שבטי קייס וימן
המונח שבטי קַיְיס (قيس) ויַמַן (يمن) מגדירים פיצול היסטורי ומסורתי בין שתי קבוצות חמולות בלבנט בכלל ובארץ ישראל בפרט. ראשיתו של הפיצול בנדודי העמים שליוו את הכיבוש הערבי של ארץ ישראל במאה ה-7 וסופו הרשמי בצו של האימפריה העות'מאנית משנת 1856. עם זאת, הפיצול ממשיך לתת את אותותיו גם במאה ה-20 וביישובים ערביים רבים ניתן להבחין עד היום בשכונות נפרדות לחמולות בני קייס וחמולות בני ימן. השיוך של חמולה מסוימת לאחד משני השבטים מבוסס על מסורת ועל פולקלור יותר מאשר על עובדות היסטוריות, אך הוא משפיע באופן עמוק על תודעת הנאמנות השבטית שהיא מעל שיקולי אידאולוגיה ותפיסה דתית וכן על מנהגים, מסורות, פריטי לבוש וכדומה. הפיצול חוצה את כל החלוקות האחרות בציבור הערבי וקיים בקרב ערבים נוצרים, מוסלמים ודרוזים. לא פעם הגיע הפיצול לכדי שפיכות דמים בין שתי הקבוצות.
היסטוריה
מקורו של שבט ימן מדרום חצי האי ערב, באזור תימן. שם נוסף הוא בני-כַּלבּ, על שם האב-המייסד של השבט.
שבט קייס (הנקרא כך לפי האב המייסד שלו) הוא השבט ה"צפוני", ומקורו נתון בסימן שאלה. יש תאוריות לפיהן בני השבט נדדו כבר טרום התקופה המוסלמית ממסופוטמיה לכיוון סוריה, לבנון וארץ ישראל ולפיכך בני הדרום הם שבט פולש. מאידך, קיימת סברה שגם מקורו של שבט קייס הוא בחצי האי ערב, לפי טענה זו נדדו שני השבטים יחד, אך שבט ימן החזק השתלט על שטחים בדרום הארץ הנושבת, בעוד שבט קייס החלש יותר נאלץ להמשיך ולנדוד צפונה. החוקר הראשון שחקר את הנושא היה יוליוס ולהאוזן.
העדויות הראשונות לתפקודם של השבטים כסיעות יריבות מגיע מתקופת שלטון בית אומיה, בעיקר בתקופת מועאויה הראשון ומרואן הראשון. כל שבט תמך בח'ליף אחר או בשליט מקומי אחר והם קיימו מאבקי כוח ומלחמות בלתי פוסקות אלו באלו. היריבות המשיכה גם בין שתי קבוצות לוחמים, אחת מכל שבט, שהגיעו מסוריה לכיבוש אל-אנדלוס (דרום ספרד).
הפילוג בין שתי הקבוצות נמשך לאורך השנים, כאשר גלי מהגרים ערבים חדשים לתחומי הארץ כורתים בריתות עם אחת משתי הקבוצות ומשמרים על ידי כך את המבנה השבטי. ההשתייכות השבטית הגדירה עמדות פוליטיות ועמדה ביסוד סכסוכים ומחלוקות שגררו עימותי דמים ואף גרמו לפיצול מקומות יישוב.
בשנת 1711 התחולל קרב עין-דארה בין דרוזים משני השבטים שישבו בהר הלבנון. בקרב (המכונה בפי הדרוזים הימנים "טבח") גברו הדרוזים הקייסים על הדרוזים הימנים והכריחו אותם לנדוד אל אזור החורן הצחיח ("הר הדרוזים"). הדבר הביא בהדרגה לדלדול האוכלוסייה הדרוזית באזור דרום הר-הלבנון.
במהלך הלחימה בארץ ישראל הוקמה מצודה בכפר ראס כרכר שנשמרה עד היום.
גם לאחר שהוצא, במסגרת הטנזימאט, ב-1856 צו שלטוני המחייב את ערביי האזור לחדול ממלחמות בין-שבטיות בין יישובים ובתוכם, נותרו סימנים מובהקים למחלוקת. אחד מהם הוא היריבות המרה בין המג'ליסיון והמעארדיון ("החוסיינים והנשאשיבים") בעת התגבשות המפלגות הלאומיות הערביות בשנות ה-30 של המאה ה-20[1].
דוגמאות לחלוקה שבטית של המשפחות העיקריות בין ערביי ארץ ישראל
יצחק בן צבי מביא בספרו "ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני" מספר דוגמאות לחלוקה השבטית בארץ ישראל כפי שהשתקפה במקורות מהמאה ה-18 והמאה ה-19:
- שבט זידאן ממנו בא דאהר אל-עומר, שליט הגליל השתייך לבני קייס
- אנשי בית לחם, מוסלמים ונוצרים כאחד השתייכו לבני ימן והניפו דגל לבן
- אנשי חברון השתייכו לבני קייס ודגלם היה אדום
- בבית נטיף וצרעה שלט שבט קייס
- אנשי אבו גוש ודורא מהשתייכו לבני ימן
- ירושלים נחלקה בין משפחת חוסייני הימנית למשפחת נשאשיבי ומשפחת ח'אלידי הקייסים
- שכם נחלקה בין חמולת טוקאן הקייסית וחמולת עבד אל-האדי וחמולת ג'ראר הימניות
הקונסול הבריטי באמצע המאה ה-19, ג'יימס פין, מספר בספרו שניתן להבדיל בין הגברים הקייסים והימנים על פי צניפיהם: לקייסים יש פסים של אדום כהה וצהוב, ואילו לימנים יש פסים של ורוד על לבן. לדבריו, הם נבדלים גם בהגייה הערבית. בין שאר ההבדלים, הקייסים הוגים קו"ף כמו גימ"ל, כהגיית הבדואים.[2]
לקריאה נוספת
- יעקב שמעוני, ערביי ארץ ישראל, תל אביב, תש"ז עמודים 16 - 17
- מיכאל אסף, תולדות השלטון הערבי בארץ ישראל כרך א', הוצאת דבר, תל אביב, תרצ"ה עמודים 231 - 241
- יצחק בן צבי, ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני (כתבים ה'), יד יצחק בן צבי, תשכ"ח, עמודים 62 - 63
- דב עירון, בית אמיה בתוך: חוה לצרוס-יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, מודן, עמודים 132 - 135, 146
קישורים חיצוניים
- המסלמים בספרד באתר Middle East Modern History
- קלוד קאהן - אסלאם באתר Middle East Modern History
- החברה השבטית הבדווית באתר "אופק עולמי"
- אורי שטנדל, הדרוזים (ליד הערה 89), מתוך: ערביי ישראל: בין פטיש לסדן
הערות שוליים
- ^ יעקב שמעוני, ערביי ארץ ישראל, תל אביב, תש"ז עמוד 283
- ^ ג'יימס פין, עתות סופה, עמ' 138.
