סאקוקו
סאקוקו (ביפנית: 鎖国 – ארץ נעולה) הייתה מדיניות בדלנית יפנית בתקופת אדו, שלפיה אף זר לא הורשה להיכנס ליפן ואף יפני לא הורשה לצאת ממנה, תחת איום בעונש מוות. מדיניות זו כוננה על ידי שוגונות טוקוגאווה בראשות טוקוגאווה איאמיצו בשורה של צווים והחלטות מהשנים 1633–1639 ונשארה בתוקף עד שנת 1853 עם הגעתן של הספינות השחורות של קומודור מת'יו פרי ופתיחתה של יפן למסחר עם המערב. עד לרסטורציית מייג'י בשנת 1868 היה זה עדיין בלתי חוקי לעזוב את יפן.
אולם, תחת מדיניות סאקוקו לא הייתה יפן מבודדת לחלוטין וכן היו לה קשרי מסחר עם מדינות ספורות. נקודת הממשק היחידה שהותרה עם אירופה הייתה עם הולנד באי דג'ימה במרחב נגסאקי, שם הוקמה תחנת מסחר הולנדית. המסחר עם סין גם כן התקיים דרך נגסאקי, בעוד שהמסחר עם קוריאה הוגבל למרחב צושימה. המסחר עם בני איינו התקיים במרחב מצומאה בהוקאידו, והמסחר עם ממלכת ריוקיו התקיים במרחב סצומה. מלבד קשרים אלה באזורי הפריפריה, שלחו מדינות הסחר עם יפן גם ספינות בצורה סדירה לאדו, מושב השוגונות.
שם המדיניות
מקור המונח סאקוקו הוא בכתב היד "סאקוקו רון" שנכתב על ידי האסטרונום היפני טדאו שיזוקי בשנת 1801. עם זאת, מאחר שהמסחר כן הותר, ואף שגשג, בנקודות הסחר עם המדינות שלהן הותר לסחור, לא ניתן להגדיר את יפן של אותה תקופה כסגורה לחלוטין. בפועל, המדיניות גירשה את הפורטוגזים, אך במקביל קיימה דו־שיח עם נציגים הולנדים וקוריאנים על מנת להבטיח שנפח המסחר הכולל לא ייפגע. משום כך נוטים ההיסטוריונים לכנות את המדיניות בשם "קאיקין" – הגבלות ימיות – כפי שכונתה בזמנה, בהשפעת רעיון סיני דומה של מגבלות ימיות אשר נקרא האי ג'ין.
רונלד טובי טוען כי מקור השם הוא בטעות תרגום. בראשית המאה התשע עשרה תורגם ליפנית ספרו של הנוסע הגרמני אנגלברט קמפפר שחדר ליפן במסווה של רופא הולנדי. אחד מפרקיו של קמפפר עוסק בשאלה, "האם יפן צריכה להישאר סגורה כפי שהיא כעת". בעקבות שרשרת טעויות וקיצורי שמות הפרקים מהמקור הגרמני, לאנגלית, הולנדית ולבסוף ליפנית - קוצר שם הפרק ל"סאקוקו רון".
הסיבות לכינון המדיניות
הסברה הרווחת במחקר היא ששוגונות טוקוגאווה ניסתה למנוע באמצעות אכיפת מדיניות סאקוקו השפעות דתיות וקולוניאליות, בעיקר מספרד ומפורטוגל, אשר נתפסו בעיניהם כאיום על יציבות השוגונות והשלום בארכיפלג היפני. מספרם העולה של מקרי ההתנצרות הקתולית בדרום יפן, בעיקר באי קיושו, היה גורם בולט בתפיסת האיום.
מאידך, מחקר של היסטוריונים יפנים משנות ה־70 של המאה ה־20 טוען כי סיבה זו מסבירה באופן חלקי את כינון המדיניות. הם טוענים כי יש לדון במניעים להתחזקות ההדרגתית של ההגבלות הימיות במהלך תחילת המאה ה־17 בהקשר של סדר היום הפוליטי הפנימי של שוגונות טוקוגאווה. אחד המרכיבים במדיניות זו היה רכישת שליטה מספקת על מדיניות החוץ של יפן כדי שלא רק להבטיח שלום חברתי, אלא גם לשמור על עליונותו של טוקוגאווה כלפי המנהיגים החזקים במדינה, במיוחד הדאימיו טוזמה. דאימיו אלה ניצלו את קשרי מסחר במזרח אסיה לרווח כלכלי במהלך תקופת סנגוקו, דבר שאפשר להם לבנות את כוחם הצבאי. על ידי הגבלת היכולת של הדאימיו לסחור עם ספינות זרות שהגיעו ליפן ולחפש הזדמנויות מסחריות מעבר לים, יכלה השוגונות להבטיח שאף אחד מהם לא יהיה מספיק חזק לקרוא תגר על עליונותה. גישה זו תואמת את הסברה המקובלת לסיבה שעומדת מאחורי יישום הסנקין קוטאי. הפנית המסחר בעיקר לנגסאקי, שעברה לשליטת טויוטומי הידיושי בשנת 1587, אפשרה לשוגונות, באמצעות מיסים ומכסים, לבסס את האוצר שלה. אין זה עניין של מה בכך, שכן הן שוגונות קאמאקורה והן שוגונות אשיקאגה הוגבלו בנקודות חיוניות בשל היעדר אמצעים. ההתמקדות בסילוק ההשפעות המערביות והנוצריות מהארכיפלג היפני כמניע העיקרי של מדיניות סאקוקו, יכולה אם כן להיחשב כהבנה אירוצנטרית של ההיסטוריה היפנית, אף שמדובר בתפיסה מקובלת.
