אסלאם בישראל
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. |
מוסלמים מהווים כיום בסביבות ה-17.4% מן האוכלוסייה בישראל.[1]
האסלאם אינו אחת מהדתות המוכרות בישראל עקב סיבות היסטוריות. בזמן השלטון העותמאני הוכרו דתות המיעוט, אך הדת השלטת לא קיבלה הכרה רשמית.[2]
דמוגרפיה
המוסלמים בישראל מתחלקים בין שלוש קבוצות אוכלוסייה עיקריות: הערבים הפלסטינים, הבדואים והצ'רקסים.
כ-75% מהערבים בישראל הם מוסלמים, רובם סוניים.[3] כ-10% מהם הם בדווים. שבטים בדויים אחדים משרתים בצבא הישראלי.
הקהילה הצ'רקסית הקטנה מונה כ-3000 איש, ומכילה מוסלמים סוניים אשר במקור הגיעו מהקווקז בסוף המאה ה-19 ויושבו בגליל על ידי הרשויות העות'מאניות.
רוב המוסלמים בארץ חיים בגליל, בנגב ובמשולש.[2]
היסטוריה
ערך מורחב – תולדות האסלאם בארץ ישראל
היסטוריה לפני קום המדינה
- ערך מורחב – האסלאמיזציה של ארץ ישראל
התקופה הערבית הקדומה (מאות 11-7)
האסלאם הגיע לארץ ישראל בתקופת השלטון הערבי הקדום בארץ שנמשך כ-450 שנה, משנת 640 עד 1099. החל משנת 634 ניהל הצבא הערבי-מוסלמי קרבות עם הצבא הנוצרי-ביזנטי של האימפריה הביזנטית ששלטה בארץ ישראל. הצבא הערבי-מוסלמי שפלש לארץ היה מורכב משבטים בדואים שהגיעו מסוריה וחדרו לעמק הירדן, ושבטים שהגיעו מחג'אז והתקדמו לעבר חוף הים. בשנת 641 הכריעו הערבים את החילות הביזנטיים והשתלטו על הארץ.
האיסלמיזציה של אוכלוסיית הארץ התרחשה בשלבים: תחת שלטון בית אומייה (750-640) ננקטת מדיניות של שיערוב בארץ ישראל שמטרתה החדרת התרבות והשפה הערבית בקרב האוכלוסייה במקום התרבות היוונית-נוצרית, אך לא פעלו לאיסלום האוכלוסייה. בתקופת השלטון העבאסי (942-750) התחזקה הקנאות הדתית והחלה אכיפה קפדנית יותר של "תנאי עומר", מערכת התקנות נגד הלא-מוסלמים. המדיניות שמה דגש על הזהות המוסלמית ולא על הזהות הערבית. בתקופת השושלת הפאטימית (1099-942) נגזרו גזרות שמד נגד הלא-מוסלמים ורבים היגרו או המירו את דתם. בקרב הנוצרים הגיעה ההתאסלמות לכ-50% ובקרב היהודים לא הייתה תופעה של התאסלמות אלא במקרים בודדים משיקולים תועלתיים. התאסלמות קבוצתית רחבה אירעה רק בקרב העדה השומרונית.[4]
התקופה הצלבנית (מאות 13-12)
ב-1099 כבשו הצלבנים את ארץ ישראל מידי השושלת הפאטימית, אך המאבק נמשך לאורך כל התקופה (1260-1099) והארץ הייתה לזירת קרבות בלתי פוסקים בין הפרנקים הנוצרים לאיובים המוסלמים וחלקיה עברו מיד ליד.
האוכלוסייה המוסלמית הייתה מורכבת ממיעוט ערבי שהתיישב בארץ בעת הכיבוש הערבי, מנוצרים שהתאסלמו, וממהגרים שהגיעו מארצות מוסלמיות. רוב המוסלמים היו סונים, אבל בצפון הייתה גם אוכלוסייה שיעית. האוכלוסייה המוסלמית התחלקה לארבע קבוצות: עבדים - שבויי מלחמה. צמיתים - כפריים ששועבדו במסגרת המשטר הפאודלי. עירוניים - המוסלמים היוו מיעוט בערים ומעמדם היה כמו שאר הלא-פרנקים, של אנשים חופשיים. בנוסף היו שבטים בדואים וטורקמנים שנדדו בארץ.
הצלבנים לא ניהלו מדיניות מיסיונרית אך מאחר שבמהלך התקופה הארץ עברה מידי נוצרים למוסלמים וחוזר חלילה, הייתה תופעה של נוצרים שהתאסלמו ומוסלמים שהתנצרו. המוסלמים יכלו לקיים את פולחנם באזורים כפריים ללא הפרעה, אבל בערים שבהן חיו נוצרים, הותר להם לקיים את דתם רק במסגרות פרטיות והמסגדים הפכו לכנסיות. בשל מעשה טבח ובריחה מהארץ, ירד מספרם בסוף התקופה לכ-150,000 מכלל 500,000 תושבי הארץ, חלק ניכר מהם היו בדואים נוודים.
