פלסטינים נוצרים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פלסטינים נוצרים הם נוצרים בני הלאום הפלסטיני השייכים לאחת ממספר עדות נוצריות, כולל: הכנסייה המזרחית האורתודוקסית, הכנסיות האוריינטליות האורתודוקסיות, הכנסייה הקתולית (כולל זרמים מזרחיים ומערביים), אנגליקניזם, לותרניות, ענפים שונים של הפרוטסטנטיות ואחרים. ברנרד סבלה (Sabella) מאוניברסיטת בית לחם מעריך כי 6% מהאוכלוסייה הפלסטינית ברחבי העולם היא נוצרית, וכי 56% מהם חיים מחוץ לרשות הפלסטינית, ובכלל זה פליטים פלסטינים.[1] גם בניב המקומי של הערבית הפלסטינית וגם בערבית קלאסית או ערבית תקנית מודרנית, נוצרי נקרא "נַסְרַאנִי" (نصراني; מהמילה הערבית לנצרת) או "מַסִיחִי" (مسيحي; נגזרת של המילה הערבית "מַסִיחְ", שפירושה משיח).

ישנם גם נוצרים פלסטינים רבים שהם צאצאים של פליטים פלסטינים מהתקופה שלאחר 1948, שברחו למדינות בעלות רוב נוצרי ויצרו קהילות נוצריות גדולות בפזורה.[2][3] בהגדרה הרחבה יותר של נוצרים פלסטינים, שכוללת את הפליטים הפלסטינים, הפזורה, ואנשים ממוצא פלסטיני נוצרי מלא או חלקי – הנוצרים הפלסטינים מהווים כ-6%-7% מכלל האוכלוסייה הפלסטינית בעולם. נוצרים פלסטינים חיים בעיקר במדינות ערביות המקיפות את פלסטין ההיסטורית וברחבי העולם, במיוחד באירופה וביבשת אמריקה, כולל קהילה גדולה בארצות הברית ובצ'ילה, שהקהילה הפלסטינית שבה נחשבת לגדולה ביותר מחוץ לעולם הערבי.[4]

דמוגרפיה

1922

הכיתות הנוצריות במפקד האוכלוסין של ארץ ישראל ב-1922

במפקד האוכלוסין של 1922 תועדו כ-73,000 פלסטינים נוצרים: 46% נוצרים אורתודוקסים, 40% קתולים (20% קתולים לטינים ו-20% קתולים מזרחיים).

במפקד זוהו למעלה מ-200 יישובים עם אוכלוסייה נוצרית.[5] מספר התושבים הנוצרים לפי עֵדוֹת עבור כל ארץ ישראל המנדטורית היה: יוונים-אורתודוקסים 33,369, מרונים 2,382, אורתודוקסים סורים 813, קתולים לטינים 14,245, הכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית 11,191, סורים-קתולים 323, הכנסייה האפוסטולית הארמנית 2,939, ארמנים קתולים 271, הכנסייה הקופטית 297, הכנסייה החבשית 85, אנגליקנים 4,553, הכנסייה הפרסביטריאנית 361, הפרוטסטנטים 826, הכנסייה הלותרנית 437, קהילת הטמפלרים 724, אחרים 208.[5]

במאה ה-21

ב-2009, על פי ההערכות, היו בשטחים הפלסטיניים כ-50,000 נוצרים, בעיקר בגדה המערבית, וכ-3,000 ברצועת עזה.[6] מתוך כלל האוכלוסייה הנוצרית המונה 154,000 בישראל, כ-80% מוגדרים כערבים, אף שרבים מהם מזהים את עצמם כפלסטינים.[7][6][8] רוב הנוצרים הפלסטינים (56%) חיים בפזורה הפלסטינית.[9] כ-50% מהנוצרים הפלסטינים שייכים לכנסייה היוונית-אורתודוקסית בירושלים, אחת מ-15 הכנסיות של האורתודוקסיה המזרחית. ישנם גם מרונים, מלכיטים, יעקוביטים, כלדים, קתולים לטיניים, קתולים סורים, קופטים אורתודוקסים, קופטים קתולים, ארמנים אורתודוקסים קתולים ארמנים, קווייקרים, מתודיסטים, פרסביטריאנים, אנגליקנים, אוונגליסטים לותרנים, פנטקוסטלים ואחרים.

הפטריארך תיאופילוס השלישי הוא מנהיג הכנסייה היוונית-אורתודוקסית בירושלים מאז 2005.[10] הוא החליף את אירינאוס הראשון (שהיה בתפקיד משנת 2001), שהודח על ידי הסינוד של הכנסייה לאחר קדנציה רווית מחלוקת ושערוריות, לאחר שמכר רכוש פלסטיני ליהודים אורתודוקסים ישראלים.[11] ממשלת ישראל סירבה בתחילה להכיר במינויו של תיאופילוס,[12] אך לבסוף העניקה לו הכרה, בדצמבר 2007, למרות מאבק משפטי מצד קודמו אירנאיוס נגד המינוי.[13] הארכיבישוף תיאודוסיוס עטאללה-חנא מהכפר סבסטיה הוא איש הדת הפלסטיני בעל הדרגה הגבוהה ביותר בפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים.

הבישוף האנגליקני בירושלים הוא סוהיל דוואני, שהחליף את הבישוף רִיַא֫ח אבו אל-עַ֫סַל ב-2007. הבישוף אבו אל-עסל אירח את מרדכי ואנונו לאחר ששוחרר בכנסיית סנט ג'ורג' בירושלים[14] הבישוף ד"ר מוניבּ יונאן הוא נשיא הפדרציה הלותרנית העולמית והבישוף של הכנסייה הלותרנית האוונגליסטית בירדן ובארץ הקודש (ELCJHL).

היסטוריה

רקע והיסטוריה מוקדמת

הקהילות הנוצריות הראשונות בפרובינקיה יודיאה היו של יהודים-נוצרים דוברי ארמית, ורומאים ויוונים דוברי לטינית ויוונית קוינה, שהיו בחלקם צאצאים של מתיישבים קודמים של האזורים, כמו סורים-פיניקים, ארמים, יוונים, פרסים וערבים-נבטים.[15] 

בניגוד לקבוצות אחרות של נוצרים מזרחיים כמו הנסטוריאנים והאשורים, רובם המכריע של הנוצרים הפלסטינים נכנסו לתחום השיפוט הכנסייתי של הפטריארכיה האקומנית של קונסטנטינופול (שתהיה חלק מהכנסייה המזרחית-אורתודוקסית לאחר פילוג הכנסייה הנוצרית) והקיסרים הרומיים של האימפריה הביזנטית לאחר ועידת כלקדון בשנת 451 לספירה, והיו ידועים על ידי הנוצרים הסורים האחרים בתור מלכיתים (חסידי המלך).[16] המלקיטים עברו התייוונות רבה במאות הבאות, ונטשו את השפות הארמיות המערביות המובהקות שלהם לטובת היוונית. עד המאה ה-7, ירושלים וארץ ישראל הביזנטית הפכו למוקד התרבות היוונית במזרח.[16]

זמן קצר לאחר הכיבוש הערבי של ארץ ישראל, החלו המלכיתים לנטוש את היוונית לטובת הערבית, כחלק מהתהליך הערביזציה, שהפך אותם לחלק מקבוצת הערבים הנוצרים בלבנט.[16]

