ג'ונד פלסטין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
היסטוריה של ארץ ישראל
היסטוריה של מדינת ישראלהמנדט הבריטיהתקופה העות'מאנית בארץ ישראלהתקופה הממלוכית בארץ ישראלהתקופה הצלבנית בארץ ישראלהתקופה הערבית בארץ ישראלהתקופה הביזנטית בארץ ישראלהתקופה הרומית בארץ ישראלממלכת החשמונאיםהתקופה ההלניסטית בארץ ישראלהתקופה הפרסית בארץ ישראלממלכת יהודהממלכת יהודהממלכת ישראל המאוחדתכנען
לוח התקופות בארץ ישראל

ג'ונד פִלסטין (בערבית: جُنْد فِلَسْطِيْن, תעתיק: ג'ֻנְד פִלַסְטִין, "המחוז הצבאי של פלסטין") היה אחד המחוזות הצבאיים של הפרובינציה האומיית והעבאסית של בלאד א-שאם (הארץ הנמצאת צפונית לחצי האי ערב, סוריה רבתי כולל ארץ ישראל[1]), שאורגן זמן קצר לאחר הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל בשנות ה-30 של המאה ה-7. ג'ונד פלסטין הקיף את רוב שטחן של הפרובינקיות הרומאיות פלשתינה פרימה ופלשתינה טרטיה, וכלל את העיר החדשה רמלה, שהוקמה כבירתו.

היסטוריה

החלוקה המנהלית הביזנטית בעת הכיבוש המוסלמי במאה ה-7. פלשתינה פרימה במרכזה של ארץ ישראל.
מפת המחוזות של בלאד א-שאם במאה ה-9, בתקופה העבאסית. ג'ונד פלסטין במרכזה של ארץ ישראל.
נפות ארץ ישראל בתקופה הערבית הקדומה.

הכיבוש המוסלמי

ככל הנראה בשנת 633, נשלח המפקד הקוריישי עמר אבן אל-עאץ על ידי הח'ליפה אבו בכר, לכבוש את האזור, שהיה חלק מהאימפריה הביזנטית. עמר חצה את חופי הים האדום של החג'אז (במערב חצי האי ערב), הגיע לעיר הנמל אילה (ביוונית: Άιλα, בערבית: آيلا) במפרץ אילת, ואז חצה לתוך מדבר הנגב או מערבה יותר, לחצי האי סיני. לאחר מכן הגיע לכפרים דתין ובדן שליד עזה, שם נכנס למשא ומתן עם מפקד חיל המצב הביזנטי. השיחות קרסו והמוסלמים ניצחו את הביזנטים בקרב דתין (בערבית: داثن) בפברואר או במרץ 634. בשלב זה של הכיבוש חנו כוחותיו של עמר במרכז הערבה בין ים המלח ומפרץ אילת. עמר הניח לעיר עזה, משום שמטרתו העיקרית באותה עת הייתה הכנעת השבטים הערבים בסביבה.

לאחר שצבאות המוסלמים בראשות ח'אלד בן אל-וליד כבשו את בוסרה בחורן במאי 634, הם חצו את נהר הירדן כדי לחזק את עמר כשהתמודד מול צבא ביזנטי גדול. בקרב אג'נדיין שהתחולל ביולי או אוגוסט 634, 25 קילומטרים מדרום-מערב לירושלים, המוסלמים בפיקודו הכללי של עמר הביסו את הביזנטים, ובעקבות זאת כבש עמר את הערים סבסטי (שומרון), שכם, לוד, יבנה, אמאוס, בית גוברין ויפו. רוב הערים הללו נפלו לאחר התנגדות קטנה, וזו הסיבה למיעוטו של המידע הקיים עליהן במקורות.

