מלחמת בושין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מלחמת בושין (戊辰戦争)
סמוראים משבט סצומה. תמונה של פליצ'ה באטו
סמוראים משבט סצומה. תמונה של פליצ'ה באטו
תאריכי הסכסוך 27 בינואר 186827 ביוני 1869 (שנה ו־21 שבועות)
מקום יפן
תוצאה ניצחון תומכי הקיסר: סיום שוגונות טוקוגאווה, השבת השלטון לקיסר ורסטורציית מייג'י
הצדדים הלוחמים
תומכי הקיסר

1868:
סצומה האןסצומה האן סצומה
צ'ושו האןצ'ושו האן צ'ושו
טוסה האןטוסה האן טוסה
הירושמה האןהירושמה האן הירושמה
צו האןצו האן צו (מפברואר 1868)

1869:
יפןיפן הקיסרות היפנית
תומכי השוגון

1868:
שוגונות טוקוגאווהשוגונות טוקוגאווה טוקוגאווה
טאקאמאטסו האןטאקאמאטסו האן טאקאמאטסו
הברית הצפונית (יפן)הברית הצפונית (יפן) הברית הצפונית
איזו האןאיזו האן איזו
צו האןצו האן צו (עד פברואר 1868)

1869:
שוגונות טוקוגאווה (דגל מדיני)שוגונות טוקוגאווה (דגל מדיני) רפובליקת אזו
מפקדים
תומכי הקיסר

1868–1869:
יפןיפן הקיסר מייג'י
תומכי השוגון

1868:
שוגונות טוקוגאווהשוגונות טוקוגאווה השוגון טוקוגאווה

1869:
שוגונות טוקוגאווה (דגל מדיני)שוגונות טוקוגאווה (דגל מדיני) אנומוטו טקאקי
מפת ההתקדמות של כוחות תומכי הקיסר
חיילי השוגון במדים מערביים

מלחמת בושיןיפנית: Boshin Sensō 戊辰戦争, "מלחמת שנת הדרקון") הייתה מלחמת אזרחים ביפן, שהתנהלה מ-1868 עד 1869 בין כוחות שוגונות טוקוגאווה ואלה שביקשו להשיב את השליטה במדינה לידי הקיסר.

מקורות המלחמה נובעים מחוסר שביעות הרצון של דאימיו וסמוראים צעירים מהתנהלות השוגונות אל מול הזרים שהגיעו למדינה לאחר פתיחת יפן בעשור שקדם למלחמה. השוגון המכהן, יושינובו טוקוגאווה, הכיר במצבו והעביר את הכוח הפוליטי לידי הקיסר מייג'י. בעשותו כך קיווה טוקוגאווה שביתו ימשיך להתקיים ואף להשתתף בממשל.

אך תנועות צבאיות בחצר הקיסר, אלימות באדו (כיום טוקיו) וצו קיסרי שנחתם בעקבות לחץ מצד סצומה וצ'ושו הביא לחיסול בית טוקוגאווה, וגרם ליושינובו לפתוח במערכה לכיבוש החצר הקיסרית בקיוטו. מאזן הכוחות נטה במהירות לצדו של הצבא הקיסרי, שעל אף שהיה קטן יותר, היה מתקדם יותר, ולאחר סדרה של קרבות נכנע טוקוגאווה אישית. הכוחות הנאמנים לטוקוגאווה נסוגו לצפון הונשו ולאחר מכן להוקאידו, שם הקימו את רפובליקת אזו. בקרב הקודאטה נחלו כוחות השוגון תבוסה סופית, ולאחריו נותר הקיסר שליט יחיד ביפן.

מלחמת בושין הדגישה את רמת המודרניות אליה הגיעה יפן ארבע עשרה שנים בלבד לאחר שנפתחה לעולם המערבי, ואת רמת המעורבות הגבוהה של מדינות מערביות (בעיקר בריטניה וצרפת) בענייני הפנים של יפן.

