ימי זיכרון לשואת יהודי אירופה

ימי זיכרון לשואה הם ימים שנקבעו לזיכרון שואת העם היהודי באירופה בשנות מלחמת העולם השנייה (ה'תרצ"ט - ה'תש"ה) בקהילות השונות.

בניגוד לקביעתה של מדינת ישראל לקבוע את יום כ"ז בניסן כיום הזיכרון לשואה ולגבורה ולקביעה הקודמת של הרבנות הראשית לקבוע את יום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי, ברוב המגזר החרדי לא מציינים ימים אלו, וישנן קהילות שהנהיגו יום אחר לזכר נספי השואה.

בדיונים שהיו בשנת 1946 במועצת הרבנות הראשית ובוועדה המייסדת של מפעל הנצחת זכר קדושי הגולה, הועלתה שאלת קביעת מועד יום הזיכרון לשואה שיהיה יום יארצייט כללי. אותה עת, כבר התקיימו במחנות העקורים ובקהילות היהודיות השונות ימי זיכרון להנצחת בני הקהילה שנרצחו בשואה. היארצייט נקבע על פי רוב ביום הגירוש האחרון של אנשי הקהילה למחנות המוות או ביום חיסול הגטו. למוסדות הלאומיים הגיעו פניות להכריז על הימים האלו כימי זיכרון בארץ.

ג' בתשרי - בריגל

בראש השנה ה'תש"ג (1942) בוצעה האקציה השנייה בגטו בריגל (בז'סקו), ולמעשה חיסלה את כל היהודיים תושבי המקום שהיו בגטו באותו זמן. 200 מיהודי בריגל ששהו בזמן המלחמה בברית המועצות או במחנות ריכוז ושוחררו, הם היחדים שניצלו מעיר זו.

בשנות החמישים התארגנו יוצאי העיר בארץ ישראל והקימו ארגון שמקיים מפגשי אזכרה מדי שנה, בצום גדליה.

ו' בחשוון - חסידות סלונים

ביום זה חוסל מחנה קולדיצ'בו ונרצחו בו חסידים רבים ובראשם הרבי מסלונים (האדמו"ר הרביעי), רבי שלמה דוד יהושע וינברג, לזכר כך קבע ה'נתיבות שלום' את יום זה כיום זיכרון לשואה בחסידות סלונים.

הנתיבות שלום התפלא מדוע לא נקבע יום לזכר השואה כמו תשעה באב והוא תולה זאת ברצון ה' ובכך שבניגוד לתשעה באב שחורבנו ארע בגלל חטאים את השואה לא שייך לתלות בחטאים, ולא שייך לעשות לכך יום זכרון. אך על אף הדברים הללו הוא קבע שכל ציבור צריך למצוא לעצמו זמן שבו יציינו את זכר השואה, והוא כשלעצמו קבע בחסידותו את יום ו' בחשוון כאמור.

י' בטבת - יום הקדיש הכללי

ערך מורחב – יום הקדיש הכללי

בכ"ז בכסלו ה'תשי"א החליטה הרבנות הראשית לישראל לציין את יום עשרה בטבת בכל שנה כ"יום הקדיש הכללי". יום זה נועד לאפשר לקרובי הנספים בשואה שיום פטירתם לא נודע לנהוג במנהגי יום היארצייט של הנפטרים: להדליק נרות נשמה, לומר קדיש וללמוד משניות לעילוי נשמות הנספים. על פי תקנת הרבנות הראשית, בבתי הכנסת, לאחר קריאת התורה שבתפילת שחרית, אומרים את תפילת קל מלא רחמים לזכר חללי השואה.

החלטה זו של הרבנות הראשית באה בעקבות התנגדותם הנחרצת של הרבנים החרדיים המרכזיים לקבוע יום תענית נפרד לזכר השואה. גם החלטת הפשרה הזו לציין את זכר השואה במסגרת התענית הקיימת בעשרה בטבת, לא התמסדה באופן משמעותי בציבור החרדי. שנתיים לאחר החלטה זו, כשקבעה הכנסת תאריך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, פעלו נציגי הציונות הדתית למען בחירת התאריך של עשרה בטבת. גם לאחר שעמדתם לא התקבלה, לא הסכימה הרבנות הראשית לבטל את ציון יום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי, והממסד הדתי המשיך לפעול למען חיזוק יום הזיכרון בעשרה בטבת על חשבון יום הזיכרון הממלכתי. עם השנים הפך יום הקדיש הכללי ליום שמצוין בעיקר על ידי הציונות הדתית.