בעקבות הניצחון המוסלמי המכריע נגד הביזנטים בקרב הירמוך (636), שהתחולל לאורך נחל הירמוך, היובל של נהר הירדן, הטיל עמר מצור על ירושלים, שהחזיקה מעמד עד לבואו של הח'ליפה עומר בן אל-ח'טאב, ולו נכנעו מנהיגי ירושלים בשנת 637. ערי החוף עזה, אשקלון וקיסריה המשיכו להחזיק מעמד. ייתכן שהמפקד עלקמה בן מג'זז (אנ') נשלח כנגד כוחות ביזנטיים בעזה מספר פעמים במהלך קרב אג'נדיין ואחריו. בשנת 640 לערך יצא עמר מירושלים למסע כיבוש מצרים. קיסריה הייתה נצורה במשך תקופה ארוכה ונכבשה ככל הנראה על ידי מועאויה הראשון בשנת 639, 640 או 641. זמן לא רב לאחר מכן, מועאויה כבש את אשקלון, ובכך השלים את כיבושה של ארץ ישראל, שרובו בוצע על ידי עמר.

מנהל מוקדם

החלוקה של ארץ ישראל לנפות ולמחוזות בתקופת השלטון המוסלמי, הייתה בדרך כלל זהה לזו שבתקופה הרומית והביזנטית. האזור שנקרא פלשתינה פרימה, והכיל את אזור חוף הים התיכון, את יהודה ואת דרום השומרון, הפך עתה ל"ג'ונד פלסטין" (שיבוש שמה של הארץ ביוונית ובלטינית). "ג'ונד" (אנ') משמעותו כאן חטיבה צבאית גדולה, ולכן השימוש במונח הזה מצביע על כך שלחלוקה המנהלית היה תחילה אופי צבאי, וכי הייתה זהות בין הפיקוד הצבאי והמנהל. האזור שנקרא פלשתינה טרטיה, שכלל את דרום הארץ והאזורים המדבריים של עבר הירדן, התפרק: חלקו צורף לג'ונד פלסטין וחלקו לג'ונד דמשק (אנ') (תעתיק: גֻ'נְד דִמַאשְׁק).[2]

ג'ונד פלסטין הפך לאחד מארבעת ה"ג'ונדים" (ג'ונד ברבים: "אג'נאד") המקוריים של בלאד אל-שאם (סוריה האסלאמית) שהוקם על ידי הח'ליפה עומר. למעשה, המוסלמים שמרו על הארגון האדמיניסטרטיבי הקיים של המחוז הביזנטי פלשתינה פרימה. המוסלמים העתיקו את הבירה המנהלית של הנפה הזאת מקיסריה ללוד ומאוחר יותר לרמלה, עם ייסודה של העיר.[2] ירושלים הייתה כפופה מנהלית לרמלה. חשיבותה בתקופה זו הייתה בעיקר דתית, בהיותה מוקד עלייה לרגל של יהודים ושל נוצרים, וגם יעד לביקור עבור מוסלמים מכל העולם, בדרכם הביתה מן העלייה לרגל למכה. המקורות הערביים הקדומים יותר קראו לירושלים "אִילִיַא", על פי שמה הרומאי "איליה קפיטולינה". מאוחר יותר השתרש השם "בית אלמקדִס" ("בית המקדש"), בו השתמשו גם עבור הר הבית, ורק מאוחר יותר החלו להשתמש בשם "אל-קודס", שם שאול מן העברית (קודש).[3]

במקורות הערביים הקדומים לא נמצא תיאור מפורט של החלוקה המנהלית של ג'ונד פלסטין, אולם ניתן ללמוד מהם על קוויה הכלליים של חלוקה זו מתוך ידיעות שונות. בתקופה המוקדמת של השלטון המוסלמי, כל ג'ונד היה מחולק לאזורים, "אִקלימים" (מונח שמקורו ביוונית: klema). ה"אִקלים" היה מחולק למחוזות, "כּוּרוֹת" (ביחיד "כּוּרָה", מונח שמקורו ביוונית: khora, וברבים כֻּוַר או אַכְּוַאר).[2] בין המחוזות ("כּוּרוֹת") של ג'ונד פלסטין היו: רמלה, אִילִיַא (ירושלים), עמואס, לוד, יבנה, יפו, קיסריה, נאבלוס (שכם), סבסטיה (שומרון), בית ג'וברין, בַּחר לוּט ("ים לוט" – ים המלח), עַסְקַלַאן (אשקלון) ועזה.[3]

