מסע תענוגות לארץ הקודש
 | |
| התרגום לעברית, מהדורת 1999 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | מארק טוויין |
| שפת המקור | אנגלית |
| סוגה | ספרי מסע |
| הוצאה | |
| הוצאה | American Publishing Company |
| תאריך הוצאה | 1869 |
מסע תענוגות לארץ הקודש (באנגלית: Pleasure Excursion to the Holy Land) הוא פרק מספר מסע שפרסם הסופר האמריקני מארק טוויין בשנת 1869. הספר, שנכתב במהלך מסע שערך המחבר שנתיים קודם לכן בסוריה, ארץ ישראל, ירדן ומצרים, היה לאחד הספרים האהובים ביותר של טוויין. הוא מאויר ב-47 איורים פרי עטו של המאייר טרו ויליאמס, ומתובל בהומור רב.[1]
היציאה למסע
בחודש יוני 1867 יצא מארק טוויין למסע ימי ארוך מניו יורק על הספינה 'קווייקר סיטי' (Quaker City), בחברת קבוצת צליינים ותיירים נוצרים בדרכה לארץ הקודש. הייתה זו ההפלגה המאורגנת העממית הראשונה של תיירים אמריקניים מעבר לאוקיינוס האטלנטי. המסע כלל את חציית האוקיינוס האטלנטי, ושייט ארוך בים התיכון כולל עצירות בצפון אפריקה ואירופה, במדינות מרוקו, צרפת, איטליה, יוון, טורקיה, חופי רוסיה והים השחור.
ייחודה של הפלגה זו לתקופתה הוא בהיותה 'מסע תענוגות' של אלה אשר הפרוטה מצויה בכיסם, ולמרות שיעדה הסופי היה ארץ הקודש, עבור רוב חברי הקבוצה לא היה זה מסע דתי. האפשרות שנפתחה אז להפליג באוניות קיטור בזמן קצר יחסית ובתנאים אופטימליים, פתחה את המזרח לציבור משכיל וחילוני יותר, וחשפה את ארץ ישראל למבקרים מסוג שונה לגמרי. המסע הימי והביקורים באירופה היו למעשה עיקרו של המסע, והביקור בארץ הקודש היווה כשישית בלבד מנפח הספר כולו.
כתיבת הספר
טוויין, שהיה אז בן 31, הצטרף להפלגה כעיתונאי מטעם עיתון 'דיילי אלטה קליפורניה' הקליפורני. הוא אמנם מימן בעצמו את ההפלגה, אך הובטח לו תשלום תמורת 50 טורים של תיאורי המסע. הטורים התפרסמו בעיתון בזה אחר זה, והפכו ללהיט עקב סגנונם העוקצני וההומוריסטי. חלק מתיאורי המסע ראו אור גם בעיתונים "ניו יורק טריביון" ו"ניו יורק הראלד". הצלחתם הגדולה של הטורים הביאה להחלטה לקבצם יחד לספר, אשר נקרא בשם "התמימים בחוץ לארץ" (The Innocents Abroad).
על הגב האחורי בהוצאה החדשה תיאר המו"ל, אלי שילר, בתמציתיות את הספר:
"...ביוני 1867 חוצה ספינת הקיטור 'סיטי קווייקר' את האטלנטיק, כשדגל הכוכבים והפסים מתנוסס על תורנה, ועל סיפונה חבורת נוסעים המצוידים בספרי תנ"ך, היסטוריה והמנוני תהילה. הם הועידו את טיול הקיץ לחיזוק האמונה ולאישור המוסכמות. מתלווה אליהם נער השעשועים של המערב הפרוע – מארק טוויין. בעיניים פקוחות ובחושים דרוכים מעלה הסופר הצעיר את רשמי מסעו. בצחוק סלחני, בלגלוג שנון ובשמחה כמעט שחצנית, מנפץ האמריקני החדש את הפרות הקדושות של העולם הישן."