רקע פוליטי

חוסר שביעות רצון מהשוגון

בשתי המאות שקדמו ל-1854, הייתה יפן מסוגרת בפני שאר העולם, מלבד קשרים עם קוריאה דרך האי צושימה, עם סין של שושלת צ'ינג דרך איי ריוקיו ועם ההולנדים דרך תחנת המסחר שלהם בדג'ימה. ב-1853 פתח קומודור מת'יו פרי את יפן לסחר בינלאומי בעזרת איומים לשימוש בכוח ובכך התחיל תקופה של פיתוח מהיר והתמערבות. בשל ההסכמים הבלתי-שיוויוניים עליהם נאלצה יפן לחתום, נתקלה השוגונות בעוינות מצד גורמים פנימיים במדינה, שמהרה הפכה לתנועה קיצונית וקסנופובית בשם סונו ג'וי (尊皇攘夷), שפירושו "כבד את הקיסר, גרש את הברברים."

הקיסר קומיי צידד ברגשות אלה, ובשוברו מסורת בת מאות שנים, החל למלא תפקיד פעיל בענייני המדינה: הוא יצא כנגד ההסכמים וניסה לקטוע את שושלת השוגונים. שיא הפעילות שלו הגיע ב-1863, אז פרסם צו קיסרי שקרא לסילוק כל הזרים מיפן. אף על פי שלשוגונות לא הייתה כל כוונה לאכוף אותו, עודד הצו אלימות כלפי השוגון וכלפי הזרים.

ב-1864 פתחו כוחות צ'ושו, בשיתוף רונין, במרד במטרה להשתלט על קיוטו - מקום מושבו של הקיסר - אך נהדפו על ידי כוחות השוגון דאז איימוצ'י טוקוגאווה, שבתגובה שלח כוחות לצ'ושו, שנכנעו ללא קרב. בשלב זה התמתנה ההתנגדות בקרב הנהגת האן צ'ושו ובחצר הקיסרית, אך במהלך השנה שלאחר מכן התברר שטוקוגאווה איבד שליטה על המדינה, ושהדאימיו החלו להתעלם מפקודותיו.

סיוע צבאי מערבי

אוניית הצי הקיסרי "קוקטסו"

על אף ההתנגדות לזרים החל שבט סצומה לפתח יחסים קרובים עם הבריטים, ושאף לחזק את צבאו ואת ציו בעזרתם. סוחרים בריטים מכרו נשק וספינות מלחמה לסצומה, והשגריר הבריטי ביפן, הארי סמית' פארקס, תמך בגורמי אנטי-שוגונות ששאפו להקים שלטון לגיטימי תחת הקיסר ביפן, וגם על מנת להוות משקל-נגד לצרפתים שתמכו וסייעו לשוגון.

גם השוגון דאג לחזק את צבאו על ידי מודרניזציה. משנתקל בסירוב הבריטי לסייע לו בכך, פנה טוקוגאווה למומחים צרפתים, שנהנו מיוקרתו של נפוליאון השלישי בה זכה בזכות ניצחונו במלחמת קרים.

השוגונות נקטה צעדים משמעותיים בדרך לבניית צבא מודרני וחזק: הוקם צי של שמונה ספינות המונעות בקיטור, שהיה לצי החזק באסיה. ב-1865 נבנה ביוקוסוקה בית החרושת לנשק הראשון ביפן; ב-1867 הגיעה ליפן משלחת צבאית צרפתית במטרה לארגן מחדש את צבא השוגון ולהקים יחידת עילית, והוזמנה מארצות הברית אונייה מחופת שריון, שריד למלחמת האזרחים האמריקאית. בשל הכרזת האומות המערביות על נייטרליות סירבה ארצות הברית לשחרר את האונייה ליפן, אך לאחר שהוסרה הנייטרליות רכשה את האונייה הסיעה הקיסרית, קראה לה "קוֹקֶטסוּ" (甲鉄 מחופת שריון) ואף השתמשה בה מאוחר יותר כנגד כוחות השוגון בקרב הקודאטה.

