רקמה פלסטינית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רקמה פלסטינית (בערבית: التطريز الفلسطيني) היא עבודת יד של נשים פלסטיניות, שכוללת עיטורים שונים על-גבי אריג, באמצעות שזירת חוט צבעוני בתוך מחט או מכונת תפירה.[1]

הרקמה היא מלאכת יד המשתמשת במגוון רחב של מוטיבים בעלי אפקטים מיוחדים, ובסוגים רבים של חוטים כגון משי, כותנה, צמר וחוטי מתכת. כמו כן, ניתן להשתמש בסוגים שונים של אריגים לרקמה, אם כי ישנה העדפה לבדים שבהם ניתן לספור את החוטים שלהם כדי להקל על התהליך של איתור מקום התכים הנחוצים, כיוונם ומספרם. עבודת הרקמה הפלסטינית מצריכה דיוק מרבי ולכן היא אורכת זמן ממושך. תפקיד הרקמה הוא קישוט אריגים המשמשים בעיקר לאופנה, לעיטור סדינים, מפיות, תמונות, תיקים ועוד.[1]

היסטוריה

במחצית השנייה של המאה ה-19 בזמן השלטון של האימפריה העות'מאנית אימצו תושביה של פלשתינה את סגנון הלבוש הטורקי-עות'מאני, שכלל בגדים לא רקומים. כשנכבשה הארץ מידי האימפריה העות'מאנית ועברה לשלטון המנדט הבריטי, השטח שנותר תחת המנדט הבריטי כלל את שטחי מדינת ישראל, הגדה המערבית ורצועת עזה של היום ואז השתנו הדוגמאות ללבוש. עד לתקופת המנדט הבריטי נחלקו ערביי פלשתינה לשלוש קבוצות: עירוניים, כפריים ובדווים. רוב האוכלוסייה הייתה מוסלמית סונית ויש בה מיעוט שיעי ודרוזי בגליל. ניכרים הבדלים בולטים בין בגדי העירוניים והכפריים ובין בגדי הבדווים.[2] כמו כן ניכרים הבדלים בין האזורים. בתוך כל אזור ניתן להבחין בתלבושות הכפרים השונים, כל כפר וסגנונו. למעשה היו באותה עת כמה סגנונות לבוש, שהיו שונים זה מזה אך עם זאת היה להם הרבה מן המשותף. רקמה בחוטים צבעוניים מזהב ואף קישוט צבעוני באריג, היו בתקופות קדומות סמלי מעמד ושימשו ללבוש מלכות ואצולה.[3] מלאכת הרקמה נעשתה בידי אנשים מיומנים. במשך הדורות התרחבו אפשרויות ייצור החומרים והשגתם, השימוש בחוטים, באריגים צבעוניים ואף בחומרים יקרים יותר והתפשטה לשכבות רחבות יותר.[4] כך התפתחה לצידה של רקמת היוקרה רקמה עממית-מסורתית, אומנם מפוארת פחות אך בעלת יופי ייחודי משלה. רקמה עממית זו נעשתה בדרך כלל בידי נשים בביתן, הייתה להן לדרך התבטאות, השתקפות אומנותיהן, מסורותיהן וטעמן הכללי והאישי.[5] בעשור השני של המאה ה-21 האזורים המפורסמים ביותר ברקמה הפלסטינית הם רמאללה, חברון, עזה, יפו, ובאר שבע.[6]

העיצוב

העיצובים והעיטורים העתיקים שהשתמשו בהם לפני המנדט הבריטי מתאפיינים בנטייתם הברורה להפשטה, דרך צורותיהם הגאומטריות הפשוטות, עם קווים ישרים וזוויות חדות. בתקופת המנדט ומעבר לה, נכנסו אלמנטים ועיטורים חדשים, שעדיין הועברו בעיקר דרך כתבי עת ופרסומים זרים. רוב העיצובים החדשים מאופיינים בנטייתם לריאליזם דבר שהפך את תהליך רקימתם למסובך יותר, משום שהקווים בהם נוטים להתעגל ולהסתובב. בעשורים האחרונים חזרה תשומת הלב למודלים הישנים שכן הם מייצגים את אומנות הרקמה הפלסטינית האצילה בגלל חוסר או היעדר ההשפעות הזרות בהם.[1]

