יפן

יפן
日本国

דגל סמל
גורדי שחקים ברובע שינג'וקו של הבירה טוקיו, וברקע הר פוג'י
לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה
מוטו לאומי	אין
המנון לאומי	שלטונך המנון
ממשל
משטר	מונרכיה חוקתית
ראש המדינה	קיסר
קיסר	נארוהיטו
ראש הרשות המבצעת	ראש ממשלה
ראש ממשלה	פומיו קישידה
שפה רשמית	יפנית
עיר בירה	טוקיו 35°41′N 139°46′E (והעיר הגדולה ביותר)
גאוגרפיה
יבשת	אסיה
שטח יבשתי	377,915 קמ"ר (63 בעולם)
אחוז שטח המים	0.8%
אזור זמן	UTC +9
היסטוריה
הקמה
הקמת האימפריה היפנית	המאה ה-7 לפנה"ס
ישות קודמת	יפן בתקופת הכיבוש האמריקאי
דמוגרפיה
אוכלוסייה (הערכה 1 בנובמבר 2024)	123,533,766 נפש (12 בעולם)
צפיפות	326.88 נפש לקמ"ר (41 בעולם)
דת	51.82% שינטו 34.9% בודהיזם 4.0% כתות שינטו 2.3% נצרות 7.0% לא ענו
אוכלוסייה לפי גילאים 0 10 20 30 40 50 60 70 80 גילאי 0 - 14 11.44% גילאי 15 - 24 9.49% גילאי 25 - 54 36.42% גילאי 55 - 64 12.87% גילאי 65 ומעלה 29.78%
כלכלה
תמ"ג (2023)	4,212,945 מיליון $ (4 בעולם)
תמ"ג לנפש	34,104$ (42 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי (2021)	0.920 (24 בעולם)
מטבע	ין יפני‏ (JPY)
שונות
סיומת אינטרנט	jp
קידומת בין־לאומית	81
(למפת יפן מוגדלת)   טוקיו אוסקה סאפורו סנדאי ניאיגטה פוקואוקה נהה ד. קו. צ. קו. סין רוסיה ים יפן האוקיינוס השקט יפן (למפת יפן רגילה)   טוקיו אוסקה סאפורו סנדאי ניאיגטה פוקואוקה נהה ד. קו. צ. קו. סין רוסיה ים יפן האוקיינוס השקט יפן

יפן (בקאנג'י: 日本, רומאג'י: Nippon או Nihon, תלוי בהקשר) היא מדינת איים בצפון-מערב האוקיינוס השקט, הנמצאת ביבשת אסיה. למרות היותה מדינה בינונית מבחינת שטחה, יפן היא המדינה השישית בעולם מבחינה תעשייתית, והמדינה הרביעית מבחינת עוצמתה הכלכלית, בחישוב לפי תמ"ג. יפן מכונה גם בשם: "ארץ השמש העולה" או "ארץ שמונת האיים הגדולים".

יפן היא ארכיפלג של 6,852 איים. האיים הראשיים הוקאידו, הונשו, שיקוקו וקיושו מהווים 97% משטחה היבשתי של יפן. כחברת ארגון המדינות המתועשות (G7), מונה אוכלוסייתה של יפן למעלה מ-127 מיליון איש, והיא המדינה העשירית בגודלה מבחינת אוכלוסייה. על פי האו"ם וארגון הבריאות העולמי, יפן היא המדינה שתוחלת החיים בה היא הגבוהה בעולם. מטרופולין טוקיו רבתי, בירת יפן, היא המטרופולין הגדולה בעולם ובה למעלה מ-30 מיליון תושבים.

אטימולוגיה

בהקשרים רשמיים מדינת יפן נקראת ניפּוֹן ובהקשרים לא רשמיים המדינה נקראת ניהוֹן. המקור להבדל בצורות ההגיה הוא שתי שיטות הקריאה השונות הנהוגות ביפנית, כאשר צורת הקריאה ניפון שייכת לקריאת און־יומי הדומה לסינית וצורת הקריאה ניהון שייכת לקריאת קון־יומי. בשני המצבים המילה תכתב באותם הסימנים, 日本, שמשמעותם "השמש העולה", שזהו הכינוי של המדינה במערב: "ארץ השמש העולה". מקור השם הוא מכך שהמדינה נמצאת מזרחית לסין (= השמש עולה במזרח), שבתקופת שושלת סווי הסינית עמדה בקשרים דיפלומטיים עם הקיסרות היפנית.

מקור השם העברי (כמו גם בשפות רבות אחרות) "יפן" ("Japan") מגיע מצורת הביטוי "ניפון". הפעם הראשונה ששם המדינה נכתב באותיות לטיניות הייתה בשנת 1565, ונכתב Giapan.

היסטוריה

שיחזור של בית מתקופת ג'ומון הקדומה

ערך מורחב – היסטוריה של יפן

פרה-היסטוריה והיסטוריה מוקדמת

ערך מורחב – תקופת ג'ומון

מהמחקר הארכאולוגי עולה כי המתיישבים הראשונים ביפן הגיעו מקוריאה ומסיביר לפני אלפי שנים. ייתכן כי חלקם הגיעו בדרך הים מאוחר יותר מהפיליפינים ומפולינזיה. הסימנים הראשונים לתרבות מופיעים עם תרבות ג'ומון, המאופיינת בתחילתה באורח חיים של ציידים-לקטים נוודים למחצה, הגרים בחפירות בקרקע ושעסקו בחקלאות פרימיטיבית. האריגה עדיין לא הייתה ידועה, והממצאים הארכאולוגיים מעידים שהבגדים עשויים היו מקליפות עצים. לקראת האלף השלישי לפנה"ס אנשי הג'ומון כבר פיסלו דמויות מחימר וייצרו כלים המעוטרים בדוגמאות שונות על ידי חבלים ומקלות שנלחצו אל החימר הלח. יפן היא מקום ייצור הקרמיקה העתיק ביותר בעולם. בהדרגה החל תהליך של התיישבות.

מקורותיה ההיסטוריים של התרבות היפנית לוטים בערפל, ומשתרגים היטב באגדות הרבות שצמחו במרוצת השנים ב"ממלכת האלילים". לפי המסורת, ה-11 בפברואר 660 לפנה"ס, הוא התאריך הרשמי (לפי ספירת הנוצרים) שבו נוסדה יפן על ידי הקיסר גִ'ימוּ טֶנוֹ. מסורת זו מופיעה בגרסאות הקדומות ביותר של תיעוד היסטורי כלשהו ביפן, בתעודות שנכתבו בין המאה ה-6 למאה ה-8, לאחר אימוץ מערכת הכתב הסיני על ידי היפנים. זהו תיעוד ממקור ראשון, אולם הוא נעשה יותר מ-1,000 שנה לאחר התרחשותם, כביכול, של המעשים המתוארים בו. התקופה שבה נכתבו התעודות הללו הייתה תקופה של מלחמות בין כמה שליטים מקומיים ששלטו בחלקיה השונים של המדינה ותבעו לעצמם את תפקיד קיסר הארץ כולה, שהוחזק בידי משפחה קיסרית אחת ששלטה על חלק נכבד מן הארץ. במטרה ליצור לגיטימציה לאחזקתה של המשפחה הקיסרית השלטת, יצרו וליקטו תומכי הקיסר אסופת שירים וסיפורי אגדה, אשר מתארים את התגלגלות האלילות מאלילת השמש, אמטראסו, הנחשבת עד לימינו לבכירה באלילי הפנתאון של דת השינטו, הדת המקורית של יפן, דרך נכדהּ ניניג'י ועד לקיסר המייסד, ג'ימו טנו, שהיה לטענת המיתוסים הללו מייסדה של השושלת הקיסרית השלטת. שושלת זו, אשר כתבה את ההיסטוריה הקדומה של יפן, היא אותה שושלת שעמה נמנים קיסרי יפן של ימינו.