העובדה שהפלסטינים הנוצרים רואים עצמם כערבים באופן לאומי משקפת גם את העובדה, שנכון לתחילת המאה ה-20, הם חלקו רבים מאותם מנהגים כמו שכניהם המוסלמים. במובנים מסוימים, זה היה תוצאה של אימוץ על ידי הנוצרים של מה שהיו בעצם מנהגים איסלמיים, שרבים מהם נגזרו מהשריעה. במקרים אחרים, המנהגים המשותפים גם למוסלמים וגם לנוצרים לא נבעו מהאמונה הדתית, אלא היו תוצאה של תהליך של סינקרטיזציה, לפיו מה שהיו במקור מנהגים פגאניים, הוגדרו מאוחר יותר כנוצריים ולאחר מכן אומצו על ידי המוסלמים. זה היה בולט במיוחד בעובדה שהמוסלמים והנוצרים של ארץ ישראל חלקו רבים מאותם ימי חג, לכבוד אותם קדושים, גם אם הם התייחסו אליהם בשמות שונים. לדוגמה מבני מקאם שהוקדשו לגאורגיוס ה"קדוש", למשל, הפכו למקדשים המכבדים את אליהו – אל-חַ֫'דִ֗ר, שילוב של אליהו הנביא והדמות המיתולוגית של אל-ח'ד֗ר, בן האלמוות. בנוסף לכך, מוסלמים רבים ראו בכנסיות נוצריות מקומיות מקומות קדושים. כך, למשל, נשים מוסלמיות שהתקשו להרות עשויות היו לנסוע לבית לחם כדי להתפלל לילד לפני אם אותו האיש.[17] זה אפילו לא היה נדיר שמוסלמי הטביל את ילדו בכנסייה נוצרית, בשם ח'ד֗ר.[18] דוגמה נוספת לקשר בין המסורות של הנוצרים והמוסלמים בארץ ישראל הן חגיגות עממיות "מואסם" (או מוסם), חלקם מקומיות וחלקם רבות משתתפים, בעיקר חגיגות בתקופת האביב. החגיגות הגדולות והמפורסמות ביותר היו: חגיגות נבי מוסא במתחם נבי מוסא במדבר יהודה. חגיגות נבי רובין, וחגיגות נבי צלאח שנערכו במקאם נבי צאלח ליד המסגד הלבן ברמלה.[19] חגיגות אלו בתקופת האביב נקבעו לפי מועד חג הפסחא הנוצרי.[20]

היסטוריה מודרנית

הקטגוריה 'נוצרי ערבי פלסטיני' קיבלה ממד פוליטי במאה ה-19, כאשר העניין הבינלאומי בארץ הקודש גדל והתפתחו בה מוסדות זרים. האליטה העירונית החלה לקדם את בנייתה של חברה אזרחית ערבית רב-דתית מודרנית. כאשר הבריטים קיבלו מחבר הלאומים מנדט לנהל את ארץ ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה, נכבדים בריטים רבים בלונדון הופתעו לגלות כל כך הרבה מנהיגים נוצרים בתנועות הפוליטיות הערביות הפלסטיניות. שלטונות המנדט הבריטי התקשו להבין את מחויבותם של הנוצרים הפלסטינים לתנועה הלאומית הפלסטינית.[21]

העיתון "פלסטין", שהיה בבעלות פלסטינית נוצרית, נוסד בשנת 1911 בעיר יפו, ומתואר לעיתים קרובות כאחד העיתונים המשפיעים ביותר באותה תקופה, וכנראה המבקר החריף והעקבי ביותר של התנועה הציונית. הוא עזר לעצב את הזהות והלאומיות הפלסטינית ונסגר מספר פעמים על ידי השלטונות העות'מאניים והבריטיים, רוב הזמן עקב תלונות של ציונים.[22]

הנכבה הותירה את הקהילות הערביות הנוצריות הרב-עדתיות בחוסר סדר, ומשימתן המיידית הייתה לסייע לאלפי הפליטים חסרי הבית. אבל היא גם זרעה את הזרעים לפיתוח תאולוגיית השחרור בקרב נוצרים ערבים פלסטינים.[23] הייתה מדיניות דיפרנציאלית של גירוש. הקלה רבה יותר הוחלה על הנוצרים בגליל, שם הגירוש פגע בעיקר במוסלמים: בתרשיחא, דיר אל-קאסי וסבלאן, נוצרים הורשו להישאר בזמן שהמוסלמים גורשו. באיקרית ובירעם הורה צה"ל לנוצרים להתפנות לזמן קצר, הוראה שהפכה לבסוף לגירוש לצמיתות. לפעמים בכפר מעורב דרוזי-נוצרי כמו ראמה, רק הנוצרים גורשו בתחילה לכיוון לבנון, אך הודות להתערבותם של הדרוזים המקומיים, הם הורשו לחזור. דמויות נוצריות חשובות הורשו לפעמים לחזור, בתנאי שיעזרו לישראל בקרב קהילותיהם. הארכיבישוף ג'ורג' חכים, עם מאות רבות של נוצרים, הורשה להיכנס מחדש על רקע הבעת נכונות למערכה נגד הקומוניסטים בישראל ובקרב הקהילה.[24]

לאחר מלחמת 1948, האוכלוסייה הנוצרית בגדה המערבית, שהייתה בשליטה ירדנית, פחתה מעט, בעיקר בגלל בעיות כלכליות. זה מנוגד לתהליך שהתרחש בישראל שבו נוצרים עזבו בהמוניהם במהלך ולאחר מלחמת 1948. נוצרים היו 21% מהאוכלוסייה הערבית בישראל ב-1950, ונכון ל-2013 הם רק 9% מקבוצה זו. מגמות אלה הואצו לאחר מלחמת 1967 בעקבות השתלטות ישראל על הגדה המערבית ועל עזה.[25]

ברשות הפלסטינית (משנת 1994)

נוצרים בתוך הרשות הפלסטינית היוו בערך אחד מכל שבעים וחמישה תושבים.[26] בשנת 2009 דיווחה רויטרס כי 47,000–50,000 נוצרים נותרו בגדה המערבית, כאשר כ-17,000 הם מקהילות קתוליות שונות והשאר הם מהכנסייה האורתודוקסית וזרמים מזרחיים אחרים.[6] גם בבית לחם וגם בנצרת, שבעבר היו נוצריות ברובן, יש כיום רוב מוסלמי. כשלושה רבעים מכלל הנוצרים בבית לחם חיים מחוץ לאזור בעיקר באירופה ואמריקה, ויותר נוצרים ירושלמים חיים בסידני שבאוסטרליה מאשר בירושלים. הנוצרים מהווים, נכון ל-2009, 2.5% מאוכלוסיית ירושלים. אלה שנותרו כוללים כמה שנולדו בעיר העתיקה כאשר הנוצרים שם היוו רוב.[27]

במכתב משנת 2007 של חבר הקונגרס הנרי הייד לנשיא ג'ורג' ווקר בוש, הייד הצהיר כי "הקהילה הנוצרית נמחצת במשבר עקב הסכסוך הישראלי-פלסטיני המר" וכי הרחבת ההתנחלויות היהודיות בגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, "גורמת נזק בלתי הפיך לקהילה הנוצרית המתדלדלת".[28][29]

