דייג

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
משחק ילדים המדמה דיג.

דייג הוא אדם העוסק בפעילות דיג. חלק מהדייגים עושים זאת לפרנסתם, לעיתים כחלק מקואופרטיב, חברה או איגוד. אנשים אחרים עוסקים בדיג כתחביב או ספורט, רובם בעזרת חכה ופיתיון.

דייגים כיום

ארגון המזון והחקלאות הידוע כ-FAO, (ראשי התיבות של Food And Agriculture Organization), ארגון המסונף לאו"ם מפרסם מדי שנתיים דו"ח על מצב הדיג העולמי. על פי הדו"ח האחרון שיצא בשנת 2002 ומסכם את נתוני שנת 2000 מתפרנסים מדיג בעולם כיום כ-35 מיליון איש. 65% מדיג ימי, 15% מדיג בנהרות ובאגמים ו-20% מחקלאות ימית.

בארצות המפותחות יש מגמה בולטת של ירידה בכמות המועסקים בדיג, כמו בכל ענפי החקלאות. ביפן למשל ירד מספר הדייגים מכ-440,000 בשנות ה-70 ל-216,000, ובמקביל קיימת מגמה קבועה של הזדקנות האוכלוסייה העוסקת בדיג משום שמקצוע קשה זה אינו מושך צעירים. לדוגמה ביפן 32% מהדייגים הם בני למעלה מ-60. תופעה אופיינית נוספת לענף הדיג היא שרוב הדייגים הם עצמאים.

החל משנות ה-90, בעקבות העלייה במודעות לחשיבות השמירה על הסביבה, דו"חות שונים מסמנים את הדייגים כגורם מכריע בקריסתן של אוכלוסיות דגים, מה שעלול להשפיע לרעה על המאזן האקולוגי בסביבות מחיה רחבות.[1]

דייגי ישראל

דייג חובב בפארק הלאומי רמת גן
דייג בחוף חיפה

דייגי ישראל עוסקים בדיג דגי ים בים התיכון ובמפרץ אילת, ושל דגי מים מתוקים בים כנרת. האגף לדיג שבמשרד החקלאות מטפל הן בדייגים והן במדגה, כלומר גידול דגים בברכות (בעיקר דגי מים מתוקים) ובכלובים הצפים בים (דגי ים).

השיטות המופעלות בידי דייגי ישראל הן: דיג מכמורת, דיג הקפה, דיג ברשתות זימים, דיג במערכות חכות ובחכות בודדות. דייגי המכמורת פועלים בספינות (מכמורתנים) שאורכן בין 14 ל-28 מ'. שאר השיטות מופעלות מכלי שיט קטנים יותר. בסיסי הדיג הימי בישראל הם: נמל אילת בים סוף ונמל הקישון, נמל עכו, נמל יפו, נמל תל אביב ונמל אשדוד בים התיכון. בכנרת, עיקר הדיג מתנהל בטבריה, עין גב וגינוסר.

דיג ספורטיבי

תחום הדיג הספורטיבי נפוץ במדינות רבות, ולעיתים ישנן תקנות שונות המבחינות בין דייגים מקצועיים לבין דייגים חובבנים.

דייגים חובבנים רבים משתמשים בדגים שלכדו למאכל, אולם במקרים שונים אסור להם או שאינם מעוניינים לקחת את הדג והם מחזירים אותו למים. שיטה זו נקראת לכידה ושחרור (אנ').[1]

תפיסה רווחת היא ששיטת הלכידה והשחרור נטולת נזק משמעותי לדגים, אולם מחקרים שונים מרחבי העולם מצביעים על פגיעות קשות ואף מוות. על פי מחקרים שונים, שיעור התמותה הממוצע של דגים ששוחררו חזרה למים לאחר שנלכדו עומד על 18-16%, ובמינים רגישים התמותה אף גבוהה מ-90%. גם הדגים שנותרים בחיים בחלק מהמקרים סובלים מפציעות שימנעו מהם להעמיד צאצאים או ישבשו את הנדידה הטבעית שלהם.[1]

גורמים שונים, ביניהם החברה להגנת הטבע, מפרסמים המלצות להגביר את המודעות לפגיעה בדגים שיש לשיטה זו, ובנוסף, את המודעות לדרכים להפחית את הנזק לדגה. ניתן להפחית חלק מהנזק, למשל, שימוש בציוד מפחית נזק, או על ידי בחירת מקום דיג בו עיקר הדגים אינם מוגנים, מכיוון שאת מינים אלו החוק מחייב להחזיר למים. שיטות נוספות להפחתת הנזקים כוללות הימנעות מקרס משונן או שמירת הדגים בסביבה רטובה ולחה.[1]

דיג ספורטיבי ישראל

דיג ספורטיבי הוא אחד מענפי הפנאי המובילים בישראל ועוסקים בו כ-70 אלף איש,[2][1] שלוכדים שלל כולל של בין 15 ל-35 אחוז מסך שלל הדייג השנתי (כולל דיג מסחרי).[1]

שיטות הדיג הספורטיבי הנפוצות:

כל שיטות הדיג הספורטיבי מלבד דיג עם חכה מהחוף מצריכות רישיון דיג המונפק על ידי האגף לדיג וחקלאות מים שבמשרד החקלאות ופיתוח הכפר.[3]

אמונה תרבות ופולקלור

דייגים מבנגלדש
דייג בבריכות הדגים

דייגים בכתבי הקודש

הדיג נחשב אחד מהמקצועות העתיקים בעולם. דייגים מוזכרים בתנ"ך ”וְאָנוּ, הַדַיּגִים, וְאָבְלוּ, כָּל-מַשְׁלִיכֵי בַיְאוֹר חַכּה; וּפרְשֵי מִכְמֹרֶת עַל-פְּנֵי-מַיִם, אֻמְלָלוּ” (ספר ישעיהו, פרק י"ט, פסוק ח') ובתלמוד ”אין אדם פורש חרמו ומעמיד ספינתו בתוך של חבריו אבל צדין בחכים ובמכמורים בכל מקום” (תוספתא מסכת בבא קמא ח', ו).

דייגים בספרות

הרשימה החלקית הבאה מכילה יצירות (שחלקן הוסרטו), המתארות הן את חייהם הקשים והמסוכנים של הדייגים והן את עולמם של הדייגים החובבים.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0