתום תקופה זו החל שיפור במצב האוכלוסייה.

בשנים 1870–1947 גדלה אוכלוסיית הארץ הערבית בישראל באופן מהיר. בין 1870 עד 1914 האוכלוסייה הערבית גדלה ב-71%, והגיעה לגודל של 600 אלף נפשות, ומאז ועד תום המנדט הבריטי עליה של 116% - לגודל אוכלוסייה של 1.29 מיליון תושבים. כך שבין 1870 למלחמת העצמאות גדלה האוכלוסייה הערבית בישראל פי 3.7.[78] רוב הגידול נבע מריבוי טבעי, בשל ירידה מתמשכת בתמותה ויציבות בשיעורי הילודה.[78]

במהלך המאה ה-19 עלה כוחה של האליטה העירונית על חשבון האליטה הכפרית, מה שהמריץ את התחרות בין המשפחות העירוניות על השגת עמדות השפעה במרכזי הכוח הפוליטיים והחברתיים.[79]

בזמן מלחמת העולם הראשונה

עם הצטרפות העות'מאנים למלחמת העולם הראשונה החל משבר כלכלי חמור ורעב בארץ ישראל, סוריה ולבנון. ההשלכה המיידית של הצטרפות העות'מאנים למלחמה הייתה הפסקת התעבורה הימית לארץ ישראל, בשל השליטה הימית של מדינות ההסכמה. דבר זה הביא לקריסת ענף התיירות באזור (שעד למלחמה נהנה מזרם של צליינים, בעיקר מרוסיה).

בעוד שחורף 1914 היה מרובה בגשמים, שנת 1915 הייתה שנת בצורת, אשר אליה התווספה מכת ארבה חמורה אשר גרמה לנזקים אדירים לחקלאות. יחידות צבא נשלחו לעזור לפלאחים להילחם בנחילי הארבה, ללא הצלחה מרובה. גיוס החובה לצבא העות'מאני הותיר, בעיקר עבור היישוב הערבי, משפחות רבות ללא מפרנסים דבר שהוביל אותם לחרפת רעב. מאמצי המלחמה הביאו את הצבא העות'מאני להחרים ציוד או לקנותו בתמורה לשטרות שאיבדו את ערכם במהלך המלחמה.

במרץ 1917 הגיע הצבא הבריטי לפאתי ארץ ישראל, ועד ספטמבר 1918 נכבשה ישראל כולה בידי הבריטים. המלחמה הביאה לקץ תקופת השלטון העות'מאני במזרח הים התיכון שנמשכה כ-400 שנה, ולתחילת תקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל.

ההתיישבות הציונית הקיפה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה את ארץ ישראל כולה, מהגליל ועד שפלת יהודה, ולכן גם התגובה הערבית השלילית כלפיה הקיפה את כל חלקי הארץ: בגליל, בחיפה, ביפו ובירושלים. העיתונים "אל-כרמל" ו"פלסטין" ניהלו מסע הסברה נגד הציונות וכך יצרו גורם חדש של שילוב בין המחוזות העות'מאניים השונים של ארץ ישראל. הגורם הציוני, אם כן, השפיע מאוד על התפתחות ההכרה בדבר ייחודה של "פלסטין", עוד לפני המלחמה, אך בעיקר אחריה.[80]

בתקופת המנדט הבריטי 1917–1947

מפת המנדט הבריטי בארץ ישראל
הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות ב-1949 חילקו את הפלסטינים שנמצאו בארץ ישראל בין שלוש מדינות: ישראל, יהודה ושומרון בשליטת ירדן ורצועת עזה בשליטת מצרים.
חיילים בריטים ממוצא הודי עורכים בדיקה לשיחים ערבים ברחובות ירושלים במהלך פרעות תר"פ, אפריל 1920

עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים ב-1917, הפכה ירושלים ממרכזו של מחוז עות'מאני למרכזה המנהלי של הארץ כולה, שהושמה תחת ממשל צבאי נפרד. עקב כך, נתחזקה בציבור הערבי במידה רבה משמעותו של המושג "פלסטין". בתחילת אוקטובר 1918 הגיעו כוחותיו של פייסל בן חוסיין לדמשק, בה הוקם ממשל כיבוש צבאי שפייסל הועמד בראשו, ובציבור הפוליטי הפלסטיני, שעד אז היה אדיש לתנועה הלאומית הערבית, גדלה והלכה התמיכה בתביעה לאחדות עם סוריה. עם התחרות בין צרפת ובריטניה לגבי עתיד השלטון בסוריה והחתירה הצרפתית לשלטון על "סוריה הגדולה", חדר לארץ ישראל המונח "סוריה הדרומית", שהיה שגור בצרפתית, ואומץ על ידי התנועה הלאומית הערבית.[81] הכתרת פייסל למלך סוריה המאוחדת במרץ 1920 עוררה גל של התלהבות ערבית לאומית ברחבי ארץ ישראל.[82] הפיכת ארץ ישראל ליחידה פוליטית אחת גם הביאה להרחבת השפעתה של האליטה הירושלמית על פני הארץ כולה.[79]

בחורף ה'תר"ף-1920 התרחשו מאורעות תר"פ שבהם תקפו פלסטינים יהודים בגליל ובירושלים. יש הרואים בכך את ראשית המאבק היהודי-ערבי על ארץ ישראל.[83] אמין אל-חוסייני ועארף אל-עארף, שנמלטו מהארץ, הורשו לחזור בתום המאורעות ועד מהרה כיהנו בתפקידים ציבוריים וקיבלו משכורות ממשלתיות.[84] דימויו של אל-חוסייני כגיבור המאורעות, הפך אותו בעיני הפלסטינים לסמל לאומי. הוא זכה לאהדה רבה, מאחר שהמהומות הללו נתפסו בתודעתם של הפלסטינים כהתרסה נגד השלטון הבריטי.[85] לאחר מאורעות תרפ"א במאי 1921 והתפרצות אלימה בהפגנה נגד הצהרת בלפור בנובמבר אותה שנה, לא היו התפרצויות נוספות עד פרעות תרפ"ט ב-1929.[86]

בשנת 1922, לאחר שהבריטים קיבלו את מנדט חבר הלאומים – ייפוי הכוח, על ארץ ישראל, הם ערכו מפקד אוכלוסין בשטח שהיה נתון למרותם ממערב לנהר הירדן, האזור שבו קיימות מדינת ישראל והרשות הפלסטינית. לפי המפקד מנו כלל תושבי האזור 757,182 נפש, מהם 590,890 מוסלמים, 83,794 יהודים, 73,024 פלסטינים נוצרים, ו-9,474 אחרים.[87]

מספר הפלסטינים צמח בתקופת המנדט הבריטי בקצב בלתי רגיל: במשך פחות מ-30 שנה הוכפל מספרם. בראשית המאה ה-20 נאמד מספרם ב-500–550 אלף, ובסוף מלחמת העולם הראשונה ב-600–650 אלף (מהם 70,000 נוצרים, השאר מוסלמים). בשנת 1948 הם מנו 1.3-1.2 מיליון (מהם 140,000 נוצרים). אין מסמכים המתעדים באופן מדויק את מספר הערבים המהגרים לארץ בתקופת המנדט, וישנן הערכות שונות בעניין.[88] ועדת פיל מצאה בשנת 1936 כי היה גידול רב באוכלוסייה הערבית בארץ ישראל מאז 1920 וכי הייתה התקדמות רבה גם בסקטור הערבי, כולל הפלחים, שהושגה בחלקה מיבוא ההון היהודי לפלשתינה וכן מהיבטים אחרים של גידול הבית הלאומי היהודי.[89] בדו"ח הוועדה האנגלו-אמריקנית ב-1945, מצאה הוועדה כי בין השנים 1922–1945 צמחה האוכלוסייה המוסלמית מ-589,000 ל-1,061,000, כשמתוך זה רק ארבעה אחוז יוחסו להגירה. הם ציינו את צמיחתה הטבעית של האוכלוסייה הערבית העולה ממספרים אלה כיוצאת דופן ואת מקורה ראו, במידה רבה, בצניחה בשיעור תמותת התינוקות בקרב האוכלוסייה המוסלמית.[90] הגאוגרף משה ברור עסק במחקרו "הגירה כגורם בגידול הכפר הערבי בארץ ישראל", בהגירה של פועלים ממצרים בתקופת המנדט הבריטי והשתקעותם בעיקר במישור החוף. הוא הגיע למסקנה כי לפחות שליש מהגידול במספר הערבים תושבי מישור החוף בתקופת המנדט מקורו בהגירה ממצרים.[91] עוד הגיע ברור למסקנה שגידול האוכלוסין בכפרים של אזור החוף לא נבע מריבוי טבעי ומהגירה פנימית של ערבים שעזבו את כפריהם בגליל ובשומרון, והשתקעו באזור החוף היכן שאפשרויות התעסוקה היו טובות יותר.