בנובמבר 2009, ברלנטי עזאם, סטודנטית נוצרייה פלסטינית מעזה, גורשה מבית לחם ולא הורשתה להמשיך בלימודיה. נותרו לה חודשיים לסיום התואר. ברלנטי עזאם סיפרה כי הצבא הישראלי אזק אותה, כיסה את עיניה והשאיר אותה מחכה שעות במחסום בדרכה חזרה מראיון עבודה ברמאללה. היא תיארה את התקרית כ"מפחידה" וטענה שפקיד ישראלי התייחס אליה כפושעת ומנע ממנה להשיג השכלה משום שהיא נוצרייה פלסטינית מעזה.[30]

ביולי 2014, במהלך מבצע צוק איתן נערכה בחיפה הפגנה נוצרית ערבית-ישראלית במחאה נגד הקיצוניות המוסלמית במזרח התיכון (בעניין עליית המדינה האסלאמית) ובתמיכה בישראל ובצה"ל.[31]

ערבים נוצרים הם אחת הקבוצות המשכילות ביותר בישראל.[32][33] סטטיסטית, לערבים הנוצרים בישראל יש את שיעורי ההשכלה הגבוהים ביותר מבין כל הקהילות הדתיות. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2010, 63% מהערבים הנוצרים הישראלים היו בוגרי מכללה או בעלי תואר שני, השיעור הגבוה ביותר מבין כל הדתות והקבוצות האתניות-דתיות.[34] למרות העובדה שהנוצרים הערבים מייצגים רק 2.1% מכלל אוכלוסיית ישראל, בשנת 2014 הם היוו 17.0% מתלמידי האוניברסיטאות במדינה, ו-14.4% מתלמידי המכללות שלה.[35] יש יותר נוצרים שהשיגו תואר ראשון או תארים אקדמיים גבוהים יותר מאשר האוכלוסייה החציונית בישראל. כמו כן, לערבים נוצרים יש את אחד משיעורי ההצלחה הגבוהים ביותר בבחינות הבגרות (73.9%), בשנת 2017,[36] הן בהשוואה למוסלמים ולדרוזים והן בהשוואה לכלל התלמידים במערכת החינוך היהודית. נוצרים ערבים היו גם החלוץ מבחינת הזכאות להשכלה גבוהה, והם השיגו תואר ראשון ותואר אקדמי יותר מהאוכלוסייה החציונית בישראל.[36] בתי ספר נוצרים בישראל פתחו במחאה בשנת 2015, בתחילת שנת הלימודים, על קיצוצים בתקציבי החינוך שלהם.[37] בשנת 2013 כיסתה ישראל 65% מתקציב בתי הספר הנוצרים הפלסטינים בישראל, נתון שירד באותה שנה ל-34%. נוצרים אומרים שהם קיבלו כעת שליש ממה שמקבלים בתי ספר יהודיים, עם מחסור של 53 מיליון דולר.[38]

שיעור הסטודנטים הלומדים בתחום הרפואה היה גבוה יותר גם בקרב הסטודנטים הערבים הנוצרים, בהשוואה לכלל הסטודנטים ממגזרים אחרים. אחוז הנשים הנוצריות הערביות שהן סטודנטיות להשכלה גבוה יותר מבמגזרים אחרים.[39]

בספטמבר 2014 חתם שר הפנים של ישראל על צו לפיו המיעוט בישראל שמגדיר את עצמו כ'נוצרי ארמי' יוכל להירשם כארמי ולא כערבי בתעודת הזהות.[40]

סוגיות פוליטיות ודתיות

ראשי הערים של רמאללה, ביר זית, בית לחם, א-זבאבדה, ג'יפנה, עין עריכ, עאבוד, טייבה, בית ג'אלא ובית סאחור הם נוצרים.[41] מושל טובאס, מרואן טובסי, הוא נוצרי. הנציג הפלסטיני לשעבר בארצות הברית, עפיף סאפייה, הוא נוצרי,[42] וכך גם שגריר הרשות הפלסטינית בצרפת, הינד חורי.[43] בנבחרת הפלסטינית בכדורגל נשים יש רוב של בנות מוסלמיות, אבל הקפטן, הַ֫נִי תַ'לְגִ֫'יה, היא נוצרייה מבית לחם. רבים מהפקידים הפלסטינים הבכירים כגון שרים, יועצים, שגרירים, קונסוליות, ראשי נציגויות, מנהיגי פתח ואחרים הם נוצרים. חלק מהנוצרים היו מהחלקים האמידים של החברה הפלסטינית שעזבו את הארץ במהלך מלחמת 1948. במערב ירושלים, למעלה מ-50% מהפלסטינים הנוצרים איבדו את בתיהם לישראלים, לפי ההיסטוריון סאמי הדאווי.[44]

מוסלמים מומרים לנצרות

למרות שהיא מונה רק כמה מאות, קיימת קהילה של מוסלמים שהתנצרו. הם אינם מרוכזים בעיר מסוימת ושייכים לרוב לקהילות אוונגליסטיות. בשל העובדה שההמרה הרשמית מאסלאם לנצרות אינה חוקית בהתאם לחוק השריעה האסלאמי ברשות הפלסטינית, האנשים הללו נוטים לשמור על פרופיל נמוך.[45]

מרכז סביל לתאולוגיה

סביל - המרכז האקומני לתאולוגיית שחרור הוא ארגון נוצרי לא ממשלתי שבסיסו בירושלים; שנוסד ב-1989 כפועל יוצא של כנס בנושא "תאולוגיית השחרור הפלסטינית".[46] לפי אתר האינטרנט שלה, סַבִּ֫יל היא "תנועה אקומנית עממית של תאולוגיית שחרור בקרב נוצרים פלסטינים. בהשראת חייו ומשנתו של אותו האיש, תאולוגיית שחרור זו מבקשת להעמיק את אמונתם של נוצרים פלסטינים, לקדם אחדות ביניהם ולהוביל אותם לעשייה למען הצדק והשלום. סַבִּיל שואפת לפתח רוחניות המבוססת על אהבה, צדק, שלום, אי-אלימות, שחרור ופיוס עבור הקהילות הלאומיות והאמוניות השונות. המילה הערבית "סַבִּיל" פירושה 'דרך' וגם 'ערוץ' או 'מעיין' של מים מעניקי חיים."[47]

הקרן האקומנית הנוצרית של ארץ הקודש

הקרן האקומנית הנוצרית של ארץ הקודש (HCEF) נוסדה בשנת 1999 על ידי קבוצה אקומנית של נוצרים אמריקאים כדי לשמר את הנוכחות הנוצרית בארץ הקודש. המטרה המוצהרת של HCEF היא לנסות להמשיך את נוכחותם ורווחתם של נוצרים ערבים בארץ הקודש ולפתח את קשרי הסולידריות בינם לבין נוצרים במקומות אחרים. HCEF מציע סיוע חומרי לנוצרים פלסטינים ולכנסיות באזור. HCEF דוגל בסולידריות מצד נוצרים מערביים עם נוצרים בארץ הקודש.[48][49][50]

