מעמד חברתי

כרזה אמריקאית משנת 1911, אשר מציגה את החברה הקפיטליסטית בה הכסף שולט בכל, המלוכה והממשל עומדים בראש, הכמורה כפופה לממשל, הצבא מתחת לכמורה, הבורגנות נושאת עיניה אל הצבא, והפועלים נושאים על גבם את כולם.

במדעי החברה, מתאר המונח מעמד קבוצת אנשים החולקים סטטוס חברתי דומה. מקור המושג מעמד חברתי בהגות החברתית של סוף המאה ה-18, והמושג זכה לחשיבות גדולה במיוחד בעקבות המהפכה הצרפתית.

המעמד הכלכלי

השימוש הנהוג ביותר במונח 'מעמד' הוא לציון מעמד כלכלי (או "סוציו-אקונומי"). באמצעות מושג זה, סוציולוגים, כלכלנים והיסטוריונים רואים את החברות כמחולקות למערכת היררכית המבוססת על עושר. בחברות מסורתיות למושג של המעמד הכלכלי הייתה פחות רלוונטיות מאשר לגורמים אחרים, כגון עוצמה צבאית ופוליטית, מעמד אצולה, או תפקיד קלריקלי (דתי), אשר קבעו, יותר מאשר העושר החומרי עצמו, את ההיררכיות החברתיות המרכזיות. עם התבססותה של השיטה הכלכלית הקפיטליסטית הפך הניתוח הסוציולוגי על פי המעמד הכלכלי לניתוח המקובל ביותר, ובניתוח כזה מופיעים לרוב שלושה מעמדות: מעמד גבוה של בעלי רכוש, יזמים ובעלי מפעלים (הבורגנות הגבוהה), מעמד בינוני של בעלי מקצועות חופשיים, פקידים וכו' (מעמד הביניים או "צווארון לבן"), ומעמד נמוך של פועלים (פרולטריון או "צווארון כחול")

המעמד הבינוני בישראל

אין הסכמה בין החוקרים כיצד יש לנתח את ההתפלגות המעמדית של החברה הישראלית, ומהם גבולותיו של מעמד הביניים, שאת קיפוחו חרתה על דגלה תנועת המחאה החברתית (מחאת האוהלים) של שנת 2011. חוסנו הכלכלי של מעמד הביניים תופס מקום מרכזי בשיח הציבורי והפוליטי בישראל. נראה כי שיח זה איננו מכוון להגדרה מצמצמת של מעמד הביניים, אלא להגדרה רחבה יותר, הכוללת גם אוכלוסיות חזקות יותר. אולם נראה דווקא כי בשל הקיטוב הגובר של ההתפלגות הכלכלית במדינה, ובניגוד לדימוי הספרותי והתקשורתי, רובד הביניים של ההכנסות בחברה הישראלית (125%-75% מההכנסה החציונית) דומה יותר במאפייניו לדימוי המקובל בקרב החוקרים עבור מעמד הפועלים. ברור כי כאשר מעמד הביניים נתפס באופן אחר, למשל כמשקי בית שהכנסתם נעה בין 125-200% מההכנסה החציונית, לקבוצה זו תהיה מאפיינים שונים בהרבה, וייתכן שדווקא זו היא הקבוצה שנשאה את דגל המחאה החברתית של 2011.

כוח וריבוד מעמדי

סוציולוגים והיסטוריונים רבים מבינים את היחסים בין המעמדות השונים כיחסי שליטה וניצול. כך למשל בתאוריה המרקסיסטית הכלכלה המודרנית, שלאחר המהפכה התעשייתית, נשלטת על ידי הבורגנות, מעמדם של בעלי הרכוש והמשקיעים הקפיטליסטים, אשר מרוויחים מניצול עבודתם של בני מעמד הפועלים.

ישנן גם גישות סוציולוגיות ביקורתיות פחות, המדגישות לא את יחסי הכוח שבין המעמדות אלא את תרומתו של כל מעמד לתפקוד הכולל של החברה. בתאוריות פונקציונליסטיות כאלו, ניתן למשל לראות במעמד הבינוני כמקור לחדשנות ולקידמה של החברה כולה.

