מרידות יהודה ברומא
 |
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
| |
| בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת. |
מרידות יהודה ברומא היו רצף מלחמות שפרצו בפרובינקיה יודיאה ובמזרח הים התיכון באופן כללי יותר החל משנת 66 לספירה, ועד סיום מרד בר כוכבא בשנת 135 לספירה. המרידות נשאו אופי של מלחמות לאומיות ודתיות והביאו לשיא את המתחים בין יהודים לבין האכלוסיה היוונית-רומית ההליניסטית. המרידות כללו שלושה אירועים עיקריים - המרד הגדול בין השנים 66 לשנת 70 ועיקרו בפרובינקיית יהודה שהסתיים בחורבן בית המקדש השני, מרד הגלויות שמערך בין השנים 115-117 ועיקרו היה בקפריסין, צפון אפריקה ומצרים ורק בסופו הגיע ליהודה, והאחרון מרד בר-כוכבא אשר פרץ בשנת 132 והתרכז בעיקר בפרובינקיית יהודה וסביבתה והסתיים בחורבן מוחלט של אכלוסיה יהודית במרכז ארץ ישראל.
המרידות במאות הראשונה והשנייה לספירה הביאו להדלדלות מהותית של אכלוסיה יהודית באימפריה הרומית בעקבות הרג ולרדיפה דתית והמרת דת בכפייה או מבחירה. נפילת בית המקדש השני, החרבתה של ירושלים ואיבוד אחיזה בארץ יהודה הפכו את היהודים למיעוט ללא סמלים לאומיים, ועל אף נוכחות בגליל שנמשכה מאות שנים לאחר מכן, היהודים איבדו את האוטונומיה השלטונית. הדת היהודית הפכה לדת המרוכזת סביב בתי הכנסת בקהילות מפוזרות והמשיחיות הפכה למושג אבסטרקטי.
רקע
לאחר מותה של המלכה שלומציון בשנת 67 לפנה"ס, נאבקו בניה אריסטובולוס השני והורקנוס השני על השלטון בממלכה. המצביא הרומי פומפיוס ניצל סכסוך זה, ופלש ליהודה בשנת 63 לפנה"ס וכבש אותה מידי השלטון החשמונאי. הוא ראה את שטחי יהודה כחלק אינטרגרלי מהאימפריה הרומית. פומפיוס אף נכנס למתחם קודש הקודשים בבית המקדש בירושלים - מעשה שלא ייעשה על ידי אף אדם למעט הכוהן הגדול. החל מכיבוש זה לא חדלו ניסיונותיהם של היהודים ביהודה להחזיר את שליטתם הפוליטית והדתית בארץ ישראל.
המרידות החשמונאיות
מיד לאחר הכיבוש, מונה הורקנוס השני על ידי הרומאים לכוהן גדול ולשליט תחת שלטונה של האימפריה הרומית. זמן מה לאחר מכן ניסה בנו של ארסטובולוס, אלכסנדרוס להנהיג מרד באימפריה. הוא אסף צבא גדול והתבצר במבצר אלכסנדריון, אולם מרד זה מוגר במהרה על ידי אולוס גביניוס ואלכסנדרוס נאלץ לבקש חנינה מידיו. בינתיים הצליח אריסטובולוס השני להימלט מידי שוביו ברומא והנהיג מרד נוסף. מרד זה נכשל וכתוצאה ממרידה זו נהרגו אלפי יהודים ואריסטובולוס הובל בחזרה לרומא. אריסטובולוס שוחרר מכלאו על ידי יוליוס קיסר על מנת שיאבק למענו במלחמתו מול פומפיוס, אולם אריסטובולוס הורעל לפני שהספיק לעשות זאת.
