סמוראי
סמוּראי (ביפנית: 侍 או לעיתים: samurai ,士) הוא שמם של בני מעמד האצולה הלוחמת ביפן בתקופה הטרום-תעשייתית. מקור השם הוא בפועל "סָבּוּרָאוּ", שמשמעו "לשרת".
הסמוראים בראשית התפתחות מעמדם, היו בעלי קרקעות אשר התארגנו בהובלתם של בני אצולה במחוזות יפן הרחוקים מהבירה כדי להגן על אדמתם מברברים ומשודדי ים. החל מהמאה ה-10 מעמד לוחמים זה התחיל לצבור כוח ובמאה ה-12 תפס את השלטון ביפן, והחזיק בו עד לאמצע המאה ה-19. במהלך השנים השתנה אופי המעמד בהתאם לתקופה: בעוד שהסמוראים של המאה ה-11 היו לוחמים רכובים ממשפחות נבחרות שהצטיינו בשימוש בחץ וקשת מסוג יומי וב-ג'ו ג'וטסו, הסמוראים בסוף המאה ה-16 היו מעמד רחב שספג לתוכו לוחמים משכבות שונות של האוכלוסייה. החל מהמאה ה-17 איבד מעמד הסמוראים את תפקידו כמעמד לוחם לא-פיאודלי, ובעקבות השפעה מערבית והרפורמות של תקופת מייג'י בוטלו זכויותיהם של הסמוראים כאצילים בפועל.
הסמוראים תרגלו מגוון רחב של אמנויות לחימה יפניות, והיה מצופה מהם להיות מומחים בשימוש בחרב, בחנית, בקשת ובלחימה בידיים ריקות. סמל המעמד של הסמוראים היה ה"דאישו": המורכב מחרב יפנית ארוכה, טאצ'י או קטאנה, עם חרב קצרה, ואקיזאשי או קודאצ'י. צימוד זה זכה ליוקרה רבה ביפן העתיקה, אך בשדה הקרב נשקם העיקרי היה חץ וקשת מסוג יומי וחנית מסוג יארי. החרב שימשה בעיקר כנשק גיבוי להגנה עצמית ולדו-קרב.
הסמוראים התנהגו בהתאם לבושידו - קוד התנהגות נוקשה המבוסס על הנאמנות לאדון ולשמירת הכבוד העצמי. כתבים שונים המגדירים מהו בושידו התחילו להופיע במאה ה-13, אך קוד התנהגות זה התפתח ככל הנראה מוקדם יותר. הסמוראי שאף לנהל את חייו כך שכבודו לא ייפגע, ובמקרה של הכתמת כבודו, למשל במקרה של תבוסה בקרב, היה רשאי לבצע התאבדות טקסית הנקראת "ספוקו" (מכונה לעיתים במערב חרקירי), אשר הייתה מטהרת את כבודו. הפילוסופיה של חיי הסמוראים הושפעה בין השאר מזרמים דתיים, לרבות הזן בודהיזם.
הסמוראים היו מעמד משכיל ותרבותי, שהעריך ידע ויופי. במהלך התקופות הרגועות עסקו הסמוראים בשירה ובאמנויות המסורתיות של יפן, כגון איקבנה וטקס התה. תרבות הסמוראים, המשלבת היבט של מעמד לוחם ומעמד שווה-אצולה בפועל, מהווה נדבך חשוב בתרבות יפן, ודמות הסמוראי הפכה לדמות ייצוגית של תרבות יפן במדינות המערב. גם ביפן המודרנית ישנם אנשים השומרים על קוד הבושידו, והסמוראים הפכו לגיבוריהם של סרטי קולנוע, אנימה ומשחקי מחשב רבים.
היסטוריה
בשנת 646, במסגרת רפורמת טאיקה, אימצה יפן את דרכי הממשל הסיניות. על פי ספר החוקים של אותה תקופה, קוד טאיהו, היה על כלל האוכלוסייה להתייצב במועדים קבועים למפקד אוכלוסין, ועל בסיס המפקד נעשה גיוס של 1 מתוך 3–4 גברים לצבא הלאומי. החיילים נדרשו לספק את הנשק על חשבונם, אך בתמורה קיבלו פטור ממיסים. צבא זה, כמו מרבית הגופים שנולדו כתוצאה מהרפורמות, לא האריך ימים.