נוצרים בעזה

ברצועת עזה יש כ-1,300 נוצרים ומספרם יורד בהתמדה.[51] הקהילה הנוצרית של עזה מתגוררת בעיקר בתוך העיר, במיוחד באזורים הסמוכים לשלוש הכנסיות המרכזיות: כנסיית סנט פורפיריוס, הקהילה הקתולית של המשפחה ה"קדושה" ברחוב זיתון והכנסייה הבפטיסטית בעזה, בנוסף לקפלה אנגליקנית באל-אהלי אל-ערבי – בית החולים הערבי האוונגליסטי. סנט פורפיריוס היא כנסייה אורתודוקסית שראשיתה במאה ה-12. הכנסייה הבפטיסטית בעזה היא הכנסייה האוונגליסטית היחידה בעיר; הוא שוכן קרוב למועצה המחוקקת (בניין הפרלמנט). נוצרים בעזה מקיימים את דתם באופן חופשי. הם גם יכולים לקיים את כל החגים הדתיים בהתאם ללוחות השנה הנוצריים הנהוגים בכנסיות שלהם.[52]

אלו שביניהם העובדים כעובדי מדינה בממשלה ובמגזר הפרטי מקבלים חופש רשמי במהלך השבוע של חג המולד, שחלקם מקדישים לתפילה משותפת בכנסיות. נוצרים רשאים להשיג כל עבודה, בנוסף לכך יש להם מלוא הזכויות והחובות כעמיתיהם המוסלמים, בהתאם להכרזת העצמאות הפלסטינית, המשטר וכל המערכות הממשלתיות בשטחים. יתרה מכך, מושבים הוקצו לאזרחים נוצרים במועצה המחוקקת הפלסטינית, בהתאם לשיטת מכסות המקצה על סמך נוכחות נוצרית משמעותית.

מפקד אוכלוסין גילה כי 40 אחוז מהקהילה הנוצרית עבדו במגזרי הרפואה, החינוך, ההנדסה והמשפטים. בנוסף, הכנסיות בעזה ידועות בשירותי הסעד והחינוך שהן מציעות, ואזרחים מוסלמים משתתפים בשירותים אלו. אזרחים פלסטינים בכללם נהנים משירותים אלה. בית הספר לפטריארכיה הלטינית, למשל, מציע הקלות בצורת תרופות ושירותים חברתיים וחינוכיים. בית הספר מציע שירותים כבר קרוב ל-150 שנה.

בשנת 1974, הרעיון להקים בית ספר חדש הוצע על ידי האב ג'ליל עוואד, כומר קהילה לשעבר בעזה שזיהה את הצורך להרחיב את בית הספר לפטריארכיה הלטינית ולבנות מתחם חדש. בשנת 2011 למדו בבית הספר למשפחה ה"קדוש"ה 1,250 תלמידים, ואל בית הספר היסודי הקתולי, שהוא הרחבה של בית הספר לפטריארכיה הלטינית, ממשיכים להירשם מספר הולך וגדל של תלמידים צעירים. בית הספר היסודי הוקם לפני כ-20 שנה. מלבד חינוך, שירותים אחרים מוצעים למוסלמים ונוצרים כאחד ללא אפליה. השירותים כוללים קבוצות נשים, קבוצות סטודנטים וקבוצות נוער, כמו אלו המוצעות בכנסייה הבפטיסטית בימי חול. נכון לשנת 2013, רק 113 מתוך 968 תלמידי בתי ספר נוצריים אלה היו למעשה נוצרים.[53]

באוקטובר 2007, רמי עיאד, המנהל הבפטיסטי של 'חנות הספרים למורה', חנות הספרים הנוצרית היחידה ברצועת עזה, נרצח בפיגוע בחנות הספרים שלו לאחר שקיבל איומי מוות מקיצונים מוסלמים.[54][55][56] בפברואר 2008, חבורה של 14 חמושים פרצה למשרדי ימק"א בעזה ופוצצו את הספרייה במקום.[57]

מדינת ישראל מטילה הגבלות תנועה על הנוצרים בעזה,[58] בעיקר בתקופת חגי המולד והפסחא שבהם רבים מהם מבקשים לצאת לגדה המערבית או לירדן לביקורי משפחות או לעלייה לרגל לאתרים נוצרים.[59] בשנים 2019–2021 ישראל אסרה עליהם לחלוטין לצאת מהרצועה, כמו על שאר אוכלוסיית עזה.[60]

הגירה נוצרית

בנוסף להגירה למדינות שכנות, כמו לבנון וירדן, נוצרים פלסטינים רבים היגרו למדינות באמריקה הלטינית (בעיקר ארגנטינה וצ'ילה), וכן לאוסטרליה, לארצות הברית ולקנדה. הרשות הפלסטינית לא מצליחה לשמור נתונים מדויקים.[6] אחוז הנוצרים באוכלוסייה ירד גם בגלל העובדה ששיעור הילודה של פלסטינים מוסלמים הוא לרוב גבוה בהרבה משל הנוצרים.[61][62]

הסיבות לעזיבה הנוצרית ההמונית נתונות לוויכוח חריף, והועלו אפשרויות שונות.[26] רבים מהנוצרים הפלסטינים בפזורה הם אלה שברחו או גורשו במהלך מלחמת 1948 וצאצאיהם.[9] לאחר דיון בין יוסף וייץ ומשה שרת, אישר בן-גוריון פרויקט להעברת הקהילות הנוצריות בגליל לארגנטינה, אך ההצעה נכשלה מול התנגדות נוצרית.[63][64][65] רויטרס דיווחה כי אלה שהיגרו בשנים שחלפו מאז מלחמת 1948 עזבו במרדף אחר רמת חיים טובה יותר.[6]

ה-BBC האשים גם את הירידה הכלכלית ברשות הפלסטינית וכן את הלחץ מהסכסוך הישראלי-פלסטיני בעזיבה ההמונית.[62] דו"ח על תושבי בית לחם קבע שהן נוצרים והן מוסלמים רצו לעזוב, אך לנוצרים היו קשרים טובים יותר עם אנשים בחו"ל ורמות השכלה גבוהות יותר.[66] הוותיקן והכנסייה הקתולית האשימו את הכיבוש הישראלי ואת הסכסוך בארץ הקודש ביציאה הנוצרית מארץ הקודש ומהמזרח התיכון בכלל.[67]

העיתון הישראלי "ג'רוזלם פוסט" קבע כי: "התכווצות הקהילה הנוצרית הפלסטינית בארץ הקודש באה כתוצאה ישירה מהסטנדרטים הכלכליים שלה כמעמד בינוני", וכי הלחץ המוסלמי לא שיחק תפקיד מרכזי על פי התושבים הנוצרים עצמם. הוא דיווח כי לנוצרים יש תדמית ציבורית של אליטיזם ושל פריבילגיות מעמדיות כמו גם של אי-אלימות ושל אורח חיים פתוח, מה שמותיר אותם פגיעים יותר לפושעים מאשר מוסלמים. חנא סניורה, פעיל זכויות אדם נוצרי פלסטיני בולט, ייחס הטרדה נגד נוצרים ל"קבוצות קטנות" של "חוליגנים" ולא לממשלות חמאס ופתח.[26] ברומן האחרון של הסופר הנוצרי הפלסטיני אמיל חביבי יש דמות שמאשרת כי:

"אין הבדל בין נוצרים למוסלמים: כולנו פלסטינים במצוקה שלנו".[68]

על פי כתבה בעיתון "אינדפנדנט", אלפי פלסטינים נוצרים "היגרו לאמריקה הלטינית בשנות ה-20, כאשר ארץ ישראל המנדטורית נפגעה מבצורת ומשפל כלכלי חמור".[69]

בצ'ילה שוכנת הקהילה הנוצרית הפלסטינית הגדולה בעולם מחוץ ללבנט. לא פחות מ-350,000 נוצרים פלסטינים מתגוררים בצ'ילה, רובם הגיעו מבית ג'אלה, בית לחם ובית סחור. כמו כן, באל סלוודור, הונדורס, ברזיל, קולומביה, ארגנטינה, ונצואלה ומדינות אחרות באמריקה הלטינית יש קהילות נוצריות פלסטיניות משמעותיות, שחלקן היגרו לפני כמעט מאה שנה בתקופה העות'מאנית בארץ ישראל. במהלך מבצע צוק איתן ב-2014, נוצרים פלסטינים בצ'ילה הפגינו נגד ההפצצה הישראלית של אזרחים בעזה. הם קיוו להניע את הממשלה לשנות את יחסיה עם ישראל. הפגנות משמעותיות נערכו גם בברזיל ובארגנטינה.[70]

בסקר שנערך ב-2006 בקרב נוצרים בבית לחם על ידי המרכז הפלסטיני למחקר ודיאלוג תרבותי, 90% דיווחו שיש להם חברים מוסלמים, 73% הסכימו שהרשות הפלסטינית מתייחסת בכבוד למורשת הנוצרית בעיר, ו-78% ייחסו את היציאה המתמשכת של נוצרים מבית לחם לכיבוש הישראלי ולהגבלות נסיעה על האזור.[71] דניאל רוסינג, איש הקשר הראשי של משרד הדתות הישראלי לנוצרים בשנות ה-70 וה-80, הצהיר כי מצבם בעזה החמיר מאוד לאחר בחירת חמאס. הוא גם הצהיר כי הרשות הפלסטינית, שסומכת על תמיכה כספית מהנוצרים במערב, מתייחסת למיעוט בהגינות. הוא האשים את המחסום הישראלי בגדה המערבית כבעיה העיקרית של הנוצרים.[26]

הדו"ח של מחלקת המדינה של ארצות הברית לשנת 2006 על חופש דת, ביקר הן את ישראל על הגבלותיה על נסיעות לאתרים קדושים לנוצרים, והן את הרשות הפלסטינית על כישלונה לפעול להפסקת פעולות אנטי-נוצריות. עוד דווח כי ישראל נותנת יחס מועדף בשירותים אזרחיים בסיסיים ליהודים והרשות עושה זאת למוסלמים. הדו"ח קבע כי בדרך כלל, אזרחים מוסלמים ונוצרים רגילים נהנים מיחסים טובים ביניהם בניגוד ליחסי היהודים והערבים ה"מתוחים".[61] דיווח של BBC משנת 2005 תיאר גם הוא את יחסי המוסלמים והנוצרים כ"שלווים".[62]

האגודה הערבית לזכויות אדם, ארגון חוץ-ממשלתי ערבי בישראל, הצהירה כי הרשויות הישראליות מנעו מנוצרים פלסטינים בישראל גישה למקומות קדושים, מנעו תיקונים הדרושים לשימור אתרים קדושים היסטוריים, וביצעו התקפות פיזיות על מנהיגים דתיים.[72]

גורמים רבים – כגון עקירה פנימית של פלסטינים במלחמות, הקמת שלושה מחנות פליטים צמודים זה לזה לעקורים, הגירת מוסלמים מחברון, מכשולים לפיתוח תחת הכיבוש הצבאי הישראלי שמחרים אדמות, ומערכת משפט רפויה ומושחתת תחת הרשות הפלסטינית שלעיתים קרובות אינה מסוגלת לאכוף חוקים – תרמו כולם להגירה הנוצרית, שמתרחשת בקביעות מאז תקופת המנדט הבריטי. הארגון קיירוס פלסטין – ארגון נוצרי עצמאי, שהוקם כדי לעזור לתקשר לעולם הנוצרי את מצב הנוצרים בישראל – שלח מכתב ל"וול סטריט ג'ורנל" כדי להסביר ש"במקרה של בית לחם, למשל, זו למעשה הבנייה המשתוללת של התנחלויות ישראליות, החנק שנכפה על ידי חומת ההפרדה והחרמת אדמות פלסטיניות על ידי ממשלת ישראל שגרמו לנוצרים רבים לעזוב"... "נכון לעכשיו, רק 13 אחוז מהאדמה באזור בית לחם נותרה לתושביה הפלסטינים".[73]

רדיפות

פיירבטיסטה פיצבאלה, דובר משמורת ארץ הקודש ונציג קתולי בכיר לאזור, הצהיר כי חוסר מעש של המשטרה הישראלית ותרבות חינוכית המעודדת ילדים יהודים להתייחס לנוצרים ב"בוז" הפכו את החיים ל"בלתי נסבלים" יותר ויותר עבור נוצרים רבים. ההצהרה של פיצבאלה הגיעה לאחר שקיצונים תומכי מתנחלים הציתו את דלת מנזר השתקנים בלטרון וריססו על הקירות כתובות גרפיטי אנטי-נוצריות.[74] התקרית באה בעקבות סדרה של מעשי הצתה והשחתה, בשנת 2012, כוונו למקומות פולחן נוצריים, כולל מנזר המצלבה בירושלים, שבו הוטחו על קירותיו סיסמאות כמו "מוות לנוצרים" וכתובות נאצה פוגעניות.[75] לפי מאמר בעיתון "דיילי טלגרף", מנהיגים נוצרים חשים שהנושא החשוב ביותר שישראל לא הצליחה לטפל בו הוא הנוהג של כמה בתי ספר יהודים חרדיים ללמד ילדים שחובה דתית להתעלל בכל אדם במסדרים ה"קדוש"ים שהם נתקלים בו בציבור, כך שיהודים חרדים, כולל ילדים בני שמונה, יורקים על אנשי הדת על בסיס יומי.[76]

גם ארמנים בירושלים, שזוהו כנוצרים פלסטינים, הותקפו וקיבלו איומים מצד קיצונים יהודים וארכיבישוף ארמני אחד הוכה והצלב בן מאות השנים שלו נשבר.[77] בספטמבר 2009, שני אנשי דת נוצרים ארמנים גורשו לאחר קטטה שפרצה עם קיצוני יהודי על יריקה על חפצים נוצריים קדושים.[78]

בפברואר 2009, קבוצה של פעילים נוצרים בגדה המערבית כתבה מכתב פתוח וביקשה מהאפיפיור בנדיקטוס ה-16 לדחות את נסיעתו המתוכננת לישראל אלא אם כן הממשלה תשנה את יחסה.[79] הם הדגישו את שיפור הגישה למקומות פולחן והפסקת המיסוי על נכסי כנסייה כדאגות מרכזיות.[79] האפיפיור החל את ביקורו בן חמישה ימים בישראל וברשות הפלסטינית ביום ראשון, 10 במאי, בתכנון להביע תמיכה בנוצרים באזור.[6] בתגובה להצהרות הפומביות הפלסטיניות, דובר משרד החוץ הישראלי, יגאל פלמור, מתח ביקורת על הקיטוב הפוליטי של ביקור האפיפיור, והעיר כי "[זה] ישרת את מטרת השלום הרבה יותר טוב אם הביקור הזה ייחשב למה שהוא, עלייה לרגל, ביקור למען השלום והאחדות".[80]