כ"ז בניסן - יום הזיכרון לשואה ולגבורה

ערך מורחב – יום הזיכרון לשואה ולגבורה

במדינת ישראל מציינים מדי שנה בכ"ז בניסן את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, היום נחשב ליום אבל לאומי ומוקדש להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי, ועם זכר מעשי הגבורה והמרד בימים ההם.

תאריך כ"ז בניסן שימש עוד לפני תחילת הנצחת השואה כיום זיכרון ביישוב היהודי בארץ ישראל. לפחות מאז 1940 התקיים ביישוב "יום זיכרון גבורה" להנצחת חללי אירועי האיבה בארץ מאז תחילת המרד הערבי. מועד יום הזיכרון נקבע ליום תחילת המרד הערבי ב-1936 (אם כי המאורעות הראשונים במרד הערבי החלו ארבעה ימים לפני כ"ז בניסן).

סביב קביעת התאריך שיוחד ליום הזיכרון, התנהל דיון שעיקרו איזה יום ייצג את תקופת השואה באופן ההולם ביותר. הגישה של השלטון בארץ בעת ההיא לגבי זיכרון השואה ובכלל הייתה להדגיש את אתוס "היהודי הלוחם". בשל כך, הציעו לייחד את יום השנה לפרוץ מרד גטו ורשה, המרד היהודי הגדול ביותר בתקופת השואה, כיום לציון זיכרון השואה והגבורה. רק בעשורים מאוחרים יותר התגבשה גישה שהכירה גם בגבורתו של חלק הארי מקרב האוכלוסייה היהודית, שלא אחז בנשק אלא עמד בזוועות המלחמה, קידש את החיים, שמר על צלם אנוש ופעל להצלת עצמו וזולתו.

המרד בגטו ורשה פרץ ב-19 באפריל 1943, י"ד בניסן ערב חג הפסח ה'תש"ג, וערב פסח איננו תאריך מתאים ליום זיכרון לאומי. לכן לבסוף הוחלט בשנת 1951 לקבוע את כ"ז בניסן כיום הזיכרון לשואה, שישה ימים לאחר תום חג הפסח ושבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל.

סמליותו הדתית של התאריך כ"ז בניסן באה לידי ביטוי בכך שהוא חל בימי ספירת העומר שהם ימי אבל לעם ישראל. סמליותו הלאומית באה לידי ביטוי בכך שהוא חל שמונה ימים לפני יום העצמאות ובכך מדגיש את המעבר של הלאום היהודי "משואה לתקומה". ומאידך, הרבנות הראשית התנגדה לקביעת יום השואה בחודש ניסן מפני שהוא חודש של שמחה, (אין אומרים תחנון ונפילת אפיים, אין קובעים בו תענית ציבור, אין מספידים, אין אומרים הזכרת נשמות ורבים נוהגים שלא ללכת לבית העלמין בחודש זה.) ואם כן אין מקום לקבוע בחודש זה יום זיכרון לנשמות הקדושים שנרצחו בשואה.

ג' בסיוון - קהילת מארגארטן

בכ"ד באדר ה'תש"ד (19 במרץ 1944) הנאצים כבשו את הונגריה ובכלל זה את צפון טרנסילבניה, ובי' באייר ה'תש"ד (3 במאי 1944) החל איסוף יהודי מארגארטן והסביבה בגטו שהוקם בפרברי גרויסווארדיין (אורדאה), בירת מחוז ביהור, בבית הספר לרכיבה, האיסוף נמשך שבוע ימים. כל יום נאספו 200–300 נפשות. במשך שבועיים חוסל הגטו וכולם נשלחו למחנות הנאצים, למחנות ריכוז, עבודה ולמחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. הצעירים והצעירות נשלחו למחנות העבודה בגרמניה כשגם מהם מעטים חזרו ובהם כ-15% מיהודי מרגיטה שגורשו למחנות אלו. השאר נשלחו למחנה המוות בירקנאו ומהם חזרו מעטים עוד יותר.