עם תחילת השלטון הבריטי, החליטו הבריטים שהלימודים במערכת החינוך יתנהלו בערבית במקום בטורקית. החלטה זו הייתה מהפכנית ומחווה לזהות הלאומית הערבית.[92]

ההתארגנות הפוליטית הלאומית של הפלסטינים צמחה מתוך אגודות לאומיות שהורכבו מנכבדים מקומיים, כגון "האגודות המוסלמיות-נוצריות", שהוקמו ב-1918. אלו בחרו צירים לוועידות לאומיות (הקונגרס הערבי-פלסטיני), שבשנת 1920 החלו לבחור את "הוועד הפועל הערבי"כארגון קבוע, בראשותו של מוסא כאט'ם אל-חוסייני. בתפקידי ייצוג למוסלמים שימש הארגון העדתי-הדתי המועצה המוסלמית העליונה, וכן בדומה היו גופי ייצוג וניהול שונים לעדות הנוצריות. היו קיימים גם ארגונים כלכליים, מקצועיים ותרבותיים. בסוף שנת 1923 הציעה ממשלת המנדט להנהגה הערבית להקים "סוכנות ערבית", כנציגות מוכרת רשמית, בדומה לסוכנות היהודית, אולם הצעה זו נדחתה בתוקף, כחלק מהמדיניות ההנהגה להתנגד לכל הצעה שביססה את חוקת הארץ על הכרה בהצהרת בלפור ובהתחייבות לסייע לבית הלאומי היהודי.[93]

החל מסוף מלחמת העולם הראשונה, עשו הפלסטינים שימוש במרד הערבי של השריף חוסיין בן עלי באימפריה העות'מאנית, וכמו הערבים בסהר הפורה כולו, טענו כי הצטרפו אליו והתבססו על כך לא מעט בתביעתם לעצמאות. אלא שהידיעות על הניצחונות הטורקיים על היוונים באנטוליה בספטמבר 1922 עוררו התלהבות בקרב הפלסטינים ומוסטפא כמאל אטאטורק נתפס כמושיע האסלאם. גל השמחה הזה היה ביטוי לרגש אהדה מוסלמי לטורקים. ניצחונם עורר תקוה שתהיה לו השפעה על שאלת ארץ ישראל. בנובמבר שיגר הוועד הפועל הערבי משלחת לאיסטנבול ולוועידת השלום בלוזאן, כדי להשיג את תמיכת הטורקים בתביעות הפלסטיניות. אולם לאכזבת הפלסטינים, החליטו הטורקים בוועידה להשלים עם הסטטוס קוו בארצות שנכבשו מהאימפריה העות'מאנית.[94]

בשנות ה-20 נוצרה יריבות בין המועצה המוסלמית העליונה ובין הוועד הפועל הערבי, שהתפרק בשנת 1934, השנה שבה מת מוסא כאט'ם אל-חוסייני. בשנות ה-30, לאחר פירוק הוועד התגבשו מפלגות מדיניות, אך הן לא מילאו תפקיד חשוב.

בעקבות ההתעוררות הלאומנית של 1936, שהחלה בשביתה כללית והפכה למאורעות אלימים, הוקם מחדש ארגון קבוע, ששמו "הוועד הערבי העליון". היה זה ייצוג של שני המחנות היריבים. השתתפו בו ראשי שש המפלגות שהיו קיימות אז, בתוספת שלושה אישים (מהם שניים נוצרים), ועם חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים ונשיא המועצה המוסלמית העליונה, כיושב ראש הוועד. בסתיו 1936 נפסקו המאורעות על ידי אל-חוסייני, לפי המלצתם של מלכי ערב. בשנת 1937 הם התחדשו, והפלסטינים התפלגו לשניים - תומכים למהומות ומתנגדים. המתונים יותר ("הנשאשיבים") התנגדו לחידושם, והקיצונים יותר ("החוסיינים") היו היחידים שהשתתפו בוועד הערבי העליון, שהפך לקיצוני. כנופיות טרור ערביות התנגדו כעת גם לבריטים ויהודים, אך גם לערבים ממתנגדיהם. מספר האבדות של הערבים היה גדול ממספר האבדות של היהודים והבריטים. באוקטובר 1937, לאחר רצח מושל הגליל לואיס אנדרוס, פוזר הוועד הערבי העליון והוצא אל מחוץ לחוק על ידי השלטונות, וראש הוועד, אמין אל-חוסייני, נמלט ללבנון.

שנות המרד הערבי הגדול, 1936–1939, היוו אירוע מפלג לעם הפלסטיני. הפלסטינים היו ללא ארגון והנהגה שיאחדו אותם. מנהיגיהם היו חלקם במעצר ורובם בגולה, חלק מהם בגרמניה הנאצית, שם מנהיגם אמין אל חוסייני קיבל הבטחה מאדולף היטלר שגרמניה תשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל לאחר המלחמה. בזמן מלחמת העולם השנייה התנדבו לצבא הבריטי 6,000 ערבים פלסטינים בלבד. שנות המלחמה עברו ללא פעילות פוליטית וארגונית, אולם הייתה פעולה צבאית גרמנית-פלסטינית משותפת במבצע אטלס. בשנת 1943 התעורר רצון להקים ארגון כלשהו, אבל "החוסיינים", הקיצוניים, לא הסכימו להקים שום ארגון ללא הסכמת המנהיגים. שאר הסיעות הסכימו איתם, ועד לשנת 1945 חייהם הפוליטיים-ארגוניים של הפלסטינים כללו ניסיונות למנוע מכירת קרקעות ליהודים, הקמת קרן קרקעות ערבית ותעמולה.

הליגה הערבית הזמינה אליה נציג מהפלסטינים, ובסופו של דבר, בשנת 1946, הוקם הוועד הערבי העליון שוב, בתיווכה של הליגה הערבית. ג'מאל אל-חוסייני, שהשתחרר בסוף 1945, היה לראש הוועד, וצירף אליו את נאמניו באופן שהכעיס את מתנגדיו. הם הקימו "חזית ערבית עליונה" כנגד הוועד הערבי העליון. המדינות הערביות תמכו בעמדות הקיצונים שבקרב הפלסטינים.

סיום המנדט ומלחמת העצמאות

לוחמים ערבים בתקופת המרד הערבי הגדול, 1938
עבד אל-קאדר אל-חוסייני, ראש "כנופיה" במהלך המרד הערבי הגדול ומפקד הכוחות הפלסטינים באזור ירושלים במלחמת העצמאות

הממשלה הבריטית, אשר ניסתה לאורך השנים לפתור את הסכסוך בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית בארץ ישראל באמצעים דיפלומטיים החליטה, בסופו של דבר, להחזיר את כתב המנדט על פלשׂתינה-ארץ ישראל לארגון האומות המאוחדות. האו"ם ניסה לפתור את המתיחות האתנית הגוברת בין היהודים והערבים, שאך החריפה, משנראה כי המנדט מתקרב לסיומו. על מנת לבחון את פתרון הבעיה, מינה האו"ם ועדה מיוחדת לעניין ארץ ישראל - ועדת אונסקו"פ, אשר כללה נציגים מארצות שונות. הוועדה המליצה לפצל את השטח המנדטורי בארץ ישראל בין שתי מדינות - מדינה יהודית אשר תהיה מורכבת מרוב יהודי, מדינה ערבית אשר תהיה מורכבת מרוב ערבי, כאשר עיר הבירה, ירושלים, תהיה תחת מנדט בינלאומי והאוכלוסייה היהודית והערבית בה יהיו שוות בגודלן בערך. ההמלצה, שנודעה בשם תוכנית החלוקה, חלקה את השטח בין הצדדים. המדינה היהודית הייתה בגודל 15,000 קילומטרים רבועים בקירוב והייתה אמורה לכלול מיעוט ערבי. המדינה הערבית הייתה בגודל 11,000 קילומטרים רבועים בקירוב, והייתה אמורה לכלול מיעוט יהודי. לפי תוכנית החלוקה אף מדינה לא תהיה רציפה בשטחה. כמו כן, לפי ההצעה ירושלים ובית לחם הושמו תחת שליטת האומות המאוחדות.

אף אחד מהצדדים לא היה מרוצה מתוכנית החלוקה. אף על פי כן, רוב הציבור היהודי בארץ ישראל והנהגתו קיבלו את התוכנית. לעומת זאת, התוכנית נדחתה על ידי ההנהגה הערבית, ועל ידי רובו המוחלט של הציבור הערבי. המנהיגות הערבית טענה כי תוכנית החלוקה הפרה את זכויותיהם של מרבית התושבים בארץ ישראל - באותה העת 67% מכלל אוכלוסיית ארץ ישראל הייתה לא יהודית (1,237,000 אנשים) בעוד ש-33% היו יהודים (608,000 אנשים). המנהיגים הערבים טענו גם שאם התוכנית תיושם, מספר רב של ערבים יהיו לכודים בשטחי המדינה היהודית. כל המנהיגים הערבים באותה עת התנגדו באופן עקרוני לזכותם של היהודים למדינה עצמאית בארץ ישראל, ושיקפו בכך את מדיניותה של הליגה הערבית.

חלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית אושרה בהחלטה מספר 181 שנתקבלה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, ברוב של 33 קולות מול 13 מתנגדים ו־10 נמנעים.[95] מיד לאחר הכרזת האו"ם פרצה מלחמת העצמאות. המלחמה נערכה בין ארגונים חמושים של ערביי ארץ ישראל שנעזרו בכוחות מתנדבים מארצות ערב, לבין היישוב היהודי ומתנדבים מחוץ לארץ, וכללה פיגועים ובעיקר מלחמה על צירי התחבורה, ובשלב מאוחר יותר גם ניסיונות השתלטות על יישובים. בהיסטוריוגרפיה הרבה של המלחמה, נחלקו ההיסטוריונים בהבנתה; יש הרואים בה מלחמת אזרחים, ויש הרואים בה מלחמה בין לאומים שונים על כברת ארץ אחת. עם זאת ניתן לאפיין את המלחמה ב-2 שלבים עיקריים - הראשון עיקרו קרבות בין יהודים לפלסטינים עד הכרזת המדינה, והשני הוא המלחמה של מדינת ישראל עם צבאות ערב מהכרזת המדינה ב-14 במאי 1948. בעקבות ההכרזה פלשו חמישה צבאות של מדינות ערב: לבנון, סוריה, ירדן, עיראק ומצרים ותקפו את מדינת ישראל שזה עתה קמה.

בשל הלחימה העזה, חלק מן הערבים נמלטו מהערים והכפרים בהם ישבו. חלקם נמלטו ליישובים אחרים בתחומי ארץ ישראל וחלקם למדינות ערב סמוכות. חלקם נמלטו מחשש לחייהם ובעקבות הקרבות, חלקם נענו לקריאת מנהיגיהם לעזוב וחלק נמלט מתוך הנחה שמוטב להם להתפנות עד שצבאות מדינות ערב ישתלטו על האזורים שבהם ישבו. בחלק מהמקרים גורשו תושבים ערבים מיישוביהם בכוח. המלחמה הסתיימה רשמית ב-20 ביולי 1949.

1948–1967

מלחמת העצמאות הסתיימה בניצחונה של ישראל, אשר צבאה הדף את צבאות ערב והרחיב את תחום המדינה היהודית מעבר לגבולות שנקבעו לה בהחלטת עצרת האו"ם. הטריטוריות אותן ישראל לא כבשה - רצועת עזה ויהודה ושומרון, עברו לשליטת מצרים וירדן, בהתאמה.

עקב המלחמה, בין 700,000 ו-750,000 ערבים-פלסטינים נמלטו או גורשו מהשטח שנותר בידי מדינת ישראל בסוף המלחמה, והם ידועים בתור פליטים פלסטינים. לדברי בני מוריס, האסון שפקד את הפלסטינים ב-1948 ("הנכבה") היה "ציון דרך חשוב בהיווצרותה של תודעה לאומית אמיתית ורחבה".[66] הפליטים הפלסטינים לא הורשו לחזור לישראל, ובמרבית מדינות ערב, למעט ירדן, הוחלט כי הפליטים וצאצאיהם לא יהיו זכאים לקבל אזרחות. בשנת 1949 הציעה ישראל לאפשר לחלק מבני המשפחות אשר התפצלו במהלך המלחמה לחזור, הציעו לאפשר לחלק מהפליטים לשחרר חשבונות בנק קפואים, ולאפשר לכ-100,000 פליטים לחזור לתחומי מדינת ישראל. מדינות ערב דחו פשרה זו, בין היתר משום שהם לא היו מעוניינים לבצע כל פעולה אשר תכיר בקיומה של מדינת ישראל. רוב הפליטים עדיין חיים במחנות פליטים ושאלת הסטטוס שלהם עדיין נותרה אחת מהסוגיות המרכזיות בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות ב-1949, מנתה האוכלוסייה הפלסטינית, תושבי קבע ופליטים, כ-1,316,000 נפש, מפוזרים בשישה אזורים: כ-670 אלף ב"גדה המערבית" (כמחצית מכלל האוכלוסייה הפלסטינית), כ-240 אלף ברצועת עזה, 146 אלף במדינת ישראל (מוסלמים ונוצרים בלבד), כ-100 אלף בלבנון, כ-70–80 אלף בעבר הירדן ("הגדה המזרחית") וכ-70 אלף בסוריה. אלפים בודדים עקרו למדינות ערביות מרוחקות יותר, כגון מצרים ועיראק. כ-80% מכלל האוכלוסייה הפלסטינית, למעלה ממיליון נפש, התגורר באותה שנה בתחומי ארץ ישראל המנדטורית.[96]

במהלך שנות ה-50 העימותים בין ישראל לפלסטינים לאורך הגבול הירדני החמירו באופן הדרגתי. בתחילה בוצעו פשיטות בקנה מידה קטן של כוחות פלסטינים בשטחי מדינת ישראל אשר הובילו בהמשך למספר פעולות תגמול ישראליות גדולות יותר באזור יהודה ושומרון. מבצע ישראלי כושל במצרים הוביל להסלמת היחסים בין הציבור המצרי לקהילה היהודית במצרים, כאשר בעקבותיו החלה ממשלת מצרים לממן, לאמן ולחמש יחידות פדאיון אשר מנו מתנדבים פלסטינים מרצועת עזה. יחידות הפדאיון הפלסטיניים הוציאו לפועל לאורך השנים פיגועים רבים נגד האוכלוסייה היהודית בישראל, אשר יצאו מרצועת עזה וממצרים.

לאחר שנים רבות בהן ניהלו יחידות הפדאיון הפלסטיניות את המאבק מול ישראל, בשנת 1964 נוסד הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). מאז הקמתו ועד סוף שנות השמונים היו מטרות הארגון המרכזיות: ייצוג פוליטי של העם הפלסטיני ומאבק מזוין במדינת ישראל עד כדי חיסולה. במהלך כינוס זה התקבלה גם האמנה הפלסטינית, אשר תוקנה ב־1968 במספר פרטים. האמנה הגדירה מיהו פלסטיני, טענה לזכות בלעדית של העם הפלסטיני על פלסטין (היא ארץ ישראל), וקבעה שזכות זו תמומש רק במאבק מזוין נגד ישראל.

מ-1967 ועד ימינו

במלחמת ששת הימים, ביוני 1967, כבשה ישראל את רמת הגולן מסוריה, את חצי האי סיני ורצועת עזה ממצרים ואזור יהודה ושומרון מירדן (כולל מזרח ירושלים). לאחר המלחמה החליטה ממשלת ישראל להחיל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, ולתושביה הפלסטינים ניתן מעמד תושב קבע. מעמדה של ירושלים כבירת מדינת ישראל ושליטת ישראל על האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון וברצועת עזה הפכו לסוגיות מרכזיות במוקד המחלוקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

תבוסת מדינות ערב במלחמת ששת הימים הביאה לפריחה של התנועה הלאומית הפלסטינית. מספר ארגונים תמכו במאבק מזוין, ובראשם הפת"ח והחזית העממית לשחרור פלסטין. קרב כראמה ואירועי ספטמבר השחור בירדן תרמו רבות לעלייה בתמיכת הפלסטינית בקבוצות הללו, במיוחד בקרב האוכלוסייה הפלסטינית שחיה בגלות.

בתחילת שנות ה-70 החלו ארגוני הטרור הפלסטינים, בראשות אש"ף בהפעלת גל טרור נגד ישראל ונגד מטרות יהודיות מחוץ לישראל. שיא גל הטרור היה טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב-1972. בשנת 1974 קיבלה הליגה הערבית החלטה שהכירה באש"ף כמייצג הבלעדי של העם הפלסטיני. למרות ערעורים מסוימים על ההחלטה (מצדו של אנואר סאדאת ב־1977, במלחמת לבנון הראשונה מצִדה של סוריה ועוד) היא נשארה בתוקף עד היום. כתוצאה מהכרה זו הוקמו יחידות של צבא השחרור הפלסטיני בכל צבאות ערב. ב־1974 אומצה תוכנית השלבים של אש"ף, הגורסת כי אין טעם לעסוק רק במאבק מזוין, וכי כל פיסת אדמה של פלסטין שתוצע לפלסטינים בדרכים דיפלומטיות, תילקח על ידם ותהווה עוד שלב בדרך לשחרור פלסטין. החלטה זו מאפשרת לאש"ף לפנות גם לערוצים דיפלומטיים, ונותנת הכשרה גם למדיניות של התפשרות.

ב-27 בינואר 1976 הטילה ארצות הברית וטו באו"ם, על הצעה ערבית להכיר בזכות הפלסטינים למדינה.[97]

ב־1977 הציע אנואר סאדאת את תוכנית האוטונומיה כחלק מהסכם השלום בין ישראל למצרים. אש"ף דחה את ההצעה בטענה כי מדובר בתעלול ישראלי שנועד לתת תמורה לסאדאת. למרות זאת שיחות האוטונומיה התנהלו בלעדיו עד 1980 והופסקו רשמית רק עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה.