הפיכה

בעקבות הפיכה בשבט צ'ושו שהשיבה לשלטון את הסיעה שהתנגדה לשוגון, הכריז השוגון על כוונתו להנהיג משלחת עונשין שנייה להאן. הכרזה זו הביאה את צ'ושו לכרות ברית סודית עם שבט סצומה. בקיץ 1866 הביסו כוחות צ'ושו את כוחות השוגון, וכרסמו עוד יותר בסמכותו. בסוף השנה נפטרו השוגון איימוצ'י והקיסר קומיי, ואת מקומותיהם תפסו יושינובו ומייג'י, בהתאמה. זמן קצר לאחר מכן העביר יושינובו את סמכויותיו אל הקיסר בתנאי שיותר לו לשמור על מעמדו. כך הגיעה לסיומה תקופת טוקוגאווה.

בעוד שפרישתו של ישונובו יצרה חלל גדול בעמדה הגבוהה ביותר בממשלה, נותר המנגנון על כנו. יותר מכך, משפחת טוקוגאווה שמרה על בכורה במערכת השלטון והייתה אחראית לשינויים הפוליטיים שנעשו לאחר פרישתו של יושינובו, מצב לו התנגדו צ'ושו וסצומה. המתיחות בין הצדדים התפרצה ב-3 בינואר 1868, כשכוחות צ'ושו וסצומה השתלטו על הארמון הקיסרי בקיוטו, והקיסר מייג'י בן החמש עשרה הכריז על חזרתו לשלטון. למרות שרוב יועצי הקיסר היו מרוצים מההצהרה הם תמכו בהמשך שיתוף פעולה עם השוגונות. טקמורי סאיגו מסצומה איים על המועצה והכריח אותם לבטל את התואר "שוגון" על מנת שיוכלו להחרים את אדמותיו של יושינובו.

אף על פי שתחילה הסכים לדרישות אלה, טען יושינובו ב-17 בינואר שהוא לא יהיה כבול להצהרת חזרתו של הקיסר לשלטון, וקרא לקיסר לבטל את ההצהרה. ב-24 בינואר החליט יושינובו לתקוף את קיוטו ולסלק משם את כוחות סצומה וצ'ושו. החלטתו זו נבעה מהגילוי לפיו סדרת שריפות בעיר אדו, בהן שריפת טירת אדו - מגורי טוקוגאווה בעיר - הוצתו על ידי רונין מסצומה ומצ'ושו. ביום שלאחר מכן תקפו כוחות השוגון את ארמון בו התגורר הדאימיו של סצומה באדו, בו שהו באותה עת מתנגדי שוגון רבים שנשלחו לשם בפקודת סאיגו על מנת לעורר בעיות. הארמון נשרף ומתנגדי שוגון רבים נהרגו או שהוצאו להורג מאוחר יותר.

עימותים ראשונים

ב-27 בינואר 1868 תקפו כוחות השוגון את כוחות צ'ושו וסצומה סמוך לפושימי, בכניסה הדרומית לקיוטו. חלק מצבא השוגון, שמנה כ-15,000 חיילים, עבר הכשרה תחת יועצים צבאיים צרפתים, אך רובם נותרו סמוראים, מהם היו רבים חברים בשינסנגומי. צבאות צ'ושו וסצומה, על אף שהיו בנחיתות מספרית של 3:1, היו מצוידים בהוביצרים, רובים ומספר מקלעים חדישים מדגם גאטלינג. ביום השני לעימותים מונה קרוב משפחה של הקיסר למפקד כוחות ההגנה, ובכך בעצם הפכו הצבאות לצבאות קיסריים. בעקבות זאת החלו דאימיו שלחמו לצד השוגון לערוק לצד הקיסר.

ב-7 בפברואר נסוג יושינובו מאדו בשל החסות הקיסרית שניתנה לכוחות בהם לחם. בעקבות הנסיגה של מנהיגם ועריקתם של מספר דאימיו נסוגו כוחות השוגון, והכוחות הקיסריים ניצחו בקרב הראשון.

באותה עת, ב-28 בינואר, התנהל קרב אווה בין כוחות השוגונות לבין הצי של שבט סצומה. היה זה הקרב הימי המודרני הראשון בתולדות יפן. בקרב זה, על אף היקפו הקטן, ניצח ציו של השוגון.