תקופת יאיואי

ערך מורחב – תקופת יאיואי

בתחילת תקופת יאיואי (ביפנית 弥生時代), סביב המאה ה-3 לפנה"ס, הייתה פריחה של טכנולוגיות חדשות כגון חקלאות אורז, והפקת ברזל וברונזה, שהובאו בידי מהגרים מקוריאה. טכנולוגיות אלה היוו את היסודות לתרבות היפנית המסורתית שעדיין קיימת היום. אוכלוסייה זו גדלה והחברה נעשתה למורכבת יותר: האנשים החלו לארוג בדים, לגור בכפרי-איכרים קבועים, לבנות מבנים מעץ ומאבן, לצבור את הונם על ידי בעלות על קרקעות ולאחסן דגן. בתקופה זו התפתחו מעמדות חברתיים ברורים.

לאחר תקופת היאיואי הגיעה בערך ב-250 לספירה תקופת קופון, שהייתה מאופיינת במדינות מיליטריסטיות חזקות שמרוכזות סביב שבטים בעלי עוצמה. חצר הימטו, באזור אסוקה, השתלטה על השבטים האחרים וצברה הון על ידי השתלטות על קרקעות רבות. בהתבסס על המודל הסיני, הם פיתחו מנהל מרכזי וחצר אימפריאלית והחברה אורגנה על פי עיסוק. רוב האנשים היו איכרים; אחרים היו דייגים, אורגים, קדרים, אומנים, ומומחים פולחניים.

התקופה הקלאסית

היפנים החלו לכתוב את ההיסטוריה שלהם רק במאה ה-5 וה-6 לספירה, כשמערכת הכתיבה הסינית, בודהיזם, קדרות מתקדמת, קבורה טקסית והיבטים תרבותיים אחרים הובאו ליפן על ידי אריסטוקרטים, אומנים, ונזירים מבאקג'ה, ממלכה בקוריאה.

השלב הראשון של הכתיבה ההיסטורית היפנית הגיעה לשיא בראשית המאה ה-8 עם הכרוניקות המאסיביות, קוג'יקי (תיעוד העניינים העתיקים, 712 לספירה) וניהון שוקי (כרוניקות יפן, 720 לספירה). אף על פי שיפן לא הופיעה כלל בהיסטוריה הכתובה עד לשנת 57 לספירה, אז היא מוזכרת בתעודות סיניות כאומה של "ווה", או "עבדים גמדים", הכרוניקות האלה מספרות סיפור אגדי הרבה יותר – הן מייחסות את מוצאם של אנשי יפן לאלים עצמם.

לפי המיתולוגיה היפנית, יפן נוסדה במאה ה-7 לפנה"ס בידי הקיסר ג'ימו, שהיה צאצא ישיר של האלילה אמטראסו. ברוב שנות ההיסטוריה של יפן, הכוח האמיתי היה בידי האצולה, השוגונים, או הצבא, ולאחרונה – ראשי הממשלות.

דרך רפורמת טאיקה משנת 645 הגבירו היפנים את אימוץ התרבות הסינית וארגנו מחדש את הממשל על פי מבנה הממשל הסיני. כך נסללה הדרך לדומיננטיות של הפילוסופיה הקונפוציאנית עד למאה ה-19.

בתקופת נארה שבמאה ה-8 הופיעה לראשונה מדינה יפנית חזקה שרוכזה סביב חצר אימפריאלית בעיר הייג'ו-קיו (כיום נארה). החצר האימפריאלית לאחר מכן עברה לנגואקה ואחר כך להיאן-קיו (כיום קיוטו), מעבר המסמן את תחילת "תור הזהב" של התרבות היפנית הקלאסית הקרוי תקופת הייאן.

ימי הביניים ביפן

ספינת חותם אדום בציור יפני משנת 1634, במהלך תקופת אדו

תקופת ימי הביניים ביפן אופיינה בעלייתו של מעמד שליט של לוחמים הקרויים "סמוראי". בשנת 1185 היה הגנרל מינאמוטו יוריטומו הראשון לשבור את המסורת של שלטון לצד הקיסר בקיוטו ועבר לקמאקורה הרחוקה, דרומית ליוקוהאמה של היום. לאחר מותו של יוריטומו, שבט לוחמים אחר, ההוג'ו, שלטו כנציגים של השוגון. ממשל השוגון הצליח לחסום פלישה מונגולית מקוריאה ב-1274 ו-1281. לאחר תקופה זו הייתה תקופה של מחנות יריבים שלחמו זה בזה וגרמו לסבל רב, תקופה הקרויה "המדינות הלוחמות" או סנגוקו.

במאה ה-16, סוחרים ומיסיונרים פורטוגלים הגיעו ליפן בפעם הראשונה והתחילו בכך את תקופת "סחר הנאנבאן" ("ברברי דרומי") של תחלופה מסחרית ותרבותית ערה בין יפן והמערב (ואף עם סין). בערך באותו זמן, אודה נובונאגה, טויוטומי הידיושי וטוקוגאווה איאיאסו הצליחו לשלוט באורח חזק יותר על המדינות הלוחמות ביפן. טוקוגאווה הצליח לבסוף לאחד את הארץ כולה בכך שניצח את יריביו בקרב סקיגהארה בשנת 1600, העביר את הבירה לאדו (כיום טוקיו) והחל את שוגונות טוקוגאווה.

שוגונות טוקוגאווה, שהייתה חשדנית כלפי המיסיונרים הקתולים, חסמה כל יחסים עם אירופה, למעט מגעים מוגבלים מאוד עם סוחרים הולנדים באי המלאכותי דג'ימה. הם גם נעשו מודעים יותר למסחר עם סין, במיוחד לאחר שהמנצ'ו כבשו את סין וייסדו את שושלת צ'ינג. המנצ'ו כבשו את קוריאה ב-1637 והיפנים חששו מפני פלישה אליהם גם כן. לפיכך, המדינה נעשתה מבודדת יותר מאי-פעם. תקופת הבידוד הזו נמשכה קרוב ל-250 שנה, תקופה הידועה כתקופת אדו, הנחשבת לשיאה של התרבות הימי-ביניימית היפנית. בתקופה זו שלטה ביפן שוגונות טוקוגאווה שבּירתה הייתה אדו, העיר טוקיו של ימינו, ומכאן גם שמה של התקופה.