ב-1982 פלשה ישראל ללבנון ותקפה ארגוני מחבלים פלסטינים שהתרכזו באזור שכונה בישראל "פתחלנד". צה"ל כבש שטח נרחב בלבנון והשתלט גם על עיר הבירה ביירות. במהלך המלחמה נהרגו רבים מאנשי אש"ף בלבנון, והאחרים גורשו לתוניס. צה"ל נסוג מרוב שטחי לבנון בשנת 1985 לקו רצועת הביטחון במטרה להגן על יישובי הצפון, ונסוג שוב אל קו הגבול הבינלאומי ב-24 במאי 2000.

ב-1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, ההתקוממות העממית הפלסטינית הראשונה נגד השלטון הישראלי, אשר התבטאה בעיקר במהומות, הפרות סדר, יידוי אבנים, פיגועי דקירה ופיגועי ירי. בסוף 1987 מנתה האוכלוסייה הפלסטינית בכללותה, בארץ ישראל ומחוצה לה, כ-4.6 מיליון נפש.[98]

בשנת 1993 נחתמו הסכמי אוסלו, שבעקבותיהם ניתנה אוטונומיה לפלסטינים בריכוזי האוכלוסייה שלהם ביהודה ושומרון. הוקמה הרשות הפלסטינית, בראשה עמד מנהיג אש"ף יאסר ערפאת. הסכמי אוסלו לא הצליחו להוביל להקמת המדינה הפלסטינית מסיבות שונות.

ב־27 בספטמבר 2000 החלו מאורעות הדמים שנודעו כאינתיפאדה השנייה, התקוממות אלימה נגד ישראל. היא כללה בתחילתה פעולות מחאה עממיות, אך במהרה הפכו פעולות טרור, לביטויה המרכזי. מאפיין מובהק של הפעילות הפלסטינית במאבק זה היה שימוש נרחב בפיגועי התאבדות נגד תושבי ישראל. ישראל מצדה הרחיבה את השימוש ב"סיכול ממוקד", קרי חיסול מתוכנן של פעילי ארגוני הטרור. האינתיפאדה השנייה מוטטה כמעט לחלוטין את הסכם אוסלו מ־1993, והסלימה את הסכסוך לרמה שלא נראתה זה עשרות שנים. במהלכה נמנו אלפי הרוגים ופצועים, בשני הצדדים, הן בקרב הלוחמים והן בקרב האזרחים. האינתיפאדה גרמה גם מיתון בישראל, אשר שיאו היה בשנים 2002 ו-2003 ולפגיעה קשה בכלכלה הפלסטינית.

במהלך תוכנית ההתנתקות שבוצעה באוגוסט 2005 מדינת ישראל פינתה את ההתנחלויות הישראליות ברצועת עזה ובצפון השומרון באורח חד-צדדי וללא הסכם.

בינואר 2006 ניצח חמאס לראשונה בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית ונציגו התמנה לרשות ממשלת הרשות. בעקבות כך גברו החיכוכים בינו לבין פת"ח, ששמר על השליטה בכוחות המזוינים של הרשות, עד שביוני 2007 השתלט חמאס על רצועת עזה. מאז הרצועה בשליטתו, בעוד שטחי הרשות ביהודה ושומרון בשליטת הגופים הכפופים לנשיא הרשות אבו מאזן.

בשמונת החודשים שבין מאי 2018 לבין ינואר 2019[99] היגרו מחוץ לרצועת עזה כ-20,000 פלסטינים[100] בשל המצב הכלכלי הקשה שהתקיים ברצועה באותה העת (53% אבטלה), תוך כדי תשלום של 1000 או 1500 דולר כדי שייקבע לאדם מועד ההגירה, רובם הביע רצון להגיע למדינות סקנדינביה ולמערב אירופה אולם היגרו בעיקר לאיסטנבול. לפי "ידיעות אחרונות" בארבעת החודשים הראשונים שבהם מעבר רפיח היה פתוח בשנת 2018 (מאי-ספטמבר) יצאו דרכו 36,000 תושבים מהרצועה - אך עד 13 בינואר 2019 שבו אליה רק 17,000 איש. כלומר, כמעט כל אדם שני שיצא בפרק הזמן הזה מרצועת עזה, בחר להגר ממנה ליעד אחר בעולם. גם מצבם של הפליטים הפלסטינים בלבנון קשה, וגם שם מתקיימת הגירה, בעזרת רשתות מבריחים. ועדת הדיאלוג הפלסטיני-לבנוני העריכו במחצית השנייה של 2018 את מספר המהגרים בכ-1500. במהלך מחאות במחנות הפליטים בתקופה זו האשימו הפלסטינים את לבנון במהלכים שונים שנועדו לעודד הגירה.[101]

דמוגרפיה

עמוד ראשי
 ראו גם – הפזורה הפלסטינית
מדינה/אזור אומדן אוכלוסייה נכון ל-2014
יהודה ושומרון ורצועת עזה כולל מזרח ירושלים הערכות נעות בין 2,778,000[102] ל-4,700,000[103][104][105]
ירדן 3,000,000[5]
ישראל 1,600,000[106]
צ'ילה 500,000 (הקהילה הגדולה ביותר החיה מחוץ למזרח התיכון)[107][108][109]
סוריה 434,896[110]
לבנון 405,425[110]
ערב הסעודית 327,000[106]
אמריקה 225,000[111]
מצרים 44,200[111]
כווית 40,000 (הערכה)[106]
מדינות אחרות במפרץ הפרסי 159,000[106]
מדינות ערביות אחרות 153,000[106]
מדינות אחרות 308,000[106]
סה"כ כ-11 מיליון[דרוש מקור]

בין השנים 1967–1994 הממשל הצבאי הישראלי בשטחים היה אחראי על מפקדי האוכלוסין וקובץ המרשם של האוכלוסייה הפלסטינית. בהסכמי אוסלו בשנת 1993 הוחלט כי האחריות על מפקדי ומרשם האוכלוסין הפלסטיני תועבר לידי הרשות הפלסטינית והיא באמצעות הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה תעביר את קובץ מרשם האוכלוסין הפלסטיני המתעדכן לידי מנהל האזרחי.[112]

האוכלוסייה הפלסטינית המתגוררת מחוץ ליהודה ושומרון ולרצועת עזה

בהיעדר מפקד אוכלוסין מקיף כולל לכל האוכלוסייה הפלסטינית הפזורה בעולם, והמחלוקת סביב נתוני המפקד ומרשם האוכלוסין של הפלסטינים בטריטוריות אשר היו בעבר חלק מהמנדט הבריטי - איו"ש ורצועת עזה, מסתמכים הנתונים הדמוגרפיים של האוכלוסייה הפלסטינית על אומדנים. לפי אונר"א בשנת 2015 חיו בירדן 2,117,361 פליטים פלסטינים, רובם אזרחים.[113] בשנת 2009, לבקשת אש"ף, ירדן שללה את אזרחותם של אלפי פלסטינים[דרוש מקור].

ההגירה הפלסטינית לדרום אמריקה החלה מסיבות כלכליות אשר היו קיימות בארץ ישראל עוד טרם הסכסוך הערבי-ישראלי. כמחצית מהמהגרים הפלסטינים באמריקה הלטינית חיים בצ'ילה[דרוש מקור]. באל סלוודור ובהונדורס חיה אוכלוסייה פלסטינית גדולה ובשתי המדינות הללו היו בעבר נשיאים ממוצא פלסטיני (אנטוניו סאקה באל סלבדור ורוברטו קרלוס פלורס בהונדורס). בבליז, בה יש מספר קטן יותר של פלסטינים, יש שר ממוצא פלסטיני - סעיד מוסא. שאפיק ג'ורג' האנדל, הפוליטיקאי ומנהיג הגרילה לשעבר מאל סלבדור, היה בנם של מהגרים פלסטינים.

הפליטים הפלסטינים

ערך מורחב – בעיית הפליטים הפלסטינים

מספר הפליטים הפלסטינים המקוריים (שנולדו עד 1948) מוערך בכ-700,000. 200,000 מתוכם עברו ליהודה ושומרון ("הגדה המערבית" של ירדן) וכ-200,000 לרצועת עזה. 100,000 עברו לעבר הירדן, ו-50–100 אלף עברו לסוריה, לבנון וארצות ערב אחרות. קהילות פלסטיניות נוצרו גם מחוץ לאגן הים התיכון. בצ'ילה נמצאת הקהילה הפלסטינית הרביעית בגודלה בעולם (אחרי ישראל, לבנון וירדן) המונה כ-300,000 איש.[114] מעל 200,000 מתוכם הם נוצרים.[115] אונר"א העריכה ב-2014 את מספר הפליטים הפלסטינים בכ-5 מיליון.

הפלסטינים במצרים

הפליטים הפלסטינים הוחזקו, מטעמים מדיניים, כגוף נפרד משאר הציבור בארצות ערב. זה חל בעיקר על אלו שבמחנות הפליטים. רק בירדן קיבלו הפלסטינים הפליטים זכויות אזרח מלאות, ובכללן זכות הבחירה. הדבר הוחל הן על הפליטים הפלסטינים שהתיישבו בעבר הירדן והן על תושבי יהודה ושומרון ומזרח ירושלים, שסופחו רשמית לירדן. לעומת זאת, רצועת עזה שבשלטון המצרים לא סופחה למצרים, והיא הייתה לחלק נפרד מהמדינה. הפלסטינים לא מילאו שום תפקיד בחברה, בממשל או במנהל של מצרים. מצרים שמרה על הפרדה ברורה, ובניגוד לירדן היא ראתה את החלקה הפלסטינית שבידה כגרעין של ישות פלסטינית עצמאית.