התשתית הבסיסית לטקסטיל ממלאת תפקיד חשוב בבניית העיצובים הישנים. האריגים מורכבים בצורה שבה שילובי החוטים האנכיים "שתי" עם האופקיים "ערב", כך שהם יוצרים מרובעים קטנים תכופים הנקראים עיניים. העיניים האלה היו מופיעות באופן ברור באריגים עתיקים, אולם באריגים המודרניים ובגלל הדיוק של החוטים המשמשים בייצורם, הדבר הפך קשה יותר לראות את העיניים בבירור. זו הייתה הבנייה הגאומטרית של האריג שמוביל את הנשים ועוזר להן לעבוד על ידי המעקב אחרי העיניים האופקיות או האנכיות או האלכסוניות וספירתן, הן יכלו לעשות את כל הקישוטים ההכרחיים על ידי ארגון שלושת הקווים בצורות ובדרכים שונות.[7]

דגמי הרקמה

המוטיבים והדגמים המעטרים את הרקמה הפלסטינית שואבים השראה מהטבע, מיופיו ומפרשנותו של האדם לכוחות הטבע. ניתן לחלקם לקבוצות הבאות:

  • ירח והכוכבים, ההרים וגלי הים - מטרתם לעודד את הכוחות החיוביים שבטבע כנגד הכוחות השליליים שבו. הכוכב, לרוב מתומן, דומה בצורתו לוורדה ולעיתים קרובות הזכיר לרוקמת הכפרית דגם צמחי. לעיתים הוא קרוי 'ירח' או 'ירח זר' או 'ירח בית לחם'. מבין כל המוטיבים המסמלים את גרמי השמים שהאדם סוגד להם, הוא אולי השכיח ביותר כמוטיב טקסטיל- קישוטי.[8]
  • עצים, פרחים, ענבים ורודים, ענפים וגבעולים - מייצגים אף הם את רעיון החיים, הצמיחה והשפע. כמעט ואין תלבושת רקומה ללא צמח, גבעול או ענף וכן פרחים בעיקר ורדים, עם עלים עגולים או מחודדים הנקראים 'עין הפרה' מעוצבים בטור או כשטיח. שימוש נרחב נעשה בדגמי עצי הדקלים, כפות תמרים ועצי ברוש. הברוש מסמלי עץ החיים, הוא מוטיב ברקמה מסורתית, ומופיע בעיצובים שונים.[9]
  • דגמי קמעות דמויי משולשים - מוטיב המשולש הוא היסוד הצורני הבסיסי העיקרי ברקמות מהסוג הישן, נפוצים כיחידים או בצמדים ולעיתים בשילוב עם עצי ברוש. לעיתים הדגם מכונה "בקבוק פוך". דגם שצורת המשולש עומדת במרכזו, מכונה לעיתים קרובות "חג'אב" קמיע.
מגוון של כריות רקומות בעיצובים שמקורם על פי הסדר הבא מימין לשמאל ומלמעלה למטה: עזה, רמאללה, רמלה, שכם, בית ג'אלה, בית לחם
  • דגמי המסגרת - כוללים דגמים מסורתיים גאומטריים, לרוב משולשים, קווים משוננים, "מסרק" ונוצות, הדגמים נרקמו סביב שטח רקום או מעליו.
  • דגמי סרטים" הוא הדגם המכונה "מפתח חברון" מעין סולם הבנוי ממשולשים כפולים. דגם אחר הבנוי בטור נקרא "ורד ועלוקה" ומיוחסות לו משמעויות מאגיות; אולי מפני שהוא מזכיר נחש עם קונוטציות של חיים ומוות, מחלות ורפואות. דגמי הסרט מהווים את הדגם העיקרי בכל המגוון הרחב של דגמי הרקמה הפלסטינית בארץ.
  • דגמים מרובעים ומעוינים - יש שהם מופיעים בטור אורכי או רוחבי בסרטי רצועות. המפורסמים שבהם נקראים "אוהלים", "אוהל הפחה", "נוצות", "ירח עם נוצות" ו"מסרקות".