התקופה האומיית (661–750) הייתה תקופה משגשגת יחסית בארץ ישראל והח'ליפים האומיים השקיעו רבות בפיתוח המחוז. הח'ליפה האומיי הראשון, מועאויה הראשון, שהחזיק בסמכות הכוללת על סוריה, כולל ארץ ישראל, מתקופת שלטונו של הח'ליפה עות'מאן בן עפאן (שלט בשנים 644–656), הוכר כח'ליפה לראשונה בטקס בירושלים. שליטי בית אומייה נהגו למנות בארץ ישראל מושלים מבני משפחת הח'ליפים, כי סברו שמשרה זו מהווה הכשרה טובה לח'ליפות.[4] החל משנת 743 החלה תקופה של מהומות קשות וחילופי שליטים בח'ליפות האסלאמית של בית אומייה, שהיו מלווים קרבות קשים ורציחות, כאשר מרכז התסיסה העיקרי היה בג'ונד פלסטין.[5]

גאוגרפיה

ג'ונד פלסטין השתרע בין רפיח (בערבית: רפח) בדרום ומגידו (היא לג'ון (אנ'), לגיו, שקודם לכן נקראה "מקסימיאנופוליס") בצפון; בין יפו (יאפא) במערב ויריחו (ריחא או אריחא) במזרח, כאשר הגבול הצפוני בבקעת הירדן אינו ברור, שכן לפי אחת המסורות השתרע ג'ונד פלסטין עד בית שאן בצפון, ואילו לפי דברי אחרים, כל בקעת הירדן, כולל ים המלח וסביבותיו, ואף אילת, הייתה כלולה בג'ונד אל-אורדון.[2] בהיקפו הגדול ביותר, השתרע ג'ונד פלסטין מרפיח בדרום ועד לג'ון בצפון, ומחוף הים התיכון למזרח חלקו הדרומי של נהר הירדן. במחוז נכללו גם הרי אדום והעיירה צוער בקצה הדרום-מזרחי של ים המלח. הגליל לא נכלל בג'ונד פלסטין, אלא היה חלק מג'ונד אל-אורדון מצפון לו.[6] ג'ונד פלסטין כלל פחות או יותר את אזורי השומרון, יהודה ומישור החוף הסמוך של הים התיכון, מהר הכרמל בצפון ועד עזה בדרום.

לפי אחמד אל-בלאד'רי, הערים הראשיות של ג'ונד פלסטין לאחר הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל היו (מדרום לצפון): רפיח, עזה, בית ג'יברין, יבנא, עמואס, לוד, יפו, שכם, סבסטיה וקיסריה.[7] תחת השלטון הביזנטי, עיר הנמל קיסריה הייתה בירת הטריטוריה, בחירה טבעית שכן היא הקלה על התקשורת עם הבירה קונסטנטינופול. אולם לאחר הכיבוש המוסלמי, המוקד המנהלי עבר לפנים הארץ. עמואס נחשבה ל"קסבה" במקורות האסלאמיים המוקדמים; משמעות המונח יכולה להיות עיר מרכזית, אבל סביר להניח שבמקרה הזה משמעותו הייתה מחנה מבוצר. הוא שימש כמחנה הצבאי העיקרי של הכוחות המוסלמיים, שבו חולק שלל ושולמו קצבאות, עד שננטש על ידי החיילים בשנת 639 עקב מגפת הדבר באמאוס. משנת 640 לערך נקבעו לוד ו/או ירושלים כבירה או המרכז הפוליטי של ג'ונד פלסטין.

לאחר שהח'ליפה סולימאן אבן עבד אל-מלכ ייסד את העיר רמלה ליד לוד, הוא קבע אותה כבירה, ורוב תושבי לוד אולצו להתיישב בה. במאה ה-9, בתקופת השלטון העבאסי, ג'ונד פלסטין היה המחוז הפורה ביותר מבין מחוזות סוריה.[7] אליעקובי ציין שיפו היא הנמל של ג'ונד פלסטין,[8] ואילו מוקדסי ציין שאילת "היא הנמל של הפרובינציה פלסטין".[9]

לאחר שהפאטימים כבשו את המחוז מידי העבאסים, הפכה ירושלים לבסוף לבירה, והערים העיקריות היו אשקלון, רמלה, עזה, ארסוף, קיסריה, יפו, יריחו, שכם, בית גוברין ועמאן.[10]

ייתכן שג'ונד פלסטין המשיך להתקיים בצורה כלשהי עד לפלישות הסלג'וקים ולמסעי הצלב של סוף המאה ה-11.

