תקופת הייאן
תקופת הייאן (ביפנית: 平安時代. הייאן ביפנית הוא "שלום ושלווה") היא החלק האחרון של התקופה הקלאסית בהיסטוריה של יפן, ונמשכה מ-794 עד 1185. התקופה נקראת על שמה של עיר הבירה בתקופה זו הייאן-קיו (קיוטו כיום). בתקופה זו היו הבודהיזם, הטאואיזם ושאר ההשפעות הסיניות בשיאם, ובה הגיעה החצר הקיסרית לשיא השפעתה. התקופה ידועה אף בשל התפתחות האמנות היפנית, בעיקר בשירה ובספרות.
היסטוריה
תקופת הייאן החלה ב-794 עם העברת בירת יפן להייאן-קיו על ידי הקיסר קאמו. בתקופה זו גברה גם השפעתם של הסמוראים, בני המעמד הלוחם, שבסופה של התקופה עתידים לטול את השליטה במדינה ולהכניס אותה לתקופת פיאודליזם.
באופן רשמי הייתה השליטה במדינה נתונה בידי הקיסר, אך למעשה ברוב השליטה החזיקה האצולה מבית פוג'יווארה. על מנת להגן על האינטרסים שלהם בנחלות השונות נזקקו בני פוג'יווארה לשומרים, כוחות שיטור וחיילים, ולפיכך המעמד הלוחם החל לצבור רווחים במהלך התקופה. כבר שנת 939 איימו שני סמוראים על סמכות השלטון המרכזי ופתחו במרד כנגד קיוטו.
התרחבות ההשפעה הצבאית על החצר הקיסרית החל לאחר מרד הוגן. לפני פרוץ המרד העלה טאירה נו קיומורי את נכדו על כס הקיסר כעוצר. בני שבט טאירה עתידים להישאר על כס הקיסרות עד מלחמת גנפיי בסוף המאה ה-12, בה הובסו על ידי שבט מינאמוטו. תקופת קאמאקורה החלה ב-1185 כשנטל מינאמוטו נו יוריטומו את השליטה על המדינה והפך לשוגון הראשון ומייסד שוגונות קאמאקורה.
עוצרות פוג'יווארה
הקיסר קאמו העביר את מושב הבירה הקיסרית להייאן-קיו (קיוטו של היום), שם היא נותרה במשך מילניום, על מנת לחזק את הסמכות הקיסרית וגם מסיבות גאופוליטיות. הבירה הקודמת, נארה, ננטשה לאחר 70 שנה בלבד בשל התחזקות הממסד הבודהיסטי שם,[1] וריבוי המקדשים בתוך נארה גרר התערבות דתית נוכחת בפוליטיקה. לקיוטו הייתה גישה נוחה לים בדרכי נהרות, וניתן היה להגיע בקלות מהמזרח. בראשית תקופת הייאן נשמרה מסורת נארה והבירה החדשה נבנתה לפי המודל של העיר הסינית צ'אנגאן, עיר הבירה של שושלת טאנג. על אף החלשות רפורמת טאיקה, בתקופת הייאן צברה החצר הקיסרית כוח רב, וזאת דווקא בשל הימנעותו של קאמו מהחלת רפורמות נוספות, בכך מנע את התחזקות יריביו הפוליטיים.
אף על פי שביטל את חוקי הגיוס הכללי ב-792, המשיך קאמו בנסיונותיו להכפיף את בני האמישי, צאצאיהם של אנשי ג'ומון, שחיו בצפון יפן ובמזרחה. עד שנת 801 נכבשו כל שטחי האמישי, וגבולות יפן הגיעו עד לקצה המזרחי של הונשו. עם זאת, השליטה הקיסרית בנחלות השונות הייתה רופפת, ובמאות ה-9 וה-10 איבד הקיסר את מרבית כוחו, ואף על פי שמעמד המשפחה הקיסרית בכל הקשור להעמדת קיסרים נשמר, התרכז רוב הכוח השלטוני בקרב בית פוג'יווארה.
לאחר מותו של הקיסר קאמו ב-806 ובעקבות מאבק ירושה בין שניים מילדיו, הוקמו שני משרדים קיסריים חדשים על מנת לייצב את המערכת השלטונית. הראשון היה המשרד הפרטי של הקיסר, דרכו יכול היה לפרסם תכתיבים מנהליים באופן ישיר ויעיל יותר, והשני היה מועצת המשטרה העירונית, שהחליפה את המשמר הקיסרי. אף על פי שמשרדים אלה חיזקו את כוחו של הקיסר, אלה, כמו מנהגים סיניים אחרים, נתקלו בהתעלמות מצד הנחלות השונות במדינה, ועם המשלחת הקיסרית האחרונה לסין ב-838, תמה תקופת ההשפעה הסינית.