התקופה המודרנית

אחד המבנים הבודדים ששרדו את פצצת האטום במרכז העיר הירושימה בשנת 1945. מאז 1952 מוקדש המבנה לזכר ההרוגים ונקרא אנדרטת השלום בהירושימה

ב-1854 הכריח הקומודור האמריקני מת'יו פרי את יפן להיפתח למערב על ידי הסכם קנגאווה. חולשת השוגון הובילה סמוראים רבים למרד, שהביא למלחמת בושין בשנים 1867–1868. כתוצאה מכך התפטר השוגון, ורסטורציית מייג'י הביאה את הקיסר חזרה לשלטון בשנת 1868. הקיסר החליט לפתוח את יפן לסחר חוץ עם מדינות אחרות, והחלטה זו מסמלת את ראשיתו של תהליך המודרניזציה המהיר שעברה המדינה. יפן אימצה מוסדות מערביים רבים בתקופת מייג'י, כולל ממשל מודרני, מערכת משפט וצבא. רפורמות אלו הפכו את האימפריה היפנית למעצמה עולמית שניצחה את סין במלחמת סין–יפן הראשונה ואת האימפריה הרוסית במלחמה הרוסית-יפנית. עד שנת 1910 כבר שלטה יפן על טאיוואן, קוריאה, וחצי מסחלין.

בתחילת המאה ה-20 הייתה תקופה קצרה של "דמוקרטיית טיישו". מלחמת העולם הראשונה אפשרה ליפן, שלחמה בצד מדינות ההסכמה המנצחות, להגדיל את השפעתה באסיה ואת החזקותיה הטריטוריאליות באוקיינוס השקט. בשנת 1931 פלשה יפן למנצ'וריה, וכבשה אותה. המחאות נגד השתלטות זו הביאו את יפן לעזוב, שנתיים אחר כך, את חבר הלאומים. ב-1936 חתמה יפן על הסכם אנטי-קומינטרן עם גרמניה הנאצית ושנה אחר כך יצאה להרחיב את תחומי השליטה שלה בסין, מה שהביא לפרוץ מלחמת סין–יפן השנייה (1937–1945). ב-1940 חתמה יפן על הסכם משולש עם גרמניה ואיטליה, שאחריו כונו שלושתן מעצמות הציר. ב-7 בדצמבר 1941 תקפו היפנים את בסיס הצי האמריקאי בפרל הארבור, וכך נכנסה גם ארצות הברית באופן פעיל למלחמת העולם השנייה. ב-19 בפברואר 1942 תקפה יפן את העיר דרווין וגרמה למותם של 243 איש.

לאחר קרבות רבים באוקיינוס השקט, איבדה יפן את הרווחים הטריטוריאליים הראשוניים שלה, וארצות הברית הגיעה לטווח הפצצת מטוסים מטוקיו, מאוסקה ומערים אחרות, וכן הטילה פצצות אטום על הירושימה ועל נגסאקי, שלפי ההערכות הביאו למותם של כ-135,000 בני אדם. יפן חתמה על כניעה ללא תנאי לבעלות הברית ב-15 באוגוסט 1945.

הכיבוש האמריקאי ביפן הסתיים באופן רשמי ב-1952, אם כי עדיין נותרו כוחות אמריקאיים ביפן, במיוחד באוקינאווה. יפן אימצה חוקה חדשה ב-1947 תחת רשויות הכיבוש שכוננה מחדש את יפן כמדינה בעלת ערכים דמוקרטים. לאחר הכיבוש, במסגרת תוכנית של התפתחות תעשייתית אגרסיבית, מדיניות הגנה כלכלית והטלת משימת ההגנה הצבאית על ארצות הברית, זינק התל"ג של יפן והיא נעשתה לאחת מהכלכלות הגדולות בעולם. ב-19 בדצמבר 1956 הפכה יפן לחברה ה-80 באומות המאוחדות. למרות קריסת מדדי המניות ב-1990, שממנה המדינה עדיין לא התאוששה לגמרי, נותרה יפן מעצמה כלכלית עולמית, ומאז סוף המאה ה-20 החלה גם להפעיל את כוחה האסטרטגי, תוך סיוע (בתפקידים לא קרביים) למלחמת המפרץ, לניסיונות האו"ם לשקם את קמבודיה ולפלישה לעיראק ב-2003.

ממשל ופוליטיקה

ערכים מורחבים – פוליטיקה של יפן, קיסר יפן

בניין הדיאט בטוקיו

הרשות המייצגת את הריבון ונבחרת בבחירות חופשיות ודמוקרטיות היא הדיאט, בית המחוקקים היפני. בראש הרשות המבצעת עומד ראש הממשלה, אשר נבחר מבין חברי הדיאט וממשלתו זקוקה לאמון הדיאט.

הדיאט היפני, הנקרא "קוקאי", בנוי משני בתים: בית נבחרים (בית תחתון) ובית היועצים (בית עליון). בית הנבחרים כולל 480 צירים הנבחרים בבחירות, כאשר 300 מתוכם נבחרים באזורים חד-נציגיים ו-180 מתוכם נבחרים באופן יחסי מתוך 11 אזורי בחירה, לפי בחירה במפלגות ולא בנציג ספציפי. חברי בית הנבחרים מכהנים כ-4 שנים. בית היועצים כולל 252 צירים, כאשר 96 נבחרים בבחירות יחסיות ארציות – 50 כל שלוש שנים – ו-146 נוספים נבחרים בשיטה אזורית מתוך 47 מחוזות מנהליים. כל מפלגה במחוז מציגה מועמדים לפי גודל המחוז.

ממשלת יפן מורכבת מראש הממשלה ומשריו ואחראית כלפי הדיאט. על ראש הממשלה להיות חבר של הדיאט והוא נבחר על ידי חברי הפרלמנט. לראש הממשלה יש את הסמכות למנות ולפטר שרים, שרובם חייבים להיות חברי דיאט. בשנים 1955 עד 2009 שלטה ביפן המפלגה הליברלית דמוקרטית (LDP), למעט תקופה קצרה ב-1993 בה כיהנה מממשלת קואליציה של המפלגות המתנגדות לה; ב-2009 עלתה לשלטון המפלגה הדמוקרטית לאחר שזכתה לראשונה ברוב בבחירות. ראש ממשלת יפן מאז ספטמבר 2020 הוא יושיהידה סוגה.

יפן היא מונרכיה חוקתית שבראשה עומד קיסר. הקיסר הוא סמל של המדינה ואחדות העם, אולם הוא אינו מחזיק בסמכויות שלטוניות. שושלת הקיסרים היפנית היא הארוכה ביותר בעולם, ונמשכת מעל 2600 שנה, אך תפקידו של קיסר יפן כיום הוא סמלי בעיקרו. הריבונות, שפעם הייתה מגולמת בקיסר, נובעת כיום מהעם היפני על פי החוקה. הקיסר אחראי רק לחובות טקסיות ואין לו סמכות ביצועית. באירועים דיפלומטיים הקיסר בדרך כלל משמש בתפקיד ראש המדינה.

נארוּהיטוֹ הוא כיום הקיסר ה-126 של יפן. הוא עלה לכס הקיסרות ב-1 במאי 2019 לאחר פרישתו של אקיהיטו אביו. תקופת מלכותו נקראת "תקופת ראיווה" (令和, "הרמוניה נפלאה"). נארוהיטו הוא הקיסר הראשון שנולד ביפן שלאחר מלחמת העולם השנייה.

יחסי חוץ

ערך מורחב – יחסי החוץ של יפן

העיר טוקיו בירת יפן

יפן חברה בארגון האומות המאוחדות מאז 1956 ובארגון המדינות המתועשות ובפורום שרי האוצר הבינלאומי של ה-G-20. יפן נוטלת חלק בפסגת מזרח אסיה והיא תורמת בצורה משמעותית למדינות מתפתחות.

