שינטו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שינְטוֹיפנית: 神道) הוא הכינוי לדת האתנית של יפן, עוד מימי קדם. במרכז הדת נמצאת הסגידה לקאמי, רוחות טבע או אפילו סתם "נוכחות רוחנית". חלק מהקאמי מהווים רוח של מקום או חפץ בעוד אחרים יכולים להיות בעלי משמעות גדולה יותר. השינטו השפיע על דתות אחרות, בעיקר ביפן, ביניהן הטנריקיו.

משמעות ושימוש במושג

המילה שינטו היא למעשה שילוב של שתי מילים בסינית (神道 - שן-דאו) שמשמעותן המילולית הוא "נתיב אלוקי" (וגם "נתיב האלוקים") כך שמשמעותה של המילה ביפנית היא "דרך הקאמי". המילה הופיעה לראשונה, בשלושה אזכורים, בניהון שוקי, אחד מהכתבים המיתולוגיים הקדומים ביותר שנכתבו ביפן (המאה השביעית לספירה). בכל שלושת המקרים, המילה מציינת פולחן דתי יפני שאינו בודהיסטי, אולם במקורות העתיקים אין אזכור למערכת סדורה של אמונות וסיפורים מיתולוגיים שניתן לשייכם לדת אחידה בשם "שינטו". ההיררכיה אינה ברורה לחלוטין, ונראה כי ניסיונות המדינה היפנית העתיקה לאחד את הפולחן לא הצליחו בפועל. לפיכך, נמנעים רוב החוקרים משימוש בביטוי "שינטו" לתיאור הדת ביפן העתיקה, ומעדיפים את הביטוי "פולחני הקאמי", כדי להבהיר שמדובר במערכת פולחן פזורה ולא בדת אחידה ומאוחדת.

המושג שינטו חזר לשימוש נרחב בתקופת אדו (1600-1868). מלומדים יפניים שדגלו בחזרה למסורת העתיקה והתנגדו לבודהיזם, לקונפוציאניזם וליתר השפעות סיניות, ניסו לזקק מהמקורות העתיקים את הפולחן היפני הקדום והאותנטי ואימצו כרוניקות מיתולוגיות עתיקות כמו הקוג'יקי או הניהון שוקי כמקור בלעדי להיסטוריה הקדומה של יפן וככתבי קודש. בהדרגה, נכנסה המילה "שינטו" לשימוש, שוב כניגוד לבודהיזם.

מעמד השינטו

לאחר הרסטורציה של מייג'י ב-1868 ובמסגרת הניסיונות להפוך את יפן למדינה מודרנית, החליטה ממשלת יפן לאמץ "דת מדינה" בנוסח מערבי. הוגים שפעלו בשיתוף פעולה עם הממשלה עיצבו מערכת פולחן, אמונות ותפילות שהדגישו את אלוהותו של הקיסר ואמו הקדומה, אלת השמש אמטראסו, ויצרו מערכת היררכית של מקדשים ברחבי המדינה. המערכת הדתית החדשה שעיצבו נקראה שינטו, או השינטו הממלכתי. בתחילת שנות השבעים של המאה ה-17 ניסו כוהני השינטו הממלכתי, בשיתוף פעולה עם גורמים מסוימים בממשלה, לחסל את הבודהיזם. לאחר גל של שריפת מקדשים ואלימות כנגד נזירים, ריסנה הממשלה את הכוהנים והסדירה את מעמד השינטו בסדרת חוקים. בין היתר, הוחלט לערוך רפורמה מקיפה בפולחן הקאמי הישן, שהיה מעורב עם בודהיזם, פולחן יין ויאנג ואמונות עממיות שונות. במסגרת החוקים להפרדת השינטו מהבודהיזם, כל מקדש היה חייב להחליט לאיזו "דת" הוא שייך, ולסלק את כל חפצי הקודש השייכים לדת האחרת. כך, התעצבה דמותו של השינטו כדת נפרדת, בעלת תאולוגיה, אלים ומערכת אמונות מובחנת משלה.

