מזרחנות

עתיקות אשוריות במוזיאון הבריטי.

מזרחנות (באנגלית: Oriental studies; נקרא גם "מדעי המזרח" או "לימודי המזרח") היא תחום דעת אקדמי העוסק בחקר רב תחומי של אזור מסוים. בעבר המונח מזרחנות (אוריינטליזם) התייחס לכל הארצות שממזרח לאירופה, ובייחוד המזרח התיכון והמזרח הרחוק, אך כיום ברוב הפקולטות כבר לא משתמשים במונח זה ואת מקומו ירשו שני תחומי דעת שונים: לימודי אסיה ולימודי המזרח התיכון. המחקר המזרחני עוסק במגוון רחב של נושאים כגון: היסטוריה, שפות, ספרות, אמנות, חיי יומיום, מנהגים, פוליטיקה, דתות, פילוסופיה, מדעים, משפט ועוד. העוסק בנושא מכוּנה "מזרחן" ("מזרחנית" בלשון נקבה).

המחקר האירופי על האזור שכונה בעבר "המזרח" (האוריינט), הונע בראשיתו בעיקר ממוטיבציה דתית. המחקר הבלשני של שפות האזור קדם למחקרים בנושאים האחרים, הכתבים הערביים והתרגומים לערבית של כתבים יוונים היו מקור חשוב ביותר בימי הביניים ללימוד רפואה ופילוסופיה. החל מהעידן הקולוניאלי, אינטרסים פוליטיים וכלכליים עודדו גידול במחקר האקדמי אודות נושאים אחרים כמו היסטוריה, דת, תרבות וחברה. במאה השמונה עשרה הארכאולוגיה הפכה להיות החוליה המקשרת בין המזרחנות לבין הציבור הרחב באירופה. אוצרות ארכאולוגיים מהמזרח החלו למלא את המוזיאונים באירופה, והקנו למזרחנים תהילת עולם. המחקר המזרחני המודרני הושפע משתי מגמות עיקריות, האחת הייתה ההקשר הקולוניאלי והאינטרסים האימרפיאליים שעמדו ברקע המחקר. השפעה נוספת נבעה מהדימוי האקזוטי של "המזרח" בעיני כותבים והוגים אירופים, רעיון הבא לידי ביטוי בתזה המשפיעה "אוריינטליזם". מגמת השתלבותם של חוקרים מקומיים, הבאים מהאזור הנחקר, במרוצת המאה העשרים, השפיעה רבות על אופי המחקר המזרחני בן זמננו.

היסטוריה של לימודי המזרחנות

קדם אסלאם

ההבחנה המערבית בין מזרח למערב התגבשה לראשונה במלחמה היוונית-פרסית במאה ה5 לפנה"ס, כאשר היסטוריונים אתונאים הבחינו בין הדמוקרטיה האתונאית שלהם למונרכיה הפרסית. הבחנה ממסדית בין מזרח למערב הופיעה לראשונה בפיצול המנהלי באימפריה הרומית, אותו ייסד הקיסר דיוקלטיאנוס בסוף המאה ה3 לספירה. הפיצול היה גם לשוני, החלק המערבי דיבר לטינית והמזרחי יוונית. האימפריה הרומית הכירה מקרוב את הפרסים שכניהם ממזרח, אבל לגבי האזורים שממזרח לאימפריה הפרסית היה להם מושג קלוש ביותר.

ימי-הביניים

עליית האסלאם והכיבוש הערבי במהלך המאה ה7 יצרו ניגוד חד, או אפילו קוטביות מסוימת, בין הקהילה הנוצרית של אירופה הימי-ביניימית לבין העולם המוסלמי (שהשתרע מאנדלוסיה ועד ערבות מרכז אסיה). במהלך ימי-הביניים, המוסלמים נחשבו כאויב "הזר" של העולם הנוצרי. הידע העממי של האירופים אודות המזרח היה דל והסתמך בעיקר על סיפורי מסעות מפוקפקים, יוצא מן הכלל היה חיבורו של מרקו פולו שהיה יחסית מהימן.

העבודה המחקרית הייתה ברובה בלשנית, מוקדה היה דתי נוצרי, החוקרים למדו את שפות האזור, את העברית המקראית של התנ"ך ואת הארמית הסורית בה נכתבו יצירות נוצריות מוקדמות. בנוסף, הם למדו ערבית ויוונית כדי לגשת ליצירות העוסקות ברפואה, פילוסופיה ומדע. המאמץ הבלשני הזה התקיים באופן אקראי במהלך ימי הביניים, "הרנסאנס של המאה ה-12" היה עד לגידול ניכר בתרגומים של טקסטים ערביים ללטינית, עם דמויות כמו "קונסטנטין האפריקני", שתרגם 37 ספרים, רובם טקסטים רפואיים, מערבית ללטינית. וכן "הרמן מקרינתיה, אחד המתרגמים של הקוראן. התרגום הראשון של הקוראן ללטינית הושלם ב-1143, למרות ששימוש מועט נעשה בו עד שנדפס ב-1543, לאחר מכן הוא תורגם לשפות אירופיות אחרות. ג'רארד מסרמונה ואחרים ביססו את עצמם באנדלוס כדי לנצל את הספריות הערביות והמלומדים ששם. מאוחר יותר שתהליך הריקונקיסטה צבר תאוצה, קשרים מעין אלה נהיו נדירים יותר.