אותו הקוד סיווג את פקידי הממשל ל-12 מעמדות, כאשר כל מעמד מחולק לשני תתי-מעמדות. פקידים במעמד 6 ומטה קיבלו את השם "סמוראי", והם אלה שעסקו בעניינים יום-יומיים. אמנם כאן מתייחסת המילה לפקידי ציבור ולא ללוחמים, אך ייתכן כי מקור המונח "סמוראי" הוא מהתקופה הזאת.
בתקופת הייאן המוקדמת, הצבא הלאומי לא הצליח להתמודד עם האמישי, עם ברברי שהתיישב בצפון האי הונשו, וכך הופיע תואר השוגון, מפקד מבצע צבאי המתמנה לתקופת המבצע. במקום להשתמש בצבא הסדיר, פנה הקיסר לעזרתם של הקלאנים שישבו קרוב ליעד הכיבוש. בראש הקלאן עמד בדרך-כלל צאצא של הקיסר עצמו או של בן אצולה, אשר עזב את החצר בגלל הסיכויים הנמוכים לקבל תואר וירושה, ואליו הצטרפו לוחמים בעלי קרקעות בני המקום. בין המנהיג ללוחמיו השתרשו יחסים פיאודליים, הדומים ליחסי האדון-וסאל של אירופה הפיאודלית. עם הזמן, פוזר הצבא הסדיר, ומרגע זה כוחו של הקיסר הלך ופחת. מכאן ואילך ניתן לדבר על הסמוראים כמעמד של לוחמים בעלי מעמד, להבדיל מהחיילים הפשוטים: הסמוראים לחמו על סוסים, היו מיומנים בלחימה עם יומי, הקשת היפנית, ולבשו שריון מיוחד המתאים ללחימה על סוסים, המכונה אוֹ-יוֹרוֹי.
עליית הסמוראים לשלטון
לקראת המאה ה-12 התגבשו שני שבטים גדולים - שבט מינאמוטו בצפון-מזרח יפן, אשר עסקו בלחימה בשבטי אמישי, ושבט טאירה בדרום-מערב, אשר התמודדו עם בעיית שודדי ים בים הפנימי. במהלך מרד הוגן בשנת 1156 שני הקלאנים האלה הפכו לכוחות פוליטיים מרכזיים ביפן, לצד משפחת פוג'יווארה, משפחת חצר בעלת כוח רב. לאחר מרד הייג'י בשנת 1159, ראש משפחת טאירה טאירה נו קיומורי טיפס במהרה בסולם הדרגות, ובשנת 1167 הוא הגיע לדרגת השר הבכירה בחצר, כאשר הוא מקים את ממשלת הסמוראים הראשונה בהיסטוריה של יפן. מאז ועד רסטורציית מייג'י בשנת 1868, נשלטה יפן על ידי לוחמים.
בעת מלחמת גנפיי בשנים 1180–1185, אשר הסתיימה בניצחון שבט מינאמוטו ובחיסול שבט טאירה, ניתן לראות את מה שיהפוך לימים לבסיס קוד ההתנהגות הנוקשה של סמוראים, בושידו: עקרונות הכבוד, האומץ והנאמנות האישית, הקפדה על כללי דו-קרב הוגן, ואף מקרים בודדים של ספוקו, התאבדות טקסית. בנוסף, על דוגמאות של סמוראים בודדים נראית השאיפה של הסמוראים להשכלה ואמנות. הסמוראים ניסו לחיות את האמרה העתיקה "בוּן בוּ ריוֹ דוֹ" (文武両道, מילולית "אמנות הכתיבה, אמנות הלחימה - שתי הדרכים"), כלומר לשלוט בעט כמו שהם שולטים בנשק.
מנצח המלחמה, מינאמוטו יוריטומו, החליט שלא להפוך עצמו לקיסר, אלא לקח לעצמו את תואר השוגון כתפקיד קבוע, והתיישב בכפר הקטן קמקורה, אשר שימש כמחנה הראשי שלו במהלך מלחמת גנפיי. בכפר זה הקים את קמקורה בָאקוּפוּ (מילולית "ממשלת אוהלים"), ומאז הפך מקום מושבו של השוגון למוקד השלטון ביפן. בכך התחילה תקופת קמקורה, שנמשכה כ-150 שנה. לקראת סוף התקופה ניתן לומר שסמוראים הפכו למעמד שווה-אצולה בפועל. הם אימצו את מנהג האצולה לעסוק באמנויות כגון איקבנה וקליגרפיה, וגם האצילים הושפעו מהסמוראים ואימצו חלק ממנהגיהם.