\ בעבר רקמו הנשים דגמים גאומטריים, עולם החי והצומח (תרנגול, גמל, פרחים, ציפורים ופרות), סמלי יופי (טווס או פרש על סוס). במאה ה-21 נראים גם דגמים המצביעים על זיקה דתית, כגון פסוקים מן הקוראן או מן האמנות האסלאמית. סגנון הרקמה הפלסטינית מאופיין בסימטריה, הנוצרת מחזרה על דגמים וצבעים, הדגם מורכב בדרך-כלל מזוג מוטיבים זה מול זה, פסי הדוגמה נוצרים לרוב על ידי דגם החוזר על עצמו ישר ובמהופך לסירוגין. משולב בעיטור צמח מתפתל (הנקרא "ערבסקה").

הצבעים

לצבעים ישנה משמעות רבה משום שההתייחסות אליהם היא קלה מאוד והם נקלטים במבט ראשוני. הצבע האדום הוא אחד הצבעים הנפוצים ביותר ברקמה הפלסטינית, הצבע שהופק מצמח המדר היה הזול והזמין ביותר. הנשים התשמשו בו גם לצביעה ביתית.[10] הוא מסמל את צבע הדם של המחזור הנשי והוא נחשב לצבע מביא מזל ומגן. הנשים השתמשו בקשת של גוני אדום, החל מאדום- כתום וכלה בחום-ארגמן וסגול. רקמה אדומת גוון מסמלת אושר ושמחה, רקמה לעת אבל, להבדיל, עשויה בצבעי הכחול.[11] לצבע הכחול ייחסו תכונות מאגיות ואילו הצבע הירוק מסמל את גן עדן. שפע ועומס של רקמה הפגינו אושר.[12] לפעמים הנשים משתמשות בצבע סגול לרקום את רוב ורידי השמלה. כמו כן משתמשות בצבעים רבים אחרים עם הצבע האדום לקישוט הוורידים כמו: ורוד, סגול, כחול, ירוק, חום, שחור, ולבן. משתמשות ברובם בדרגותיהם השונות.[13] צבעים אלה נוספים בדרך כלל באופן ספונטני וללא תכנון מראש, דבר השובר את המונוטוניות המשעממת הנוצרת על ידי השימוש בצבע אחד ביצירת קישוטים תכופים ומתמשכים. הצבעים האלה מופיעים בסופו של דבר כמו נקודות קטנות הפזורות פה ושם ללא סדר מסוים, דבר אשר מגביר את יופיים של שטחי הרקמה השונים. הצבעים המשניים האלה גורמים לעיתים קרובות למקד את תשומת הלב באזורים מסוימים של הוורידים ואז היחידות הדקורטיביות מופיעות בצורות שונות מהצורות המקוריות שלהן או שאלמנטים ויחידות דקורטיביים בולטים, דבר שלא היה מופיע ללא השימוש בצבעים שונים.[1]

החומרים והכלים המשמשים

תלבושת מאזור רמאללה, מורכבת משמלה ומצנפת משי האדום

האריג

התלבושות הפלסטיניות עשויות ממגוון רב של אריגים, לרוב אריגי כותנה, פשתן, וצמר שנארגו בחלקם בפלשתינה וחלקם יובאו ממצרים, סוריה ואנגליה. לאריגים הייתה חשיבות גדולה עד כי לכל אריג ניתן שם מיוחד וכינוי לכל מרכיב בתלבושת. מינוח עשיר זה היווה שפת בגד משוכללת. רוב סוגי האריגים עד עצמאות המדינה היו מיוצרים באופן מקומי על ידי האורגים הידניים. המרכזים החשובים לאריגת בדים, שהיו מפוזרים בכל רחבי ארץ ישראל: עכו, חברון, רמאללה, בית ג'אלה, בית לחם, ירושלים, שכם, נצרת. הצמר נטווה והושאר לרוב בגווניו הטבעיים (לבן או חום) ויש שנצבע באדום או בכחול. האריגים נארגו בנול דוושה בידי אורגים מקצועיים.[14] רוב סוגי האריגים המשמשים ברקמה הם עבים ומתאפיינים ב"עיניהם" הרחבות כתוצאה מהשתלבות חוט ה"שתי" עם חוט ה"ערב", אריגים אלה מכונים אריגי האגוז. המפעלים ייצרו פיסות אריג שנקראות "שטוחים" שמספיקות לתפירת שמלה או דימאייה. ויחידת המדידה ה"זרוע" – אמה שהוא המרחק מהקצה של האצבע האמצעית עד לחלק העליון של הכתף באורך של כ-68 סנטימטר, משמשת כיחידה למדידת אורכו של הבד. שמלה צריכה בדרך כלל שש אמות.