אוכלוסייה

בעת הכיבוש המוסלמי ישבה בארץ ישראל אוכלוסיית קבע של יהודים, שומרונים ונוצרים דוברי ארמית, ואין הוכחות לכך עם הכיבוש חל שינוי מהותי בהרכב האוכלוסייה הזה. הייתה חדירה של שבטים ערביים, אבל לא ידוע על התיישבות מוסלמית על הקרקע. האוכלוסייה המוסלמית בארץ ישראל הורכבה משבטים, אנשי דת וממשל שבאו מחוץ לארץ ויחידות צבא.[11] השבטים הערביים העיקריים שאכלסו את ג'ונד פלסטין והרכיבו את צבאו היו הלח'ם (אנ'), ג'ד'אם (אנ'), קיאנה (אנ'), ח'ת'עם (אנ'), ח'זאעה (אנ') ואזד (אנ').[12] בשנת 740 לערך התיישבו חיילים בני שבטים מארץ ישראל בספרד, והקימו במחוז שד'ונה (Sidonia) מחוז משלהם, שקראו לו "ג'ונד פלסטין".[13]

אלאצטח'רי (אנ') כתב בשנת 951 שבכל ג'ונד פלסטין היו כעשרים מסגדים, למרות גודלו הקטן.[7][14] אולם במשך כמה דורות, הארץ לא הייתה מוסלמית, אלא ארץ שנשלטה על ידי מוסלמים.[11] עדות לכך שהמוסלמים לא היו רוב בארץ ישראל בתקופה זו היא שתיקתם של הסופרים המוסלמים של המאה ה-9 והמאה ה-10 בנושא הזה.[14] במשך התקופה המוסלמית הקדומה חל כנראה תהליך של התאסלמות האוכלוסייה המקומית, הנוצרית ואולי גם היהודית, אולם לא ידוע על ממדיו.[11] אוכלוסיית האזור לא הפכה ברובה למוסלמית או ערבית בזהותה עד לאחר כמה מאות שנים לאחר הכיבוש.

יש להניח שבמצב של חוסר הביטחון החמור שהשתרר בעיקר החל משנת 970, עם הפלישה הפאטימית, התחילה הגירה גדולה מהארץ והייתה בריחה של תושבים מיישובים קטנים אל הערים הגדולות. נוצרים רבים ברחו כנראה מהארץ בעת גזירות אלחאכם ברבע הראשון ל המאה ה-11. ייתכן גם שגלי ההגירה הללו גאו בעיקר החל משנת 1071, אחרי הכיבוש הסלג'וקי. הייתה אם כך ירידה כללית ניכרת במספר האוכלוסייה של ארץ ישראל לפני הכיבוש הצלבני, ואולי חלה ירידה יחסית בשיעור הלא-מוסלמים באוכלוסייה הכללית. אף על פי כן, ישנה עדותו של אבו בכר מוחמד בן עבדאללה אלמעאפרי, מלומד מוסלמי מסביליה שהיה בירושלים בשנת 1095 לערך, שכתב בספרו: "היו לנו [בירושלים] ויכוחים עם הנוצרים. הארץ היא שלהם, [כי] הם המעבדים את אחוזותיה, הם השוכנים קבע ביישוביה ובאי כנסיותיה".[14]

