תקופת יאיואי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מראת ארד מתקופת יאיואי

תקופת יאיואייפנית: 弥生時代) היא תקופה בהיסטוריה של יפן המתוארכת מ-300 לפנה"ס עד שנת 400 לספירה וחופפת בחלקה עם תקופת הברזל. התקופה נקראת על שם שכונה בטוקיו בה גילו ארכאולוגים את הממצאים הראשונים מתקופה זו. מאפייניה העיקריים של התקופה הם הופעת סגנון קדרות חדש וראשית גידול אורז בשדות מוצפים. תרבות היאיואי התפרשה מדרום קיושו ועד לצפון הונשו.

מחקר חדש שניתח שאריות פחמן בממצאי חרס ועץ מהתקופה באמצעות ספקטרומטר מסה תארך ממצאים אלה למעשה ל–900-800 לפנה"ס, חמש מאות שנים לפני הדעה המקובלת עד אז.[1]

מאפייני תרבות יאיואי

העדויות הארכאולוגיות המוקדמות ביותר של תקופת יאיואי נמצאו באי קיושו. משם נפוצה תרבות יאיואי לאי המרכזי הונשו, מקום בו באו במגע עם אנשי חברת ג'ומון.[2] בעלי המלאכה בקרב היאיואי התמחו ביצירת פעמוני ארד טקסיים, מראות וכלי נשק. במאה ה-1 לספירה החלו אנשי יאיואי להשתמש בברזל כדי ליצור כלי חקלאות וכלי נשק.

אוכלוסיית יאיואי צמחה והתפתחה במאה הראשונה. תושביה ארגו בדים, התגוררו בכפרים חקלאיים ואף בנו מבנים מאבן ומעץ. בשל צמיחת האוכולוסייה החלו אנשים לצבור נכסים בדמות אדמות חקלאיות ומצבורי תבואה, ואלה גרמו בתורם להיווצרות מעמדות חברתיים שונים. שינויים אלה התאפשרו בשל המעבר ליישובי קבע, שהתאפשר בשל הגעת תרבות חקלאות האורז לאזור משפך נהר היאנגצה בדרום מזרח סין דרך איי ריוקיו או דרך חצי האי הקוריאני,[3] והביאה להתפתחות חברה חקלאית ביפן.

השוואה בין בני יאיואי לבין בני ג'ומון מראה ששתי הקבוצות היו שונות זו מזו מבחינה חיצונית. אנשי ג'ומון היו נמוכים יותר, בעלי עיניים רחבות יותר, פנים רחבים יותר ובעלי תווי פנים בולטים. בנוסף, היה להם רכס גבות ואף גבוה במיוחד. אנשי יאיואי, לעומתם, היו מעט גבוהים יותר, בעלי פנים צרים יותר ורכסי גבות ואף שטוחים. כל השלדים שהתגלו מתקופת קופון ואילך, מלבד אלה של האיינו ושל תושביה הקדומים של אוקינאווה, זהים לשלדיהם של היפנים המודרניים.[4]

היסטוריה

מקורות תרבות יאיואי

מקורות תרבות יאיואי נתונים לדיון. האתרים הארכאולוגיים הקדומים ביותר הם איטזוקה (Itazuke) או נבאטה (Nabata) השוכנים בצפון קיושו, והם מכילים פריטים המצביעים בבירור על השפעה סינית, הבאה לידי ביטוי בכלי נחושת וארד ובחלקאות אורז.

ממצאים ארכאולוגיים נוספים ועדויות גנטיות שנאספו במזרח סין ובמערב יפן מחזקים השערות אלה. במחקר שערכו בין השנים 1996 ו-1999 השוו חוקרי המוזיאון הלאומי למדע של יפן בין עצמות שנתגלו במחוזות פוקואוקה וימאגוצ'י לבין כאלה שנמצאו במחוז ג'יאנגסו בסין המתוארכות לתקופת שושלת האן (200 לפנה"ס220 לספירה), ומצאו דמיון רב בין איברי אנשי יאיואי ואנשי ג'יאנגסו. דגימות גנטיות משלוש מתוך 36 גולגולות ג'יאנגסו תאמו לחלק מדגימות ה-DNA שנאספו מגולגולות יאיואי.

חוקרים אחרים טוענים שניתן לראות בתרבות יאיואי גם השפעות קוריאניות. בין השפעות אלה ניתן למצוא שדות אורז סכורים, סוגים שונים של כלי אבן מלוטשים, מכלי אחסון מחרס, ביות חזירים וקברים גדולים. השערה זו שואבת חיזוק מהעובדה שתרבות יאיואי התפתחה בצפון האי קיושו, באזור בו המרחק בין יפן וקוריאה הוא הקטן ביותר.[5]

הופעת וא בטקסטים סיניים

התיעוד הקדום ביותר של אנשי יפן מופיע במקורות סיניים מתקופה זו. וא, ההגייה היפנית של השם הסיני הקדום של יפן, נזכרת לראשונה בשנת 57. מדינה זו קיבלה חותם זהב מקיסר סין, גואנג וו-די, בשלהי שושלת האן. החותם עצמו התגלה בצפון קיושו במאה ה-18.

חותם הזהב שהעניק הקיסר הסיני גואנג וו-די למלך וא

היסטוריונים סינים קדומים תיארו את ארץ וא כארצם של מאות שבטים פזורים, ולאו דווקא כמדינה מאוחדת בעלת היסטוריה משותפת של 700 שנה, כפי שנכתב בניהון שוקי, תיעוד מהמאה ה-8 שמחציתו היסטוריה ומחציתו מיתולוגיה, המתארך את ייסוד יפן ב-660 לפנה"ס. היסטוריונים סינים בני המאה השלישית כתבו שאנשי וא התבססו על אכילת דגים נאים, ירקות ואורז שהוגש במגשים מבמבוק או עץ, מחאו כף בעת תפילה, מנהג הקיים עד היום במקדשי שינטו, ובנו תלי קבורה גדולים. כמו כן, לפי המקורות, התקיימו בארץ וא מערכות פאודליות, מערכות גביית מיסים, שווקים, ואף מנהגי אבלות היו נפוצים.

יאמטאיקוקו

בתיעוד הסיני בן המאה ה-3 "סאן גואו ג'י" (רשומות שלוש הממלכות) מתוארת המלכה הימיקו, שנטלה בתום מלחמת אזרחים את כתר ארץ וא, או יאמטאיקוקו, כמנהיגה רוחנית. אחיה הצעיר היה אחראי על ענייני המדינה, ובכללם גם על היחסים הדיפלומטיים עם שושלת וֵיי. לכשנשאלו לגבי מקורותיהם על ידי המשלחת הסינית השיבו אנשי וא שהם צאצאים של המנהיג הגדול טאיבו, דמות היסטורית מממלכת ווּ שבאזור דלתת היאנגצה. במשך שנים רבות נותרו מיקומה המדויק של יאמטאיקוקו וזהותה האמיתית של הימיקו בגדר השערות שונות, ואף היום אין הסכמה כללית לגביהם.

לקריאה נוספת

  • Hudson, Mark J. Ruins of Identity Ethnogenesis in the Japanese Islands. University Hawaii Press, 1999. מסת"ב 9780824821562.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Shōda Shinya, "Bulletin of the Society for East Asian Archaeology", Society for East Asian Archaeology, March 2007.
  2. ^ קוביאשי, עמ' 37.
  3. ^ נורמייל.
  4. ^ דיימונד.
  5. ^ Hudson, עמ' 146.


Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0