ליפן יש קשרים כלכליים וצבאיים הדוקים עם ארצות הברית. הברית הביטחונית בין ארצות הברית ליפן פועלת כאבן הפינה של מדיניות החוץ של המדינה. בגלל קרבתה למערב, יחסיה של יפן עם קוריאה הצפונית מתוחים.

ליפן מחלוקת טריטוריאלית על איים שונים שהיו נתונים לשליטתה בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה. אלה הם ארבעת האיים הקוריליים הדרומיים, שמוחזקים בידי רוסיה, וכן סלעי ליאנקור ("דוקדו" בקוריאנית, "טקשימה" ביפנית), המוחזקים בידי קוריאה הדרומית. איי סנקאקו (בסינית "דיאיוטיי"), שאותם תובעת סין, נמצאים בשליטה יפנית. באיים קטנטנים אלה ישנם מאגרים אפשריים של נפט וגז טבעי. המחלוקת על האיים מעיבה על היחסים בין סין ויפן אף כי הן מנהלות קשרי מסחר קרובים זו עם זו. שתי הכלכלות הן בין הגדולות בעולם, והיקפי המסחר בין שתי המדינות השכנות הם עצומים.

כלכלה

ערך מורחב – כלכלת יפן

כלכלת יפן היא הכלכלה הרביעית בגודלה בעולם (אחרי ארצות הברית, סין והודו), עם תמ"ג של יותר מ-5 טריליון (אלף מילארדים) דולר, וכן בהתחשב בשווי כוח הקנייה. המטבע המקומי הוא ין יפני, המטבע השלישי הנסחר ביותר בעולם אחרי הדולר האמריקני והאירו.

שיתוף פעולה ממשלתי-תעשייתי, מוסר עבודה גבוה, שליטה בטכנולוגיה עילית, דגש חזק על חינוך ותקציב הגנה קטן יחסית עזרו לקדם את יפן באורח מהיר ביותר לאחר תום מלחמת העולם השנייה ועד שנות ה-80 של המאה ה-20, והפכו אותה לאחת מהמעצמות הכלכליות הגדולות בעולם, לצד ארצות הברית והאיחוד האירופי. עם זאת, בשנות ה-90 וה-2000 חלה נסיגה משמעותית בקצב הצמיחה של יפן בשל סיבות כלכליות ודמוגרפיות, והיא נאלצה להתמודד עם שנות מיתון ארוכות. ניסיונות ממשלתיים לחדש את הצמיחה הכלכלית, בין היתר על ידי יצירת גירעונות ענק והורדות ריבית דרסטיות, לא זכו להצלחה רבה וכן הופרעו על ידי ההאטה הכללית בכלכלות האמריקאיות והאסייתיות בשנים 2001–2002 והמשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008 שהביא למיתון נוסף, לקצב צמיחה שלילי ולשיעור האבטלה הגבוה ביותר מאז תום מלחמת העולם השנייה (5.7%).

התעשייה, המפיקה רבע מהתוצרת הלאומית היפנית הכללית, תלויה מאוד בייבוא של חומרי גלם ודלקים. בשוק הבינלאומי, יפן מפורסמת בתעשיות הרכב והאלקטרוניקה שלה, בהיותה בסיסן של חברות גדולות כמו טויוטה, הונדה, סובארו, ניסאן, מאזדה, סוני, מצושיטה, טושיבה והיטאצ'י. ליפן יש גם פלח שוק גדול בשוק הטכנולוגיה העילית – מוליכים למחצה, כימיקלים תעשייתיים, רובוטיקה, מכונות ייצור ותעשיות אוויריות.

מגזר השירותים של יפן מהווה כשלושה רבעים מהתוצרת הכללית, ואילו מגזר החקלאות אך ורק 1.6% מהתמ"ג, אף שליפן אחד מציי הדיג הגדולים בעולם, וכ-15% מהדגים בעולם מגיעים מספינותיה.

בעקבות צפיפות אוכלוסייה גדולה מאוד, בעיקר בערים הגדולות, בערי יפן הגדולות הולכים ותופסים תאוצה מיזמי ענק של בנייה לגובה, גורדי שחקים אשר יהוו בית לאלפי בני אדם. דוגמאות למיזמים אלו הם תוכניות סקיי סיטי 1000 ואקס-סיד 4000 אשר הוצעו לבנייה בטוקיו.

מדע וטכנולוגיה

ערך מורחב – מדע וטכנולוגיה ביפן

ביפן, עיקר המיקוד במדע וטכנולוגיה מופנה לכיוון מוצרי צריכה אלקטרונים, רובוטיקה, ותעשיית הרכב. הגורם האחראי על מדע וטכנולוגיה בממשלת יפן הוא משרד החינוך, התרבות, הספורט, המדע והטכנולוגיה. ביבשת אסיה, יפן היא המובילה פרסי נובל בתחום המדע. בתחומי התקשורת וטכנולוגיית המידע, ה-ITU דירג את יפן במקום ה-3 באסיה, ובמקום ה-11 בעולם כולו.

גאוגרפיה

ערך מורחב – גאוגרפיה של יפן

הר פוג'י הוא הר געש מפורסם ביפן, הממוקם במרכז האי הונשו. להר מעמד דתי, ומדי קיץ עולים יפנים רבים אל פסגתו.

יפן שוכנת במזרח אסיה במערב האוקיינוס השקט. האיים הראשיים, המכונים לפעמים איי הבית, הם: הוקאידו, הונשו (נקרא גם היבשת), שיקוקו, וקיושו. קבוצת איים גדולה נוספת היא איי ריוקיו הנמצאת במרחק של יותר מ-600 ק"מ דרום-מערבית לקיושו. בנוסף, קיימים עוד כ-3,000 איים קטנים יותר בארכיפלג היפני כולו.

יפן היא הארץ בעלת צפיפות האוכלוסין ה-18 בעולם. אולם, כ-73% מהמדינה היא הררית ומיוערת ואינה ראויה לחקלאות, לתעשייה או למגורים בשל תלילות המורדות, האקלים והחשש ממפולות אדמה בשל רעידות אדמה וגשם חזק. לפיכך, צפיפות אוכלוסין באזורים הראויים למגורים היא גבוהה מאוד, בעיקר באזורי החוף.

יפן נמצאת באזור של געשיות פעילה בתחומי "טבעת האש" שסביב האוקיינוס השקט, במפגש בין לוח הפיליפינים, הלוח הפסיפי, הלוח האירואסייתי והלוח הצפון-אמריקאי. מתקיימת גם פעילות געשית תת-ימית, למשל במיוג'ין-שו. ישנן רעידות אדמה תכופות ברמות נמוכות וכן פעילות געשית מפעם לפעם. רעידות אדמה הרסניות, שלעיתים קרובות מביאות אחריהן צונאמי, קורות כמה פעמים במאה. הרעידות הגדולות האחרונות היו בסנדאי ב-2011, בצ'ואטסו ב-2004 והאנשין ב-1995.

ביפן ישנם תשעה אזורים אקולוגיים מיוערים, שמשקפים את האקלים והגאוגרפיה של האיים. מיערות טרופיים ותת-טרופיים באיי ריוקיו ובונין, ליערות מעורבים וממוזגים באיים הראשיים וליערות מחטניים ממוזגים באזורים הקרים של האיים הצפוניים.