ההיסטוריון רונלד טובי, מחשובי החוקרים בתחום, טוען כי טוקוגאווה איאמיצו לא התכוון לסגור את יפן או לנהל בה מדיניות של סאקוקו. הוא רצה לבלום את הנצרות, ומכיוון שהספרדים והפורטוגזים הבריחו מיסיונרים בספינותיהם, הפסיק את הסחר איתם. אולם באותו הזמן, ציווה השוגון להגביר ולעודד את הסחר עם מדינות אחרות. כמה עשרות שנים מאוחר יותר, מנע השוגון מהבריטים לשוב ליפן, בגלל שמועות שבריטניה נמצאת עם משפחת המלוכה הפורטוגזית בקשרי נישואין. בפועל, הלכה יפן ונסגרה לעולם, ובסוף המאה השמונה עשרה השקיפו אינטלקטואלים יפן על העבר, והגדירו בדיעבד את המאות הקודמות כמדיניות קדושה של הסתגרות מהעולם החיצוני. במאה התשע עשרה, נתפסה הסאקוקו בעיני יפנים רבים כמורשת אבות מקודשת שאין לערער עליה. טענותיו של טובי, יש לציין, מקובלות כיום בקרב רוב החוקרים בעולם דובר האנגלית.
למרות כל זאת, הנצרות, ושתי המעצמות הקולוניאליות שבהן נקשרה, נראו כאיומים אמיתיים על שוגונות טוקוגאווה. סוחרים פרוטסטנטים הולנדים ואנגלים חיזקו תפישה זו בהאשמתם את המיסיונרים הספרדים והפורטוגזים בהפצה שיטתית של הדת, כחלק ממדיניות לכאורה של שליטה תרבותית וקולוניאליזם במדינות אסיה. ההולנדים והאנגלים נתפשו ככלל על ידי היפנים ככאלה שיכולים להפריד בין הדת למסחר, בעוד שעמיתיהם האיבריים נראו ליפנים חשודים. להולנדים, שהיו להוטים להשתלט על המסחר מידי הספרדים והפורטוגזים, לא הייתה בעיה ללבות דעה זו. מספר הנוצרים ביפן עלה בהתמדה בשל מאמצי המיסיונרים דוגמת פרנסיסקו חאווייר וכן דאימיו מתנצרים. הגורם הישיר שנטען כי זירז את הטלת המגבלות היה מרד שימאברה בשנים 1637–1638, התקוממות של 40,000 איש, מרביתם איכרים נוצרים. לאחר המרד האשימה השוגונות את המיסיונרים בהסתה למרד, גירשה אותם מהמדינה ואסרה לחלוטין דת זו תחת איום בעונש מוות. הנוצרים היפנים שנשארו, רובם בנגסאקי, יצרו קהילות במחתרת שנקראו קקורה קירישיטן, וכל קשר עם העולם החיצון היה תחת בקרה של השוגונות, או של המרחבים שהוסמכו לכך (צושימה, מצומאה וסצומה). סוחרים הולנדים הורשו להמשיך במסחר ביפן, רק לאחר שהסכימו שלא לעסוק בפעילות מיסיונרית. כיום, שיעור הנוצרים ביפן נמוך ביחס לשאר מדינות מזרח אסיה.