הפלסטינים שברצועת עזה, אלו שבכיבוש מצרי ובהשפעה מצרית, ביקשו עוד בקיץ 1948 לכונן בעזה מעין ישות פוליטית ערבית-פלסטינית. בחודש יולי 1948, הוקמה בעזה, באישור הליגה הערבית ומטעמה, "מועצת מנהלית לפלשתינה". בספטמבר הקים הוועד הערבי העליון במקום המועצה ההיא ממשלה, לה הוא קרא "ממשלת כל פלסטין", בדרישה שהיא תחול על כל הפלסטינים, גם אלו שבירדן וארץ ישראל. בראשה הועמד אחמד חילמי עבד אל-באקי, ג'מאל אל-חוסייני שימש כשר חוץ, ובין חברי הממשלה היו גם שרים לא קיצוניים. הוקמה גם "אספה מכוננת" בעלת 86 חברים, ונשיאה היה חאג' אמין אל-חוסייני.

הניסיון של ממשלת פלסטין בעזה נכשל. אמנם, כל מדינות ערב, פרט לירדן, הכירו בממשלה זו, אך ירדן התנגדה בכל כוחה לעצם קיומה של הממשלה, שהרי ירדן עמדה לספח לעצמה רשמית את יהודה ושומרון, ולהיות יורשת חוקית של הישות הערבית-פלסטינית, ולכן לא יכלה לסבול ישות נוספת. ברצועת עזה לא יכלה להתקיים ממשלה כזו, מה עוד שהמצרים לא מסרו לה סמכויות של ממש. הממשלה הפכה לקבוצת עסקנים מתוסכלת. אחדים מאישיה הבולטים הסתלקו ממנה בשנים 49–1948. האספה המכוננת לא כונסה למושב שני לאחר אוקטובר 1948, ובשנת 1952 הכריזה הליגה הערבית על ביטולה הרשמי של הממשלה. מצרים נמנעה גם להבא מלספח לעצמה את רצועת עזה לשטחה באופן רשמי. מעט שלטון עצמי הוענק לפלסטינים רק אחרי 1958.

הפלסטינים בירדן

ערך מורחב – פלסטינים בירדן

ביהודה ושומרון לא נעשו לאחר שנת 1948 ניסיונות לכינון ישות פלסטינית נפרדת. תומכיו של המלך עבדאללה, בראשות ראש עיריית חברון, מוחמד עלי אל ג'עברי, סייעו לו לקראת סיפוח יהודה ושומרון לירדן. הצעדים הראשונים לקראת הסיפוח נעשו לאחר הקמת ממשלת עזה ובתגובה לכך, היו בתחילה כינוסי נכבדים, שהציעו למלך עבדאללה לקחת את שארית ארץ ישראל הערבית תחת חסותו. המלך עבדאללה לא נענה מיד, אך החל במינוי פלסטינים למשרות שלטון ומנהל, קודם ביהודה ושומרון, ואחר כך כשרים בממשלת ירדן, נציגיה הדיפלומטיים ועוד.

הסיפוח הכולל הושלם באפריל 1950, כשנערכו בחירות פרלמנטריות בהשתתפות פלסטינים, והפרלמנט הכריז רשמית על הסיפוח. עוד במרץ נאסר השימוש על המילה "פלסטין" במסמכים רשמיים, ובמקומו הונהג המונח "הגדה המערבית".

במלחמת ששת הימים נכבשו יהודה והשומרון וחבל עזה ועברו לשליטת מדינת ישראל.

המלך חוסיין לא ויתר על זיקתו לגדה המערבית המאוכלסת פלסטינים ובתוכנית הפדרציה משנת 1972 הציע פדרציה בשם "הממלכה הערבית המאוחדת" שתהיה מורכבת משני מחוזות אוטונומיים, הגדה המערבית והגדה המזרחית והמלך יהיה השליט העליון. התוכנית נדחתה על ידי הפלסטינים ובועידת רבאט הייתה ההחלטה להעניק לאש"ף ייצוג בלעדי של העם הפלסטיני. ניסיונותיו של חוסיין לשמור על הקשר עם הגדה המערבית המשיכו לאורך שנות ה-70 וה-80 אולם ב-1988 החליט על ניתוק הזיקה.

הפלסטינים בלבנון

לפי אונר"א חיים בלבנון 449,957 פליטים פלסטינים, כלומר, 10% מאוכלוסיית לבנון, רובם פליטי מלחמת העצמאות וצאצאיהם.[116] עם זאת, לפי מפקד הלשכה לסטטיסטיקה בלבנון מספר הפליטים הפלסטינים בלבנון עומד על 174,422.[117] רוב הפלסטינים בלבנון הם מוסלמים סונים, אך יש גם מיעוט נוצרי אורתודוקסי (כ-10%) אשר הולך ופוחת בשל עזיבתם את המדינה[דרוש מקור]. כ-53% מהפליטים הפלסטינים בלבנון חיים ב-12 מחנות פליטים של אונר"א. הם סובלים מבעיות של עוני, צפיפות, אבטלה, תנאי דיור לקויים וחוסר תשתיות. שלושה מחנות אחרים נהרסו במהלך מלחמת האזרחים בלבנון והרביעי פונה. הפלסטינים בלבנון חסרי אזרחות לבנונית ואינם נהנים מן הזכויות של שאר הקהילות במדינה. עד שנת 2005 לא התאפשר לפלסטינים לעסוק במספר רב של מקצועות, כגון עורכי דין, רופאים ועוד. מבין שאר אזורי הפעולה של אונר"א, בלבנון יש את האחוז הגבוה ביותר של פליטים החיים בעוני קשה.[116]

במהלך מלחמת האזרחים בלבנון הפלסטינים הנוצרים צידדו בשאר הפלסטינים ולא בנוצרים הלבנונים. בטבח סברה ושתילה, שהתרחש במהלך מלחמת האזרחים בלבנון, הרגו אנשי הפלנגות הנוצריות מאות פלסטינים בחסות השתלטות צה"ל על מערב ביירות.

דת

94% מהפלסטינים הם מוסלמים, ו-6% נוצרים.[118]

מבין המוסלמים, 85% הם סונים והאחרים שיעים ואחמדים.

קיימת הגירה משמעותית של פלסטינים נוצרים משטחי ארץ ישראל, עקב התנכלויות מצד המוסלמים[דרוש מקור]. אוכלוסיית הפלסטינים הנוצרים בשטחי הרשות הפלסטינית מהווים רק כ-3%. לעומת זאת, רוב הפלסטינים שהיגרו לארצות הברית, אמריקה המרכזית ואירופה הם נוצרים.

שפה

ערך מורחב – ערבית פלסטינית

ערבית פלסטינית הוא ניב בתת-קבוצה של השפות הערביות הלבנטיניות שמדוברת על ידי הפלסטינים. ערבית פלסטינית, בדומה לערבית סורית וערבית עיראקית, הושפעה באופן ניכר מן הארמית, שדוברה באזור לפני הערבית.

השפה הערבית היומיומית המדוברת בקרב הפלסטינים מגוונת מאוד וכוללת מספר רב של ניבים. כל הניבים משתייכים לענף המזרחי של הניבים הערביים, והם נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: ניבים דרום-סוריים שמדוברים בקרב הפלסטינים, ערביי ישראל והדרוזים, וניבים בדואיים, שמדוברים בקרב הבדואים.

טרם התפתחות האלפבית הערבי, האלפבית הארמי היה בשימוש על ידי השבטים הערביים שחיו באזור הלבנט (כגון הנבטים).

תרבות

ביגוד מסורתי

תיירים שונים שביקרו בארץ ישראל במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, תיארו לעיתים רבות ברשימותיהם את מגוון התלבושות של האוכלוסייה הערבית המקומית באותה התקופה. רבים מן הבגדים היו רקומים בעבודת יד, והיצירה והתחזוקה של הפריטים הללו מילאה תפקיד משמעותי בחייהן של הנשים המקומיות. עד שנות ה-40, התלבושות המסורתיות של האוכלוסייה הפלסטינית שיקפו בעיקר את מצבן הכלכלי של הנשים, נשואות או רווקות, כפריות או עירוניות, ואת זהות מחוז המוצא שלהם. בעלי ידע בתחום אבחנו וקראו את המידע מן המרקם, הצבעים, והמוטיבים של תלבושות הנשים. הגברים נהגו ללבוש תלבושות אחידות בדרך כלל, בווריאציות קטנות בהתאם לאזור המוצא שלהם, למעמד ולגיל שלהם. כיסויי הראש המסורתיים הם פריט הלבוש המסורתי העיקרי של הגברים הפלסטינים בעבר ובהווה, אשר משקפים את הייחודיות של אזור המוצא שלהם. בעוד שרוב האוכלוסייה הפלסטינית אימצה את הלבוש המערבי, חלק אחר ממשיך ללבוש את התלבושות המסורתיות כביטוי להזדהות ולגאווה במורשת שלהם.