בחזית הדיפלומטית, הצהירו נציגי המעצמות הזרות בקובה שהשוגון עודנו השליט של יפן, ובכך הציתו תקווה ביושינובו לגבי התערבות המעצמות לטובתו. אך מספר ימים לאחר מכן ביקרה את הנציגים משלחת קיסרית שהבהירה שהשוגונות בוטלה, שהנמלים ייפתחו בהתאם לאמנות הבינלאומיות, ושהזרים יזכו להגנה. בעקבות זאת החליטו הנציגים הזרים להכיר בממשלה החדשה.

כניעת אדו

בראשית פברואר, בסיוע השגריר הצרפתי, לאון רושה, נוסחה תוכנית לעצירת הצבא הקיסרי באודווארה, נקודת כניסה אסטרטגית לאדו, אך יושינובו החליט לוותר עליה. בתגובה, התפטר רושה מתפקידו. בראשית מרץ, בהשפעת השגריר האמריקאי פארקס, חתמו המעצמות הזרות על אמנת נייטרליות מוחלטת, לפיה לא תוכלנה להתערב או לספק ציוד צבאי לאף צד עד פתרון הסכסוך.

טקמורי סאיגו הנהיג את הצבא הקיסרי צפונה מקיוטו ומזרחה לכיוון אדו, אותה כבש במאי. גורמים אחרים המשיכו להתנגד לכניעת העיר, אך הם הוכנעו סופית בקרב אואנו ב-4 ביולי.

מפקד צי השוגון, טקֶאָקי אנומוטו, סירב למסור את כל ספינותיו. במקום הוא מסר לצבא הקיסרי רק ארבע ספינות ונמלט עם שמונה הספינות הנותרות ו-2,000 אנשי צי נוספים, בתקווה לערוך התקפת-נגד בסיוע דאימיו מצפון המדינה. ליוו אותו מספר יועצים צרפתים, שחלקם נאלץ לעזוב את הצבא הצרפתי על מנת לחבור לכוחות השוגון.

התנגדות הקואליציה הצפונית

תותחי עץ בהם נעשה שימוש במהלך המלחמה

לאחר כניעת יושינובו קיבלה רובה של יפן את שלטון הקיסר, אך קומץ האן בצפון המדינה המשיכו בהתנגדות. במאי כרתו מספר דאימיו צפוניים ברית להלחם בצבא הקיסר. הברית איחדה כוחות מסנדאי, מיונזאווה, מאייזו, משונאי ומנגאוקה, ומנתה 50,000 חיילים. אחד מנסיכי החצר הקיסרית נמלט צפונה עם כוחות השוגון ומונה לראש הקואליציה הצפונית, מתוך כוונה להכתירו ל"קיסר טובו."

למרות גודלו של צבא הקואליציה הצפונית, ציודו היה מיושן והוא נשען על שיטות לחימה מסורתיות. לפיכך נעשו ניסיונות לייצר כלי-נשק מודרניים, למשל בניית תותחים מעץ שירו פגזים עשויים אבן. תותחים אלה יכלו לירות רק ארבעה או חמישה פגזים בטרם התפרקו. מזלם שפר עליהם כשהצליח הדאימיו של נגאוקה להשיג שניים מתוך שלושת מקלעי הגאטלינג שהיו ביפן באותה עת, וכן כ-2,000 רובים מודרניים מסוחר הנשק הגרמני הנרי שנל.

במאי הסבו כוחותיו של הדאימיו של נגאוקה אבידות רבות לצבא הקיסרי בקרב הוקואטסו, אך טירתו נפלה ב-19 במאי 1868. התקדמותם של חיילי הקיסר לא נעצרה ובאוקטובר נסוגו הכוחות הנאמנים לשוגון מסנדאי להוקאידו: הצי הפליג צפונה לאחר שרכש שתי ספינות נוספות, עם כ-1,000 חיילים על סיפוניו, ומספר יועצים צרפתים נוספים.