המידע אודות הציוויליזציות המפותחות של הודו וסין, מהם ייבאו סחורות יוקרתיות כמו משי וקרמיקה, היה מעורפל אבל הלך והתבהר. למרות שהצלבנים ייצרו מעט מאד חומר מחקרי, לעלייה של האימפריה המונגולית במחצית הראשונה של המאה ה-13 הייתה השלכה אסטרטגית גם על הממלכה הצלבנית וגם על אירופה עצמה, והובילה לחיזוק הקשרים הדיפלומטיים בין אירופה למזרח. מעידן התגליות, האינטרס האירופי במיפוי אסיה, ובמיוחד דרכי הים, התעצמו, למרות שעיקר המאמץ היה מחוץ לאוניברסיטאות. במהלך תהליך גילוי הארצות והקולוניאליזציה, ההבחנה בין תרביות שאינן יודעות קרא וכתוב (אפריקה שמדרום לסהרה והאמריקות) לבין התרביות הכתובות של המזרח הלכה והתבססה.

מהרנסאנס עד המאה ה-18

לימודי המזרחנות באקדמיה הפכו לשיטתיים במהלך הרנסאנס, כשהתחומים הבלשניים והדתיים ממשיכים להיות הדומיננטיים בהתחלה. היה גם מימד פוליטי ללימודי המזרחנות לצורך תרגומים למטרות דיפלומטיות, אפילו לפני שהמערב נעשה מעורב במזרח שמעבר לאימפריה העות'מאנית. ציון דרך בנושא התרגומים היה פרסום התנ"ך הרב-לשוני בספרד ב-1514, שהכיל את כל הטקסט בעברית, ארמית יוונית ולטינית. באוניברסיטת קיימברידג' יש משרת פרופסור קבועה מאז 1540, ומשרת פרופסור קבועה בערבית נוסדה ב-1643. מלומדים מכובדים כמו אדמונד קסל, שכתב מילון רחב היקף של לשפות המזרח התיכון והקרוב. מלומד נוסף היה אדוארד פוקוק שנסע למזרח וכתב על ההיסטוריה המודרנית ועל החברה של האזור. אוניברסיטאות אירופאיות אחרות גם כן פתחו פקולטות ללימודי המזרח. מחקר אודות המזרח הרחוק החל להתפתח ביוזמת מיסיונרים, אישים כמו מטאו ריצ'י ואחרים במיסיון של סין, מניעים מיסיונריים נשארו דומיננטיים במחקר המזרח הרחוק גם בשנים לאחר מכן.

במהלך המאה ה-18 חוקרים מערביים הגיעו להבנה סבירה של הגאוגרפיה וההיסטוריה של האזור, עם זאת הידע אודות אזורים פחות נגישים לנוסעים מערביים כמו יפן וטיבט נשאר מוגבל. הוגי הנאורות אפיינו היבטים מסוימים במזרח הפגאני כעליונים על המערב הנוצרי, למשל אצל מונטסקייה "מכתבי פרסנס", או ביצירה האירונית של וולטייר על הזוראסטריאניזם. אחרים כמו אדוארד גיבון שיבחו את הסובלנות היחסית של המזרח האסלאמי למול חוסר הסובלנות של המערב הנוצרי, וכן רבים, ובהם דידרו וולטייר, שיבחו את המעמד החברתי הגבוה שהיה למלומדים בסין המנדרינית.

סוף המאה הייתה עדה לתחילת תהליך של התגברות העניין המחקרי בארכאולוגיה של האזור שהייתה לאחד ההיבטים החשובים ביותר במחקר של האזור במהלך המאה הבאה. האגיפטולוגיה סללה את הדרך, וכמו שקורה בהרבה תרבויות עתיקות, הארכאולוגיה נתנה לבלשנים חומר חדש לפענוח ולמחקר.

המאה ה-19

עם התעצמות המחקר והידע המערבי אודות אסיה, העמקת המעורבות הפוליטית והכלכלית האירופית באזור, ובמיוחד ההכרה בקיומה של קרבה בין השפות ההודיות והאירופאיות, הלכו והתבררו קשרים אינטלקטואלים מורכבים בין התרבות המזרחית והמערבית. חלק מההתפתחויות האלה נוצרו על רקע היריבות הבריטית-צרפתית על השליטה בהודו.