מלאכת יד

מלאכות היד המסורתיות כוללת מגוון רחב של עבודות יד בהם עסקה האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל במשך מאות שנים כאשר חלק גדול מתוכן נמצאות בשימוש נפוץ גם בתחילת המאה ה-21. עבודות היד הפלסטיניות הבולטות ביותר כוללות בין היתר עבודות רקמה פלסטינית ואריגה, קדרות כלי חרס, יצירת סבונים, יצירת זכוכית, וגילוף של עצי זית.

המטבח הפלסטיני

ערך מורחב – המטבח של ערביי ארץ ישראל
בקלאווה משכם

המטבח הפלסטיני מושפע בעיקר מהמטבחים השונים של האימפריות השונות אשר שלטו בארץ ישראל לאורך ההיסטוריה. כמו כן, קיים דמיון רב בין המטבח הפלסטיני למטבחים לבנטינים אחרים, לרבות המטבח הלבנוני, המטבח הסורי, והמטבח הירדני. בין המאכלים, ידועות המיזיטות (Meze) המסורתיות השונות במטבח הפלסטיני (מבחר מתאבנים המוגש לצד המנות העיקריות בארוחות) קיימות גם בתרבויות ים תיכוניות נוספות. המיזיטות הנפוצות כוללות חומוס, טאבולה, באבא גנוש ולבנה.

אמנות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.
ערך מורחב – אמנות פלסטינית

לפני הקמת מדינת ישראל היה מצבם של הפלסטינים דל בכל שטחי האמנות, אף בהשוואה לארצות הערביות האחרות.[119]

ספרות

עד להקמת מדינת ישראל, לא הייתה בארץ ישראל הוצאת ספרים ערבית גדולה ומפותחת. הספרים הוצאו על ידי מוסדות חינוך, המיסיון ובתי דפוס או בתי מסחר לספרים. באותו שלב החלו בתי המסחר להתפתח בהדרגה לבתי הוצאה. ב-1943 נוסדה ביפו ספריית ההשאלה הראשונה, בבית המסחר של האחים טאהר, ובעקבותיו יצאו גם בתי מסחר אחרים. היבול הספרותי הפלסטיני היה דל מאוד בכמותו: בין השנים 1919–1932 הופיעו בארץ בסך הכל 54 "ספרים" (ובכלל זה גם חוברות) ערביים. בין השנים 1933–1944 יצאו 155 "ספרים" (ובכלל זה כל חוברות התעמולה של המרד הערבי הגדול). בשנים 39–1938 למשל, כמחצית מהספרים שיצאו היו ספרי לימוד. בתקופה זו, שבין 1919–1944, מלבד ספרי הלימוד, לא היה אף ספר פלסטיני אחד שהיה נפוץ מספיק לכדי הוצאת מהדורה שנייה (המהדורה הראשונה כללה פחות מאלף עותקים) ואף סופר פלסטיני לא זכה אפילו לכסות את הוצאות הדפוס. בספרות הפלסטינית בתקופה זו מטושטש הגבול שבין ספרות יפה ופובלציסטיקה, וכמו ברובה של הספרות הערבית בכלל, טושטש גם הגבול בין תרגום ליצירה מקורית שעברה "עיבוד". מעטים מאוד היו הסופרים הפלסטינים שהכתיבה היא מלאכתם העיקרית - כמעט כולם היו מורים או עסקנים ציבוריים. יבול הספרים היה דל במיוחד בהשוואה לריבוי הכתיבה בעיתונים.[120]

פסטיבל הספרות הפלסטיני נוסד בשנת 2008, והוא מתקיים מדי שנה במספר ערים ברחבי הרשות הפלסטינית.

שירה

המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש (צולם עד 2006)

בשירה הפלסטינית שקדמה להקמת מדינת ישראל בלט אחוז הנושאים הלאומיים ורובה הייתה לימודית-פובלציסטית. בניגוד לשירה ברוב הארצות הערביות, לא היו בשירה הפלסטינית הרבה שירי תהילה ותשבחות לשליטים, מאחר שהארץ לא נשלטה על ידי שליט ערבי.[120] לאחר הקמת מדינת ישראל, הפכה השירה הפלסטינית לאמצעי פוליטי. המשוררים הפלסטינים נוטים לכתוב על תחושת האובדן והכמיהה למולדתם האבודה. משוררים פלסטינים בולטים כוללים בין היתר את מחמוד דרוויש, סמיח אל קאסם ותאופיק זיאד.

מוזיקה

לפני הקמת מדינת ישראל לא זכו הלהקות והתזמורות המקומיות, ובהן זמרים וזמרות, לפרסום מעין זה של להקות מצריות. הם מצאו את פרנסתם בתחנות רדיו ובמסיבות.[119]

לאחר הקמת המדינה החלו השירים של האמנים הפלסטינים לעסוק לרוב בשאיפותיהם של הפלסטינים למדינה משלהם, במאבק בכיבוש הישראלי, בכמיהה לשלום ובכמיהה למולדתם האבודה.

בסוף שנות ה-90 פרחו סגנונות הראפ והיפ הופ הפלסטיניים אשר הושפעו בעיקר מסצנת הראפ וההיפ-הופ האמריקאית ושילבו מנגינות ערביות וקצב מערבי יחד עם מילים בערבית, אנגלית ואפילו עברית. בסגנון שולב ההקשר המחאתי של סגנון הראפ וההיפ-הופ אך קיבל גוון מקומי של מחאה פוליטית. הרכב ההיפ הופ הפלסטיני-ישראלי דם נחשב ללהקת ההיפ הופ הפלסטינית מצליחה ומוכרת בראשית המאה ה-21.

ראו גם

עיינו גם בפורטלים:
פורטל המזרח התיכון
ההיסטוריה

לקריאה נוספת

  • Rashid Khalidi, Palestinian Identity: The Construction of Modern National Consciousness, Columbia University Press, New York, 1997, 309 pp.[121]

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: פלסטינים
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פלסטינים