ביוני 2015 הוצתה כנסיית הלחם והדגים ונזק רב נגרם למקום.[81]

בספטמבר 2017, כנסיית סטפנוס ה"קדוש" שבמנזר בית ג'מאל הושחתה.[82]

בדצמבר 2021, הפטריארך של ירושלים ו-13 הכנסיות המרכזיות בעיר פרסמו הצהרה משותפת, שבה דרשו מהרשויות בישראל לפעול נגד התנכלויות יומיומיות ופשעי שנאה נגד נוצרים. לאחר שמאז 2012 התרחשו אינספור תקריות של תקיפה פיזית ומילולית נגד כמרים ואנשי ממסד דתי אחרים, והתקפות על כנסיות נוצריות.[83]

נוצרים פלסטינים בולטים

קדושים

נזירים

  • קוסמוס ממיומה
  • דורותאוס מעזה
  • תיאודור הירדן
  • סבאס המקודש
  • תיאופנס המסומן
  • זוסימאס מפלסטין

אנשי דת

פוליטיקאים

עיתונאים

  • עיסא אל-עיסא – מייסד העיתון פלסטין ביפו, בשנת 1909
  • יוסף אל-עיסא – בן דודו של עיסא שייסד גם את עיתון פילסטין בשנת 1909, הקים גם את העיתון "אליף בא" בדמשק, סוריה
  • רַגַ'א אל-עיסא – בנו של עיסא, שנכנס לתפקיד מנהל העיתון לאחר מות אביו, היה גם היו"ר הראשון של אגודת העיתונאים הירדן בעמאן, ירדן ב-1956
  • דאוד אל-עיסא – אחיינו של עיסא שהיה גם בתפקיד המנהל של העיתון, הקים את עיתון "אל-בילאד" בירושלים ב-1956 והפך לחבר באגודת העיתונאים הירדן ב-1976
  • שירין אבו עאקלה – עיתונאית אל-ג'זירה שנהרגה במהלך סיקור פעולת צה"ל בג'נין.

אנשי תרבות

  • אדוארד סעיד – תאורטיקן ספרותי פלסטיני, מבקר תרבות, פעיל פוליטי
  • רוזמרי סעיד זחלאן – היסטוריון וסופר
  • ג'ורג' אנטוניוס – מייסד ההיסטוריה הלאומית הערבית המודרנית
  • ח'ליל ביידס – מלומד, מחנך, מתרגם וסופר בתקופת הרנסאנס התרבותי של הנהדה
  • ח'ליל א-סכאכיני – מחנך, מלומד, משורר ולאומן ערבי בתקופת הרנסאנס התרבותי של הנהדה
  • תאופיק כנעאן – רופא, חוקר המורשת העממית הפלסטינית
  • מאי זיאדה – משורר, מסאי ומתרגם בתקופת הרנסאנס התרבותי של הנהדה
  • רג'א שחאדה – עורך דין וסופר
  • ג'ורג' סאליבה – פרופסור למדע ערבית ואסלאמי במחלקה ללימודי המזרח התיכון, דרום אסיה ואפריקה, אוניברסיטת קולומביה, ניו יורק, ארצות הברית
  • ראמי ג'ורג' ח'ורי – עיתונאי ועורך
  • ריי חנניה – עיתונאי פלסטיני-אמריקאי ידוע גם בזכות הסטנדאפ שלו[86]
  • ג'וזף מסעד (جوزيف مسعد) – פרופסור חבר לפוליטיקה ערבית מודרנית והיסטוריה אינטלקטואלית במחלקה ללימודי המזרח התיכון, דרום אסיה ואפריקה באוניברסיטת קולומביה
  • אנטון שמאס – מסאי, כותב ספרות ושירה ומתרגם
  • קארל סבאג – סופר, עיתונאי ומפיק טלוויזיה פלסטיני-בריטי
  • סולימאן מנסור – צייר פלסטיני בולט
  • סברי ג'ריס – סופר ועורך דין
  • כמאל בולאטה – אמן וסופר, בולאטה הוא מחברם של מספר מחקרים על אמנות פלסטינית בפרט, "אמנות פלסטינית" (Saqi 2009) ובין "יציאות: ציורים מאת חני זורוב (כלב שחור 2012)".
  • סטיב סבלה – אמן