במאה ה-14 הנפח מָאסָאמוּנה המציא את שיטת ייצור החרבות שהולידה את הקטאנה, הנשק האיקוני המזוהה עם הסמוראים עד היום. החרב היפנית הפכה לנשק הקר הטוב ביותר במזרח, והייתה אחד ממוצרי הייצוא המובילים ביפן: מאות אלפי חרבות נמכרו לסין ומדינות אסיה אחרות, וחלקן הגיעו עד הודו. במאה זו מתגבשים גם מסמכים ראשונים הקובעים את ההתנהגות היאה לסמוראי. מסמכים אלה הושפעו לא מעט מזן בודהיזם, אשר חדר באותה תקופה ליפן מסין והפך לפופולרי בקרב הסמוראים.
תקופת סנגוקו
העידן מתחילת תקופת קמקורה (1185–1333) ועד תחילת מלחמת אונין מכונה לעיתים "תור הזהב של הסמוראים" - תקופה אשר במהלכה הסמוראים, עוד מועטים יחסית במספריהם, הצליחו לשמור על אורח חיים ברמה גבוהה. אך עם הזמן גדל הלחץ בתוך המשטר, ועם נפילת הממשל בקמקורה ותחילת תקופת מורומאצ'י (1336–1573) העביר השוגון החדש, אשיקאגה טקאוג'י, את הבאקופו לקיוטו, דבר שהוביל לניוון הממשל ולהחלשות השלטון המרכזי. משפחות שונות בקיוטו ובמחוזות השתמשו בחולשת השלטון כדי לפתוח במלחמות אחת כנגד השנייה. המצב הידרדר בסופו של דבר למלחמת אזרחים בת יותר ממאה שנים. בתקופה זו, תקופת סנגוקו, היטשטשו גבולות מעמד הסמוראים, ואדם הנולד למעמד אחר היה יכול להוכיח את עצמו בלחימה ולהפוך לסמוראי בפועל. יותר מכך, בתקופה זו כמעט כל גבר יפני, אפילו איכר פשוט, השתייך לצבאו של אחד המושלים. גם חוקי הבושידו היו רלוונטיים פחות בלחימת הסמוראים על אדמות והשפעה: כך, חוֹג'וֹ סוֹאוּן, חייל פשוט אשר הפך בכוחות עצמו לדאימיו, השתלט על אחד המחוזות לאחר שסידר את רצח מושל המחוז במהלך ציד.
במהלך תקופת סנגוקו, השתנו דרכי הלחימה ביפן, ובמקום להשתמש בכמויות קטנות יחסית של סמוראים, כפי שהיה נהוג בתקופת קמקורה, היו נוהגים לגייס צבאות גדולים של אָשיגָארוּ, לוחמי רגלים, בנוסף לכוח הפרשים של סמוראים. בקרבות של אותה תקופה השתתפו צבאות של כמאה אלף בני אדם. בשנת 1543 הגיע ליפן רובה הארקבוז, ותוך עשורים ספורים היו ביפן מאות אלפי ארקבוזים, יותר מאשר בכל מדינה אירופאית.
תקופת מורומאצ'י (1336–1573) הגיע לסופה כאשר אודה נובונאגה, סמוראי למופת ואסטרטג מבריק, התחיל לאחד מחדש את המדינה היפנית, כאשר הוא מחליש את כוחם של המנזרים הבודהיסטים, אשר לא פחות מהמושלים המקומיים השתתפו במריבות וסכסוכים בתקופת המדינות הלוחמות. בנוסף לחידושים הרבים שלו בתחום הלחימה, הוא תרם לפיתוח התעשייה והמסחר ביפן, והעריך מאוד חידוש וקדמה. הוא נהרג בשנת 1582, כאשר אחד מהגנרלים שלו, אָקָצִ'י מִיצוּהִידֶה, בגד בו ותקף אותו עם חייליו. אחד מהגנרלים של נובונגה, טויוטומי הידיושי, הביס את מיצוהידה ונהיה ליורשו של נובונאגה. אף על פי שהידיושי בעצמו היה בן למשפחת איכרים, אשר התקדם לתפקיד המצביא בזכות כישוריו, בתקופת שלטונו הוא הוציא חוק אשר הפך את תואר הסמוראי לתורשתי ועצר את הניידות בין המעמדות. בנוסף, על כלל האוכלוסייה מלבד הסמוראים נאסר לשאת נשק. למרות ההגבלה הזאת, מספר הסמוראים היה רב מאוד, היות שרבים מהאשיגרו הועלו לדרגת הסמוראי. לפי מקורות מסוימים, בתקופת אדו כל גבר חמישי באוכלוסיית יפן היה סמוראי. משפחות סמוראיות רבות נהרסו בעת המלחמות בין טויוטומי הידיושי לטוקוגאווה איאיאסו, אשר היה גם הוא בין החברים הקרובים של אודה נובונגה.