החל מהמאה ה-9 החל בית פוג'יווארה לצבור כוח והשפעה בכל רחבי יפן, עד שבשנת 1000 יכול היה מנהיג הבית, פוג'יווארה נו מיצ'ינאגה, להכתיר ולהדיח קיסרים לפי רצונו, וניהל את יפן דרך המערכת השלטונית של הבית, ולא של המשפחה הקיסרית. בתקופת שלטון בית פוג'יווארה נהנתה יפן מפריחה תרבותית בקרב חוגי האריסטוקרטיה. במשך מאות שנים נשענה הכתיבה היפנית על קאנג'י, אך בתקופת הייאן הופיעו שני כתבים נוספים: הקאטאקאנה וההיראגאנה. ההיראגאנה נתנה ביטוי כתוב למילים יפניות, בלי הצורך בהכרת הקאנג'י, ובכך תרמה לעליית קרנה של הספרות העממית שנכתבה בעיקר על ידי נשות החצר, שלא למדו סינית, ובאה לידי ביטוי בעיקר בעבודתן של מורסקי שיקיבו, שכתבה את הרומן מעשה גנז'י, וסיי שונאגון שכתבה את ספר הכרית. בנוסף, התנתקו האמנים היפנים מהשפעות הסגנון הסיני והחל להתפתח סגנון הציור יאמטו-א, שהתאפיין בתיאור חיי החצר והמקדשים.
עם השגשוג התרבותי גם נחלש השלטון המרכזי. בראשית תקופת הייאן נמסרו נחלות לאצולה ולמוסדות דתיים עליהם הקימו אחוזות או מקדשים, ובשלב זה של התקופה אחוזות או מקדשים אלה פיתחו מערכת שלטונית עצמאית, וכך היה שמשפחות מסוימות שולטות בעצמן על אזורים מסוימים. בתור המשפחה בעלת ההשפעה הרבה ביותר ביפן שלט בית פוג'יווארה בענייני הפנים של המדינה, כגון המלכת קיסרים. כל משפחה דאגה לנחלה שלה לא מתוך רצון להתמרד כנגד השלטון המרכזי, אלא בשל היעדר גורם מאחד שכן הרעיון של יפן כמדינה אחת לא היה קיים אז.
עליית המעמד הלוחם
לפני תקופת הייאן כפה השלטון המרכזי גיוס חובה, והקיסר ניהל את כל העניינים הצבאיים. אך עם התרופפות השלטון המרכזי לאחר 792, הפכו השליטים המקומיים לבעלי הכוח הצבאי. בעלי האחוזות נהנו מגישה לחיילים ולכלי נשק, ואלה הפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים בנחלות. לא רק בעלי אחוזות אלא גם מקדשים וכפרים שלמים הקימו יחידות משמר על מנת להגן על עצמם. בהדרגה הפך המעמד העליון בנחלות למעמד צבאי שהתבסס על עקרונות הבושידו, או סמוראים.
אינטרסים משותפים וקשרי דם או משפחה הביאו להיווצרות קבוצות צבאיות שהפכו לחלק ממנגנון השליטה המשפחתי. עם הזמן קיבלו משפחות שלמות אופי צבאי וקישרו עצמן עם דמויות מפתח באריסטוקרטיה המקומית. משפחות אלה נהנו ממעמד יוקרתי בשל קשריהן ואפילו קיבלו תארים מהקיסר עצמו. שבט פוג'יווארה, שבט טאירה ושבט מינאמוטו היו שלוש המשפחות החזקות ביותר בקרב המעמד הלוחם החדש.
השילוב בין צמיחת האוכלוסייה ובין חוסר היכולת לייצר מספיק מזון, וכמו כן התחרות על משאבים בין המשפחות הגדולות הביאו לירידה הדרגתית במעמדו של בית פוג'יווארה ולעלייה בפעילות צבאית מאמצע המאה ה-10 ובמאה ה-11. חברי שבט פוג'יווארה, שבט טאירה ושבט מינאמוטו - שלכולם היו שורשים במשפחה הקיסרית - נלחמו זה בזה, טענו לשליטה על אזורים כבושים והפרו את השלום.
בית פוג'יווארה שלט בכס הקיסרות עד מותו של הקיסר גו-סנג'ו ב-1073. גו-סנג'ו שאף להחזיר את השליטה במדינה לידי הכס הקיסרי על ידי השתתפות בשלטון ועריכת רפורמות לריסון פוג'יווארה. הוא אף הקים משרד שהיה אחראי על רישום נחלות במטרה לחזק את הריכוזיות. בעלי נחלות רבים הרחיבו את שטחי נחלותיהן ללא רישום מסודר, ומשרד זה נועד על מנת לשלול מהם שטחים אלו. בנוסף, יצר גו-סנג'ו את משרד הקיסר הפורש, או אינצ'ו, שנועד עבור קיסרים שפרשו מכסם לטובת יורשם, והקדישו עצמם לשלטון מאחורי הקלעים.