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פלסטינים נוצרים בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Bernard Sabella. "Palestinian Christians: Challenges and Hopes". Bethlehem University. אורכב מ-המקור ב-15 באפריל 2010. נבדק ב-25 באפריל 2004. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ Chronicles – Volume 26. Rockford Institute. 2002. p. 7.
  3. ^ The Palestinian Diaspora, p. 43, Helena Lindholm Schulz, 2005
  4. ^ "Palestinians in Chile Constitute the Largest Population Outside of the Arab World". Latin Post. 14 באוגוסט 2014. נבדק ב-8 בדצמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ 5.0 5.1 J. B. Barron, ed. (1923). Palestine: Report and General Abstracts of the Census of 1922. Government of Palestine. Tables XII–XVI.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 "FACTBOX – Christians in Israel, West Bank and Gaza". Reuters. 10 במאי 2009. נבדק ב-11 בינואר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  7. ^ "Opinion: They're Palestinians, not 'Israeli Arabs'". Los Angeles Times. 27 במרץ 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ "Arab Israeli Village Celebrates Chechnya Roots". The Forward.
  9. ^ 9.0 9.1 Sabella, Bernard (12 בפברואר 2003). "Palestinian Christians: Challenges and Hopes". Al-Bushra. אורכב מ-המקור ב-15 באפריל 2010. נבדק ב-11 בינואר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ ארנון רגולר, הפטריארך היווני החדש: "אנחנו לא סוכנות נדל"ן", באתר הארץ, 26 בנובמבר 2005
  11. ^ לילי גלילי, הכנסייה היוונית-אורתודוקסית פתחה בהליך לבחירת מחליף לאירינאוס "על בסיס חוק ירדני", באתר הארץ, 7 ביולי 2005
    ארנון רגולר וג'קי חורי, בכירים בכנסייה היוונית: הפטריארך הוא אישיות בלתי רצויה, באתר הארץ, 6 במאי 2005
    דני רובינשטיין, עוזר לשעבר של אירינאוס: מכר הנכסים ליהודים כדי להוכיח שאינו אוהד אש"ף, באתר הארץ, 1 במאי 2005
  12. ^ לילי גלילי, הפטריארך תיאופילוס: ישראל אינה מכירה בי מסיבות פוליטיות ואישיות, באתר הארץ, 11 ביולי 2006
  13. ^ איי.פי, הממשלה הכירה בפטריאך היווני אורתודוקסי, באתר הארץ, 16 בדצמבר 2007
  14. ^ יוסי מלמן, השב"כ חקר גם את הבישוף המארח את ואנונו, באתר הארץ, 30 במאי 2004
  15. ^ Theissen, G (1978). Sociology of early Palestinian Christianity. Fortress Press. p. 1. ISBN 978-0-8006-1330-3.
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 Thomas, D. R. (2001). Syrian Christians under Islam: The First Thousand Years. BRILL. pp. 16–18. ISBN 978-90-04-12055-6.
  17. ^ Freas, Erik (2016). Muslim-Christian Relations in Late Ottoman Palestine, Where Nationalism and Religion Intersect. New York: Palgrave Macmillan. pp. 70–71. ISBN 978-1-137-57041-3.
  18. ^ Lance D.Laird,'Boundaries and Baraka: Christians, Muslims, and a Palestinian Saint,' in Margaret Cormack (ed.), Muslims and Others in Sacred Space, Oxford University Press, 2013 pp. 40–73, p. 61.
  19. ^ חג נבי צאלח ברמלה, הארץ, 19 באפריל 1931
    זאב וילנאי, חגיגת נבי סאלח ברמלה, דבר, 16 באפריל 1936
    חגיגת נבי צאלח בנוכחות הנציב העליון ופקידים בריטיים, דבר, 23 באפריל 1933
  20. ^ יהושע בן-אריה וישראל ברטל (עורכי הכרך), ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שמיני: שלהי התקופה העות'מאנית, חלק ב, עאדל מנאע, 3. התפתחות זהותה התרבותית של החברה הערבית בארץ-ישראל, עמ' 180-178.
  21. ^ Laura Robson, Colonialism and Christianity in Mandate Palestine, University of Texas Press, 2011 p. 159
  22. ^ Rashid Khalidi (9 January 2006). The Iron Cage: The Story of the Palestinian Struggle for Statehood. Beacon Press. מסת"ב 9780807003084. Retrieved 25 January 2016. rashid khalidi the iron cage.
  23. ^ Nur Masalha, Lisa Isherwood, Theologies of Liberation in Palestine-Israel: Indigenous, Contextual, and Postcolonial Perspectives, The Lutterworth Press, 2014 pp. 21–22
  24. ^ הבישוף הערבי חכים חזר לחיפה, הבוקר, 20 בפברואר 1949
    הבישוף חכים חזר מבירות לחיפה, דבר, 20 בפברואר 1949
    על הפרק - ישוחררו העצורים, הקומוניסטים הערבים!, קול העם, 16 במרץ 1949
  25. ^ Laura Robson, Colonialism and Christianity in Mandate Palestine, p. 162
  26. ^ 26.0 26.1 26.2 26.3 Derfner, Larry (7 במאי 2009). "Persecuted Christians?". The Jerusalem Post. נבדק ב-10 במאי 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  27. ^ 27.0 27.1 Jonathan Adelman and Agota Kuperman (24 במאי 2006). "The Christian Exodus from the Middle East" (PDF). Foundation for the Defense of Democracies. אורכב מ-המקור (PDF) ב-24 במאי 2006. נבדק ב-17 באוגוסט 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ Shelah, Ofer (29 במאי 2006). "Jesus and the Separation Fence". Ynet. נבדק ב-7 במאי 2007. {{cite news}}: (עזרה)
  29. ^ Robert Novak (25 במאי 2006). "Plea for Palestinian Christians". The Washington Post. אורכב מ-המקור ב-7 באפריל 2007. נבדק ב-7 במאי 2007. {{cite news}}: (עזרה) Reprinted at 'Churches for Middle East'.
  30. ^ Flower, Kevin (9 בדצמבר 2009). "Israel court: Deported Palestinian student can't return". CNN . {{cite news}}: (עזרה)
  31. ^ TLV1 (21 בינואר 2016). "Israeli-Arab Christians take to the streets of Haifa for an unusual protest". TLV1 RADIO. אורכב מ-המקור ב-9 באוקטובר 2014. נבדק ב-21 בינואר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  32. ^ "Christians in Israel: A minority within a minority". נבדק ב-4 במאי 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ "Israel's Christian Awakening". The Wall Street Journal. נבדק ב-27 בדצמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  34. ^ "المسيحيون العرب يتفوقون على يهود إسرائيل في التعليم". Bokra. נבדק ב-28 בדצמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  35. ^ "וואלה! חדשות". וואלה! חדשות.
  36. ^ 36.0 36.1 אמיר אלון, נוצרים בישראל: מובילים בשיעור קבלת תעודת בגרות, באתר ynet, 24 בדצמבר 2017
  37. ^ אתר למנויים בלבד דניאל מונטרסקו ומוסה אבו רמדאן, האיוולת והטרגדיה שבקיצוץ התמיכה בבתי הספר הכנסייתיים, באתר TheMarker‏, 6 באוקטובר 2015
    חסן שעלאן, מצוינות בשביתה: הצצה לבתי הספר הכנסייתיים, באתר ynet, 18 בספטמבר 2015
  38. ^ 'Israel's Palestinian schools strike in support of Christians,' Ma'an News Agency 7 September 2015.
  39. ^ עמרי מניב, המגזר הערבי נוצרי הכי מצליח במערכת החינוך, באתר nrg‏, 25 בדצמבר 2011
  40. ^ מהא נקיב, פלסטינים ונוצרים? הכנסת רוצה לקרוא לכם "ארמים", באתר "שיחה מקומית", 18 בפברואר 2017
  41. ^ סמאח סלאימה, ראש העיר בית לחם: "הזכירו לנו שאין שמחה כל עוד יש כיבוש", באתר "שיחה מקומית", 23 בדצמבר 2021
  42. ^ עקיבא אלדר, האופסימיסט ממזרח ירושלים, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2007
  43. ^ מנחם קליין, כך הפכה ה"נורמליזציה" למילה המתועבת בלקסיקון הפלסטיני, באתר "שיחה מקומית", 22 בספטמבר 2018