אקלים

צילום לוויין של יפן

יפן היא באזור אקלים ממוזג, עם בערך ארבע עונות מובחנות, אך בגלל אורכה מצפון לדרום ובשל הטופוגרפיה שלה, ישנם הבדלים גדולים בין ששת אזורי האקלים העיקריים, אשר מתבטאים למשל בכך שהצפון הרחוק קר מאוד בחורף, ואילו הדרום הרחוק הוא סובטרופי. האקלים מושפע גם על ידי רוחות עונתיות שמגיעות מהיבשת לאוקיינוס בחורפים ולהפך בקיץ. מימי זרם קורושיו מחממים את הצד הפונה לאוקיינוס השקט, ומקיימים את שוניות האלמוגים שלה, השוניות הצפוניות ביותר בעולם. בשל זיהום, רוב השוניות האלה גוססות כיום. בסוף יוני ותחילת יולי יש עונת מונסון, למעט בהוקאידו, כאשר חזית גשם עונתית נמצאת מעל יפן. בסוף הקיץ ותחילת הסתיו, טייפונים מתפתחים מהאזורים הטרופיים שליד קו המשווה ומתקדמים מדרום-מערב לצפון-מזרח, ומביאים איתם גשם כבד.

דמוגרפיה

ערך מורחב – דמוגרפיה של יפן

שיעורי הלידות והמיתות ביפן מאז 1950 (לידות בכחול)

החברה היפנית היא הומוגנית מבחינה אתנית ולשונית, עם אוכלוסיות קטנות של קוריאנים (מיליון), אוקינאווים, אשר שפתם ותרבותם שונות מאלה של כלל היפנים (1.5 מיליון), סינים וטאיוואנים (0.5 מיליון), פיליפינים (0.5 מיליון), וברזילאים, רובם אנשים ממוצא יפני אשר היגרו לברזיל (כרבע מיליון); וכן המיעוט המקומי – האיינו בהוקאידו. כ-99% מהאוכלוסייה דוברת יפנית כשפתם הראשונה.

האזרחות היפנית מוענקת לתינוק כאשר בני משפחתו רושמים אותו – לידה ביפן לבדה אינה מקנה אזרחות. מיעוטים דוברי יפנית חיים לעיתים ביפן למשך שנים רבות מבלי שהם נעשים לאזרחים בארץ לידתם. אנשים ממוצא יפני שחוזרים ליפן מחוץ לארץ מקבלים אזרחות אם לידתם בארץ האחרת נרשמה ביפן על ידי בן משפחה. לפעמים החוזרים האלה אינם נחשבים ליפנים ממש, ויש שחושדים בהם כי הגיעו מהקאסטה ה"טמאה" "בורקומין", קבוצה של אנשים שידוע כי היגרו לארצות דרום אמריקאיות, ויש לעיתים אפליה כנגדם.

האוכלוסייה היפנית מזדקנת במהירות, כתוצאה מגל לידות לאחר מלחמת העולם השנייה, וירידה בלידות עם המודרניזציה של המדינה בחצי השני של המאה ה-20. תוחלת החיים ביפן היא בין הגבוהות בעולם (85.2 לנשים ו-78.3 לגברים ב-2002). בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת נבלם כליל הגידול באוכלוסיית יפן, ובחלקו השני (החל מ-2007) אף נרשם מדי שנה קיטון בגודל האוכלוסייה. ב-1975 ירד שיעור הפריון (מספר הילדים שיולדת אישה בממוצע) של יפן לראשונה מ-2, ובשנים האחרונות הוא נע סביב 1.4, לאחר עלייה קלה מהשיעור שאפיין אותה בתחילת המאה. משמעות נתון זה היא ירידה של כשליש בגודלן של הקוהורטות הבין דוריות, כלומר ירידה משמעותית ומתמשכת גם במספרן של הנשים בגיל הפריון. הקיטון הטבעי של יפן ב-2013 היה מעל 240,000 נפש. ב-2010 היה מספר הקשישים בגילאי 65–70 8.26 מיליון, ואילו מספרם של ילדים עד גיל 5 היה 5.39 מיליון בלבד.

אם לא יהיו שינויים מפליגים בילודה או במדיניות ההגירה, צפויה אוכלוסיית יפן לרדת אל מתחת 100 מיליון בשנת 2050, כשאחוז ניכר מהאוכלוסייה יהיו קשישים מעל גיל 65. השינויים במבנה הדמוגרפי הביאו לעלייתן של מספר בעיות חברתיות וכלכליות, בעיקר ירידה פוטנציאלית בכוח העבודה ועלייה במחיר של ביטחונות סוציאליים כמו תוכניות הפנסיה הציבורית. מתכנני המדיניות של הממשל כיום מצויים בוויכוח מתמיד לגבי צורת ההתמודדות עם הבעיה. הגירה ותמיכה בילודה הם שני רעיונות שעשויים להגדיל את כוח העבודה הצעיר. הגירה אינה פופולרית ביותר שכן שיעורי הפשע העולים ביפן מיוחסים לעיתים קרובות לזרים הגרים ביפן^{[דרוש מקור]}.

הערים הגדולות של יפן מפקד האוכלוסין 2020
	דירוג	שם	מחוז	אוכלוסייה	דירוג	שם	מחוז	אוכלוסייה
טוקיו יוקוהמה
	1	טוקיו	טוקיו	9,744,534	11	הירושימה	הירושימה	1,201,281	אוסקה נגויה
	2	יוקוהמה	קנאגאווה	3,778,318	12	סנדאי	מיאגי	1,097,196
	3	אוסקה	אוסקה	2,754,742	13	צ'יבה	צ'יבה	975,210
	4	נגויה	אאיצ'י	2,333,406	14	קיטקיושו	פוקואוקה	939,622
	5	סאפורו	הוקאידו	1,975,065	15	סאקאי	אוסקה	826,447
	6	פוקואוקה	פוקואוקה	1,613,361	16	הממאצו	שיזואוקה	791,155
	7	קווסאקי	קנאגאווה	1,539,081	17	ניאיגטה	ניאיגטה	789,715
	8	קובה	היוגו	1,527,022	18	קוממוטו	קוממוטו	738,744
	9	קיוטו	קיוטו	1,464,890	19	סגמיהארה	קנאגאווה	725,302
	10	סאיטאמה	סאיטאמה	1,324,591	20	אוקיאמה	אוקיאמה	725,108

דת

ערכים מורחבים – שינטו, בודהיזם ביפן, מיתולוגיה יפנית

מקדש טוֹשוֹדַיג'י (Tōshōdai-ji) הבודהיסטי הממוקם בנארה שנבחר לאחד מאתרי המורשת העולמית בידי אונסק"ו

שתי הדתות העיקריות ביפן הן השינטו ובודהיזם, וחלק גדול באוכלוסייה מקיים את שתיהן. בין 50% ל-80% מהיפנים עורכים פולחני שינטו, כולל צורות שונות של סינקרטיזם עם בודהיזם, לרוב במזבחות ביתיים או במקדשים מקומיים. רוב היפנים, כ-70% במספר סקרים, מדווחים על עצמם כ"חסרי דת" (無宗教, מוּ-שוּקיוֹ), אך הדבר נובע מכך שהקטגוריה המערבית "דת" זרה לתרבות המקומית והופיעה רק בתקופת מייג'י. הגדרה עצמית כ"בן דת השינטו" מתפרשת על ידי הציבור כחברות במסדרים ובאסכולות מאורגנות, ורק כ-3% מהאוכלוסייה מזדהים כך.