האינצ'ו מילא את החלל שהותיר אחריו בית פוג'יווארה, שאיבד את כוחו. אולם, במקום לגרשם מהבירה, שמרו בני הבית על תפקידיהם המסורתיים במערכת האזרחית, אך איבדו כל סמכות קבלת החלטות. בהדרגה החליפו בני שבט מינאמוטו את אנשי פוג'יווארה בתפקידים הציבוריים. עם התגלעות סכסוכים פנימיים בתוך בית פוג'יווארה, התחזקה השפעתו של האינצ'ו וגבר כוחו של המעמד הלוחם.
מאבקי ירושה הציעו הזדמנות לבית פוג'יווארה להשיב לעצמו כוח והשפעה. ב-1156 צידד פוג'יווארה נו יורינאגה בקיסר הפורש בקרב נגד יורש העצר, שנתמך על ידי טאירה ומינאמוטו. בסוף הקרב הוכנעו הקיסר הפורש, בית פוג'יווארה ירד מגדולתו ואת מוסדות השלטות תפסו בני המעמד הלוחם ובכך הביאו לתפנית בהיסטוריה של יפן. ב-1159 התנגשו צבאות מינאמוטו וטאירה במרד הייג'י, שלאחריו שלטו האחרונים במשך שני עשורים. חיי הנוחות בבירה הקיסרית השפיעו לרעה על בית טאירה, שהתעלם מההתקוממויות בנחלות השונות. בסופו של דבר עלה מינאמוטו נו יוריטומו מבסיסו שבאזור קאנטו על הבירה והביס את בית טאירה במלחמת גנפיי.
תרבות הייאן
התפתחות הבודהיזם
ערך מורחב – בודהיזם יפני
הבודהיזם החל להתפשט ביפן בתקופת הייאן באמצעות שני זרמים עיקריים, טנדאי ושינגון. מקורו של זרם הטנדאי בסין והוא מבוסס על סוטרת הלוטוס, אחת מאבני היסוד של המהאיאנה. זרם השינגון הוא הגרסה היפנית של אסכולת צֶ'ן יֶן הסינית והוא משתייך לוג'ריאנה. הנזירים שהביאו זרמים אלה ליפן - סאיצ'ו וקוקאי, בהתאמה - שאפו לצור חיבור בין המדינה לדת ובכך לזכות בתמיכת האריסטוקרטיה, ולמעשה להפוך את הדת לבודהיזם אריסטוקרטי.[2] הנזירים שהשתייכו לזרם טנדאי הקימו את המרכז הדתי שלהם על הר היאיי, שלמרגלותיו שכן הארמון הקיסרי, וכך התפתחו יחסי קרבה בין הזרם לחצר הקיסרית. למעשה, הכריז הקיסר קאמו על עצמו פטרון טנדאי והזרם צבר כוח והשפעה רבים במהלך מאות השנים הבאות.
בתקופה זו על בסיס שינגון ורעיונות נוספות אן נו גיוג'ה פיתח דת סינקרטית חדשה.
ספרות
אף על פי שהסימניות הסיניות נותרו בשימוש רשמי בתקופת הייאן (קאנבון) ראשית השימוש בקאנה יפני הביא לפריחה בספרות היפנית. עם זאת, למרות התפתחות סוגות ספרותיות שונות, כגון רומן ומאמרים, נפוצה האוריינות כמעט בצורה בלעדית בקרב החצר הקיסרית ובקרב מעמד הכמורה הבודהיסטית.
מילות המנון יפן, "קימי גא יו," נכתבו בתקופת הייאן; וכמו כן מעשה גנז'י, אחד הרומנים הראשונים בעולם; תאוריה של סיי שונאגון בספר הכרית שלה סיפקו הצצה לחיי החצר הקיסרית של תקופה זו.
יופי
בתקופת הייאן נחשב היופי לחלק ממה שעושה אדם לאדם טוב. מבחינה קוסמטית, נהגו אנשי ונשות החצר לפדר את פניהם ולהשחיר את שיניהם. בנוסף טיפחו הגברים שפם וזקן עדינים, בעוד נשים נהגו לצבוע את שפתיהן בצבע אדום ולשוות להן מראה קטן, למרוט או לגלח את גבותיהן ולציירן מחדש גבוה יותר על המצח.
הנשים טיפחו שיער שופע ומבריק ותלבושותיהן כללו לבוש רשמי בן שתים-עשרה שכבות. הלבוש עצמו נקבע על ידי התפקיד בחצר ולפי עונות השנה, כשמלבושי הנשים זוכים לתשומת לב רבה בשילובי הצבעים והעיטורים כך שיתאימו לפרחי ולצמחי העונה.
לקריאה נוספת
- Tsutsui, William M. (ed.) A Companion to Japanese History. John Wiley and Sons, 2009. מסת"ב 9781405193399.
- Shively, Donald H. and William H. McCullough (eds.). The Cambridge History of Japan: Heian Japan. Cambridge University Press, 1999. מסת"ב 9780521223539.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תקופת הייאן |
- אריה בביץ', היסטוריה של יפן - התקופה העתיקה, באתר אגודת הידידות ולשכת המסחר ישראל-יפן
- אמנות תקופת הייאן, מוזיאון המטרופוליטן לאמנות.
- תקופת הייאן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
33273714תקופת הייאן