אופי הספר
טוויין היה היחיד בחבורת הנוסעים שלא הצטרף למסע ממניעים תיירותיים או דתיים. כעיתונאי, הוא צפה במתרחש מהצד, והעלה את רשמיו על הכתב בסגנונו העוקצני. תיאוריו של טוויין רוויים אפוא בסרקזם; הם בוטים, ולעיתים אף מרושעים, אך מאידך יש בהם שנינות רבה והומור ייחודי, גם כאשר הם רצופים בדברי ביקורת על ארץ ישראל שנראתה לו עזובה, חולה, ענייה ופרימיטיבית.
הערותיו העוקצניות של טוויין נוגעות בעיקר לאמונות הדתיות בהן נתקל במהלך מסעו, אשר כאדם חילוני נראו לו אבסורדיות. הוא פקפק באמיתותן של "עובדות היסטוריות", וסירב לקבל את הדברים כמובנים מאליהם: "ואז החל מורה הדרך להעניק שם והיסטוריה לכל תל וסלע שנקרה בדרכנו... עלינו בעמק יהושפט והדקלום נמשך: 'זה הר הזיתים, זה הר המשחית, גבב הבקתות שם הוא כפר השילוח..." (עמ' 143)
תיאוריו של טוויין את הכנסיות שראה בדרך, ובעיקר את כנסיית הקבר, בולטים בסגנונם הקליל והכמעט מתריס נגד התיאורים הדתיים יראי הכבוד, המאפיינים אותם בדרך כלל. בהתייחסותו לקַפֶּלת אדם הראשון, למשל, מציין טוויין כי אדם הראשון אמנם: "לא זכה לראות את הטלגרף או את הרכבת, אך גם לא נאלץ לשלם שלושה דולר עבור כביסה, ולקבל חולצות של מישהו אחר עם צווארון צר מדי."
טוויין הרבה לצטט בספרו מתוך מדריך הטיולים שהחזיק, "מדריך הטיולים לארץ ישראל וסוריה" שראה אור בהוצאת ג'ון מאריי.[2]
תוכן
תיאורי נוף
ספר המסע של טוויין מרובה בתיאורי נוף טבעי ואנושי של ארץ הקודש, אולם התרשמותו הכוללת היא של ארץ עזובה ומדוכאת. הוא אינו מהסס להצליף בלשונו דווקא בנופים, שאותם תיארו הצליינים הנוצריים לפניו כ"גן עדן". כך, למשל, הכנרת והגליל, תחומי פעילותו של אותו האיש, מתוארים בספרו בקווים עגומים (עמ' 82):
"...המדבריות הללו ריקים מאדם, תלים דהויים אלה של שממה... טול אותו תל חרבות, כפר נחום; טול את טבריה, כפר אווילי המתנמנם בצל ששת דקליו האבלים; אותו מורד שומם שבו דהרו חזירי מעשה הנס אל תוך הים, ובלי ספק חשבו כי מוטב להם לבלוע שדים ורוחות ואף לטבוע במים, מלהוסיף לחיות במקום כזה... טול אגם חדגוני, קודר ונטול מפרש זה, הנח בתוך טבעת גבעות צהובות וגדות נמוכות ותלולות... כל הדברים האלה – אם אינם מהווים חומר מצוין לשיר ערש מרדים, הרי לא ייתכן שיר ערש בעולם."
לתיאור קשה יותר זכתה ירושלים, שאת ההגעה אליה תיאר כציפייה גדולה, גם מצדם של אלה בחבורה שלא היו עולי רגל דווקא (עמ' 126):
"...מצורעים, נכים, סומים ומטורפים מסתערים עליך מכל עבר, ומסתבר שאינם יודעים אלא מילה אחת בשפה אחת – 'בקשיש' נצחי. למראה המוני הנכים, בעלי המומים והחולים המתקהלים במקומות הקדושים וחוסמים את השערים, עשוי אדם לחשוב שימי קדם חזרו, וכי מלאך עתיד לרדת בכל רגע ולהרתיח את המים בבריכת בית חסדא. ירושלים עיר קודרת, שוממה וחסרת חיים. לא אחפוץ לחיות בה."