תקופת אדו
בתקופת טוקוגאווה (1603–1868), החוקים חילקו את החברה לארבעה מעמדות: הסמוראים, האיכרים, בעלי המלאכה והסוחרים. גם הניידות בתוך מעמד הסמוראים עצמו הייתה מוגבלת יחסית. זו הייתה תקופה של בידוד כמעט מוחלט של יפן ושל יציבות פנימית יחסית, והסמוראים מהשכבות העליונות של המעמד הפכו לחצרנים ופקידי שלטון. הסמוראים הפשוטים יותר, אשר שימשו בעיקר לדיכוי המרידות של האיכרים, נאלצו לעיתים קרובות לעזוב את בעליהם במקרה של קיצוצי צבאות, והפכו לרונין.
רבים רואים בתקופה זו תקופת ניוון של הסמוראים: בהיעדר הצורך בלוחמים, הסמוראים פנו לעיסוקים אחרים. כאשר זוג החרבות האיקוני של הסמוראי, דאישו, הופך לסמל סטטוס בלבד, ביחד עם הזכות הסמלית להרוג כל איכר שלא הראה כבוד מתאים לסמוראי. מעמד הסוחרים, אף על פי שהוגדר כמעמד הנמוך ביותר של החברה, צבר משקל וכוח כיוון שסמוראים רבים נכנסו לחובות והיו חייבים סכומי עתק לסוחרים עשירים. מצד שני, עודף הזמן הפנוי איפשר לסמוראים להתעסק בצד הרוחני של לחימה: נפתחו דוג'וים רבים לאמנויות לחימה, והתחדש עיסוק הסמוראים באמנויות השונות, כגון טקס תה, ציור ושירה. הסמוראים גם הקדישו צורך בלהצדיק את נחיצות מעמדם, ונכתבו ספרים רבים על בושידו ומהות הסמוראי. בתקופה זו החלה רומנטיזציה של אורח חייו של הסמוראי והבושידו: דוגמה טובה לכך היא כתביו של ימאמוטו צונטומו, אשר כתב כי "דרך הסמוראי היא דרך המוות... אם תצטרך לבחור בין החיים והמוות, בחר במוות."[1]
לאחר הגעתו של מת'יו פרי לחופי יפן ופתיחתה לעולם המערבי, התחילה המודרניזציה של הצבא והצי היפני. יפן שכרה מהנדסים צרפתים כדי לבנות ספינות קיטור ושלחה תלמידים לבתי-ספר ימיים במערב.
אף על פי שנוכחותם של הזרים ביפן עוררה מודעות לאומית אשר הייתה אחת מהסיבות לרסטורציית מייג'י, ולכן הסמוראים הם אלה שהביאו את השלטון לקיסר החדש וגם הרכיבו את רוב ממשלתו החדשה, המודרניזציה של הכוחות המזוינים ביפן הביאה לסוף תקופת השלטון של מעמד הסמוראים. המלחמה האחרונה בה השתתפו סמוראים משני הצדדים הייתה מלחמת בושין אשר במהלכו ניצחו מצדדי הקיסר את כוחות השוגונות.
תקופת מייג'י - סוף עידן הסמוראים
הממשל החדש של מייג'י, למרות היותם של חברי הממשל סמוראים צעירים ברובם, שאף לעצב את יפן לפי הדגם של מדינה מערבית. לפיכך, בתקופת מייג'י הוקם צבא סדיר מודרני, והסמוראים הפכו למעמד מיוחד בשם שיזוקו. הם קיבלו שכר מהממשלה, אך נשללה זכותם לשאת נשק בציבור, וגם הזכות להרוג איכרים שלא התנהגו בכבוד כלפיהם. הסמוראים כמעמד גם איבדו את כוחם הפוליטי, במיוחד כשהוקם הפרלמנט היפני, אשר חלק מנציגיו היו נבחרים. המצב הזה, ביחד עם השפעת המערב הגורפת על יפן, הביא לתסכולם של סמוראים רבים, אשר התבטא במספר מרידות סמוראים, כאשר הגדול ביניהם הוא מרד סצומה בשנת 1877. זוהי כנראה המלחמה האחרונה בה השתתפו סמוראים.