ב-26 באוקטובר שונה שמה של אדו לטוקיו ותקופת מייג'י החלה באופן רשמי.

המערכה בהוקאידו

יסוד רפובליקת אזו

לאחר תבוסתו בהונשו נמלט אנומוטו להוקאידו עם שאריות ציו ומספר יועצים צרפתים. יחד הם הקימו ממשלה שמטרתה לייסד מדינת אי עצמאית במטרה לפתח את הוקאידו. רפובליקת אזו נוסדה באופן רשמי ב-25 בדצמבר, ואנומוטו נבחר לנשיא. הרפובליקה פנתה לנציגים הזרים ששהו בהקודאטה, אך לא הצליחו להשיג הכרה בינלאומית. הצעתו להפוך את האי לשטח של טוקוגאווה תחת שליטת הקיסר התקבל בסירוב במועצה הקיסרית.

במהלך החורף חיזקו כוחותיו של אנומוטו את הגנותיהם מסביב לחצי האי הקודאטה, שבמרכזו שכן מבצר גוריוקאקו. הפיקוד על הכוחות היה יפני-צרפתי, כאשר המפקד העליון היה קייסוקה אוטורי וסגנו היה הצרפתי ז'יל ברונה.

תבוסה וכניעה

ציו של אנומוטו עגן בנמל מיאקו ב-20 במרץ. מכיוון שציפו להגעת הצי הקיסרי תכננו חיילי אזו להשתלט על האונייה החדשה קוקטסו. שלוש ספינות נשלחו לארוב לצי הקיסרי, אך הקרב הסתיים בהפסד לטוקוגאווה בשל בעיות במנועי הספינות, מזג אוויר גרוע והשימוש במקלע גאטלינג שעשו חיילי הקיסר.

באפריל נשלח הצי הקיסרי בליווי 7,000 חיילים לאזו. הצבא הקיסרי התקדם במהירות והקיף את מבצר גוריוקאקו. היועצים הצרפתים איבדו תקווה בשלב זה ונמלטו על סיפון ספינה צרפתית, תחילה ליוקוהמה ולאחר מכן לצרפת.

אנומוטו החליט להלחם עד המוות אך השתכנע לבסוף להיכנע, וב-18 במאי 1869 קיבל את שלטון הקיסר. רפובליקת אזו חדלה מלהתקיים ב-27 ביוני 1869.

תוצאות הקרב

לאחר הניצחון המשיך הצבא הקיסרי בתהליך איחוד המדינה תחת שלטון יחיד, לגיטימי וחזק. מקום מושבו של הקיסר עבר מקיוטו לטוקיו בסוף 1868. כוחם הפוליטי והצבאי של הדאימיו ברחבי יפן נחלש מאוד עם ביטול שיטת ההאן, וההאן עצמם הפכו במהרה למחוזות שמושליהם מונו על ידי הקיסר. רפורמה נוספת הייתה ביטול ופירוק מעמד הסמוראים, שאיפשרה לסמוראים לפנות לתפקידים מנהליים או ליזמות עסקית, אך הביאה רבים מהם אל סף העוני. מכיוון שההאן הדרומיים - סצומה, צ'ושו וטוסה - מילאו תפקיד חשוב בניצחון, מילאו אנשים מקרבם את מרבית תפקידי המפתח בממשלה בעשורים שלאחר מכן, במה שנקרא "אוליגרכיית מייג'י." ב-1869 נבנה מקדש יסוקוני בטוקיו לזכרם של חללי מלחמת בושין.

הקיסר מייג'י עם נציגי המעצמות

חלק ממנהיגי צבא השוגון-לשעבר נכלאו, אך חמקו מהוצאה להורג. החנינה נבעה מהתעקשותם של סאיגו ושל טוטומי איווקורה, אך גם בשל התערבותו של השגריר פארקס, שאמר ש"תקיפות כלפי קייקי [יושינובו] ותומכיו, בעיקר בדמות עונש אישי, יכתים את שמה של הממשלה החדשה בעיני מעצמות אירופה."[1] לאחר שנתיים עד שלוש שנים במאסר שוחררו רובם ממאסר ונקראו למלא משרות בממשלה החדשה. אנומוטו, למשל, היה לדיפלומט ברוסיה ובסין, ואף היה שר החינוך.