לאחר רציחתו של יוליוס קיסר היה כאוס באימפריה הרומית, שנוצל על ידי הפרתים על מנת לפלוש לסוריה. בנו השני של אריסטובולוס, מתתיהו אנטיגונוס ניצל זאת והומלך בחסות הפרתים למלך יהודה, תוך כדי מיגור תומכי הורקנוס מיהודה ובניהם הורקנוס עצמו שאוזניו קוצצו על מנת שלא יוכל עוד לשמש כמלך או ככוהן גדול. הורדוס, שלימים יהיה מלך בעצמו והיה מתומכיו של הורקנוס, הצליח להימלט מפני גורל דומה ונסע לרומא. ברומא הומלך הורדוס למלך על יהודה ויצא בחסות ליגיונות רומאיים לכבוש את הטריטוריה שלו. מאבקו של אנטיגונוס בחסות הפרתים היה למעשה חסר כל סיכוי ובשנת 37 לפנה"ס נפלה ירושלים בידי צבאו של הורדוס. אנטיגונוס עצמו הוצא להורג. כך החל הורדוס את שלטונו ביהודה - שלטון חזק שמיגר כל סיכוי למרד יהודי בתקופתו.
יהודה תחת שלטונם של נסיכים ונציבים
 |
ראו גם – פולמוס וארוס, המרד הגדול |
עם מותו של המלך הורדוס בשנת 4 לפנה"ס שהוריש לבנו ארכלאוס את ירושלים ומרבית הנתחים הטריטוריאליים ביהודה, פרץ מרד נוסף של יהודי הממלכה. מרד זה כונה במקורותינו פולמוס וארוס והוא פרץ בצורה די ספונטנית בכמה אזורים ביהודה. באדום מרדו כמה אלפים מחייליו של הורדוס. בציפורי היה זה יהודה בן חזקיה שהשתלט על מחסני נשק, בפראיה היה זה שמעון שהמריד את האזור במעשי בזיזה וכן גם רועה בשם אתרונגאיוס ואחיו המרידו חלקים נרחבים ביהודה. המרד מוגר בצורה אכזרית למדי בידי פובליוס קווינקטיליוס וארוס, נציבה של סוריה שכבש את ירושלים במהלך חג השבועות והחזיר את ההגמוניה לתומכי הורדוס ולארכילאוס שמונה כאתנארכוס (נשיא העם).
בשנת 6 לספירת הנוצרים הודח ארכלאוס על ידי הקיסר אוגוסטוס ויהודה הפכה לפרובינקיה רומית בניהולו של נציב. בשל כך הוחלט לערוך מפקד אוכלוסין בפרובינקיה. מפקד זה עורר תגובות נזעמות מצד גורמים רבים בקרב העם שמפקד זה לטעמו היה מנוגד לחוקי היהדות. מורדים יהודים בראשות יהודה בן חזקיה מוגרו עד מהרה בידי נציב סוריה קוויריניוס. התמרמרות נוספת של העם היהודי כנגד השלטון הרומי התרחשה לאחר מותו של המלך אגריפס הראשון בשנת 44, כאשר נציבים מושחתים ששלטו ביהודה לא תרמו להרגעת הרוחות. מרידה פרצה בימיו של הנציב אלבינוס.
המרד הגדול
תחת שלטונו של הניצב, גסיוס פלורוס, החלו לפרוץ מהומות בירושלים שפתחו את מאורעות המרד הגדול שפרץ בשנת 66 ובשיאו כוננה ממשלה יהודית בירושלים למשך כ-3 שנים. אולם המצביאים אספסיאנוס ולאחריו טיטוס הצליחו למגר את המרד כאשר בשיאו חרבה ירושלים ובית המקדש בשנת 70, מאות אלפי יהודים נהרגו ונשלחו לעבדות, היהודים בכל רחבי האימפריה אולצו לשלם מס משפיל והמרכז הרוחני של העם היהודי נדד ליבנה. את מרבית המידע אודות המרד ניתן למצוא בחיבוריו של המצביא והסופר היהודי יוספוס פלאביוס.