הערות שוליים

  1. ^ הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, Estimated Number of Palestinians in the World by Country of Residence, End Year 2015, ‏2015 (באנגלית)
  2. ^ לפי עמוד 35 בדו"ח הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה היו כ-2.972 מיליון פלסטינים בגדה המערבית בסוף 2016, בניכוי כ-316,000 תושבים ערבים הרשומים במזרח ירושלים, לפי דוד קורן, יועץ חיצוני לענייני מזרח העיר של ראש העירייה, כפי שדווח בוועדת המשנה לעניינים אזרחיים וביטחוניים ביו"ש של ועדת החוץ והביטחון ביוני 2016
  3. ^ הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, Palestinian Central Bureau of Statistics (PCBS) and National Population Committee The International Population Day, ‏11 ביולי 2017 (באנגלית)
  4. ^ ירדן, אתר אונר"א, ‏01 בדצמבר 2015
  5. ^ 5.0 5.1 אנתוני קורדסמן, (2005). The Israeli-Palestinian War: Escalating to Nowhere, הוצאת גרינווד, עמ' 54
  6. ^ אוכלוסיית ישראל בפתחה של שנת 2021, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  7. ^ מירב ארלוזורוב, דווקא השב"כ מאמין בנאמנות של ערביי ישראל, פורסם ב-03.07.2012 ב-TheMarker
  8. ^ על פי הספר "Culture and Customs of the Palestinians", מוזכר כאן: http://imeu.org/article/are-all-palestinians-muslim.
  9. ^ Elhanan Miller, Clinging to ancient traditions, the last Samaritans keep the faith, www.timesofisrael.com (באנגלית אמריקאית)
  10. ^ Are Arab Israelis having their political moment?, וושינגטון פוסט, ספטמבר 2019; Netanyahu’s Fate May Depend on Israeli Arab Voters, הניו יורק טיימס, ספטמבר 2019
  11. ^ למשל המפלגה הערבית הפלסטינית, והעיתון "פלסטין" שראה אור ביפו, ומאידך בנק אנגלו-פלשתינה (באנגלית: ".The Anglo–Palestine Co"‎), הסוכנות היהודית (Jewish Agency for Palestine), והתזמורת הפילהרמונית הישראלית שנקראה Palestine Symphony Orchestra.
  12. ^ סעיף 5, בתוך: יהושפט הרכבי, האמנה הפלסטינית ומשמעותה, עמ' 16.
  13. ^ האמנה הפלסטינית, עמ' 16.
  14. ^ סעיף 2 באמנה קובע: "פלסטין בגבולותיה כפי שהיו בתקופת המנדט הבריטי היא יחידה טריטוריאלית אינטגראלית".
  15. ^ ראו בעיית הפליטים הפלסטינים.
  16. ^ ד"ר שילה הטיס-רולף, מאמר הסוקר את ההיסטוריה והמדיניות של אש"ף בין השנים 1964–1997, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח.
  17. ^ 17.0 17.1 יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית, מבוא, עמ' 4.
  18. ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 9, חלק ג, פרק 1 (יעקב שמעוני), עמ' 264.
  19. ^ 19.0 19.1 יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית, מבוא, עמ' 6.
  20. ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 8, חלק ב, פרק 4 (עאדל מנאע), עמ' 188.
  21. ^ 21.0 21.1 בני מוריס, קורבנות. תולדות הסכסוך הציוני-ערבי 1881–2001, תל אביב: עם עובד, 2003, עמ' 42.
  22. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית, סיכום, עמ' 247.
  23. ^ אביבה חלמיש, ארץ ישראל המנדטורית: חברה דואלית או מציאות קולוניאלית?, נדפס במקור בזמנים 92, סתיו 2005, באתר מט"ח
  24. ^ שמעון שמיר, נוח בשבע שגיאות: איך מבלבלת התקשורת הישראלית בין פלשתינאים לפלסטינים ומדוע זה חשוב, באתר העין השביעית, מרץ 2005.
  25. ^ זאב גלילי, פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל לרצוח, הגיון בשיגעון, 1 בינואר 2012
  26. ^ Charles Clermont-Ganneau, “The Arabs of Palestine,” Palestine Exploration Fund Quarterly 7 (1875)
  27. ^ Assi, S. (2018). The Original Arabs: The Invention of the “Bedouin Race” in Ottoman Palestine. International Journal of Middle East Studies, 50(2), 213–232. doi:10.1017/s002074381800003x
  28. ^ H. H. Kitchener, Lieut. R. E., The Arabs in Palestine, Palestine Exploration Quarterly 7, 1875-10-01, עמ' 202-203 doi: 10.1179/peq.1875.022
  29. ^ 29.0 29.1 Cline, Eric H. (2004). Jerusalem Besieged: From Ancient Canaan to Modern Israel. Ann Arbor: University of Michigan Press. p. 33. ISBN 0-472-11313-5. OCLC 54913803.
  30. ^ מקורות וניתוח של גישה זו בספרו של שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי?, עמ' 177–181.
  31. ^ דוד בן־גוריון, לבירור מוצא הפלחים, באתר פרויקט בן־יהודה, ניו-יורק, קיץ תרע"ז (לוח אחיעבר, שנה ראשונה. עמוד 118–127)
  32. ^ דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, ארץ ישראל בעבר ובהווה, עמ' 196–198.
  33. ^ כך גם קבע במאמרו "לבירור מוצא הפלחים" או "לתולדות הפלחים" (אלול תרע"ז). הביוגרף של בן-גוריון, מיכאל בר-זוהר (בן-גוריון, כרך א, פרק יד, עמ' 304; עמ' 604, הערה 7), מכנה אותו "מאמר נשכח" וכותב שבן-גוריון הביא בו "אותות ומופתים כדי לבסס את הנחתו".
  34. ^ יצחק בן-צבי, אוכלוסינו בארץ, עמ' 39.
  35. ^ Mor, M. The Second Jewish Revolt: The Bar Kokhba War, 132-136 CE. Brill, 2016. P471/
  36. ^ Raviv, Dvir; Ben David, Chaim (2021-05-27). "Cassius Dio's figures for the demographic consequences of the Bar Kokhba War: Exaggeration or reliable account?". Journal of Roman Archaeology (באנגלית). 34 (2): 585–607. doi:10.1017/S1047759421000271. ISSN 1047-7594. S2CID 236389017.
  37. ^ 37.0 37.1 Leibner, Uzi (2009). Settlement and History in Hellenistic, Roman, and Byzantine Galilee: An Archaeological Survey of the Eastern Galilee (באנגלית). Mohr Siebeck. pp. 321–324, 362–371, 396–400, 414–416. ISBN 978-3-16-151460-9.
  38. ^ Edward Kessler (2010). An Introduction to Jewish-Christian Relations. Cambridge University Press. p. 72. ISBN 978-0-521-70562-2.
  39. ^ יואל רפל, תולדות ארץ ישראל, חלק ב', עמ' 357.
  40. ^ ירון דן, ההיסטוריה של ארץ־ישראל, כרך 5, חלק ג, עמ' 324.
  41. ^ משה גיל, ההיסטוריה של ארץ־ישראל, כרך 6: שלטון המוסלמים והצלבנים, חלק א, עמ' 49.
  42. ^ Milka Levy-Rubin, New Evidence Relating to the Process of Islamization in Palestine in the Early Muslim Period: The Case of Samaria, Journal of the Economic and Social History of the Orient 43, 2000, עמ' 257–276
  43. ^ שור, נתן (2006). "רדיפות השומרונים בידי העבאסים והיעלמות היישוב השומרוני החקלאי". In שטרן, אפרים; אשל, חנן (eds.). ספר השומרונים (2 ed.). ירושלים: יד יצחק בן-צבי; רשות העתיקות. pp. 587–590. ISBN 965-217-202-2.
  44. ^ Sean Ireton (2003). "The Samaritans - The Samaritans: Strategies for Survival of an Ethno-religious Minority in the Twenty First Century". Anthrobase. נבדק ב-2007-11-29.
  45. ^ יצחק בן צבי, שאר ישוב: מאמרים ופרקים בדברי ימי הישוב העברי בא"י ובחקר המולדת, תל אביב: הוצאת דבר, תרפ"ז, עמ' 407
  46. ^ The killers of Yatta, The Jerusalem Post | JPost.com, ‏08/07/2016 (באנגלית אמריקאית)
  47. ^ Erlich (Zhabo), Ze’ev H.; Rotter, Meir (2021). "ארבע מנורות שומרוניות בכפר חג'ה שבשומרון" [Four Samaritan Menorahs from the village of Hajjeh, Samaria]. במעבה ההר. Ariel University Publishing: 188–204. doi:10.26351/IHD/11-2/3.
  48. ^ Ben Zvi, Yitzhak (8 באוקטובר 1985). Oral telling of Samaritan traditions: Volume 780-785. A.B. Samaritan News. p. 8. {{cite book}}: (עזרה)
  49. ^ Jewish-Roots Arabs in Israel, Israel National News, ‏2009-08-10 (באנגלית)
  50. ^ Doron M. Behar; Bayazit Yunusbayev; Mait Metspalu; Ene Metspalu; Saharon Rosset; Jüri Parik; Siiri Rootsi; Gyaneshwer Chaubey; Ildus Kutuev; Guennady Yudkovsky; Elza K. Khusnutdinova; Oleg Balanovsky; Olga Balaganskaya; Ornella Semino; Luisa Pereira; David Comas; David Gurwitz; Batsheva Bonne-Tamir; Tudor Parfitt; Michael F. Hammer; Karl Skorecki; Richard Villems (ביולי 2010). "The genome-wide structure of the Jewish people". Nature. 466 (7303): 238–42. Bibcode:2010Natur.466..238B. doi:10.1038/nature09103. PMID 20531471. S2CID 4307824. {{cite journal}}: (עזרה)
  51. ^ Atzmon, G; et al. (2010). "Abraham's Children in the Genome Era: Major Jewish Diaspora Populations Comprise Distinct Genetic Clusters with Shared Middle Eastern Ancestry". American Journal of Human Genetics. 86 (6): 850–859. doi:10.1016/j.ajhg.2010.04.015. PMC 3032072. PMID 20560205.
  52. ^ Nebel A, Filon D, Weiss DA, Weale M, Faerman M, Oppenheim A, Thomas MG (בדצמבר 2000). "High-resolution Y chromosome haplotypes of Israeli and Palestinian Arabs reveal geographic substructure and substantial overlap with haplotypes of Jews". Human Genetics. 107 (6): 630–41. doi:10.1007/s004390000426. PMID 11153918. S2CID 8136092. {{cite journal}}: (עזרה)
  53. ^ Atzmon G, Hao L, Pe'er I, Velez C, Pearlman A, Palamara PF, Morrow B, Friedman E, Oddoux C, Burns E, Ostrer H (ביוני 2010). "Abraham's children in the genome era: major Jewish diaspora populations comprise distinct genetic clusters with shared Middle Eastern Ancestry". American Journal of Human Genetics. 86 (6): 850–9. doi:10.1016/j.ajhg.2010.04.015. PMC 3032072. PMID 20560205. {{cite journal}}: (עזרה)