התקופה הממלוכית (מאות 15-13)
ב-1260 הביס הסולטאן הממלוכי בייבארס את המונגולים שחדרו לארץ אל שטחים שהיו תחת השלטון האיובי והחל בחיסול השלטון הצלבני בארץ. הממלוכים, כמוסלמים חדשים, היו קנאים לדת האסלאם וקיבלו את מרותם של אנשי הדת שנתמכו על ידי הציבור הרחב. התגברות הקנאות הדתית הביאה לרדיפות ולפרעות בבני החסות, לפגיעה בנפש וברכוש, להריסת בתי כנסת וכנסיות ולפרסום תקנות המפלות לא-מוסלמים. הממלוכים נקטו מדיניות של אסלום בכפייה של הרוב הנוצרי-מזרחי והשומרונים. לקראת סוף המאה ה-14 הייתה הרעה נוספת במדיניות כלפי הלא-מוסלמים, לאחר השתלטותם של הצ'רקסים על הממלכה הממלוכית.
המוסלמים הפכו בתקופה הממלוכית לקבוצה הגדולה ביותר באוכלוסייה ומנו כ-80,000, 70%-60% מכלל האוכלוסייה שצנחה בשלהי התקופה לכ-123,000 נפש. הבדואים היו ממוצא ערבי, אבל האוכלוסייה המוסלמית בערים ובכפרים הייתה מעורבת וכללה צאצאי ערבים ומוסלמים אחרים. האוכלוסייה המוסלמית הייתה ברובה כפרית ומיעוטה עירונית. האוכלוסייה הנוודית הייתה מורכבת משישה שבטים כורדיים ושבט טורקמני אחד ומעט שבטים ערביים והייתה מיעוט קטן מתוך כלל האוכלוסייה המוסלמית.
בימי השלטון הממלוכי הסתיים תהליך האסלאמיזציה של הארץ, שהחל במאה ה-7 עם הכיבוש הערבי-מוסלמי, עלה שלב נוסף בימי השלטון של צלאח א-דין והאיובים והגיע לסיומו בימי השלטון הממלוכי.
התקופה העות'מאנית (מאות 20-16)
ב-1516 השתלטה האימפריה העות'מאנית על ארץ ישראל. שלטונם הבטיח את מרכזיות וחשיבות האסלאם הסוני כדת הדומיננטית באזור.
השלטון העות'מאני ירש מהממלוכים ארץ חרבה ודלילת אוכלוסין לכן נקט מדיניות של עידוד התיישבות ופתח את שעריו למהגרים. העולם המוסלמי היה המקור העיקרי להגירה. ההגירה לארץ התאפיינה בשלושה סוגים עיקריים: פלישות של שבטי נוודים בדואים, הגירה מארצות ערב ואסלאם ויבוא פועלים על ידי איברהים פשה בתקופת הכיבוש המצרי של הארץ (1841-1831). הגירה לארץ מארצות ערב והאסלאם החלה אמנם מהכיבוש הערבי-מוסלמי במאה ה-7 ואילך, אבל הגל העיקרי והגדול ביותר היה בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. בעקבות המדיניות העות'מאנית לעידוד ההגירה, הגיעו לארץ שבטים אלג'ירים, טורקמנים, בוסנאקים (מוסלמים ממוצא סלבי מבוסניה), צ'רקסים, מצרים, דרוזים, כורדים ועוד.
האוכלוסייה המוסלמית הייתה מורכבת מארבע מעמדות: עסברי - מיעוט עות'מאני שהיווה את השכבה השלטת וכלל את הצבא והפקידות, עולמא - אנשי הדת, רעאיא - מהגרים מוסלמים מארצות מוסלמיות והאוכלוסייה העירונית והכפרית ממוצא מעורב (ערבים ומתאסלמים מהאוכלוסייה המקומית), ועבדים. כמו כן האוכלוסייה המוסלמית כללה שבטים בדואים נוודים ונוודים למחצה. הפלאחים מנו 60% מתוך כלל המוסלמים, הבדואים מנו כ-14% והעירוניים מנו 24%. רובם היו סונים, אבל בגליל היה ריכוז של מוסלמים שיעים.
ב-1914 היוו המוסלמים כ-83% מאוכלוסיית הארץ, כ-525,000 נפש. כמחציתם היו מהגרים שהגיעו בין שלהי המאה ה-19 לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. עוד כ-100,000-50,000 בדואים נדדו בתחומי ארץ ישראל המערבית.[4]
תקופת המנדט הבריטי (1948-1917)
הכיבוש של ארץ ישראל על ידי הבריטים ב-1917 והצהרת בלפור אשר באה לאחר-מכן פתחה את השערים להגעה של מספרים גדולים של יהודים אל ארץ ישראל מצב אשר להפוך את היוצרות והרוב היהודי התעצם יותר ויותר לאורך העשורים.