מרד הגלויות
| |
ראו גם – פולמוס קיטוס, מרד התפוצות |
גם לאחר חורבנו של בית המקדש, לא כלו ניצי המרידות ביהודה וסביבותיה. בשנים 115-117 פרצו מרידות בסביבותיה של ארץ ישראל: באלכסנדריה, בקפריסין, בקירנה ובמסופוטמיה שכונו "מרד התפוצות". בו בזמן ישנן עדויות במקורות על מרד גם ביהודה שכונה פולמוס קיטוס. מרידות אלה פגעו במאמץ המלחמתי של הקיסר טראיאנוס במזרח שנכשל בכיבושים חדשים, והמרידות מוגרו על ידיו ביד קשה.
מרד בר כוכבא
| |
ראו גם – מרד בר כוכבא |
בשנת 132 פרץ מרד נוסף ביהודה, ויש אף יאמרו העצום ביותר בהיקפו. היה זה בהנהגתו של שמעון בן כוסִבה שכונה "בר כוכבא". מרד זה הצליח בתחילתו וביהודה כונן ממשל עצמאי בראשותו של מנהיג המרד שכונה "נשיא". אולם שליחת לגיונות רבים ליהודה בראשותו של יוליוס סוורוס מפרובינקית בריטניה חיסלה את המרד ביד אכזרית. העם היהודי איבד את ההגמוניה שלו ביהודה, הנהגת העם עברה מיהודה לגליל, נגזרו גזירות חמורות על הדת היהודית עצמה, העיר ירושלים הפכה לעיר הלניסטית אלילית שכונתה "איליה קפיטולינה", הפרובינקיה כונתה מעתה "סוריה-פלשתינה" במטרה לנתק את הקשר בין היהודים לטריטוריה של ארץ ישראל.
אחרית דבר
תוצאות מיידיות
המרידות במאות הראשונה והשנייה לספירה הביאו להדלדלות מהותית של אכלוסיה יהודית באימפריה הרומית בעקבות הרג ולרדיפה דתית והמרת דת בכפייה או מבחירה. נפילת בית המקדש השני, החרבתה של ירושלים ואיבוד אחיזה בארץ יהודה הפכו את היהודים למיעוט ללא סמלים לאומיים, ועל אף נוכחות בגליל שנמשכה מאות שנים לאחר מכן, היהודים איבדו את האוטונומיה השלטונית. הדת היהודית הפכה לדת המרוכזת סביב בתי הכנסת בקהילות מפוזרות והמשיחיות הפכה למושג אבסטרקטי. מרד בר כוכבא הכה קשות את העם היהודי בארץ ישראל ששוב לא אץ אלי מרד מידי דור.
מרד נגד גאלוס בגליל
| |
ראו גם – מרד גאלוס |
בשנת 351 פרץ מרד כנגד הקיסר קונסטנטיוס השני. המורדים היהודים ניצלו את שעת הכושר עת הייתה מתיחות רבה בין הרומאים לפרסים במזרח. מרד זה שכונה מרד גאלוס הונהג על ידי פטריקיוס שלא הצליח לסחוף אחריו המונים כפי שעשה זאת בר כוכבא, אולם גם כך הצליח להשתלט על ירושלים. אולם המרד דוכא די בקלות על ידי הרומאים, והיחסים הטובים ששררו בין הנהגת החכמים היהודית לשלטונות הרומאיים נשמרו.
מרד יהודי תחת הביזנטים
ערך מורחב – מרד הרקליוס
בשנים 613 עד 617 פרץ מרד הרקליוס כאשר יהודי ארץ ישראל תמכו בפלישה הפרסית ממזרח. בעקבות המרידה הוחזרה השליטה בירושלים לידי היהודים בהנהגתו של בנימין מטבריה. עם התדרדרות המצב הביטחוני והשתלטותה של האימפריה הביזנטית, נכנעו יהודי ירושלים ונטבחו ללא רחם.
בשנת 638 נכבשה ארץ ישראל בידי הערבים, בסיוע קבוצות יהודיות. בכך תם עידן שלטון הרומאים והביזנטים בארץ ישראל.
קישורים חיצוניים