בין הסוגים המפורסמים ביותר של האריגים ששמשו לצורך רקמה:

  1. האריג הנזירי
  2. האריג המג'דלאווי
  3. האריג ההרמזי
  4. האריג הח'ודארי
  5. האריג הקטיפתי

ההתקדמות הטכנולוגית מאמצע המאה ה-20 הביאה להקפאת תעשיית הטקסטיל המקומית, התחלת היבוא של אריגים מחו"ל, שרובם אינו מתאים לרקמה ביד אשר תלויה בספירת ה"עיניים" של הבד. בין הבולטים של הסוגים האלה של האריגים: טורקס, דיולן, סטרץ', תריביירה, תרג'אל בנוסף לקטיפה שנחשב אחד האריגים החשובים והמועדפים בכול האזורים. עדיין מספר קטן של אנשים מייצרים אריגים, בדרך הישנה, אריגים אלה דומים לאריג האגוז, ומספקים אותם לארגוני צדקה נשיים לשימוש בהם בייצור של צורות אמנות שונות הדומות לרקמה הישנה. על האריג שלא ניתן להשתמש בו לרקמה באגוז משתמשים בקנפא.[15]

החוטים

עד אמצע המאה ה-20 השתמשו ברקמה בשני סוגים של חוטי משי, הסוג הראשון עשוי מפקעות תולעי משי, ונקרא "אלסאדק" או "אלסדאק". אחד המאפיינים של חוט אלסדאק שצבעו לא משתנה מגורמי המים, השמש או הגורם של הזמן. השתמשו בו עם הסוגים הטובים ביותר של האריגים ובגדים לנסיבות מיוחדות. הסוג השני הוא משי צמחוני ונקרא "אלקזאב" או משי "קז". הוא משמש לרוב עם האריגים הפחות טובים מבחינת איכות, בבגדים של חיי היום יום.[16] חוטים אלה נמכרו בצורה של "שלאייל" והנפרד שלה "שלה" שהיא חבילה של חוטים באורך של כ-30 סנטימטר. נמכרת במה שנקרא "דרהם" שהוא יחידת משקל השווה ל-16 קיראט.

מאמצע המאה ה-20 ולאחר הקמת המדינה, החלו לייבא צורות אחרות של משי, במיוחד מצרפת. הוא מחולק לשני סוגים: משי "טובאב" ומשי "צינורות". המשי טובאב יותר עווה ממשי הצינורות, עטוף בצורה כדורית על גלילים קצרים מקרטון ומשקל המשי בטובה אחת 10 גרם ואורכו 78 מטרים.

בנוסף לחוטי הרקמה ממשי משתמשים גם בחוטי קנים כדי לקשט את הבגדים ואביזרי מלך. אלה הם חוטי משי המשובצים בחוטים של זהב או כסף. חוטים אלה נמכרים בקראט שהוא יחידת משקל השווה ל-1/5 גרם. במאה ה-21 החלו חוטים אלה להיעלם מהשווקים והוחלפו על ידי חוטי קנים זולים יחסית העשויים ממשי רגיל משובץ בחוטי אלומיניום. חוטים אלה נמצאים במגוון של צבעים כגון אדום, ירוק, סגול בנוסף לזהב וכסף.

