כתיב
בשפה הכתובה, כתיב, או איות, הוא צירוף אותיות האלפבית, ובמקרים מסוימים גם סימנים דיאקריטיים כגון ניקוד, לשם יצירת מילים. הכתב, לעומת הכתיב, הוא מערכת הסימנים של השפה; הכתיב הוא השימוש שנעשה במערכת סימנים זו לצורך יצירת טקסט כתוב.
יכולת האיות נחשבת למיומנות למידה בסיסית[1]. המונח כתיב מתייחס לרוב לכתיב התקני או המקובל; כלומר לכתיב הנחשב "נכון". במובן זה אפשר לדבר גם על שגיאות כתיב, כלומר על כתיבת מילים בצורה שונה מהכתיב התקני. לכן, במונחים בלשניים, כתיב הוא מונח מרשמי (פרסקריפטיבי), כלומר הוא עוסק בשאלה איך יש להשתמש בשפה; ולא תיאורי (דסקריפטיבי), כלומר אינו עוסק בשאלה איך משתמשים בה בפועל.
המונח אורתוגרפיה מתייחס לכלל מערכת הכתיבה של השפה, כלומר לצירוף של כתב וכתיב; אך בחלק מהשפות משתמשים במונח אורתוגרפיה כדי לתאר את הכתיב בלבד.
כתיב פונטי וכתיב אטימולוגי
למרות שאותיות האלפבית אמורות לייצג צלילים (עיצורים ותנועות) בשפה המדוברת, הכתיב מייצג רק בקירוב גס את האופן שבו מבטאים את המילים. הסיבות לכך הן מגוונות, ביניהן:
- רבות מהשפות הקיימות משתמשות במערכות אלפבית שנוצרו עבור שפות אחרות, וקשה לשקף בהן את מערכת הפונמות (הצלילים בעלי המשמעות) הנדרשות בשפה המדוברת. לדוגמה, באלפבית הלטיני 26 אותיות, מתוכן 21 משמשות לתיאור עיצורים ו-5 לתיאור תנועות; לעומת זאת, לפי הערכות, יש באנגלית בין 14 ל-22 תנועות (כולל דיפתונגים), ו-26 או 27 עיצורים.
- הכתיב לא נוצר בדרך כלל על ידי בלשנים שחקרו באופן מדויק את האופן שבו מבטאים מילים; לכן לא נקבעו חוקים אחידים לאופן שבו תופעות בשפה המדוברות יבוטאו בכתיב; כמו כן אופן הגיית המילים בשפה המדוברת משתנה מתקופה לתקופה לפי רצון הדוברים (סלנג), תופעה שלעיתים גם היא משפיעה על חוסר ההתאמה בין הכתיב לבין הגייתו.
- הכתיב בשפה הוא "שמרני", ואינו משתנה באותה המהירות כמו השפה המדוברת (במיוחד כאשר הכתיב הוא תקני; ראו להלן). לכן הכתיב משקף לעיתים את האופן שבו ביטאו את השפה בעבר, או את מוסכמות הכתיבה בעבר, ולא את איך שמדברים בה בהווה. דוגמה לכך הן האותיות ההומופוניות (ת-ט, ח-כ, ע-א-ה) שבעבר ייצגו צלילים שונים בשפה וכיום אין הבדל בהגייתן.
כתיב נקרא כתיב פונטי אם הוא מייצג בצורה טובה את השפה המדוברת. אין מערכת כתיב שהיא פונטית בצורה מושלמת, בעיקר משום שהשינויים בשפה המדוברת אינם מאפשרים זאת. כתיב נקרא כתיב אטימולוגי אם הוא משמר את ההיסטוריה של השפה ומקורות המילים יותר מאשר את דרך ביטויין בהווה. לדוגמה, ערבית וספרדית נחשבות לשפות עם כתיב פונטי; אנגלית נחשבת לשפה עם נטייה לכתיב אטימולוגי.
היתרון של כתיב פונטי הוא שקל ומהיר יותר ללמוד אותו, הן לילדים הלומדים כתיבה בשפת אמם והן למי שלומד את השפה כשפה זרה; כאשר כותבים בשפה הנטייה לשגיאות כתיב נמוכה. אך כאמור, כתיב אינו יכול להשאר פונטי לאורך זמן ללא ביצוע שינויים, לעיתים מפליגים. שינויים בכתיב מקטינים את נגישות טקסטים ישנים הכתובים בכתיב עתיק.