כלכלנים ליברלים, כמו ג'יימס מיל, השמיצו את הציוויליזציות המזרחיות בכך שראו בהם ישויות סטטיות ומושחתות. קרל מרקס אפיין את אופן הייצור האסיאתי כבלתי מוכשר להתפתחות, בגלל רמת השכלול הנמוכה שאליה מגיעה הכלכלה הכפרית המקומית ותפקיד המדינה בייצור. אירופה החשיבה את "העריצות מזרחית" כמרכיב מרכזי בכישלון היחסי של תהליך הקדמה בחברות המזרחיות.

חקר האסלאם היה נושא מרכזי בתחום מאחר שרוב האנשים הגרים באזור 'המזרח' הם מוסלמים. העניין בהבנת האסלאם הגיע בין היתר מנסיבות כלכליות של גידול המסחר במרחב בים תיכוני והרוח החדשה שנשבה בתרבות ובעולם האינטלקטואלי של התקופה.

במהלך המאה ה-19 המחקר הארכאולוגי התפשט בכל רחבי המזרח התיכון ואסיה והגיע לתוצאות מדהימות. המוזיאונים הלאומיים החדשים סיפקו בסיס לאחסון ותצוגה של הממצאים, שרובם נשלחו לאירופה ושמו את המזרחנים באור הזרקורים באופן חסר תקדים.

המחקר האירופי הראשוני של הבודהיזם וההינדואיזם נעשו על ידי החוקרים איגן ברנוף ומקס מולר. באותו זמן המחקר האקדמי של האסלאם גם כן פותח, ובאמצע המאה ה-19, לימודי המזרח היו תחומי דעת מבוססים היטב ברוב הארצות האירופיות, ובמיוחד באותם שהיו להם אינטרסים אימפריאליים באזור. אך, במקביל להתפתחותו של המחקר המזרחני, התפתחו גם גישות ומיתוגים גזעניים של הילידים המזרחיים כמסתוריים וערמומיים וכדומה. המחקר לעיתים קרובות שילב דעות קדומות גזעניות והנחות דתיות, מגמות אלה הסתייעו לעיתים קרובות בתאוריות מהמחקר הביולוגי החדש.

המאה ה-20

ההשתתפות במחקר האקדמי של חוקרים מהמדינות החדשות שנוצרו באזור במהלך המאה ה-20, יצרה שינוי מהותי בטבע המחקר, והביאה לקידומם של תאוריות ביקורתיות כמו הפוסט קולוניאליזם ותאוריית המוכפפות. השיח ה"אוריינטלי" (במשמעות שבה השתמש אדוארד סעיד בספרו הנושא את אותו שם) אודות המזרח התיכון חזר למרכז הבמה לאחר סיומה של המלחמה הקרה. יש הטוענים שזאת תגובה לואקום שנפער בפוליטיקת הזהויות במסגרת היחסים הבינלאומיים בכלל, ובמערב בפרט, שנוצר בעקבות היעלמותו של הקומוניזם הסובייטי כאויב הגלובלי. העידן המחקרי שאחרי המלחמה הקרה מתייחד בדיונים אודות תפיסות עולמם של טרוריסטים איסלמיסטים, ועל המידה שבה תרבות המזרח התיכון והאסלאם, מהוות איום על תרבות המערב ואמונותיו. ביסוד השיח הזה עומדת הנחה מוקדמת שהתאוריה הביקורתית האוריינטליסטית יצאה כנגדה – ה'אוריינט' מוגדר על ידי האסלאם. השקפות אוריינטליות מעין אלה מופיעות בהקשר רחב יותר בדרך שבה מלומדים מערביים רבים מגיבים לפוליטיקה הבינלאומית בעולם שלאחר המלחמה הקרה; מגמה זו התגברה ללא כל ספק לאחר פיגועי 11 בספטמבר.

סוג זה של תגובה מערבית לפוליטיקה הבינלאומית שלאחר המלחמה הקרה, מתבטא בפופולריות הרבה של תאוריית התנגשות הציביליזציות. רעיון מסוים זה של סכסוך יסודי בין המזרח למערב קודם לראשונה על ידי המזרחן ברנרד לואיס במאמר שכותרתו "שורשי הזעם המוסלמי", שנכתב ב-1990. מאמר זה נתפס כדרך לשרטוט צורות וקווי חלוקה חדשים בעולם שלאחר המלחמה הקרה. הגישה של 'התנגשות הציביליזציות' משלבת עוד מאפיין של חשיבה אוריינטלית, הנטייה לראות את האזור כישות אחת, כ'ציוויליזציה הומוגנית', ולא לראות את מגוון התרבויות והניגודים שהאזור מורכב מהם. הרעיון הזה נקשר במיוחד לשמו של סמואל הנטינגטון במאמרו מ-1993 בכתב העת פוריין אפיירס, הנקרא "התנגשות הציביליזציות?".

ראו גם

• אגיפטולוגיה
• פילולוגיה
• מערבנות

קישורים חיצוניים

• האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם
• חגי רם ויורם מיטל, לא כל המזרחנים גזענים, באתר הארץ, 2 במרץ 2011

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

23809699מזרחנות