החל מסוף שנות השבעים של המאה ה-19 ועד סוף שנות העשרים של המאה ה-20, נותר השינטו הממלכתי בסיס חשוב לאידאולוגיה הלאומית ונהנה מתמיכה של מוסדות המדינה. פולחן הקיסר אומץ כחלק בלתי נפרד מהזהות הלאומית, כמו גם פולחן החיילים המתים, שעלו למדרגת אלים, במקדש יסוקוני שבטוקיו. עם זאת, המדינה גילתה סובלנות דתית כלפי בודהיסטים, נוצרים וגם כלפי המוסלמים המעטים שגרו ביפן, להבדיל מדתות חדשות לא מורשות שנרדפו לעיתים עד חורמה. עם זאת, בשנות השלושים, עם עליית המיליטריזם היפני, חלה הקצנה דתית נוספת, והמדינה החלה לדרוש מנוצרים לקיים פולחנים של שינטו ממלכתי, ובפרט סגידה לחללי המלחמה במקדש יסוקוני. אלו שסירבו לעשות זאת סבלו מסנקציות שונות, מרדיפה ומנידוי, אולם בדרך כלל לא ננקטה כנגדם אלימות ממשית. בתקופה זו חלה הקשחה גם בתאולוגיה השינטואיסטית, שהדגישה את אלוהותו המוחלטת של הקיסר ואת חוסר היכולת להבין את מעמדו בדרכים רציונליות. מלומדים שכפרו בכך, כמו פרופ' מינובה טצוקיצ'י, גדול משפטני יפן באותה תקופה, פוטרו מעבודותיהם וסבלו ממסע רדיפה ושיסוי ציבורי חסר תקדים.

לאחר מלחמת העולם השנייה איבדה השינטו ממעמדה כדת הלאומית. הכיבוש האמריקאי אסר כליל את השינטו הממלכתי, וההיררכיה שלו השתקמה בהדרגה רק לאחר תום הכיבוש. עם זאת, החוקה של יפן אוסרת על המדינה לתמוך בדת כלשהי, כולל השינטו, וקובעת הפרדה נוקשה בין דת למדינה.

שינטו ובודהיזם - זה לצד זה במשך 1,500 שנים

השינטו והבודהיזם מתקיימים ביפן זה לצד זה החל משנת 593 לספירה. בשנה זו החליט הנסיך שוטוקו טאישי (אנ') (Shotoku Taishi) שהבודהיזם יהיה הדת הרשמית של החצר הקיסרית. העובדה ששתי מערכות אמונה שונות זו מזו, חיצונית ופנימית, יתקיימו ביפן בשלום ובמשך זמן כה ממושך, מעידה על הגישה היפנית לדת, השונה מאוד מהגישה הנהוגה במערב. בניגוד להכחדתן של דתות מקומיות באירופה על ידי המיסיון, הבודהיסטים ביפן בחרו בגישה סינקרטיסטית האופיינית לבודהיזם בעולם בכלל: במקום להרוס את הג'ינג'ה השינטואית (אנ'), הם בנו את מקדשיהם בקרבת מקום ושילבו את המנהגים השיטואיסטים עם הדהרמה של המהאיאנה. צורת פולחן זו נקראת ביפן שינבּוּטסוּ-שוּגוֹ, (קאנג'י: 神仏習合 ,רומאג'י: Shinbutsu-shūgō, מילולית: "סינקרטיזם של בודהה וקאמי"), והייתה צורת הפולחן המרכזית ביפן מהגעת הבודהיזם ועד רסטורציית מייג'י, וכיום נחשבת צורה של דת עממית. אסכולת השינגון, המשתייכת לבודהיזם המיסטי, פיתחה גישה נוספת ליחס לשינטו, הנקראת ריוֹבוּ-שינטו (Ryōbu Shinto), לפיה הקאמי השונים הן גלגולים של בודהיסטוות ובודהות שחזרו כדי לכוון את בני האדם להארה. גם כיום רוב היפניים (כ־65%) רואים בעצמם שינטו-בודהיסטים, לפחות ברמה התרבותית.[1][2]

הערות שוליים

  1. ^ ליטלטון,ק.סקוט, חוכמת המזרח, מדריך לדתות ולפילוסופיה של המזרח הרחוק, אור יהודה: מעריב, 1999
  2. ^ גתין, ר., בודהיזם: היסטוריה, הגות ותרגול, אלטרנטיבות הוצאה לאור, 2014
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0