קונפוציאניזם או אפילו דאואיזם משמשים כבסיס לקוד המוסרי וכ"שקאי-טונן" (רעיון חברתי משותף) מיעוט אומר כי הוא נוצרי (0.7%) או בן לדת אחרת (4.7%). כמו כן, מאז אמצע המאה ה-19 עלו כתות דתיות הקרויות שינקוסיוקו.

הבודהיזם אינו דת המאורגנת באופן קשיח, ביפן קיימים מספר רב של מסורות בודהיסטיות, רובן המוחלט משתייכים לאסכולת המהאיאנה, אך אין ארגון גג שמאחד את הבודהיזם ביפן ואף מעטים שיתופי הפעולה. למעשה, חלק גדול מהמסורות היפניות קשורות יותר היסטורית ותאולוגית למסורות מחוץ ליפן, לדוגמה הזן היפני מקורו בצ'אן הסיני, ומסורת השינגון האיזוטרית והמיסטית חולקת יותר קוי דמיון עם הבודהיזם הטיבטי מאשר עם כל מסורת יפנית אחרת.

שפה

ערך מורחב – יפנית

השפה היפנית אינה מסווגת מבחינה משפחתית, אף כי קיים דמיון תחבירי משמעותי בינה לבין הקוריאנית. מבנה היפנית הוא SOV, הווה אומר שהנשוא מופיע בסוף המשפט, ולאחר המושאים (בניגוד לעברית ואנגלית, למשל, שהן מסוג SVO, בהם הנשוא מופיע לפני המושא).

היפנית היא שפה צירופית, הניכרת במערכת של הונוריפיות (honorifics) המשקפת את הטבע ההיררכי של החברה היפנית. כל זאת בעזרת תבניות פעלים ואוצר מילים מסוים המציין את הסטטוס החברתי היחסי של הדובר, המאזין, והאדם המוזכר בשיחה. באופן יחסי, בשפה יש מבחר הגאים קטן.

לפני המאה ה-5, לא הייתה ליפנים מערכת כתיבה משלהם. הם החלו לאמץ את המערכת הסינית, יחד עם היבטים רבים אחרים של התרבות הסינית.

בתחילה כתבו היפנים בסינית קלאסית או בערבוב של סינית אידיאוגרפית ופונטית על מנת ליצור משמעות יפנית. דוגמה לסגנון מעורבב כזה הוא ה"קוג'יקי", שנכתב ב-712 לספירה. אז החלו להשתמש בסימניות סיניות על מנת לכתוב יפנית בסגנון שמכונה מניוגנה, שבו קיימות עשרת אלפים סימניות.

לאחר זמן, פותחה מערכת כתיבה. סימניות סיניות (קאנג'י) שימשו לכתוב מילים שאומצו מהסינית, או מילים יפניות בעלות משמעות מקבילה. הסימניות הסיניות שימשו גם לכתוב אלמנטים תחביריים, ולאחר שפושטו נעשו לשלושה סוגים של כתב: היראגאנה, קאנג'י וקאטאקאנה. כתבים אלו הם כתבי הברות, המכילים כמה עשרות סימנים, בניגוד לאלפי הסימניות של הקאנג'י.

הספרות היפנית הגיעה לשיא במאה ה-11 עם "סיפור גנג'י" מאת מורסקי שיקיבו, אשת אצולה. יצירות ספרות יפניות רבות נכתבו באותה עת בידי נשים, מכיוון שמלומדים יפנים העדיפו לכתוב בסינית.

היפנית המודרנית נכתבת בשילוב של היראגאנה, קאטאקאנה וקאנג'י.

תרבות

ערכים מורחבים – תרבות יפן, אמנות יפנית, מוזיקה יפנית ומטבח יפני

מגש "בנטו" טיפוסי מהסוג שניתן לרכוש בשוקודו ביפן (אולם אוכל יפני)

הבונסאי היא אומנות יפנית מסורתית של טיפוח עצים זעירים שנשתלים, לעיתים קרובות, בגנים יפנים. בתמונה עץ ננסי שטופח בסגנון בונסאי.

העיר קיוטו המשלבת מסורת ומודרנה

התרבות היפנית השתנתה מאוד במשך השנים, מתרבות ג'ומון המקורית לתרבות בת הכלאיים של היום, המשלבת בה השפעות אסיאתיות, אירופיות ואמריקניות. מבחינה היסטורית, לסין ולקוריאה הייתה ההשפעה הרבה ביותר, החל מהתפתחות תרבות היאיויי ב-300 לפנה"ס; השפעות אלו הביאו לאחר מכן לחקלאות אורז, קבורה טקסית, קדרות, ציור, כתיבה, שירה, מערכת נימוסים מסורתית מוגדרת התופסת חלק חשוב בתרבות היפנית ומהיאנה בודהיזם עד למאה ה-7 לספירה.

בתקופה הפרה-מודרנית פיתחה יפן תרבות מיוחדת לה, באמנות; (איקבנה, אוריגמי - אמנות קיפול נייר, אוקיו-אה, סאקורה - פריחת עץ הדובדבן הלוקחת חלק חשוב בתרבות ובעיקר באמנות היפנית); באומנויות (בובות, יצירות לקה וקדרות), אמנויות הבמה (בונרקו, ריקוד מסורתי, קבוקי, נו, רקוגו), ומסורות אחרות (משחקים, אונסן, סנטו, טקס התה היפני, אדריכלות יפנית, גנים יפניים, חרבות קטאנה וטיפוח עצים ננסיים מיוחדים המכונים בונסאי)), והמטבח היפני המסורתי שפירות ים ודגים לוקחים בו חלק חשוב, וזאת בעקבות כך שהדיג נפוץ מאוד ביפן. בין המאכלים היפניים המסורתיים שנעשו נפוצים ברחבי העולם ניתן למנות את הסושי.

הגיישה היא מארחת-בדרנית יפנית מסורתית. תפקיד זה היה נפוץ בעיקר בתקופות קדומות יותר ביפן, אז ילדות התחנכו לתפקיד כבר מגיל צעיר, אך הוא נפוץ גם היום. הקימונו, שאותו לובשת הגיישה, הוא בגד מסורתי יפני בעל שרוולים רחבים המהווה ברחבי העולם סמל ליפן. את הקימונו לובשות בעיקר נשים, אך גם גברים.

מאמצע המאה ה-19 והלאה, ההשפעות האירופאיות היו החזקות ביותר, כשההשפעה האמריקאית עולה מאוד לאחר מלחמת העולם השנייה. השפעות אלו ניכרות בתרבות היפנית של היום, שמשלבת בין האירופאי, האסייתי והאמריקאי, באופנה, בקולנוע, בספרות, בטלוויזיה, במשחקי הווידאו, ובמוזיקה. כיום, יפן היא יצואנית תרבות חשובה, שזכתה לפופולריות רבה סביב העולם, במיוחד בארצות מזרח-אסיאתיות אחרות. תרומות יפניות הניכרות באופן מיוחד לתרבות העולם הם ה"אנימה" וה"מאנגה" (סוג של קומיקס), הגנדאי גקי (סוגה קולנועית) והבּוּטוֹ, צורת מחול אוונגרדית שהתפשטה מיפן לאירופה, ארצות הברית ואוסטרליה. תרבות יפנית מסורתית ומודרנית זכתה למעריצים רבים באירופה ובאמריקות.