עם הזמן, קוצצו המשכורות של הסמוראים, ובשלב מסוים הוצע להם מענק חד-פעמי. רבים מהסמוראים השתלבו במערך הלחימה החדש בתור חיילים וקצינים והדבר השפיע מאוד על איכות הצבא הקיסרי: חלק גדול מקציניו, סמוראים לשעבר, היו מיומנים, ממושמעים ומלאים מוטיבציה. חלק מהסמוראים השתתפו במערכת החינוך, וחלקם השתמשו במענק שקיבלו מהממשלה כדי להקים עסקים ולהשתלב בכלכלה היפנית. המונח שיזוקו בוטל מחוקי יפן לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנת 1948.
תרבות
השמות
הסמוראי השתמש בדרך-כלל בחלק קטן מהשם שלו. שמו הפרטי של הסמוראי, אותו קיבל במהלך טקס הבגרות בגיל 14, בדרך-כלל הורכב מקנג'י אחד משם אביו או סבו וקנג'י אחד חדש, אשר נבחר לפעמים בצורה שרירותית, ובמקרים מסוימים הוענק על ידי סמוראי בדרגה גבוהה יותר, כגון הדאימיו או השוגון.[2] לפעמים שינה הסמוראי את הקנג'י בשמו בהתאם לדאימיו אותו שירת. מלבד שמו הפרטי ושם הקלאן, כלל השם של סמוראי את השמות הבאים:
- שם הנעורים - זהו השם שהסמוראי נשא מלידתו עד גיל 14. לפעמים השם נועד להביא מזל, ובמשפחות מסוימות היו נוהגים לקרוא לבן הבכור טארו, לילד השני ג'ירו ולילד השלישי סאבורו.
- השם הדתי - חלק גדול מהסמוראי הפכו לנזירים בודהיסטים בתקופה כלשהי בחייהם, ואימצו לעצמם שם חדש. במקרים בודדים במאה ה-16, כאשר סמוראי אימץ את הדת הנוצרית, הוא קיבל בעת הטבילה שם מערבי.
- שם התפקיד - השם המלא של בכירי הסמוראי כלל גם את התפקיד שלהם, כגון "קָזוּסָנוֹסקֵה" - מושל המחוז קזוסה.
השכלה
הסמוראים היו מעמד משכיל, עם הערכה גדולה לידע, ולכן אחוז יודעי קרוא וכתוב בין הסמוראים היה גבוה מאוד. עם זאת, גם בשכבות האחרות של האוכלוסייה היו אחוזי אוריינות גבוהים יחסית. הנזיר פרנסיסקו חאווייר, אשר הגיע ליפן באמצע המאה ה-16, מציין את הנאורות של האוכלוסייה היפנית ומתאר את מערכת החינוך המקומית: לפי כתביו, הסמוראים שלחו את ילדיהם למנזרים בודהיסטים בגיל 8, ושם הם התלמדו עד גיל 19–20. יותר מאוחר, בתקופת אדו (1603–1868), הממשל פעל אקטיבית להחדרת השכלה בכל שכבות האוכלוסייה, ולקראת סוף התקופה עמד שיעור האוריינות ביפן על 40%, מספר שהשתווה לזה של מדינות מערביות רבות.
נישואין ומעמד האישה
הסמוראי היה אמור לשאת לאשה בת מעמדו או בעלת מעמד גבוה יותר. בעוד שכלל זה היה עבור סמוראים בכירים, לסמוראים הזוטרים הותר לשאת גם נשים פשוטות. הכלה הביאה איתה נדוניה, אשר שימשה להתחלת חיים חדשים: לעיתים, סמוראי שהיה חייב כסף לסוחר עשיר התחתן עם בתו כדי למחוק את חובותיו. הסוחרים, מצידם, השתמשו בנישואים כאלה כדי לקדם את מעמדם בחברה.