כ-2,100 יהודים תושבי מרגיטה שהיוו כרבע מ-8,600 התושבים, נשלחו למחנות הנאצים וכ-1,650 ניספו באושוויץ 2 בתחילת סיוון תש"ד (סוף מאי 1944) כשרוב הקהילה עם רבה, הרב מרדכי עזריאל ויינברגר (בנו של רבי שמואל זלמן ויינברגר), נספתה בג' בסיוון (25 במאי).

התאריך העברי נקבע כיום זיכרון לקדושי מארגארטן.

כ' בסיון - חסידות סאטמר

יום צום היסטורי שהיה מקובל בקהילות אירופה לזכר נרצחי מסעות הצלב ולזכר גזירות ת"ח-ת"ט, יום זה אומץ על ידי חסידי סאטמר ועוד מקהילות הונגריה כיום הזיכרון לשואה.

יום זה לא נקבע מראשיתו כאבל על חורבן בית המקדש, אלא דווקא על פורענויות שפקדו את יהודי פולין, ובתאריך זה אף היו השילוחים מהונגריה לאושוויץ וההשמדה עצמה בשיאם.

בסליחות ליום כ' סיון, שנדפסו בבודפשט בשנת ה'תש"ו, פורט הקשר בין יום האבל החדש לזכר יהודי המדינה, לבין היום הוותיק: ”סליחות ליום כ' סיון שנקבעו על ההריגות דשנת ת"ח במדינת פולין מגאונים וקדושים זי"ע, ועתה נתחדש אורם באיזה שינויים למדינת הונגריא. נערכו ונדפסו בהסכמת הרבנים הגאונים שליט"א על ידי הלשכה המרכזית לקהילות היראים דמדינתנו, על הריגת אחינו בני ישראל בני מדינתנו, משנת תש"א והלאה, ובפרט בשנת תש"ד - תש"ה הי"ד ועל הריסת בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכליון ספרי תורה, ושאר ספרים קדושים”.

כ"ז בסיוון - פוניבז', ליטא ולטביה

בשנת ה'תש"ד הרב מפוניבז' החל לבנות את ישיבת פוניבז' בבני ברק זכר לישיבה שהייתה בפוניבז' בליטא, וחנוכת הבית לבנין נערכה לאחר כעשר שנים בכ"ז בסיון ה'תשי"ג, הרב תיכנן שינציחו בכל שנה את היום הזה שבו נכנסו הנאצים לליטא, ושזה יהיה יום אזכרה לכלל יהודי ליטא ולטביה ובתוכם יהודי פוניבז', בין היתר הוא הקים את אהל קדושים שהיה אמור להיות מבנה הנצחה.

ט' באב

ערכים מורחבים – קינות לזכר חללי השואה בתשעה באב

לאחר השואה, הרגישו רבים שאי אפשר להתאבל בתשעה באב על חורבנן של ערים בימי הביניים ולא על החורבן הגדול של השואה. משום כך הציעו רבים לחבר ולומר קינות חדשות על השואה. המציעים ובהם גם רבנים חשובים טענו שבכל הדורות חיברו קינות חדשות על האסונות שבימיהם, ואף אנו צריכים לנהוג כמוהם. יתר על כן, חלקם סברו שחובתנו לתקן קינות שכאלו, מחשש שהשואה תישכח בעתיד.