המחטים

הכנענים השתמשו במחטים אשר היו עשויות מברונזה, בהווה המחטים מיובאים מחו"ל, מחט הרקמה הידנית מתאפיין על הבדים עם העיניים הברורות בראשה החד, המאפשר רקמה על הבדים העדינים בעלי החוטים הדקים.

אלטארה (الطاره)

היא שתי מסגרות מעץ עגולות, הקוטר של כל אחת מהן הוא 30 סנטימטר, אחד סגור על השני וניתן להרחיב אותם או לצמצם אותם בבורג מיוחד. נעשה שימוש בכלי הזה ברקמה בנול, או כדי לקבע את חוטי הקנים שכן האריג ממוקם בין שתי המסגרות הללו, כדי להקל על הנעתו שמאלה או ימינה באופן מעגלי במיוחד שרוב הקישוטים של הוורידים של הנול או הקנים מסתמכים על קווים מעגליים.

תכי הרקמה

התך מהווה את המרכיב העיקרי בתהליך הרקמה. התך הוא הפורמט שנוצר מפעולת נעיצת החוטים באריגים, פורמט זה חוזר על עצמו כדי לייצר את התמונה הסופית לעיטור האריג. ישנם סוגים שונים של תכים, התכים המפורסמים מביניהם:

  • תך הצלב או תך האיכרי: נקרא גם תך ה"צלב" או "המצולב" כי הוא מורכב משתי נעיצות של חוטים המצטלבות במרכז כדי ליצור דמוי צלב אלכסוני – נטוי. היה ונשאר עד היום התך הנפוץ ביותר מפני שרוב הרקמה העממית הייתה עשויה על אריג שחוטיו ניכרו לעין והיה אפשר לספור אותם בקלות. רקמת צלב חופשית (ללא ספירת חוטים) נעשתה בידי בדואיות על גבי אריג סאטן כותנה שחור. כשהשימוש באריגים תעשייתיים (סאטן כותנה, משי מלאכותי וקטיפתי) החל להיות נפוץ, אריגים אלו לא התאימו לספירת חוטים, החלו לרקום את רקמות הצלבים בעזרת אריג עזר "קנבס" שחובר לאריג ונפרם בתוך עבודת הרקמה.[17]
  • תך "שיבולת" או אידרת הדג: תך צלב כפול שורה, שימש לחיבור שולי אריגים ומילוי.
  • תך הליפוף: הוא מורכב מתפרים אופקיים רחבים צמודים, כך שהם יוצרים רצועה ארוכה רציפה שרוחבה בדרך כלל נע בין חצי סנטימטר לסנטימטר אחד.
  • תך מאוחז: טכניקת רקמה שבה מניחים על גב האריג חוט או פתיל ומחברים אותו באמצעות חוט עדין ודק ממנו.
  • תך סאטן: התכים מונחים צמודים זה לזה ומשווים לעיטור מראה של מלאות, משתמשים בתך זה גם לשם חיבור קצוות באופן דקורטיבי.
  • תך כרתי: תך מילוי או חיבור.
  • תך שרשרת: נועד ליצירת קו מתאר או למילוי.
  • תך גבעול: נועד לקווי מיתאר או למילוי.
  • תך שמיכה או תך לולאה: נועד למילוי צורות ולחיבור.
  • תך זיג זג: לחיבור, לסיום ולקישוט.[18]

אופן הפעולה

הנשים מתחילות בתהליך של עבודת הרקמה על ידי עשיית מסגרת, אחר כך ממלאות את השטחים בתוך המסגרת בתך מתאים, התך האיכרי הוא אחד התכים בשימוש הרב ביותר ברקמה פלסטינית, תך זה נקרא גם "אלתמשאייה". מסגרות הרקמה מכילות ליפוף או קו העובר באמצעם, בהתחלה רוקמות הנשים את הליפוף או את קו האמצע, אחר כך רוקמות את האלמנטים האחרים. היתרון של הרקמה המסורתית שהיא מורכבת ממסגרות מסודרות אחת ליד השנייה. ישנם דרכים מגוונות להוספת רוחב למסגרות אלה, דבר העוזר למלא את השטחים השונים שמתכננים לרקום בקלות. הנשים בשיטה של ספירת העיניים של האריג, כדי לקבוע את המספר ואת הכיוון של התכים הנחוצים לעיצובי הרקמה והצורות השונות.[1]