אף על פי כן, הבריטים העבירו את הממשל האיסלמי הסמלי בארץ ישראל לממלכה ההאשמית בירדן, ולא לבית סעוד. משום כך ההאשמיתים הפכו לשומרים הרשמיים של המקומות הקדושים האיסלמיים בירושלים ובתחומים בסביבתה, במיוחד כאשר ירדן שלטה על הגדה (בין השנים 1948–1967).
ב-1922 הבריטים הקימו את המועצה המוסלמית העליונה בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל ומינו את אמין אל-חוסייני (1895–1974) כמופתי הגדול של ירושלים. המועצה בוטלה ב-1948 אבל המופתי הגדול המשיך בתפקיד כאחד המנהיגים האיסלמיים הערביים הכי ידועים לשמצה בעת המודרנית, נהג להסית את המוסלמים נגד היהודים לעיתים קרובות בכל מקום אליו הוא הלך.
ילדיהם של המוסלמים בישראל מקבלים לימודי אסלאם במסגרת בתי הספר שלהם.
היסטוריה לאחר קום המדינה
בשנת 1949 המוסלמים בישראל היוו כ-10% מהאוכלוסייה.[1]
מאז קום המדינה תמותת התינוקות באוכלוסייה המוסלמית הישראלית ירדה מ-46.4 לכל 1000 לידות, ל-10 לכל 1000.[3]
מקומה של ארץ ישראל באסלאם
ירושלים היא המקום השלישי בעולם בחשיבותו למוסלמים הסונים, אחרי מכה ואל-מדינה אשר בערב הסעודית, משום שבה נמצא מסגד אל-אקצא, אשר בהר הבית, המקום ממנו עלה מוחמד לשמיים לפי הפרשנות הסונית המקובלת כיום.
האמונה הזאת, קיימת לא רק בקרב המוסלמים הפלסטינים, שרובם ככולם סונים, אלא גם בקרב רובם הגדול של המוסלמים הסונים ברחבי העולם. משום כך הם רגישים במיוחד לעובדה כי השליטה על האתר כיום היא בידי מדינת ישראל. זאת, אף שהרשויות בישראל נמנעו עד היום מלהניף את הדגל הישראלי במקום ומסרו את השליטה עליו בפועל, לוקף המוסלמי. בעבר, היו מקרים אחדים בהם יהודים ניסו להניף את הדגל הישראלי, אך המשטרה מנעה זאת וממשיכה למנוע זאת גם כיום.
בישראל בנוסף לכך קיימים מקומות אסלאמיים חשובים נוספים, כמו מסגד אל-ג'זאר ששם נמצא חלק משערו של הנביא מוחמד המוצג כל עיד אל-פיטר, וגם שרידו המסגד הגדול ביותר בישראל אי פעם והוא מסגד הנביא סאלח או בשמו היותר נפוץ המסגד הלבן בעיר רמלה, והעיר רמלה אף היא נחשבת כעיר חשובה למוסלמים בישראל בכך שהיא העיר המוסלמית היחידה שנבנתה בתקופת הערבים ובה שוכנים המסגד הלבן וקברו של הנביא סאלח. מאורעות מהברית החדשה כמו נבי בולוס בבית שמש המשמש כמקום קבורתו של פאולוס, תלמידו של ישו, מהתנ"ך כמו קבר נבי רובין הלא הוא ראובן המקראי וכן, ג'וב יוסף הלא הוא הבור אליו הושלך יוסף, כמו כן קדושים אסלאמיים שנספו בג'יהאד בתקופת הצלבנים כמו קבר שייח' עמר ומקאם שיהאב א-דין בנצרת ומסגד סידנא עלי בהרצליה, כמו כן אף קברי בני לוויה של הנביא מוחמד כשהחשוב בהם הוא עכאשה בין אל מיחסן, חברו של הנביא מוחמד הקבור במתחם נבי עכאשה יחד עם עוד קדושים מהתקופה האיובית בירושלים שנלחמו למען ירושלים בעזרת ג'יהאד, נבי דחי, אחד ממצביאו של מוחמד, תמים אל-דארי בבית גוברין שהיה גם מייסד היישוב המוסלמי באזור חברון וחבר של מוחמד ונבי סאלח ברמלה שהתגלה בפני מוחמד וצעק אליו "אללה וואכבר", כמו כן גם היה האיש שהעניש את תושבי מדאאן סאלח שבערב הסעודית שאם לא יתאסלמו העיר תיהרס והם ימותו וכך קרה.
בתי דין
לבתי הדין השרעיים בישראל יש היתר מטעם המדינה לדון בדיני המעמד האישי של אזרחים מוסלמים. מכאן שכל ענייני נישואין וגירושים של אזרחים מוסלמים בישראל נעשים על פי ההלכה המוסלמית.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