חלק בלתי נפרד מהתרבות היפנית היה במשך מאות שנים סוגים שונים של אמנויות לחימה שחלקן הגדול פותח בה. מענפי הספורט הנפוצים ביפן, שנעשה לסמלה גם בעולם כולו, הוא הסומו; סוג התאבקות במשקל כבד, שאף היווה בעבר חלק מדת השינטו. בין אמנויות הלחימה המסורתיות שפותחו ביפן, ניתן למנות את הנינג'יצו והג'ו ג'וטסו, שחלקים מהן נפוצו עם הזמן גם לשאר העולם.

לאחר מלחמת העולם השנייה אמנויות לחימה מודרניות-ספורטיביות צברו פופולריות, בהן ניתן למנות את הג'ודו, הקנדו והקראטה לסוגיו - שוטוקאן, קיוקושינקאי, שורין ריו, גוג'ו ריו, אייקידו ועוד.

משחק ההימורים הנפוץ ביותר ביפן הוא המא-ג'ונג ומשחקים בו אף ראשי הפשע. כתוצאה מכך יצא למשחק דימוי שלילי בקרב החברה שומרת החוק ביפן. בשנות ה-90 הקימו קבוצות סטודנטים שגילו את המשחק מחדש קבוצות לקידום המשחק באוניברסיטאות של יפן.

חינוך וילדות ביפן

בשנת 1872 הונהג ביפן חינוך חובה כאחת מהתוצאות של רסטורציית מייג'י. מאז 1947 חינוך החובה מורכב מבית ספר יסודי ואמצעי, מגיל 6 ועד 15. כמעט כל הילדים ממשיכים את לימודיהם בבית ספר תיכון לשלוש שנים, ו96% ממסיימי התיכון ממשיכים לאוניברסיטה, קולג' או חינוך גבוה אחר. שנת הלימודים היפנית מתחילה באפריל, חלקם לומדים בין הימים שני עד שישי וחלקם בשני עד שבת. בנוסף לחופשים פעם או פעמיים בשבוע, יש לתלמידים ביפן עוד שתי חופשות קצרות באביב ובחורף, וחודש שלם של חופשה בקיץ.

במשפחה יפנית ממוצעת מספר קטן של ילדים; אחד או שניים. הלימודים בבתי הספר היסודיים ובתיכונים מאתגרים וקשים עד מאוד, ולעיתים קרובות נוצרים אצל הילדים מצבי לחץ וחרדה כתוצאה מהתחרותיות הרבה.

כתוצאה מהטכנולוגיה המתפתחת והולכת המביאה לניכור בין בני האדם, התפתחה תופעת ההיקיקומורי, התבדלות מהעולם למשך תקופה ארוכה, דבר המוביל גם לעליה בשיעור הדיכאון.

צבא וביטחון

ערכים מורחבים – צבא יפן, היסטוריה צבאית של יפן

סעיף 9 בחוקה משנת 1947 מטיל על יפן בעקבות מלחמת העולם השנייה מגבלות בנוגע להחזקת צבא, ויש המפרשים אותו ככזה האוסר על יפן להחזיק כל סוג של כוח מזוין. לעומת זאת, הפרשנות המקובלת של החוקה מהיום שבו נכנסה לתוקף, הן מצד היפנים הן מצד האמריקאים, היא שאין איסור על יפן להחזיק "כוח של הגנה עצמית", כלומר צבא למטרות הגנתיות.

סוכנות ההגנה היא חלק ממשרד ראש הממשלה וכפופה למוסדות האזרחיים. בראש הסוכנות ניצב שר ביטחון הנעזר בשני סגני שר. ראש הממשלה רשאי להפעיל את הכוחות הצבאיים בכפוף להסכמת הפרלמנט. בשנת 1986 הוקמה מועצת הביטחון הכוללת את ראש הממשלה, שר החוץ, שר הביטחון, שר האוצר, מזכיר הממשלה והשר האחראי על המשטרה. פורום זה מתכנס לדון בכל החלטה הנוגעת לשימוש בצבא. מתחת לשכבה האזרחית קיים הפורום הצבאי של ראשי המטות המשולבים. שלושת מפקדי זרועות היבשה, האוויר והים אמורים לייעץ לפורום האזרחי בנושאים צבאיים ובשעת חירום. על פי החוקה הצבא כפוף למוסדות האזרחיים של המדינה בצורה מוחלטת. חיילים לובשי מדים נשפטים על עבירות שביצעו, בתפקיד או מחוצה לו, בבתי משפט אזרחים.

זרוע היבשה מחולקת לחמישה פיקודים לאורך המדינה, ומשרתים בה כ-160,000 חיילים. מרכז הפיקוד נמצא בעיר איצ'יקאווה. היחידות העיקריות בצבא היבשה הן: אוגדה משוריינת, 12 אוגדות חי"ר, חטיבה מוצנחת, שתי חטיבות משולבות, ארבע חטיבות אימון, אגד ארטילרי, שני אגדי נ"מ, כנף מסוקי תובלה ושתי טייסות מסוקי נ"ט. הצי הימי מונה כ-40,000 כוח אדם. במסגרת הכוח פועלות 13 צוללות, 64 משחתות ופריגטות וכמה עשרות שולות מוקשים וספינות סיור. כ-200 מטוסים ו-130 מסוקים משרתים את הצי. בכוח האווירי משרתים כ-50,000 חיילים. חיל האוויר מפעיל כ-400 מטוסים ובאופן כללי נהנה מציוד מתקדם. טייסת מטוסי E-2C (אייוואקס) מעניקה ליפן יתרון מודיעיני לא מבוטל כנגד מטוסי אויב.

מבחר תמונות

העיר אוסקה: טירת אוסקה על רקע גורדי שחקים

גן יפני מסורתי במקדש ביפן

חלוקה מנהלית

ערך מורחב – מחוזות יפן

חלוקת יפן למחוזות

יפן מחולקת ל-47 יחידות מנהליות אשר לרוב מאוגדות לשמונה חבלים. הונשו, האי הגדול והמיושב ביותר מחולק ברוב סוגי החלוקה לחמישה חבלים שבתוכם מחוזות רבים, שני איים גדולים אחרים, שיקוקו וקיושו אשר מהווים חבל אחד כל אחד, גם הם מחולקים למחוזות שונים. האי הגדול הוקאידו בצפון מהווה מחוז אחד בלבד והוא הגדול ביותר בשטחו מבין המחוזות השונים.

המחוזות הגדולים ביותר מבחינת אוכלוסייה הם: טוקיו, קנאגאווה, אוסקה, אאיצ'י, סאיטאמה וצ'יבה. כולם נמצאים בהונשו, האי המרכזי ביפן.