אשתו של סמוראי, אוֹקוּסָאן (מילולית: "זאת שנשארת בבית"), דאגה לילדים וניהלה את משק ביתו של הסמוראי בזמן שהוא יצא למלחמות, והייתה אמורה גם להגן עליו במקרה הצורך. לכן מרבית הנשים הסמוראיות למדו להשתמש בנגינאטה ובפגיון. החוקים הקונפוציאניים הורו לאישה להיות כנועה לבעלה. אי לכך, מעמד האישה בחברה תמיד היה נמוך בהרבה מזה של הגבר, וכמו כן נאסר עליהן להשתתף בפוליטיקה. למרות זאת, היו נשים בהיסטוריה של יפן אשר צברו כוח ושלטו דרך בעליהן או במקומם. כך אשתו של השוגון אשיקאגה יושימאסו שלטה בפועל במקומו, כאשר זה איבד עניין בפוליטיקה, ופילגשו של טויוטומי הידיושי עמדה בפועל בראש משפחת הידיושי לאחר מותו.
הסמוראי היה יכול גם להחזיק פילגש, אך הרקע שלה נבדק בקפידה על ידי סמוראי בדרגה גבוהה יותר. אם לפילגש היה נולד בן, הוא היה יכול להיות סמוראי.
ביכולת הסמוראי היה להתגרש מאשתו מסיבות שונות, אך גירושים היו אירוע נדיר. הסמוראים נמנעו מגירושים כדי לשמור על כבודם, אבן הפינה של בושידו. בנוסף, בעת הגירושים היה הסמוראי חייב להחזיר את הנדוניה. אשת סמוראי שבעלה התגרש ממנה יכלה לבצע גִ'יגָאי, ספוקו של נשים, כדי לשמור על כבודה.
שודו
שוּדוֹ (衆道) היא מסורת של קשרי אהבה בין סמוראי מנוסה לבין סמוראי צעיר, בדומה לפדרסטיה ביוון העתיקה. בצורה כזאת הועברה המסורת הסמוראית מדור לדור, ולשודו מקום חשוב ומרכזי בתרבות הסמוראים. כתבי בושידו מסוימים, כגון "חגאקורה" של מינאמוטו צונטומו, מפרטים בדיוק את האופן הנכון של ניהול הקשר. הכתבים האלה מפארים את אהבת שודו, אשר לטענתם היא מלמדת את הסמוראי הצעיר ליושר, נאמנות וחוש אסתטי. המאהבים היו נאמנים מאוד אחד לשני, ומחזות על חיי הסמוראים עוסקים לא פעם במחלוקת של הסמוראי בין הנאמנות לדאימיו לנאמנות למאהב.
נשק ושריון
נשק
_katana_met_museum.jpg)
הנשק המזוהה עם הסמוראים הוא חרב הקטאנה. לפי כתבי בושידו החרב היא נפשו של הסמוראי. אמנם הסמוראים לא השתמשו בחרב מראשית ימיהם: רק לאחר המצאת הטכנולוגיה לייצור חרבות משכבות של פלדה רכה וקשיחה במאה ה-14 הסמוראים התחילו להשתמש בקרבות בטאצ'י, חרב ארוכה ומעוקלת במקצת מקטאנה. הקטאנה עצמה השתרשה כנשק סמוראים רק בתקופת אדו.
כבר בגיל חמש קיבל ילד של סמוראי חיקוי של חרב אותה היה נושא על החגורה. בעת טקס הבגרות, ביחד עם קבלת השם שלו, הנער היה מקבל את הנשק האמיתי: צמד של קטאנה וואקיזאשי, המכונה ביפנית דאישו (大小, מילולית "גדול וקטן"). הוואקיזאישי היה נשקו הפרטי של הסמוראי, אותו אף פעם לא הורידו מהחגורה. אפילו כשהסמוראי התבקש להוריד את הנשק שלו בכניסה לבית, הוא היה רשאי להשאיר את הווקיזאשי על החגורה. לעיתים במקום וקיזאשי הדאישו היה כולל טאנטו, פגיון קצר. הווקיזאשי או הטאנטו שימשו לביצוע ספוקו.
מראשית ההיסטוריה שלהם הסמוראים הצטיינו בשימוש ביומי, קשת יפנית גבוהה ואסימטרית העשויה במבוק או עץ. הנשק הזה המשיך ללוות את הסמוראים לאורך ההיסטוריה, גם לאחר הופעת נשק חם ביפן באמצע המאה ה-16. במאה ה-15, סמוראים רבים התחילו להשתמש ביארי, חנית ארוכה אשר הייתה נשק יעיל גם לחייל רגלי וגם ללוחם רכוב.