רקמה פלסטינית מודרנית

אמנות הרקמה היא חלק חשוב בחייה של האישה בכפר הפלסטיני. האישה הפלסטינית גדלה משחר ילדותה בעולם של רקמה, שהיא אמנות עממית. האישה ירשה והעבירה לבנותיה ולדורות הבאים אחריה. היא השתמשה בו כדי לקשט את גלימתה המסורתית, לסידור ביתה. סגנון הרקמה המסורתי נשמר שנים רבות והדגמים עברו בשמרנות מאם לבת. אצל הבדווים הדגמים השבטיים נשמרו בקפדנות. בעבר רקמו הנשים דגמים גאומטריים וצבעיהם תאמו את הגיל ואת המצב המשפחתי של בעלת השמלה. מגוון הדגמים היה מוגבל וקבוע וניתן היה להבחין לאיזה שבט שייכת כל רקמה. מסופר כי בשווקים הישנים, שבו הנשים מתקבצות מכל רחבי הארץ, היה ניתן להבחין לאיזה אזור כל אישה משתייכת במבט גרידא על שמלותיהן, שכן היחידות הדקורטיביות הן המחוון החשוב והמכריע של זהות הנשים והכפר שלהן. האישה הכירה את הציורים האלה היטב והיא יורשת את המידע הזה מאמה וסבתה, שכן היא התחילה ללמוד את אומנות הרקמה בגיל צעיר, ברגע שהיא יכלה לתפוס את המחט ונטעו בה מילדותה את הצורך להעביר את הציורים על הכפר שלה על גלימתה ושמלותיה.[19] כפי שהאישה הייתה כנה על העברת מורשת כפרה, היא הייתה יצירתית ביצירת שינויים ברקמה, לכן הציורים המסורתיים רכשו מטעמה הייחודי מבלי להתפשר על התשתית המרכזית בתצורה, אף על פי שהשינויים האלה היו פשוטים, אבל הם נתנו לשמלות אלגנטיות מחודשת שהאישה גאה בה.[20] אולם, בדור האחרון בעיקר מאז מלחמת ששת הימים החלו לחדור דגמים וצבעים חדשים, שהגיעו בהשפעת גורמים חיצוניים: ניידות בין כל האזורים, מגע עם החברה הישראלית וחברות אירופיות של דגמי הרקמה, סגנון הרקמה נפתח להשפעת העולם החיצוני. בעבר השתמשו במלאכת הרקמה כדי לקשט את השמלות החקלאיות והבדוויות השונות והאביזרים הנלווים להן, שהחשובים בהם: הכובעים והעריקייה והשטווה, כמו כן הסמרטוטים והצעיפים ולפעמים המכנסיים הפנימיים, קישטו ברקמה גם את הכריות והשמיכות וכיסויי מיטה, המפיות והבגדים השונים של הילדים וכמה תיקי יד ושקי טבק וסרבלים ומסגרות תמונות משפחתיות וקופסאות של משקפיים.[20]

כאשר התפתחה אמנות הרקמה, החלו הנשים לעטר בה דגמים מסוימים של שמלות מודרניות, סוודרים, צעיפים וקישוט כרטיסי ברכות לימי הולדת. או קישוט כלי להצבה על שולחנות תחת מאפרות או ספלים. רקמת הכריות עשירה וססגונית מהעבר, דגמי הפרחים והחיות הם לעיתים קרובות חיקוי של דגמים מודפסים על ציפוי הכריות שנקנו בשוק העירוני. כן מקובלת רקמת יריעות לקישוט קירות בתי האבן, אלו הן רקמות צבעוניות של פרחים וחיות, ובהן שזורים סהרונים ואף מוטיבים דתיים כגון כיפת הסלע, הכעבה, פסוקי קוראן ועוד.[10]