מדיניות סאקוקו הייתה גם דרך לשלוט על המסחר בין יפן למדינות אחרות, כמו גם לתבוע את מקומה החדש של יפן בהיררכיה המזרח־אסייתית. שוגונות טוקוגאווה יצרה מערכת בינלאומית משלה בקנה מידה קטן שבה יפן תוכל להמשיך להחזיק בגישה למצרכים חיוניים כתרופות ולהשיג מודיעין הכרחי על המתרחש בסין, מבלי להסכים למעמד של כפיפות במערכת התשלומים לסין. יחסיה הדיפלומטיים הרשמיים והבונים לרוב של יפן עם שושלת ג'וסאון הקוריאנית אפשרו את קיומן של נציגויות קוריאניות ביפן. יחד עם המסחר הער בין צושימה לקוריאה ועם הנוכחות היפנית בפוסן, יכלה יפן לרכוש גישה להתפתחויות סיניות תרבותיות, אינטלקטואליות וטכנולוגיות לאורך תקופת אדו. בעת ניסוחן של ההגבלות הימיות החמורות ביותר איבדה שושלת מינג שליטה על חלק גדול מסין, ולא היה זה הכרחי, או כדאי, מצד יפן לכונן יחסים דיפלומטיים רשמיים, הן עם שושלת מינג והן עם שושלת צ'ינג, בעוד נושא לגיטימיות השלטון הקיסרי בסין אינה מוסדרת. יפן יכלה לרכוש את הסחורות המיובאות שלהן נדרשה באמצעות סחר בתיווך הולנדי ודרך איי ריוקיו. היפנים אף עודדו את ממלכת ריוקיו לשמור על מערכת תשלומים לסין, על אף שבית שימאזו ממרחב סצומה צבר השפעה פוליטית באופן חשאי באיי ריוקיו. לאחר שהביסה שושלת צ'ינג את הנאמנים לשושלת מינג מטאיוואן, הייתה סין תחת שושלת זו פתוחה יותר למסחר, והשליטים היפנים חשו לכן אף פחות צורך לכונן יחסים רשמיים עמם.
סאקוקו גם הייתה מנגנון ההגנה העיקרי מפני דלדול מוחלט של המחצבים היפניים, כגון כסף ונחושת. עם זאת, בעוד שייצוא הכסף דרך נגסאקי היה תחת בקרה של השוגונות עד כדי עצירתו, ייצוא הכסף דרך קוריאה נמשך בהיקף גבוה למדי.
יפן תחת המדיניות
הדרך שבה שמרה יפן על קו אחד עם הטכנולוגיה המערבית הייתה באמצעות לימוד כתבי רפואה וכתבים אחרים בשפה ההולנדית אשר הושגו בדג'ימה. דבר זה התפתח לתחום משגשג בשלהי המאה ה־18 שנודע בשם ראנגאקו. על תחום זה אבד הכלח עם פתיחתה של יפן וקריסת המדיניות, וסטודנטים יפנים רבים יצאו ללמוד מעבר לים.
היו ניסיונות רבים לעקוף את הבדלנות היפנית מצד המעצמות במאות ה־18 וה־19. ספינות אמריקאיות, רוסיות וצרפתיות ניסו לקיים מגעים עם יפן, אך לשווא.
סוף מדיניות הבידוד
ב־8 ביולי 1853 הגיע הקומודור מת'יו פרי למפרץ אדו עם ארבע ספינות מלחמה בהציגו את איום תותחי פקסן של ספינותיו. הוא דרש כי יפן תיפתח למסחר עם המערב. ב־31 במרץ 1854 נחתם הסכם קנגאווה, עת פרי חזר עם שבע ספינות וכפה על השוגון לחתום על "חוזה השלום והידידות", שהוביל לכינון יחסים דיפלומטיים רשמיים בין יפן לארצות הברית. הממלכה המאוחדת חתמה על הסכם דומה בשלהי אותה שנה.
בין השנים 1852 ל־1855 ניסה האדמירל יבפימי פוטיאטין מהצי הרוסי הקיסרי מספר פעמים להשיג מהשוגונות תנאי מסחר מיטיבים עבור רוסים. ביוני 1853 הוא הביא למפרץ נגסאקי מכתב משר החוץ קארל נסלרוד והציג להיסשיגה טנאקה מנוע קיטור, קרוב לוודאי הראשון שנראה ביפן. מאמציו נשאו פרי בהסכם שימודה בפברואר 1855.
בתוך חמש שנים חתמה יפן על הסכמים דומים עם מדינות מערביות אחרות. הסכם האריס נחתם עם ארצות הברית ב־29 ביולי 1858. הסכמים אלה, שנקראו בשם הכולל הסכמי אנסיי, נחשבו בעיני אינטלקטואלים יפנים של התקופה כלא־שוויוניים, בהיחתמם בכורח תחת דיפלומטיית תותחים, וכסימן של רצון המערב לצרף את יפן לאימפריאליזם שתפס אחיזה ביבשת. הסכמים אלה, יחד עם גורמים אחרים, נתנו למדינות המערב שליטה חד־משמעית על תעריפי הייבוא ועל הזכות לחוצניות (הזכות להיות מחוץ לתחום השיפוט) לכל אזרחיהן המבקרים ביפן. בשל כך נשארו ההסכמים אבן נגף ביחסיה של יפן עם המערב עד למפנה המאה.
במקביל להגעת הזרים ליפן, שלחה השוגונות מספר משלחות אל מעבר לים במטרה ללמוד על תרבות המערב. בשנת 1860 נפתחה שגרירות יפנית בארצות הברית על סיפון ספינת המלחמה היפנית קאנרין מארו. שגרירות לאירופה נשלחה בשנת 1862, ואחת נוספת נשלחה ב־1863. יפן אף שלחה משלחת ליריד העולמי של פריז בשנת 1867.