  54. ^ Nebel, Almut; Filon, Dvora; Weiss, Deborah A.; Weale, Michael; Faerman, Marina; Oppenheim, Ariella; Thomas, Mark G. (בדצמבר 2000). "High-resolution Y chromosome haplotypes of Israeli and Palestinian Arabs reveal geographic substructure and substantial overlap with haplotypes of Jews" (PDF). Human Genetics. 107 (6): 630–641. doi:10.1007/s004390000426. PMID 11153918. S2CID 8136092. According to historical records part, or perhaps the majority, of the Muslim Arabs in this country descended from local inhabitants, mainly Christians and Jews, who had converted after the Islamic conquest in the seventh century AD (Shaban 1971; Mc Graw Donner 1981). These local inhabitants, in turn, were descendants of the core population that had lived in the area for several centuries, some even since prehistorical times (Gil 1992)... Thus, our findings are in good agreement with the historical record... {{cite journal}}: (עזרה)
  55. ^ Lawler, Andrew (28 בספטמבר 2020). "DNA from the Bible's Canaanites lives on in modern Arabs and Jews". National Geographic. נבדק ב-28 במאי 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  56. ^ Nebel A, Filon D, Weiss DA, Weale M, Faerman M, Oppenheim A, Thomas MG (בדצמבר 2000). "High-resolution Y chromosome haplotypes of Israeli and Palestinian Arabs reveal geographic substructure and substantial overlap with haplotypes of Jews". Human Genetics. 107 (6): 630–41. doi:10.1007/s004390000426. PMID 11153918. {{cite journal}}: (עזרה)
  57. ^ Atzmon G, Hao L, Pe'er I, Velez C, Pearlman A, Palamara PF, Morrow B, Friedman E, Oddoux C, Burns E, Ostrer H (ביוני 2010). "Abraham's children in the genome era: major Jewish diaspora populations comprise distinct genetic clusters with shared Middle Eastern Ancestry". American Journal of Human Genetics. 86 (6): 850–9. doi:10.1016/j.ajhg.2010.04.015. PMC 3032072. PMID 20560205. {{cite journal}}: (עזרה)
  58. ^ Grossman, David. Distribution and Population Density During the Late Ottoman and Early Mandate Periods. pp. 44–52. doi:10.4324/9781315128825.
  59. ^ יצחק שכטר, ‏רישום הקרקעות בארץ-ישראל במחצית השנייה של המאה הי"ט, קתדרה 45, תשרי תשמ"ח, 1987
  60. ^ בספרו: "תמימים בנכר", בפרק: "מסע תענוגות לארץ הקודש", עמוד 82
  61. ^ מעיין הס-אשכנזי, ‏ההגירה הערבית לשרון בתקופת המנדט, קתדרה תמוז, תשס"ה
  62. ^ Wills De Hass, History, Reinhold Rohricht edition, Germany: John of Wurzburg, 1906, עמ' 41, 69, 258
  63. ^ Parkes, James William, History of the Peoples of Palestine, Hammondsworth, Great Britain, 1970, p. 212
  64. ^ Daniel Pipes, The 11th Encyclopædia Britannica on Who Is a Palestinian, Daniel Pipes (באנגלית)
  65. ^ ברוך קימרלינג, פלסטינים: עם בהיווצרותו (יחד עם יואל שמואל מגדל).
    יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית, עמ' 14–16.
  66. ^ 66.0 66.1 66.2 בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, עמ' 194.
  67. ^ 67.0 67.1 Who are the Palestinians?, Ynetnews, ‏2010-09-13 (באנגלית)
  68. ^ מועצת הביטחון תמשיך היום בדיון, דבר, 1 ביוני 1956
  69. ^ בן דרור ימיני,יום הנכבה וההונאה, פורסם במעריב, 15 במאי 2010
  70. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 12: התנועה הערבית הלאומית, עמ' 240.
  71. ^ בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות, עמ' 33.
  72. ^ "מוחסן לעיתון הולנדי: אין עם פלשתינאי". פורסם ב"דבר" ב-4 באפריל 1977.
  73. ^ אתר nrg, "הפתרון של ד"ר מוטי קידר: שבע אמירויות ביו"ש", שרה העצני-כהן, 8 ביולי 2016
  74. ^ אתר הארץ, "הפתרון לסכסוך: איחוד אמירויות פלסטיניות", רועי וקסלר, 24 בינואר 2017
  75. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית, מבוא, עמ' 5.
  76. ^ מרדכי אביר, "תולדות היישוב הערבי בארץ-ישראל",סקירה חודשית 1, 1975, עמ' 29.
  77. ^ יובל ארנון-אוחנה, חרב מבית, עמ' 15.
  78. ^ 78.0 78.1 78.2 גדי גילבר, ‏מגמות בהתפתחות הדמוגרפית של ערביי ארץ-ישראל, 1870-1948, קתדרה 45, תשרי תשמ"ח, עמ' 45-43.
  79. ^ 79.0 79.1 יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית, עמ' 169.
  80. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית, מבוא, עמ' 7.
  81. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית, עמ' 56–59.
  82. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית, עמ' 77.
  83. ^ נדב שרגאי, "כך הכל התחיל", "ישראל היום", 25 במרץ 2013
  84. ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 100.
  85. ^ צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 13, 16.
  86. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית, עמ' 108–109, 162.
  87. ^ 1922 Census of Palestine - דו"ח המפקד שנערך ב-23 באוקטובר 1922
  88. ^ ראו: באתר מיפורום
  89. ^ מתוך דו"ח ועדת פיל: The Arab population shows a remarkable increase since 1920, and it has had some share in the increased prosperity of Palestine. Many Arab landowners have benefited from the sale of land and the profitable investment of the purchase money. The fellaheen are better off on the whole than they were in 1920. This Arab progress has been partly due to the import of Jewish capital into Palestine and other factors associated with the growth of the National Home. In particular, the Arabs have benefited from social services which could not have been provided on the existing scale without the revenue obtained from the Jews
  90. ^ דוח הוועדה האנגלו-אמריקאית, פרק רביעי.
  91. ^ מרחבים בגאוגרפיה של ארץ ישראל והמזרח התיכון, 2, 1975, עמ' 72–81.
  92. ^ תום שגב, ימי הכלניות: ארץ ישראל בתקופת המנדט, עמ' 290.
  93. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, עמ' 280–281.
  94. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית, עמ' 128–129, 131–133.
  95. ^ תוכנית החלוקה הייתה אמורה להיכנס לתוקפה בלילה שבין 14 ל-15 במאי 1948, התאריך בו הבריטים נדרשו להתפנות מארץ ישראל ולסיים את המנדט.
  96. ^ גד גילבר, מגמות בהתפתחות הדמוגרפית של הפלסטינים – 1987-1870 (ספטמבר 1989), בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?, משרד הביטחון 1996, עמ' 203–204.
  97. ^ חיים יבין, יובל לישראל
  98. ^ גד גילבר, מגמות בהתפתחות הדמוגרפית של הפלסטינים – 1987-1870, עמ' 205.
  99. ^ לוי, אליאור (2019-01-13). "הבריחה מעזה: התופעה שחמאס מנסה להסתיר את ממדיה". Ynet. נבדק ב-2019-01-13.
  100. ^ גל ברגר בתוכנית הפתיחה של "קלמן וסג"ל", כאן 11, 13 בינואר 2019.
  101. ^ יאוש והגירה מלבנון ומעזה, באתר הפורום לחשיבה אזורית
  102. ^ יעקב פייטלסון, התהליכים הדמוגרפיים בארץ ישראל (1800–2013), עדכון נייר העמדה 1, המכון לאסטרטגיה ציונית, 2013
  103. ^ אליאור לוי, הלמ"ס הפלסטיני בנתונים עדכניים: 4.7 מיליון חיים בגדה ובעזה, באתר ynet, 28 במרץ 2018
  104. ^ לאומדנים אחרים ראוPopulation, Housing and Establishment Census-2007, נתונים ראשוניים, באתר הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה
  105. ^ מחקר של מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים (הקישור אינו פעיל)
  106. ^ 106.0 106.1 106.2 106.3 106.4 106.5 Drummond, 2004, p. 50.
  107. ^ Chile tiene la comunidad palestina más grande fuera del mundo árabe, unos 500.000 descendientes.
  108. ^ Chile: Palestinian refugees arrive to warm welcome.(הקישור אינו פעיל)
  109. ^ 500,000 descendientes de primera y segunda generación de palestinos en Chile(הקישור אינו פעיל)
  110. ^ 110.0 110.1 באתר האו"ם(הקישור אינו פעיל)
  111. ^ 111.0 111.1 Cohen, 1995, p. 415.
  112. ^ על פי דיון בוועדת משנה של ועד החוץ והביטחון, 7 ביוני 2016
  113. ^ אונר"א, Where We Work - Jordan (באנגלית)
  114. ^ Chile 2001-1, The Stephen Roth Institute for The Study of Contemporary Antisemitism And Racism, TAU (הקישור אינו פעיל)
  115. ^ Afif Safieh, The call to PEACE, The United Reform Church (הקישור אינו פעיל)
  116. ^ 116.0 116.1 לבנון, לפי אתר אונר"א, ‏01 ביולי 2014 (באנגלית)
  117. ^ דלית הלוי, כמה "פליטים" פלסטינים יש בלבנון?, באתר ערוץ 7, 21 בדצמבר 2017
  118. ^ הנתונים על שייכות דתית של פלסטינים מבוססים על הספר "Culture and Customs of the Palestinians", המוזכר כאן, וכן על מחקר של מכון פיו, המוזכר כאן.
  119. ^ 119.0 119.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 17: חינוך ותרבות ביישוב הערבי, עמ' 395–396.
  120. ^ 120.0 120.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 17: חינוך ותרבות ביישוב הערבי, עמ' 397–398.
  121. ^ ביקורת: יוסף נבו, ‏במסעף שרשי הזהות הפלסטינית, קתדרה 92, יוני 1999, עמ' 192-188

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36986336פלסטינים

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=פלסטינים&oldid=2424526"