כתיב תקני
בימינו, ברבות מהשפות מוגדרת לכל מילה צורה אחת, או מספר קטן של צורות, שהן צורות תקניות. כתיבה בצורה שונה מהצורה התקנית נחשבת לשגיאת כתיב, גם אם הקורא מסוגל להבין את כוונת הכותב. צורת הכתיב התקנית נקבעת על ידי גוף ממלכתי האחראי על השפה (בישראל, האקדמיה ללשון העברית), או על ידי מילונאים וגורמים אקדמיים הנחשבים לבעלי סמכות בעניין (כמו בעולם דובר האנגלית). צורת הכתיב התקנית נלמדת במערכת החינוך, ולרוב מקפידים עליה בחומר רשמי או מודפס, כמו ספרים, עיתונים ומסמכים רשמיים.
התופעה של כתיב אחיד ותקני היא תופעה מודרנית יחסית. בין גורמיה וזרזיה: המצאת הדפוס; התפשטות המילונאות; אימוץ של מדיניות שפה במדינות רבות באירופה (כמו צרפת, גרמניה והולנד), והקמת מוסדות האחראים על השפה; והנהגת חינוך פורמלי לכלל האוכלוסייה. בשפות רבות שאינן שפות רשמיות או לאומיות, כמו שפות מיעוטים ושפות אזוריות, לא קיים גם כיום כתיב תקני.
בשפות שמדוברות בכמה מדינות, הכתיב התקני יכול להשתנות בין מדינה למדינה. לדוגמה, ישנם מספר הבדלים בולטים בכתיב של האנגלית האמריקאית לעומת האנגלית הבריטית. כמו כן, ייתכן שהכתיב התקני יתיר כמה דרכים לכתוב אותה מילה. דוגמה בולטת היא העברית, שבה אפשר לכתוב מילים בכתיב חסר או בכתיב מלא, וכן ניתן לבחור בין כתיב מנוקד ובין כתיב חסר ניקוד.
שינויים ורפורמות בכתיב
במקרים מסוימים, כשמערכת הכתיב של שפה מסוימת נהיית מסובכת מדי, נערכים שינויים במערכת, אם באופן מאורגן ומפוקח ואם בתהליך טבעי של הכותבים בשפה. לדוגמה, בכתיב העברי יש תהליך ארוך שנים, שנמשך עוד מימי מהמקרא, של הוספות אימות קריאה; תהליך זה יצר את הכתיב המלא והכתיב החסר.
המונח רפורמת כתיב מתייחס למקרים של שינוי מהיר ומקיף בכתיב, בעיקר שינוי אשר מוכתב על ידי גופים האחראים על הכוונת השפה. לדוגמה, בצרפתית התקבלה לאחרונה רפורמת כתיב מקיפה בשנת 1990, שנועדה להקטין את מספר יוצאי הדופן בכתיב של השפה. הרפורמה אושרה באופן רשמי בצרפת, בלגיה וקוויבק. המדינות דוברות הגרמנית הסכימו על רפורמה משותפת בשנת 1996, שנועדה אף היא לפשט את הכתיב. למרות שרפורמות בכתיב נועדו להקל על הקריאה והכתיבה, ניסיונות לערוך רפורמות נוטים להתקבל בקרירות ואף בדחיה על ידי אוכלוסיית הקוראים והכותבים של השפה.
לעיתים רפורמת כתיב היא חלק משינוי כולל באורתוגרפיה של השפה. לדוגמה, כאשר בשפה הטורקית הוחלף האלפבית, מאלפבית ערבי לאלפבית לטיני, נקבעו גם סדרה של חוקי כתיב חדשים.
שגיאות כתיב
ערך מורחב – שגיאת כתיב
כאשר יש לשפה כתיב תקני, תיתכן התופעה של שגיאות כתיב, כלומר שימוש בכתיב לא תקני. בין הגורמים לשגיאות כתיב:
- מידת המורכבות וחוסר הפונטיות של הכתיב בשפה: ככל שהכתיב של שפה פונטי פחות, יהיו יותר שגיאות כתיב.