למרות השימוש הרחב שנעשה ביפן ברובי ארקבוז בתקופת אזוצ'י-מומויאמה, הנשק לא הפך נפוץ בקרב הסמוראים. סמוראים רבים ראו את השימוש בנשק חם כפגיעה בכבודם, ובזמן שלטון שוגונות טוקוגאווה אף נחקקו הגבלות ואיסורים על שימוש בנשק חם. בהשפעת החוקים האלה, ייצור ושימוש בנשק חם ביפן פחתו בהדרגה.
בנוסף לנשק המסורתי שהיה נחוץ לסמוראים בשדה הקרב, הסמוראים השתמשו בכלי נשק לא קטלניים, וגם בחפצים שונים שלא נועדו ללחימה. מיאמוטו מוסאשי טען כי הלוחם צריך לנצח בקרב עם כל נשק, וניצח את הקרב המפורסם ביותר שלו בעזרת בוקן, מקל עץ דמוי חרב, אותו הכין ממשוט בדרכו לדו-קרב. השימוש בנשק לא קטלני הפך לנפוץ במיוחד בתקופת אדו, כאשר לא היו מלחמות חיצוניות או פנימיות, התפשטה התפיסה של סמוראי כלוחם המעניק חיים במקום לקחת אותם, והסמוראי שאף להביס את יריבו מבלי להרוג אותו. בנוסף, הסכסוכים בין הסמוראים פרצו לעיתים בתוך הבית, כאשר הסמוראים היו משאירים את חרבם בחוץ. לכן הסמוראים השתמשו בחפצים תמימים לחלוטין שנשאו איתם לכל מקום, והפכו אותם לנשק. לדוגמה, הסמוראים היו מחליפים את המניפה, פריט מסורתי שכל סמוראי היה נושא מאחורי החגורה, במניפה עם שלד מתכתי, או בגוש מתכתי המעוצב להיראות כמו מניפה סגורה. לשם לחימה עם נשק כזה פותחה אף אמנות לחימה מיוחדת, טסן-ג'וטסו. מבין הכלים האחרים שהסמוראים נהגו להשתמש בהם להגנה ולהתקפה היה ג'יטה, (מקל עם וו שנועד לתפוס את נשק היריב), מנריקיגוסרי (שרשרת עם משקולות), וידוע אף על שימוש בחליל במבוק ארוך בתור נשק.[3] הנשים ממשפחות סמוראים התאמנו בשימוש בסיכות באורך כ-15 סנטימטר, אשר שימשו לסידור שיער אך במקרה הצורך היה ניתן להרוג איתן את מי שסיכן את חייה או את כבודה של האישה.
שריון
השריון של הסמוראים השתנה בהתאם לתקופה: השריון היפני הראשון, טָאנקוֹ, היה שריון חזה ושריון גב אשר נוצקו בשלמותם מברזל וצופו בלקה נגד חלודה. שריון זה היה בשימוש ביפן מהמאה ה-4 עד המאה ה-6, אך הוא לא היה מותאם כלל ללחימה על סוסים, ולכן עם הזמן הוחלף על ידי קֵיקוֹ - שריון לוחיות (lamellar) שנלבש כמו חולצה, עם חצאית לוחיות קצרה. שריון זה היה בשימוש עד המאה ה-9.
השריון שהחליף את הקיקו במאה ה-10 הוא השריון האיקוני של הסמוראים - אוֹ-יוֹרוֹי. בדומה לקיקו, גם הוא היה עשוי לוחיות וכלל חצאית להגנת רגלי הרוכב, אך בכך נגמר הדמיון. בניגוד לקיקו, או-יורוי לא היה שריון שלם שהיה ניתן ללבוש בבת אחת, אלא אוסף של מספר חלקים, אשר הגנו על חלקי גוף השנים. החלק הבולט ביותר של השריון הוא מגיני הכתפיים, אשר זזו אחורה בזמן הרמת ידיים ואיפשרו לירות בקשת, ולאחר היריה זזו בחזרה. גם החזה של השריון היה מכוסה שכבת רקמה כדי שהחוט של הקשת לא ייתפס בשריון. היה זה שריון כבד ויקר מאוד, ועם הזמן הוא הפך לסמל של סטטוס ועושר. גם לאחר המצאת שריונות משוכללים יותר, הסמוראים השתמשו באו-יורוי של אבותיהם כמדים טקסיים. הסמוראים שלא יכלו להרשות לעצמם או-יורוי או נלחמו בלי סוס השתמשו בדוֹ-מָרוּ - שריון לוחיות קל יותר שנועד ללחימת רגלים והיה ניתן להשתמש בו ללא עזרה חיצונית. בתקופת קמקורה הופיעו סוגי שריונות נוספים, נפוצים פחות.