התאוריה המעמדית של קרל מרקס

קרל מרקס סבר כי החלוקה החברתית העיקרית היא בין מעמד שולט למעמד עובד. תחת מערכת של עבדות, חלוקה זו מתבטאת ביחס שבין בעלי העבדים לעבדים, ואילו תחת משטר פיאודלי, היא מתבטאת ביחס שבין האצילים לצמיתים. במושגים מרקסיסטים, מעמד נקבע לפי יחסם של קבוצת אנשים לאמצעי הייצור. מקורם של המעמדות הוא בכך שבעלי העוצמה מצליחים, אם באמצעות בעלות על קרקעיות או באמצעות בעלות על אמצעי הייצור, לשמור לעצמם חלק מן השווי של תוצרי עבודתם של הפועלים המעבדים את הקרקעות או עובדים במפעלים. למשל בעידן התעשייתי, הפועלים מייצרים את הסחורות הנחוצות לחברה, ואילו בעלי המפעלים מרוויחים מן המסחר בסחורות אלו ומקביעת מחירן בשוק, כך שייווצר עודף בין העלות של המוצר עבורם, כולל עלות השכר שמקבל הפועל, ובין המחיר בו המוצר נמכר. את הרווח העודף הזה שומר לעצמו בעל המפעל, והוא אינו מחלק אותו עם הפועל המייצר אותו. מרקסיסטים מסבירים את ההיסטוריה כולה במושגים של מאבק כלכלי בין המעמדות. מרקס ראה את קטגוריות המעמד כמוגדרות על ידי תהליכים היסטוריים מתמשכים. מעמדות במרקסיזם אינם ישויות סטטיות, אלא הם מתחדשים כל הזמן כתוצאה של היחסים בין המשתתפים בתהליך הייצור. המרקסיזם מחלק בין הניתוח של מעמד במונחים של גורמים אובייקטיביים (תנאים חומריים, המבנה החברתי), לבין ניתוחו במונחים של גורמים סובייקטיביים (ההכרה הארגונית של חברי המעמד). ספרו של אדוארד פאלמר תומפסון, "יצירתו של מעמד הפועלים האנגלי" הוא דוגמה טובה למגמה ה"סובייקטיבית". תומפסון מנתח את מעמד הפועלים האנגלי כקבוצה של אנשים בעלי תנאים חומריים דומים, שמגיעים להכרה עצמית של מעמדם החברתי. מאפיין זה של מעמד חברתי בדרך כלל קרוי "הכרת מעמד" במרקסיזם. הוא מובן כתהליך שבו "מעמד בעצמו" הופך ל"מעמד לעצמו", פעיל קולקטיבי שמשנה את ההיסטוריה ואינו רק קרבנו של התהליך ההיסטורי.

תורת הריבוד החברתי של מקס ובר

הסוציולוג מקס ובר ניסח תאוריית ריבוד חברתי בעלת שלושה ממדים: מעמד כלכלי, סטטוס, ועצמה פוליטית, כאשר כל אחד מאלו נתפס כנפרד ממשנהו.

• המעמד מבוסס על המיקום הכלכלי בשוק. תפיסתו של ובר את המעמד הכלכלי מורכבת מזו של מרקס, שכן היא אינה מתבססת רק על שאלת הבעלות על אמצעי היצור. ובר מבסס את הגדרתו על שלושה מרכיבים:
  • בעלות על הון - הבעלות על אמצעים היכולים לשמש לצורכי יצור.
  • השפעה על תהליכי שוק - היכולת של היחיד להשפיע על היחס שלו אל השוק. מי שעובד כשכיר לא מאוגד, בהתאם לחוזה סטנדרטי, חסר יכולת זו; שכיר שיש לו יכולת מיקוח מול מעסיקו, בגלל נדירות מקצועו או בגלל איגוד מקצועי חזק, הוא בעל השפעה רבה.
  • אורח חיים - המשאבים הכלכליים מהם נהנה הפרט לצורכי קיומו האישי.
• סטטוס נובע מן הכבוד והיוקרה המוענקים לאדם בחברה.
• עצמה פוליטית נובעת מכוחו של אדם להניע את המערכת הפוליטית לטובתו.

לכל שלושת המרכיבים יש תוצאות במה שוובר קורא לו "סיכויי חיים".

ממדים לא-כלכליים של הריבוד החברתי

התאוריה הסוציולוגית של מרקס מבינה את הריבוד ואת ההיררכיה החברתית אך ורק מנקודת המבט הכלכלית. אולם בעקבות וובר, בסוציולוגיה המודרנית מקובל להתחשב במאפיינים נוספים הגורמים לריבוד ולהבדלים כמו-מעמדיים בחברה ומביאים ליצירתה של אליטה חברתית. כך, למשל, יכולים סוכני תרבות, אמנים ויוצרים וכן אנשים שיש להם נראות גבוהה בתקשורת, להיחשב כבעלי מדרג חברתי גבוה, ולהיחשב ל"אליטה", גם ללא הצורך בבעלות על רכוש רב. הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה מנתח את התהליכים המאפשרים היווצרות ריבוד שכזה במונחים של הון תרבותי, בהשוואה להון החומרי אליו מתייחס הניתוח המרקסיסטי.

בחברות רבות, המוצא האתני של אדם, על אף היותו מרכיב מולד שהאדם אינו מסוגל לרכוש או להיפטר ממנו, משפיע גם הוא על הסטטוס החברתי, המעמד הכלכלי והעצמה הפוליטית שלו.

מעמדות במקומות וזמנים שונים

בחברות מסוימות בהיסטוריה קיבלו מעמדות חברתיים תצורה מגובשת ומבוססת בחוק. בהודו, למשל, קאסטות הן קבוצות השתייכות שלא ניתן להצטרף אליהן או לעזוב אותן, והן בעלות ממדים כלכליים, תרבותיים ודתיים. באירופה הפיאודלית החברה הייתה מחולקת בבירור לשדרות חברתיות שהיו מאורגנות על פי חוק.

קישורים חיצוניים

• מילון של ההיסטוריה של הרעיונות: מעמד (באנגלית)