- אי הכרת הכתיב התקני: מי שהחינוך הפורמלי שלו מוגבל, או מי שכותב בשפה זרה, עשוי שלא להכיר את הצורה התקנית של כל מילה. בשפות עם כתיב מורכב מאד, גם אנשים משכילים עשוים לא להכיר את הכתיב של כל המלים.
- ליקויי למידה, כגון דיסגרפיה, עשויים להקשות על למידת הצורה התקנית או על השימוש בה בפועל;
- ליקויי זיכרון חזותי כגון דיסאורתוגרפיה עשויים לגרום לבלבול באיות של האותיות הומופוניות למשל ההבדל בין ט' ל ת'
- בכתיבה מהירה או מרושלת, יכולות להווצר שגיאות כתיב כתוצאה מחוסר תשומת לב. בכתיבה באמצעות מקלדת מחשב, טעויות כאלה נפוצות במיוחד, ונקראות טעויות הקלדה.
במסמכים פורמליים, בספרים ובעיתונות נעשה מאמץ מיוחד להדפיס ללא שגיאות כתיב. התהליך של מעבר על הטקסטים הכתובים, חיפוש ותיקון שגיאות הכתיב (ושגיאות אחרות בדפוס) נקרא הגהה. באופן מסורתי נעשה תהליך זה על ידי קריאה קפדנית של קורא אחד או יותר שתפקידם למצוא שגיאות כאלה. החל משנות ה-70, קיימות תוכנות מחשב מיוחדות, הנקראות בודקי איות, שתפקידן לסייע באיתור ותיקון שגיאות כתיב. למרות שתוכנות אלה מסייעות מאד בהגהה, לעיתים קרובות הן אינן פותרות את בעיית שגיאות הכתיב במלואה.
לעיתים נעשה שימוש מודע בכתיב לא-תקני כדי להעביר מסר או כדי למשוך את העין. לדוגמה, בפרסומות כתובות משתמשים לפעמים בשגיאות כתיב כדי לחקות טקסט שנכתב ברישול או בזריזות (כמו הודעת טקסט, הודעת דואר אלקטרוני או טוקבק). שימוש נוסף של כתיב לא תקני הוא כדי "לחקות" בכתב מבטא זר או לא תקני (לדוגמה, של דמות ביצירה ספרותית).
הכתיב בשפות שונות
עברית
- ערך מורחב – כתיב עברי
נראה שבתחילת ימי הכתיבה בעברית, נעשה שימוש באותיות לייצוג עיצורים בלבד, ללא אימות קריאה (אותיות אהו"י). שיטה כתיבה זו התברר כקשה ביותר לקריאה, ועם השנים נעשה שימוש מעורב בשני פתרונות כדי להקל על הקריאה: אימות קריאה, וניקוד. לאורך ההיסטוריה השימוש באימות קריאה הלך והתרחב. כיום מקובלים שני תקנים לשימוש באימות קריאה: כתיב חסר וכתיב מלא; בפועל רבים משתמשים בעירוב של שני התקנים.
הכתיב העברי הוא אטימולוגי בכך שהוא משמר הבחנות שאינן קיימות, או כמעט אינן קיימות, בעברית מודרנית. נראה שהבחנות מסוימות, כמו ההבחנה בין ס' ל-שׂ', לא הייתה קיימת כבר בימי חז"ל.
כללי הכתיב של העברית כיום נקבעים על ידי האקדמיה ללשון העברית, שההחלטותיה מחייבות את מוסדות המדינה.
ספרדית
בשנת 1727, זמן קצר לאחר הווסדה, פרסמה האקדמיה המלכותית הספרדית נורמות איות לשפה הספרדית. עד אז לא היו נורמות אחידות לשפה הספרדית, כאשר חלק מהכותבים העדיפו כתיב פונטי ואחרים כתיב אטימולוגי.
כיום נורמות הכתיב נקבעות במשותף על ידי האקדמיות לשפה הספרדית בכל המדינות דוברות הספרדית, 22 במספר. המהדורה האחרונה של "כתיב השפה הספרדית" (Ortografía de la lengua española) פורסמה בשנת 1999.
ראו גם
- קרי וכתיב בתנ"ך
- דקדוק
- תחרות איות
- הכתבה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ American Psychiatric Association - APA, (2013). DIAGNOSTIC AND STATISTICAL MANUAL OF MENTAL DISORDERS, FIFTH EDITION - DSM 5.