מושלים

תקופת הראשידון

  • עמר אבן אל-עאץ ועלקמה בן מג'זז אל-כנאני (634–639; הם הוצבו כמפקדים הממונים על ג'ונד פלסטין על ידי הח'ליפה אבו בכר).[15]
  • עלקמה בן מג'זז אל-כנאני (639–641 או 644; כשעמר עזב את ג'ונד פלסטין כדי לכבוש את מצרים, עלקמה נותר כמושל.[15] גרסה אחת במסורת האסלאמית קבעה את מותו בשנת 641,[16] בעוד שגרסה אחרת קבעה שהוא היה מושל בעת מותו של הח'ליפה עומר בשנת 644.[17] על פי גרסה אחת, עומר מינה את עלקמה למושל על מחצית מג'ונד פלסטין ממושבו בירושלים, ואילו עלקמה אבן חכים אל-כנאני מונה על המחצית השנייה מרמלה (סביר להניח שהכוונה כאן היא ללוד). ייתכן שחלוקה זו נעשתה בעקבות מגפת הדבר באמאוס בשנת 639.[18])
  • עבד א-רחמן אבן עלקמה אל-כנאני (סביב שנת 644–645 או 646; היה מושל לפרק זמן לא מוגדרת בתקופת שלטונו של יורשו של עומר, הח'ליפה עות'מאן בן עפאן בשנים 644–656).[19]
  • מועאויה הראשון (645 או 646–661; מונה על ידי הח'ליפה עות'מאן לאחר מותו של עבד א-רחמן אבן עלקמה; הוא כבר היה מושל הג'ונדים של ג'ונד דמשק ואל-אורדון תחת עומר וקיבל סמכות על ג'ונד חומס (אנ') על ידי עות'מאן).[20] הוכרז בירושלים לח'ליפה ראשון מבית אומיה.[1]

התקופה האומיית

  • אל-חרית' אבן עבד אל-אזדי (אנ') (673/74–676/77; משל בתקופת שלטונו של הח'ליפה מועאויה הראשון).[21]
  • חסאן בן מאלכ בן בחדל אל-כלבי (אנ') (677?–684, משל בתקופת שלטונם של הח'ליפים מועאויה הראשון, בנו ובן דודו של חסאן יזיד הראשון, ובנו של יזיד מועאויה השני).[22]
    • רוח בן זנבאע אל-ג'ד'אמי (680–684, מונה על ידי חסאן בן מאלכ למושל מטעמו).[22]
  • עבד אל-מלכ אבן מרואן (685; משל עבור אביו הח'ליפה מרואן הראשון, ירש אותו כח'ליף מאוחר יותר בשנת 685; כניסתו לתפקיד הח'ליפות הייתה בירושלים[23]).
    • רוח בן זנבאע אל-ג'ד'אמי (685; שימש כסגן המושל עבד אל-מלכ).[24]
  • נאתל בן קיס (בן השבט בנו ג'וד'אם, הגדול בשבטי הערבים שישב בארץ ישראל, שתמך במורדים בבית אומיה בשנים 680–692).[13] נהרג בקרב נגד צבאו של עבד אל-מלכ.[5]
  • יחיא בן אל-חכם (אנ') (משל במשך פרק זמן לא ברור בשנים 685–694 עבור אחיינו הח'ליפה עבד אל-מלכ;[25] בצמח נמצאה כתובת על אבן מיל המתוארכת לשנת 692 הזוקפת לזכותו עבודת כביש בפיק – שני המקומות בג'ונד אל-אורדון השכן; מצבת קברו נמצאה ליד קצרין,[26] בג'ונד אל-אורדון).
  • אבאן בן מרואן (אנ') (משל בפרק זמן לא ברור בתקופת שלטונו של אחיו הח'ליפה עבד אל-מלכ).[27]
  • סולימאן אבן עבד אל-מלכ (לפני 705 עד 715; משל בחלק מתקופת שלטונו של אביו הח'ליפה עבד אל-מלכ ובכל תקופת שלטונו של אחיו וליד הראשון:[28] הוא המשיך למשול מג'ונד פלסטין, מרמלה או מירושלים, עד שעבר מאוחר יותר לג'ונד קנסרין (אנ').
  • נאדר אבן ירים אבן מעדיקרב אבן אברחא אבן א-סבאח (717–720; משל בתקופת שלטונו של הח'ליפה עומר השני; ראש האצולה החמירית של ג'ונד חומס).
  • סעיד בן עבד אל-מלכ (אנ') (פברואר 743 עד אפריל 744; משל בתקופת שלטונו של אחיינו הח'ליפה אל-וליד השני (אנ')).[29][30]
  • יזיד אבן סולימאן אבן עבד אל-מלכ (744; מושל מורד שמונה לתפקיד על ידי הכוחות של ג'ונד פלסטין בהנהגת בנו של רוח בן זנבאע, סעיד, שגירש את דודו של יזיד סעיד אבן עבד אל-מלכ).[31]
  • דבען אבן רוח אבן זנבאע אל-ג'ד'אמי (744–745; מונה על ידי הח'ליפה יזיד השלישי (אנ') לאחר כניעת הכוחות המורדים של ג'ונד פלסטין).[32]
  • ת'אבת אבן נועים אל-ג'ד'אמי (745; נבחר על ידי הכוחות של ג'ונד פלסטין כמושל שלהם ונשבע אמונים לח'ליפה מרואן השני (אנ') לפני שמרד נגדו זמן קצר לאחר מכן).[33]
  • רמאחס בן עבד אל-עזיז אל-כנאני (אנ') (745–750; מונה למושל על ידי מרואן השני במהלך המרד של ת'אבת והמשיך בתפקידו עד המהפכה העבאסית (אנ')).[34]