תיאור כנסיית הקבר
אחד הפרקים המשעשעים ביותר בספר הוא זה המתאר את ביקורו של טוויין בכנסיית הקבר. הכנסייה מטבעה הייתה אחת מתחנות המסע המרגשות ביותר, במיוחד עבור עולי הרגל. נראה שטוויין נאזר במנה גדושה של סרקזם בעת ביקורו בכנסייה, שכן תיאוריו מפליגים למחוזות רחוקים: "הקבר וכן מקום הצליבה, ולמעשה כל מקום אחר הקשור קשר הדוק עם אותו אירוע כביר, חברו בחכמה יחד תחת קורת גג אחת – כיפתה של כנסיית הקבר" (עמ' 126). על העדות הפועלות בכנסייה כתב: "בכניסתך רואה אתה שומרים טורקיים, שכן נוצרים בני דתות שונות לא זו בלבד שיתקוטטו, אלא אף יתכתשו במקום קדוש זה, אם רק יניחו להם," ובהמשך: "הוכח בעליל כי אין העדות יכולות לעבוד את עבודת קודשם יחדיו בשלום סביב קברו של גואל העולם" (עמ' 127). על האמונות הטפלות בכנסייה הוא כותב: "לא הרחק מכאן היה כוך שבו נהגו לנצור חלק מהצלב המקורי, אך עתה איננו עוד. פיסת הצלב... נגנבה בידי כוהני דת אחרת. אמנם אשמה כבדה היא זו להטיחה, אולם יודעים אנו היטב כי אמנם נגנבה, שהרי במו עינינו ראינוה בכמה קתדרלות בצרפת ובאיטליה."
הפסקה המשעשעת ביותר בפרק על כנסיית הקבר היא זו המתארת את ביקורו של טוויין בקפלת אדם הראשון (עמ' 131–132):
"...קבר אדם! כמה מלבב הדבר. דווקא כאן, בארץ נוכריה, הרחק מביתי וידידיי... לגלות את קברו של קרוב משפחה... מעיין הנאמנות לאבותיי נאחז ריגשה עד מעמקיו ואני נתתי פורקן לסערת רגשותיי. נסמכתי על עמוד ופרצתי בבכי. אין אני רואה זאת לבושה לבכות על קברו של קרובי העלוב שמת... אדם הראשון, איש זקן ואציל נפש, הוא לא זכה לראותני בחייו, לא זכה לראות את בנו... ואני, אוי לי כי לא זכיתי לראותו. ברוב צער ואכזבה מת האיש לפני שנולדתי, 6000 אביבים קצרים לפני שנולדתי. הבה ננסה לשאת זאת באומץ רוח. הבה נקווה שטוב לו יותר במקום שבו הוא נמצא..."
תיאור החברים למסע
לאורך כל הספר מצייר טוויין את דמויות חבריו למסע באופן סרקסטי, ולעיתים אף מתנשא. הוא מתלונן על כך שרובם מבוגרים ממנו בהרבה, ומתייחסים למסע ברצינות תהומית מדי. בסוף ספרו הביא טוויין ציטוט ממאמר שפרסם בעיתון 'ניו יורק הראלד', ובו תיאור מסכם של חבריו למסע (עמ' 188):
"שלושת רבעי הנוסעים בקוויקר-סיטי היו בני ארבעים עד שבעים. הרי לך קהל נאה לפיקניק!... השאר היו רווקים זקנים ותשושים ונער בן שש... המטיילים הנכבדים לא עלזו ולא השתובבו. הם לא שיחקו בפרה עיוורת, ולא בקלפים... הם לא התהוללו, המעיטו לדבר, ולא זימרו אלא רק בכנס התפילה הלילי. ספינת התענוגות הייתה בית כנסת לכל דבר, ומסע התענוגות היה לוויה ללא מת."
למרות כל זאת, סיכם טוויין את המסע ברוח טובה, וכתב: "איני נוטר טינה לאיש מהאנשים שהשתתפו במסע... הנה מרגע שחזרתי, טובים בעיניי הדברים אשר היו לי לזרא רק אתמול... המסע הגשים את כל מה שהובטח בתוכניתו, וכולנו ראוי לנו להיות מרוצים מניהולו המושלם."
