תוכנית האמירויות הפלסטיניות

תוכנית האמירויות הפלסטיניות היא הצעה של המזרחן מרדכי קידר לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. עיקרי התוכנית הם הקמת שבע אמירויות–ערי מדינה, על בסיס נפות הרשות הפלסטינית, וסיפוח שטחי הכפר לישראל. המטרה המרכזית של התוכנית היא יצירת שלטון פלסטיני המבוסס על מבנה החברה הערבית, שיאפשר ביטחון ושגשוג לפלסטינים ולישראל^[1]^[2].

רקע, הנחות ורציונל

לפי קידר החברה הערבית היא חברה שבטית. לדבריו הנאמנות והשתייכות לשבט ולחמולה גדולה מההשתייכות הלאומית או הדתית. לדבריו, הדבר משתקף בהיעדר קשרי נישואין בין שבטים. לדבריו השבטים שואפים לשלטון עצמי. קידר גורס כי הצלחתן של מדינות בעלות תרבות שבטית, באה בהתאמה ללגיטימיות של השלטון. ושלטונות לגיטימיים יוצאים מתוך הרוב השבטי הקיים, פועל למענו, ולכן מקובל על הציבור. זאת בניגוד לצורות שלטון אחרות כמו דיקטטורות המיעוט על הרוב (כמו סוריה וירדן), או על אוסף מיעוטים^[3], או לחלופין – דמוקרטיה מתפוררת שלא מתאימה לחברות שבטיות. זאת לעומת מרבית מדינות והאמירויות במפרץ הפרסי, הנשלטות בידי חמולות, ולכן זוכות להצלחה, ביחס למדינות כושלות לדעתו, כמו אלג'יריה, תימן, לבנון, סודאן ומצרים. לטענתו ההבדל אינו מצוי במשאבי הטבע והעושר החומרי, כי לטענתו דובאי דלת-הנפט מוצלחת בהרבה ביחס לעיראק ולוב, שלהן עתודות נפט גדולות^[4].

המשטרים הלאהמקוטבים של מדינות מקוטבות יכולים להתקיים ביציבות רק כאשר הם מבוססים על איחוד העם סביב אויב משותף – ישראל. לכן, ככל שהשלטון פחות לגיטימי, פוחת הסיכוי לשלום עם ישראל. וגם אם לבסוף מתקיים שלום, הוא רק עם השליט או המשטר שלו, ולא עם העם, כך שיציבותו של השלום תלויה ביכולת המשטר לדכא את עמו. לפי קידר, החברה הפלסטינית גם היא חברה שבטית בעלת תודעה לאומית חלשה. החמולות, שלהן שמורה הנאמנות החזקה מכל, מנוכרות אחת לשנייה. קידר טוען שהדבר מתבטא בהיעדר קשרי נישואין. לדבריו בחברה הפלסטינית כמעט ואין נישואים בינעירוניים. לכן מדינה פלסטינית תהיה משוסעת, ובשל כך ה"דבק" שיחזיק אותה הוא התנגדות לישראל, ולכן תעודד טרור נגדה. לכן, מציע קידר לתת מקום למבנה החברתי השבטי בצורת השלטון. בעוד שלדעתו, בציבור הפלסטיני נתפסת הרשות הפלסטינית היא כלי ישראלי לדיכוי הפלסטינים "בלי בג"ץ ובלי בצלם". לכן שלטון זה אינו לגיטימי בעיניה הפלסטינים, אך באופן אירוני קיומו תלוי בסכסוך מתמיד עם ישראל, לצורך שימור אחידות לאומית מתוך תחושת נרדפות. לכן הרשות, לפי קידר, מתעקשת על ריבונות בירושלים, שהיא בירת ישראל, מימוש זכות השיבה, שתפגע דמוגרפית במדינת ישראל, וממשיכה לשלם למחבלים ולמשפחותיהם, כדי למנוע את סיום הסכסוך. כך, מדינה פלסטינית כמדינת לאום תהווה כר פורה לכאוס, כפי שקרה במדינות רבות באביב הערבי, ולא תוכל להתקיים לצד ישראל בשלום וביציבות.

התוכנית

תוקם פדרציה עצמאית שתהווה איחוד שמונה ערי מדינה, בדומה לאיחוד האמירויות הערביות^[4], על בסיס נפות הרשות הפלסטינית. באופן ספציפי, הוא מציין את חמולת אל-כרמי בטולכרם, החמולות מצרי, טוקאן ושכעה בשכם, החמולות ברגותי, טוויל ואבו עין ברמאללה, חמולת עריקאת ביריחו, החמולות ג'עברי, אבו סנינה, קוואסמה, נַתְשה ותמימי בחברון. את נפות ג'נין וקלקיליה הוא מקשר ל"שליטה מקומית" ואת רצועת עזה הוא מבקש לחלק לשש אמירויות^[5]. הרשות הפלסטינית תפורק ותוחלף בממשלה פדרטיבית של "איחוד האמירויות הפלסטיניות", ותחתיה, לכל אמירות תהיה חוקה וכלכלה ומערכת משפט אוטונומית. מדינת ישראל והעולם הערבי ידאגו לתיעוש ורווחת האמירויות ולפתרונות הנדסיים ולוגיסטיים. האינטרסים השלטוניים והיחסים עם ישראל ייקבעו על ידי השלטון המקומי בלבד, וכך גם הסכמי מים, חשמל וסחר.את הכפרים הפלסטיניים מציע קידר לספח לישראל ולאזרח אות תושביהם. לטענתו אלו מהווים "רק כ-10% מהפלסטינים" ולכן לא מהווים איום דמוגרפי. כמו כן אונר"א יפורק והפליטים הפלסטינים יועברו לטיפול נציבות האו"ם לפליטים. קידר טוען שעל פי המשפט הבין-לאומי לישראל זכות ריבונית מלאה על כל שטחי המנדט הבריטי, כי החלטה 181 מבחינה משפטית לא מומשה ופקעה. כמו כן הוא טוען שלתוכניתיו ביסוס משפטי בהסכמי סן רמו, התקפים מכוח סעיף 80 בפרק 12 של מגילת האומות המאוחדות.

ביקורת

שאול אריאלי התנגד לתוכנית כיוון שקידר רוצה להשאיר לישראל את מזרח ירושלים ולספח את בית לחם ואת "המרחב הכפרי" (שטחי הגדה שאינם חלק מהאמירויות), הוא בעצם רוצה לספח לישראל 2 מיליון פלסטינים^[6]. גם מוסי רז, ביקר את התוכנית וטען שאין בסיס לחלוקה לאמירויות כיוון שלמרות טענת קידר, הפלסטינים כן רואים בעצמם עם, וכן יש ביניהם קשרי נישואים המוכיחים זאת.