התקופה העבאסית

התקופה הפאטימית

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 6, חלק א (כתב: משה גיל), עמ' 17.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 6, חלק א, פרק 3 (כתב: משה גיל), עמ' 50.
  3. ^ 3.0 3.1 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 6, חלק א, פרק 3 (כתב: משה גיל), עמ' 51.
  4. ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 6, חלק א, פרק 3 (כתב: משה גיל), עמ' 57.
  5. ^ 5.0 5.1 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 6, חלק א, פרק 3 (כתב: משה גיל), עמ' 54.
  6. ^ Guy Le Strange, Palestine Under the Moslems: A Description of Syria and the Holy Land from A.D. 650 to 1500. London: Committee of the Palestine Exploration Fund. pp. 25, 28
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 Guy Le Strange, Palestine Under the Moslems: A Description of Syria and the Holy Land from A.D. 650 to 1500. London: Committee of the Palestine Exploration Fund. p. 28
  8. ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 6, חלק א, פרק 3 (כתב: משה גיל), עמ' 74.
  9. ^ מוקדסי, 175–178, בתוך: משה שרון, "עבר הירדן במאות הראשונות לשלטון האסלאם", בתוך: גבריאל ברקאי ואלי שילר, ירדן ואתריה, אריאל, 107–108, מארס 1995, עמ' 128.
  10. ^ Guy Le Strange, Palestine Under the Moslems: A Description of Syria and the Holy Land from A.D. 650 to 1500. London: Committee of the Palestine Exploration Fund. p. 29
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 6, חלק א (כתב: משה גיל), עמ' 18.
  12. ^ Patricia Crone, Slaves on Horses: The Evolution of the Islamic Polity. (1980) Cambridge University Press, p. 225, note 210
  13. ^ 13.0 13.1 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 6, חלק א (כתב: משה גיל), עמ' 53.
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 6, חלק א (כתב: משה גיל), עמ' 19.
  15. ^ 15.0 15.1 Khalid Yahya Blankinship, ed. (1993). The History of al-Ṭabarī, Volume XI: The Challenge to the Empires. SUNY Series in Near Eastern Studies. State University of New York Press, p. 87
  16. ^ Khalid Yahya Blankinship, ed. (1993). The History of al-Ṭabarī, Volume XI: The Challenge to the Empires. SUNY Series in Near Eastern Studies. State University of New York Press, p. 87, note 489
  17. ^ R. Stephen Humphreys, ed. (1990). The History of al-Ṭabarī, Volume XV: The Crisis of the Early Caliphate: The Reign of ʿUthmān, A.D. 644–656/A.H. 24–35. SUNY Series in Near Eastern Studies. State University of New York Press, p. 73
  18. ^ Yohanan Friedmann, ed. (1992). The History of al-Ṭabarī, Volume XII: The Battle of al-Qādisīyyah and the Conquest of Syria and Palestine. SUNY Series in Near Eastern Studies. State University of New York Press, p. 193
  19. ^ R. Stephen Humphreys, ed. (1990). The History of al-Ṭabarī, Volume XV: The Crisis of the Early Caliphate: The Reign of ʿUthmān, A.D. 644–656/A.H. 24–35. SUNY Series in Near Eastern Studies. State University of New York Press, p. 74
  20. ^ R. Stephen Humphreys, ed. (1990). The History of al-Ṭabarī, Volume XV: The Crisis of the Early Caliphate: The Reign of ʿUthmān, A.D. 644–656/A.H. 24–35. SUNY Series in Near Eastern Studies. State University of New York Press, p. 72-74