בתקופת סנגוקו, לאור לחימת ההמונים שאפיינה את התקופה, השריון השתכלל במהירות והופיעו סוגים רבים של שריונות, בשאיפה להגיע לייצור מהיר ככל האפשר של השריון. הגורם בעל ההשפעה המכריעה היה הופעת רובי ארקבוז, אשר גרם להופעתם של שריונות ממתכת עבה שיכול לעצור יריית רובה, כגון אוֹקֶגָאוָה-דוֹ, "שריון חבית", אשר היה עשוי מרצועות מתכתיות עבות.
בתקופת אדו נטולת המלחמות, נוצרו שריונות רבים שהיו חסרי תועלת בקרב. בתחילת המאה ה-18 היסטוריון יפני פיאר את המסורת העתיקה של שריונות ביפן וקרא לחזור לשורשים של השריון המפואר של תקופת מלחמת גנפיי תוך התאמתם למציאות המודרנית. כתוצאה מהתבטאויות מסוג זה, הופיעו לא מעט שריונות מגוחכים ללא כל שימוש פרקטי. בסוף המאה, היסטוריון אחר קרא להיזכר בשימוש הקרבי של שריונות, ושוב התחיל ייצור של שריונות קרביים על דגם שריונות המאה ה-16.[4]
הסמוראים בתרבות הפופולרית
חייהם ומותם של הסמוראים היוו מקור השראה לסופרים, ציירים ומחזאים יפנים לאורך כל ההיסטוריה של יפן. היה קיים ז'אנר נפרד של המחזות העוסקים בחייהם או מותם של סמוראים ובאירועים היסטוריים. בתקופה המודרנית סגנון זה התפתח לגִ'ידָאיגֶקִי, קולנוע סמוראים ענף, וצולמו עשרות סרטים על סמוראים מפורסמים כגון מיאמוטו מוסאשי או על דמויות סמוראיות בדיוניות. מרבית הסרטים עסקו בסמוראי בודד המתמודד לבד מול אויביו, סמוראים מרושעים וסוחרים. מבין הסרטים החשובים בז'אנר סרטיו של הבמאי אקירה קורוסאווה: שבעת הסמוראים, יוג'ימבו, המבצר הנסתר ועוד. סרטיו השפיעו רבות על הקולנוע המערבי וחלקם אף עובדו לגרסאות אמריקאיות ("שבעת הסמוראים" ל"שבעת המופלאים" ו"יוג'ימבו" ל-"בעבור חופן דולרים"). הסרט "המבצר הנסתר" היווה השראה לג'ורג' לוקאס, אשר שאל אלמנטים מסוימים של תרבות הסמוראים, לדוגמה מסדר הג'דיי, בסרטי מלחמת הכוכבים. גם עיצוב דמותו של דארת' ויידר הושפעה מהקסדות ומסכות הקרב של הסמוראים.
ב-1925 פרסמה אטסו אינאגקי סוגימוטו, אישה יפנית אשר גדלה במשפחת סמוראים מסורתית והיגרה מאוחר יותר לארצות הברית, ממואר הסוקר את תולדות משפחתה. הספר מציג את תרבות הסמוראים מנקודת מבט אישית ונשית, והוא עורר עניין רב בארצות הברית. הוא תורגם לעברית בשנת 2021 תחת הכותרת "בתו של הסמוראי".[5]
תרבות הסמוראים השפיעה על סרטים מערביים מסוימים, הבולט מהם הוא גוסט דוג: דרכו של הסמוראי, בו הגיבור הראשי לוקח על עצמו להתנהג על-פי ערכי הבושידו. בשנת 2003 יצא הסרט הסמוראי האחרון, אשר עלילתו כוללת אלמנטים בדיוניים ומבוססת על מרד סצומה.
הסמוראים הם גם גיבורים נפוצים של אנימה ומנגה. לצופה הישראלי מוכרות הסדרות סמוראי ג'ק והסדרה הקומית לילדים "החתולים הסמוראים", וכן דמותו של ״שרדר״ מהסדרה המונפשת ״צבי הנינג׳ה״.
ראו גם
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: סמוראי |
קישורים חיצוניים
- סמוראי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
סמוראים, דף שער בספרייה הלאומית- סמוראי, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
39740577סמוראי