התרגום לעברית
"התמימים בחוץ לארץ" תורגם בחלקו לעברית על ידי ארנון בן-נחום וביוזמתו של אברהם לבינסון בשנת 1972, תוך השמטת תיאורי מסעה של ה'קווייקר-סיטי' עד הגיעה לארץ ישראל. הנוסח המקוצר נקרא בשם 'מסע תענוגות לארץ הקודש', כציטוט ישיר מדבריו של טוויין. לבינסון הוסיף הקדמה ובה הוא מציג את הפער בין תיאוריו של טוויין את הנוף העלוב של ארץ ישראל במאה ה-19: "אינך יכול שלא לכאוב, לכאוב ולהתרעם על כינויי הגנאי שהמחבר הכתיר בהם את ארץ הקודש – ארץ שוממה ומכוערת... והארץ ארצך והדברים אמת", ובין מצב הארץ בזמן הוצאת הספר לראשונה בעברית:"והנה העמקים פוריים ומשובצים במטעים ושדות, הרי הגליל לובשים עיירות ויערות, ג'יב יוסף החרבה הוקפה בבוסתני עמיעד. נבנה עולם חדש".
בסוף הספר הביא לבינסון רשימה מאוחרת של טוויין משנת 1899 בשם "בנוגע ליהודים". ברשימה זו, שאין לה כל קשר למסע התענוגות, פורס טוויין את משנתו האוהדת כלפי היהודים, ודן באופיים הטוב, בכישרונותיהם, במקומם בעולם וביחס הלא ראוי לו זכו במהלך הדורות. נראה כי לבינסון צירף את הרשימה לספר, מתוך הנחה כי היא תעניין את הקורא העברי.
בשנת 1999 יצא הספר שוב בעברית במהדורה מצולמת בהוצאת אריאל, בתוספת הקדמה חדשה ותוכן עניינים.
בשנת 2009 יצא הספר בתרגומו של עודד פלד בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, בתוספת אפילוג מאת המתרגם. שמו של הספר בהוצאה זו: "מסע תענוגות בארץ הקודש".
- מארק טוויין, מסע תענוגות לארץ הקודש, הוצאת בית א' לבינסון, תל אביב, ה'תשל"ב – 1972.
- מארק טוויין, מסע תענוגות לארץ הקודש, הוצאת אריאל, ירושלים 1999.
- מארק טוויין, מסע תענוגות בארץ הקודש, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2009.
קישורים חיצוניים
- הפרק הראשון במסעו של העיתונאי אריאל שנבל בעקבות מארק טוויין בארץ ישראל באתר nrg (פורסם בשישה פרקים בעיתון מקור ראשון במהלך מאי-יוני 2017 לציון 150 שנה למסע המקורי)
- מהדורות מקוונות של "The Innocents Abroad" באתר ארכיון האינטרנט
- הספר "The Innocents Abroad" במספר גרסאות דיגיטליות, בפרויקט גוטנברג.
- יורם שורק, דברים שיורמים יודעים: מסע תענוגות לארץ הקודש כמניפסט ציוני, באתר "הידען"
- מסעם של משה שי ואילן שיין בעקבות הספר, באתר 'מסע אחר'
- בני ציפר, קוטרים לא מתים, באתר הארץ, 27 במרץ 2005
- נדב שרגאי, "מסע התענוגות" של מרק טווין ואריאל שרון בעיר הקודש ירושלים, באתר הארץ, 14 ביולי 2008
- עמרי מניב, כל יצירת מופת צריכה מרפסת: מסע בעקבות החדר בו כתב הסופר מארק טוויין בירושלים, באתר חדשות 13 (לשעבר ערוץ עשר), 15 באוקטובר 2014
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ הספר העברי מסע תענוגות לארץ הקודש", שתורגם בשנת 1972, ומאז הודפס במהדורות נוספות, הוא קטע מתוך ספר מסעות עב כרס של המחבר, ששמו "התמימים בחוץ לארץ" (The Innocents Abroad). הספר מתאר את מסעו של טוויין לאירופה ולמזרח התיכון, והביקור בארץ הקודש תופס בו עשרה פרקים מתוך שישים. לעברית תורגמו פרקים אלה כספר בפני עצמו.
- ^ אליעזר ויצטום, משה קליאן, ירושלים של קדושה ושגעון, הוצאת אריה ניר, 2013 עמ' 48
31884889מסע תענוגות לארץ הקודש