  21. ^ Patricia Crone, Slaves on Horses: The Evolution of the Islamic Polity. (1980) Cambridge University Press, p. 227, note 231
  22. ^ 22.0 22.1 Simon Gundelfinger; Peter Verkinderen (2020). "The Governors of al-Sham and Fars in the Early Islamic Empire - A Comparative Regional Perspective". In Transregional and Regional Elites – Connecting the Early Islamic Empire. Berlin: Walter de Gruyter. p. 264
  23. ^ Amikam Elad, Medieval Jerusalem and Islamic Worship: Holy Places, Ceremonies, Pilgrimage, Leiden: Brill, p. 24
  24. ^ Patricia Crone, Slaves on Horses: The Evolution of the Islamic Polity. (1980) Cambridge University Press, p. 100
  25. ^ Patricia Crone, Slaves on Horses: The Evolution of the Islamic Polity. (1980) Cambridge University Press, p. 125
  26. ^ Moshe Sharon, Corpus Inscriptionum Arabicarum Palaestinae (CIAP). Volume Three: D-F, p. 230
  27. ^ Patricia Crone, Slaves on Horses: The Evolution of the Islamic Polity. (1980) Cambridge University Press, p. 124
  28. ^ Patricia Crone, Slaves on Horses: The Evolution of the Islamic Polity. (1980) Cambridge University Press, pp. 125-126
  29. ^ Moshe Gil, A History of Palestine, 634–1099, Cambridge University Press, p. 84
  30. ^ Patricia Crone, Slaves on Horses: The Evolution of the Islamic Polity. (1980) Cambridge University Press, p. 129
  31. ^ Carole Hillenbrand, ed. (1989). The History of al-Ṭabarī, Volume XXVI: The Waning of the Umayyad Caliphate: Prelude to Revolution, A.D. 738–744/A.H. 121–126. SUNY Series in Near Eastern Studies. State University of New York Press, p. 190
  32. ^ Carole Hillenbrand, ed. (1989). The History of al-Ṭabarī, Volume XXVI: The Waning of the Umayyad Caliphate: Prelude to Revolution, A.D. 738–744/A.H. 121–126. SUNY Series in Near Eastern Studies. State University of New York Press, p. 193
  33. ^ John Alden Williams, ed. (1985). The History of al-Ṭabarī, Volume XXVII: The ʿAbbāsid Revolution, A.D. 743–750/A.H. 126–132. SUNY Series in Near Eastern Studies. State University of New York Press, p. 3
  34. ^ John Alden Williams, ed. (1985). The History of al-Ṭabarī, Volume XXVII: The ʿAbbāsid Revolution, A.D. 743–750/A.H. 126–132. SUNY Series in Near Eastern Studies. State University of New York Press, p. 170
  35. ^ John Alden Williams, ed. (1985). The History of al-Ṭabarī, Volume XXVII: The ʿAbbāsid Revolution, A.D. 743–750/A.H. 126–132. SUNY Series in Near Eastern Studies. State University of New York Press, pp. 198, 204, 208
  36. ^ 36.0 36.1 36.2 36.3 36.4 Moshe Gil, A History of Palestine, 634–1099, Cambridge University Press, p. 842
  37. ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 6, חלק א, פרק 3 (כתב: משה גיל), עמ' 87.
  38. ^ George Saliba, ed. (1985). The History of al-Ṭabarī, Volume XXXV: The Crisis of the ʿAbbāsid Caliphate: The Caliphates of al-Mustaʿīn and al-Muʿtazz, A.D. 862–869/A.H. 248–255. SUNY Series in Near Eastern Studies. State University of New York Press, p. 13
  39. ^ 39.0 39.1 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 6, חלק א, פרק 3 (כתב: משה גיל), עמ' 113.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34481845ג'ונד פלסטין

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ג%27ונד_פלסטין&oldid=2116239"