הנשים הפלסטיניות תרמו לשמירה על המורשת התרבותית העתיקה שלהן, שכן האיצו בתחילת שנות החמישים ולאחר קום המדינה, את הקמת הקואופרטיבים, המייצרים ומשווקים רקמות. היום הרקמה הפלסטינית מהווה משאב כלכלי מרכזי או משני לאישה הפלסטינית לאור המחסור בהזדמנויות העבודה מחוץ לבית.[1]

אמניות סיבים פלסטיניות

בין האמניות הפלסטיניות יש המערבות רקמות שונות בתוך יצירותיהן. בותיינה מילחם[21]רוקמת בשילוב צביעה ונעיצת סיכות על בדים בגדים או על מצע אחר. האמנית הודא ג'מאל מצירת[22] רקמות פלסטיניות בתוך יצירותיה.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 גבארין, גלאל אלמסרי, אלמוטרזאת אלפלסטינייה, ג'מעיית אנעאש אלאסרה, אלבירה, 2009, עמ' 6-14
  2. ^ סבאח א-סייד עזאזי, סוואר מן תראת' אל-קריה אל-פלסטינייה, דאר אל-כרמל ללנשר, 1994. עמ'11-12
  3. ^ Rozika Parker, The Subversive Stitch, Embroidery and the Making of (the Feminine,(London:the Women's Press.1984 P.23-28
  4. ^ Ross,H.C, The Art of Arabian Costume,Switzerland.1981
  5. ^ Laila El-Khalidi, Art of Palestinian Embroidery. 2001
  6. ^ Weir, Sheilagh ,Embroidery from Palestine. British Museum Press.2006
  7. ^ Ohms, M, Ethnic Embroidery, London: 1989
  8. ^ זיוה עמיר, ערבסק, גבעתיים: מסדה פרס, 1983
  9. ^ סלום, ח'מיס ג'ורג'ית, עראיס אל-ארץ' אלמוקדסה', ירושלים, 1990, עמ' 120-121
  10. ^ 10.0 10.1 קופיטמן, מאיה, הרקמה הבדווית בנגב, מרכז לימודי ג'ו אלון, קיבוץ להב.1983
  11. ^ כנענה, שריף, אלמלאבס אלשעביה' אלפלסטיניה',ג'מעית אנעאש אל-אוסרה, אל-בירה.1982, עמ' 49-52
  12. ^ חסון רחל, תלבושות פלשתינאיות של צבעים ורקמה, המוזיאון לאמנות האסלאם, ירושלים.1997, עמ' 11-12
  13. ^ (1979):Stillman,Yedida Kalfon,Kalestinian Costume and Jewelry,London
  14. ^ Ross,H.C, The Art of Arabian Costume,Switzerland.19
  15. ^ ד"ר נצר ת'ריא, אלנסיג' אלמוטרז פי אלעצר אלעות'מאני, עאלם אלקתאב, 2000
  16. ^ קפלן,א',י', אפיונים לאומנות עממית במלכות היד של הנשים הבדוויות בתל-מלחתא: רשימות בנושא הבדווים, מדרשת שדה בוקר, 1984
  17. ^ Saca,Iman, Embroidering identities,A Century Of Palestinian Clothing,The Oriental Institute Museum of The University Of Chicago,USA,2006,P. 15-19
  18. ^ Rajab,J,S, Palestinian Costume,London And New York,1985.P 84-85
  19. ^ Abu Omar,Abed Al-Samih, Traditional Palestinian Embroidery and Jewelry ,Jerusalem .1987
  20. ^ 20.0 20.1 רקמה בדואית בת ימינו בנגב, מרכז לימודי אזורי ע"ש ג'ו אלון, ליד קיבוץ להב, המוזיאון לתרבות הבדואים, חורף 1991
  21. ^ ימית שמעון, דיזנגוף פינת אבו מלחם, באתר בלוג בית העיר, ‏15/2/2012
  22. ^ ריטה מנדס-פלור, הציפור הכלואה שרה, באתר אסימון, ‏17.1.2008
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33320786רקמה פלסטינית

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=רקמה_פלסטינית&oldid=1994882"