להלן רשימת המחוזות המלאה לפי חלוקה לחבלים:

הוקאידו	טוהוקו	קאנטו	צ'ובו	קנסאי	צ'וגוקו	שיקוקו	קיושו ואוקינאווה
הוקאידו	אקיטה אאומורי פוקושימה איווטה מיאגי יאמאגטה	צ'יבה גונמה איבראקי קנאגאווה סאיטאמה טוצ'יגי טוקיו	אאיצ'י פוקואי גיפו אישיקווה נאגנו ניאיגטה שיזואוקה טויאמה יאמאנאשי	היוגו קיוטו מיאה נארה אוסקה שיגה וקאיאמה	הירושימה אוקיאמה שימאנה טוטורי ימאגוצ'י	אהימה קגאווה קוצ'י טוקושימה	פוקואוקה קגושימה קוממוטו מיאזקי נגסאקי אויטה סאגה אוקינאווה

יהדות יפן

ערך מורחב – יהדות יפן

הקהילה היהודית ביפן קטנה יחסית, והיא מרוכזת בעיקר בערים הגדולות. בשנת 1854 פתחו היפנים את שערי ארצם בפני מהגרים מהמערב, ובין המהגרים ליפן היו גם יהודים. בני הקהילה הראשונים ביפן היו בעיקר מיהדות סין השכנה, ובעיקר משאנגחאי והונג קונג. עד לסוף המאה ה-19 עברו ליפן עשרות יהודים, ובשנת 1870 כבר היו ביוקוהמה כ-50 משפחות יהודיות. קהילות גם נוצרו בקובה ובנגסאקי, שבה הוקם גם בית הכנסת היהודי הראשון בתחומי יפן. בנגסאקי הייתה הקהילה היהודית הגדולה מבין השלוש, ועד היום יש בשלוש הערים הללו שרידי בתי קברות יהודים ישנים.

בזמן מלחמת רוסיה–יפן נשבה יוסף טרומפלדור, שלחם לצידה של רוסיה, בשבי היפני אך הורשה לו להקים חוג ציוני בקרב היהודים שהיו איתו בהיותו בשבי. היפנים אף נעזרו ביהודי אחד בזמן המלחמה, יעקב שיף, אשר נתן הלוואה כספית גדולה ליפן לבניית צי אוניות מודרני, לאחר שמדינות אמריקה ואירופה סירבו לבקשת ההלוואה מחשש כי יפן לא תוכל לעמוד במתן ההחזר. בתום המלחמה קיבל יעקב שיף את עיטור "השמש העולה" מידי הקיסר מוצוהיטו.

בשנת 1931 נכבשה מנצ'וריה בידי יפן, וכ-13,000 מיהודי חרבין שישבו בה נכללו תחת השלטון היפני, אך לא נפגעה האוטונומיה הדתית שהייתה שמורה לבני הקהילה.

בזמן מלחמת העולם השנייה נמלטו לסין ויפן פליטים רבים שנמלטו מאירופה דרך רוסיה. בין חסידי אומות העולם היה השגריר היפני בליטא, צ'יאונה סוגיהארה שהציל חלק מיהודי ליטא בכך שנתן להם אשרות יציאה מליטא לפני שפגעו בהם הנאצים והפשיסטים הליטאים. סך הכל ברחו ליפן, בזמן המלחמה, כ-6,000 יהודים מהאזור שהיה בשליטת ברית המועצות. הנאצים שלחו ליפן, שהייתה בעלת בריתם, אחד מאנשי הגסטאפו כדי שישפיע על ממשלת יפן להעביר את היהודים לגרמניה, אולם ממשלת יפן סירבה לדרישה זו.

הפרופסור סטזוסו קוצוג'י, בשל אהדתו ליהדות, עזר רבות לפליטים, פעל להאריך את שהותם הזמנית ביפן ודאג להם למזון, בפעילותו זו הסתכן בנפשו ואף נכלא ועונה. כמה שנים לאחר המלחמה התגייר, עלה לארץ ישראל, ונקרא אברהם סטזוסו קוצוגי.

עם פרוץ המלחמה בין יפן לארצות הברית עזבו אותה רוב יהודי המדינה ועברו לארצות הברית או לסין.

סופרת הילדים הישראלית נעמי עפרי (אז קיטרון) שהתה ביפן בשנות ה-70 של המאה העשרים וכתבה על כך ספר שלום לך, יפן שהיה לרב מכר, ובו תיארה את הבדלי התרבות, את ההומור החסר והצחוק שמובנו אז היה שונה לחלוטין בתרבותם ושבני יפן ביקשו ללמוד, וכן את המסורות על ייחוסם של האצילים ומשפחות המלוכה לשושלת מלכי בית דוד ולעשרת השבטים האבודים מממלכת ישראל.

כיום יש ביפן מספר קהילות יהודיות, המונות כ-1,000 יהודים, וכן חמישה בתי חב"ד. בנוסף פועלים ביפן שני ארגונים בשם "בית שלום" (של כנסיית אותו האיש ה"קדושה") ו"מקויה" אשר רוחשים חיבה ליהודים מסיבות דתיות-נוצריות ומאמינים בהיותם עם נבחר.

ראו גם

• יחסי החוץ של יפן
• אמנות יפנית
• אנימה
• גיישה
• קימונו
• סאקורה
• סומו
• שינטו
• קנג'י
• אמנויות לחימה: נינג'יצו, בושידו, ג'ו ג'יטסו, ג'ודו, קראטה, קנדו, אייקידו
• מוזיקה יפנית: מוזיקה יפנית מסורתית, רוק יפני, ג'יי-פופ, אנקה
• ברזילאים יפניים
• קולנוע יפני: קולנוע יפני מסורתי, אימה יפנית
• ספרות יפנית
• שעון יפני
• מדע וטכנולוגיה ביפן
• פורטל:יפן

לקריאה נוספת

• אלי לנצמן, יפן. האגודה לידידות ולשכת המסחר ישראל-יפן בשתוף שגרירות יפן בישראל ומשרד החנוך-הפקוח על הוראת הגאוגרפיה, 2000
• בן עמי שילוני, יפן המסורתית: תרבות והיסטוריה, מהדורה שנייה ומתוקנת, ירושלים ותל אביב: שוקן, 2014.
• בן עמי שילוני, יפן המודרנית: תרבות והיסטוריה, מהדורה שנייה ומתוקנת, ירושלים ותל אביב: שוקן, 2002.
• בן עמי שילוני, יפן במבט אישי, ירושלים ותל אביב: שוקן, 2011.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של יפן

• יפן, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• מידע פוליטי-חברתי על יפן, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
• יפן על צומת דרכים, באתר "סיקור ממוקד", 29 במאי 2006
• פורטל יפן - חדשות יפן, המלצות לתיירות, וכל מידע אפשרי
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
  פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים שינטו והמערב, באתר הארץ, מאמר על היחס לדת ביפן, אתר "הארץ", 2015
• איתמר זהר, בין קיוטו לטוקיו: מסע של שבועיים ביפן, באתר הארץ, 6 בספטמבר 2018
• יניב גרנות‏, יפן מהצד: שישה מקומות שהישראלים עוד לא גילו, באתר וואלה!‏, 27 בדצמבר 2018
• יובל מלחי, פרק 282: היפנים לא מאמינים בחופשות – סיפורים מיפן, באתר "קטעים בהיסטוריה", 12 בנובמבר 2018
• מינהר הזמן, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי - על שדים ורוחות בתרבות היפנית - פרק מיוחד של הפודקאסט מינהר הזמן, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
• יפן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי יפן בפרויקט גוטנברג (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33651433יפן