  44. ^ Wagner, Don (12 במרץ 2002). "Palestinian Christians: An Historic Community at Risk?". Al-Bushra. אורכב מ-המקור ב-11 בינואר 2014. נבדק ב-11 בינואר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  45. ^ Miller, Duane Alexander (באפריל 2014). "Freedom of Religion in Israel-Palestine: may Muslims become Christians, and do Christians have the freedom to welcome such converts?". St Francis Magazine. 10 (1): 17–24. נבדק ב-16 בדצמבר 2014. {{cite journal}}: (עזרה)
  46. ^ "About Sabeel". אורכב מ-המקור ב-20 בספטמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  47. ^ "sabeel.org". אורכב מ-המקור ב-5 במאי 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  48. ^ "Holy Land Christian Ecumenical Foundation". Charity Navigator. נבדק ב-21 בינואר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  49. ^ "Holy Land Christian Ecumenical Foundation (HCEF)". נבדק ב-21 בינואר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  50. ^ "Holy Land Christian Ecumenical Foundation Volunteer Opportunities". Volunteer Match. נבדק ב-21 בינואר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  51. ^ BST, Ruth Gledhill Mon 11 Aug 2014 13:21. "Gaza\'s tiny Christian community under siege". www.christiantoday.com.
  52. ^ "Christians in Gaza: An Integral Part of Society". Asharq al-Awsat. 20 באוקטובר 2007. אורכב מ-המקור ב-20 באוגוסט 2010. נבדק ב-2011-01-10. {{cite web}}: (עזרה)
  53. ^ "Holy Family School in Gaza is growing". Latin Patriarchate of Jerusalem. אורכב מ-המקור ב-10 בפברואר 2016. נבדק ב-21 בינואר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  54. ^ "Gaza Christians Observe Somber Christmas after Murder". 25 בדצמבר 2007. נבדק ב-21 בינואר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  55. ^ Rizq, Philip (15 באוקטובר 2007). "The murder of Rami Ayyad". Palestine Chronicle. {{cite web}}: (עזרה)
  56. ^ קתרין אורמסטד, רצח בחנות הספרים, באתר הארץ, 4 בנובמבר 2007
  57. ^ סוכנות הידיעות הצרפתית, עוד התקפה על נוצרים בעזה: חמושים פוצצו ספרייה, באתר הארץ, 14 בפברואר 2008
  58. ^ אתר למנויים בלבד מאמר המערכת, היתרי היציאה לתושבי עזה הנוצרים — מופת לבנאליות הביורוקרטיה של הכיבוש, באתר הארץ, 16 בדצמבר 2019
  59. ^ אתר למנויים בלבד ג'קי חורי, ישראל מטילה הגבלת גיל שתמנע ממאות נוצרים מעזה להיכנס לארץ בחג הפסחא, באתר הארץ, 27 במרץ 2018
    אתר למנויים בלבד ג'קי חורי, כאלף נוצרים מעזה ביקשו לחגוג את חג המולד בגדה. ישראל התירה למאה לצאת לירדן, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2019
    אתר למנויים בלבד ג'קי חורי, מאות נוצרים מעזה ביקשו לחגוג את הפסחא בירושלים, ישראל אישרה ל-200 לנסוע לירדן, באתר הארץ, 16 באפריל 2019
  60. ^ מוחמד זאנון, עזה, לראשונה מזה שנתיים, חלק מהנוצרים העזתים קיבל אישורי יציאה, באתר "שיחה מקומית", 21 בדצמבר 2021
  61. ^ 61.0 61.1 International Religious Freedom Report 2006: Israel and the Occupied Territories. United States State Department. Accessed 10 May 2009.
  62. ^ 62.0 62.1 62.2 "Guide: Christians in the Middle East". BBC. 15 בדצמבר 2005. נבדק ב-6 במאי 2007. {{cite news}}: (עזרה)
  63. ^ Ali Abunimah, One Country: A Bold Proposal to End the Israeli-Palestinian Impasse, Metropolitan Books 2006 p. 97.
  64. ^ Elaine C. Hagopian, ' Palestinian Refugee: Victims of Zionist Ideology,' in Maurine and Robert Tobin (ds.), How Long O Lord?: Christian, Jewish, and Muslim Voices from the Ground and Visions of the Future in Israel/Palestine, Cowley Publications 2003 pp. 29–50, 36–37.
  65. ^ Masalha, Nur (1996). An Israeli Plan to Transfer Galilee's Christians to South America: Yosef Weitz and "Operation Yohanan," 1949–53. Centre for Middle Eastern and Islamic Studies, University of Durham.
  66. ^ Sharp, Heather (22 בדצמבר 2005). "Bethlehem's Christians cling to hope". BBC News. נבדק ב-17 באוגוסט 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  67. ^ "Israeli-Palestinian conflict blamed for Christian exodus". The Jerusalem Post. נבדק ב-21 בינואר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  68. ^ Habibi, Emile (2006). Saraya, the Ogre's Daughter: A Palestinian Fairy Tale. Ibis Editions. p. 169.
  69. ^ Matthew Kalman in Beit Jala (12 באפריל 2011). "The ravaged palace that symbolises the hope of peace". The Independent. אורכב מ-המקור ב-25 בספטמבר 2017. נבדק ב-21 בינואר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  70. ^ אתר למנויים בלבד רויטרס והגרדיאן, מפריז ועד קשמיר: אלפים ברחבי העולם מפגינים נגד ישראל, באתר הארץ, 21 ביולי 2014
  71. ^ "Americans not sure where Bethlehem is, survey shows". Ekklesia. 20 בדצמבר 2006. אורכב מ-המקור ב-3 בדצמבר 2013. נבדק ב-7 במאי 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  72. ^ "Sanctity Denied: The Destruction and Abuse of and Christian Holy Places in Israel" (בערבית). arabhra.org. אורכב מ-המקור ב-23 בפברואר 2010. נבדק ב-10 במאי 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  73. ^ עמירה הס, האמת של שגריר ישראל בארה"ב על הנוצרים בארץ, באתר הארץ, 25 במרץ 2012
  74. ^ ניר חסון, עוז רוזנברג, ברק רביד ויהונתן ליס, הכנסייה מזועזעת מהפגיעה במנזר: "הגיע הזמן שהרשויות ישקיעו בלימוד ערכים", באתר הארץ, 4 בספטמבר 2012
  75. ^ דורון שולצינר, פשעי שנאה, שום דבר אחר, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2012
  76. ^ Blomfield, Adrian (7 בספטמבר 2012). "Vatican official says Israel fostering intolerance of Christianity". The Daily Telegraph. London. ארכיון מ-12 בינואר 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  77. ^ עמירם ברקת, נעצרו צעירים חרדים שתקפו כומר ארמני בירושלים וירקו עליו, באתר הארץ, 7 בינואר 2005
    עמירם ברקת, לנוצרים בירושלים נמאס שהיהודים יורקים עליהם, באתר הארץ, 11 באוקטובר 2004
    אתר למנויים בלבד ניר חסון, הפטריארך הארמני: ישראלים רואים בנו אויבים, היחס מחריף, באתר הארץ, 27 באפריל 2015
  78. ^ Hagopian, Arthur (9 September 2009). "Armenian Patriarchate protests deportation of seminarians". uruknet.de
  79. ^ 79.0 79.1 Holy Land Christians urge pope to call off visit(הקישור אינו פעיל, November 2019). MSNBC.com. Published 22 February 2009.
  80. ^ "Palestinians seek papal pressure on Israel". The Guardian. London. 8 במאי 2009. נבדק ב-10 במאי 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  81. ^ נעה שפיגל ויאיר אטינגר, הוצתה כנסייה היסטורית על שפת הכנרת: "והאלילים כרות יכרתון", באתר הארץ, 18 ביוני 2015
  82. ^ ניר חסון, כנסייה סמוך לבית שמש הושחתה; המשטרה פתחה בחקירה, באתר הארץ, 21 בספטמבר 2017
  83. ^ אורן זיו, ראשי הכנסיות בירושלים: "מנסים לדחוק את הקהילה הנוצרית מחוץ לעיר", באתר "שיחה מקומית", 21 בדצמבר 2021
  84. ^ גיא בכור, מותו של גיבור מקומי, חדשות, 1 באפריל 1985
  85. ^ "Palestinian Human Rights Activist Jailed in Israel". Amnesty International. 30 בינואר 2011. נבדק ב-2 בפברואר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  86. ^ Jüdische Nachrichten. "A Palestinian Refusenik's Open Letter to the Jewish People". נבדק ב-21 בינואר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36841124פלסטינים נוצרים

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=פלסטינים_נוצרים&oldid=2382543"