הקיסר לא דבק במטרתו לגרש את הזרים מיפן ובמקום אימץ מדיניות שמטרתה המשכת תהליכי המודרניזציה במדינה ושינוי ההסכמים הבלתי שיוויוניים אל מול מעצמות אירופה, כל אלה תחת המוטו "מדינה עשירה, צבא חזקה" (fukoku kyōhei 富国強兵). אף על פי שבתקופת מייג'י חלה התחממות ביחסי יפן והמעצמות הזרות, הוכתמו יחסי יפן-צרפת בשל תמיכת האחרונה בשוגון. אך ב-1874, ועשר שנים מאוחר יותר, הוזמנו משלחות צבאיות צרפתיות ליפן. היחסים הגיעו לשיא כשב-1886 סייעה צרפת ליפן בבניית צי מודרני. למעשה החלו תהליכי המודרניזציה ביפן בשנים האחרונות של שוגונות טוקוגאווה, והקיסר מייג'י המשיך מדיניות זו, ויתרונו הוא שיכול היה לשלוט במדינה כולה ולרתום אותה למטלה ביעילות.

עם הכתרתו לקיסר פרסם מייג'י הצהרה בה הבטיח אפשרויות חדשות לאדם הפשוט, ביטל את מנהגי העבר (המעמדות) וקרא לרדיפת ידע למען חיזוק יסודות השלטון הקיסרי.[2] חלק מהרפורמות של ממשלת מייג'י היו החלת חוק חינוך חובה וביטול המעמד הקונפוציאני. הרפורמות הגיעו לשיאן עם חוקת מייג'י ב-1889.

למרות התמיכה הנרחבת לה זכה הקיסר מצד מעמד הסמוראים, רבות מהרפורמות של ממשלת מייג'י פגעו באינטרסים שלהם: הקמת צבא מגויס המורכב מאנשים פשוטים ואובדן היוקרה והקצבאות גרמו להתמרמרות בקרב הסמוראים-לשעבר. המתח ביניהם לבין החצר הקיסרית גאה בעיקר בדרום, והתפרץ במרד סאגה ב-1874 ובמרד בצ'ושו ב-1876. בהנהגת טקמורי סאיגו, שפרש מהממשלה. עקב חילוקי דעות, פתחו סמוראים-לשעבר מסצומה במרד משלהם ב-1877.

בראי ההיסטוריה

בסקירות מודרניות נחשבת רסטורציית מייג'י כ"הפיכה ללא שפיכות דמים." למעשה מלחמת בושין מראה שההפיכה הייתה אלימה למדי: כ-120,000 חיילים השתתפו במלחמה בסך-הכול, ומהם נהרגו כ-3,500. תיאורים יפנים מאוחרים יותר נטו לרומנטיזציה של האירועים, בתארם את השוגון נלחם בשיטות מסורתיות כנגד הקיסר וצבאו המודרני. למרות השימוש שנעשה בשיטות לחימה מסורתיות, השתמשו שני הצדדים בנשקים החדישים ביותר של התקופה וישמו את שיטות הלחימה החדשות ביותר, כולל השימוש באוניות מחופות שריון ובתותחי גאטלינג ובהישענות על יועצים צבאיים זרים.

לקריאה נוספת

  • Jansen, Marius B. The Cambridge History of Japan Volume 5: The Nineteenth Century, Chapter 5, "The Meiji Restoration". Cambridge University Press, 1989. מסת"ב 9780521223560.
  • Keene, Donald. Emperor of Japan: Meiji and His World, 1852–1912. Columbia University Press, 2002. מסת"ב 9780231123419.
  • Satow, Ernest, Sir. A Diplomat in Japan. Stone Bridge Press, Inc., 2007. מסת"ב 9781933330167.

הערות שוליים

  1. ^ Keene, עמ' 143.
  2. ^ Jansen, עמ' 495.
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0