הקינה הנפוצה ביותר היא אלי אלי נפשי בכי של יהודה לייב ביאלר, הנאמרת במנגינת הקינה המקובלת בנוסח אשכנז לקינה "אלי ציון ועריה". קינות נוספות חוברו על ידי הרב שמואל וואזנר ("אש תוקד בקרבי"), האדמו"ר מבאבוב ("זכרו נא וקוננו כל ישראל"), הרב חיים סבתו ("איך אל אחי נגזר דין ונחתם") ורבנים נוספים. קינתו של האדמו"ר מבאבוב נדפסה ב"לוח דינים ומנהגים" שמופץ על ידי איחוד בתי הכנסת בישראל. הרב מיכאל דב וייסמנדל, שבתקופת השואה הקים, יחד עם גיזי פליישמן, את קבוצת העבודה ויזם את תוכנית אירופה, כתב קינה המופיעה בסוף ספרו 'מן המצר'. בקינה ייחודית זו, מופיעים, בתוך דברי הקינה, גם דברי ביקורת חריפים כנגד ההנהגה הציונית בתקופת השואה. בשנת 2007 הוציא יעקב פוקס את "קינת מן המצר", וצירף לה ביאור ופירוש. קינה נוספת, "הזוכר מזכיריו", חיבר הרב שמעון שוואב, רבה של "קהל עדת ישורון" בניו יורק, והיא נכללה בקינות לתשעה באב של הוצאת "שי למורא" (ענף של הוצאת "אשכול" הוותיקה).

כנגדם טענו רבנים רבים שאיננו יכולים לתקן קינות חדשות משום שיש קדושה בהן, והן נתחברו על ידי גדולי הדורות, וכיום אין מי שיכול לכתוב בדומה להם. כך סברו גם רבנים ניצולי שואה (ראו שו"ת דברי יציב לאדמו"ר מקלוזנבורג, ליקוטים והשמטות סי' מח). אחרים סברו שאמנם יחיד או קהילה מסוימת יכולים לומר אילו קינות שרוצים, אך תקנה כללית שתחייב את כל העם, דבר זה יכולים לעשות רק גדולי הדור או אפילו רק הגדולים שבדורות קודמים. (ראו שו"ת אגרות משה לרבי משה פיינשטיין, ח"ד סוף סי' נז).

הרב יעקב אריאל מציין שסדר הקינות, בניגוד לסידור התפילה וספרים אחרים, לא נעשה לפי דעת רבנים אלא לפי התקבלותן בקהילות והחלטת המדפיסים, כך קינות יכולות להיכנס בתהליך איטי אל סדר הקינות המקובל. אמנם, כיום נאמרות קינות על השואה בבתי כנסת רבים, ולדעתו ייתכן שעם הזמן הן ייחשבו כחלק אינטגרלי מן הקינות בלא שיוחלט על כך.

27 בינואר - יהדות סלוניקי

עיריית סלוניקי קבעה את יום ה-27 בינואר כיום זיכרון לשואת יהודי הקהילה.

התנגדות

כאמור היו מגדולי ישראל שהתנגדו לקבוע יום מסוים לזיכרון השואה ביניהם ניתן למנות את החזון איש, בקובץ אגרות ישנם שני מכתבים ממנו בנושא זה, בין היתר הוא כותב ”ענייני ההלכה קבועים הם על פי התורה... ואין נביא רשאי לחדש... וכשם שהגרעון נליזה מהתורה, כך ההוספה על מצות התורה נליזה מהתורה. ביסוד זה צריך שאלת חכם אם חייבין לנהוג ז' ימי אבלות על הצרות הנוראות שעברו עלינו אם לא, אם חייבים אין צורך, ואם פטורים הרי כבר אנו מוזהרים לנהוג בפטור זה... וההצעה להיכנס ולקבוע ולעשות לגזור ולקיים היא כהקלת ראש ח"ו ביסוד ההלכה וראוי להסירה מעל הפרק בטרם הועלתה. כן קביעת תענית לדורות הוא בכלל מצווה דרבנן ומה שיש בידינו הוא מזמן שהייתה עדיין נבואה, ואיך נעיז פנינו, דור שטוב לו השתיקה, להרהר כזאת ולקבוע דברים לדורות...”

ראו גם

• יום הזיכרון לשואה ולגבורה
• יום הקדיש הכללי
• יום הזיכרון הבינלאומי לשואה
• ימי זיכרון לשואה
• זיכרון השואה בישראל
• מגילת השואה
• מגילת החורבן של יהודי רומניה
• קינות לזכר חללי השואה
• השואה
• השואה - מונחים