כיבוש קונסטנטינופול
 | ||||||||||||||||||||||
| מצור קונסטנטינופול - איור בספר שיצא בפאריס, 1499 | ||||||||||||||||||||||
| מלחמה: המצור והכיבוש של בירת האימפריה הביזנטית על ידי העות'מאנים. | ||||||||||||||||||||||
| תאריכים | 2 באפריל 1453 – 29 במאי 1453 (8 שבועות ויומיים) | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | העיר קונסטנטינופול וסביבותיה | |||||||||||||||||||||
| תוצאה | כיבוש העיר וחיסול האימפריה הביזנטית | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
כיבוש קונסטנטינופול (ביוונית:Ἅλωσις τῆς Κωνσταντινουπόλεως או Άλωση της Κωνσταντινούπολης " - אלוסי טיס קונסטנטינופוליס", בטורקית:İstanbul'un Fethi) על ידי צבא האימפריה העות'מאנית בהנהגת הסולטאן, מהמט השני, ב-29 במאי 1453, נחשב לאקורד הסיום של האימפריה הביזנטית שהונהגה על ידי אחרון שליטיה, הקיסר קונסטנטינוס האחד עשר.
בנוסף לקץ האימפריה הביזנטית ולניצחון צבאי אסטרטגי רב חשיבות, לנפילת קונסטנטינופול לידי הטורקים היו השלכות מרחיקות לכת, שתוצאותיהן נגעו כמעט לכל הפסיפס התרבותי של התקופה ושל התקופות הבאות אחריה. בשנת 1930 עדיין נשמע הד נפילת קונסטנטינופול, כששונה שמה באופן רשמי לאיסטנבול, שמונה שנים לאחר שהאימפריה העות'מאנית עצמה התפוררה.
יש הרואים בנפילת קונסטנטינופול, העיר ששמה המלא היה "עיר קונסטנטינוס, רומא החדשה", את סיום ימי הביניים וראשית הרנסאנס[3] ויש התולים בה את הגירת המלומדים היוונים למערב והתחדשות הלימודים הקלאסיים[4]. נפילת קונסטנטינופול סגרה סופית, עבור הנוצרים האירופאים, את הדרך הישנה דרכה ניהלו את המסחר עם המזרח הרחוק ותבליניו, שהיו מרכיבים חשובים מאד במטבח ימי הביניים של השכבות האמידות. האירופאים המשיכו זמן מה במסחר דרך מצרים הממלוכית, אך המחירים המאמירים שנאלצו לשלם למוסלמים רוקנו את מאגרי הזהב והכסף של אירופה. מצב זה אילץ את האירופאים לחפש דרכים חלופיות ותרם, בעקיפין, לגילוי העולם החדש על כל השלכותיו[5][6].
רקע היסטורי וגאו-פוליטי
עוד בחייו של תאודוסיוס הראשון וביתר שאת לאחר מותו ב-395 נקרעה האימפריה הרומית לשני חלקים, המזרחית והמערבית. הפיצול נבע, בנוסף למאבקים בין אישיים, גם מקיומן של שתי אליטות המבוססות על שתי שפות, האליטה היוונית בחלק המזרחי והאליטה הלטינית בחלק המערבי. ב-1054 התרחש הפילוג בכנסייה הנוצרית שקיבע את הקרע בין שני הזרמים הנוצריים - הנצרות הקתולית והנצרות האורתודוקסית. החלק המערבי אימץ וביסס את הזרם הקתולי ואילו הביזנטים ראו עצמם כממשיכי דרכו של הזרם האורתודוקסי. הפילוג הרשמי בכנסייה העמיק את הקרע בין שני החלקים שהיו פעם האימפריה הרומית. ניסיונות לאחות את הקרע לא צלחו. יתר על כן, מסעי הצלב, שהחלו, בין היתר, באמתלה של סיוע לאימפריה הביזנטית נגד האויב המשותף, עולם האסלאם, הביאו לתוצאות הפוכות. ב-1204, במהלך מסע הצלב הרביעי, כבשו הצלבנים את קונסטנטינופול, בירת האימפריה הביזנטית, וכעבור כמה עשרות שנים כבשוה הביזנטים בחזרה - שני הכיבושים, היחידים שידעה העיר במהלך כאלף שנות קיומה, עד נפילתה. בתקופת כיבושה פיצלו הצלבנים את האימפריה למספר מדינות, שכפיפותן הוואסלית לקונסטנטינופול הייתה רופפת מאד או אפילו לא קיימת הלכה למעשה, מלכות סלוניקי, דוכסות הארכיפלג, האימפריה של ניקאה, האימפריה של טרפזונטס ונסיכות אפירוס.
האירועים הטראומתיים, עבור הביזנטיים, של מסע הצלב הרביעי, הביאו לקרע עמוק בין תושבי האימפריה הביזנטית והמערב. הביזנטיים תמיד כינו את עצמם "רומים" (בני האימפריה הרומית) וראו עצמם כממשיכי האימפריה הרומית הגדולה, אך לאחר אירועי מסע הצלב הרביעי החלו הביזנטים לשוב אל השם "הלנים", שם ייחודי ליוונים, המבדיל אותם מהמערביים[7].
הטורקים העות'מאניים, שמסוף המאה ה-13 נמצאו בהתפשטות מתמדת, וב-1354 אף קנו דריסת רגל ראשונה בתראקיה שבעורפה של קונסטנטינופול, נבלמו לזמן מה אחרי מפלתם מול המונגולים בקרב אנקרה והתוהו של תקופת בין המלכים. בתחילת המאה ה-15 הם התאוששו וחזרו להרחיב את נחלתם על חשבון האימפריה הביזנטית המצטמקת והולכת. למעשה, ערב המצור ששמו העות'מאנים על קונסטנטינופול, האימפריה הביזנטית כללה רק את קונסטנטינופול עצמה וסביבתה, חלק מהפלופונז, סביב מיסטרס, וכמה איים.
בשנת 1421 מת הסולטאן מהמט הראשון וירש אותו מוראט השני. באותו זמן הועלה יוחנן השמיני למעלת שותף לכס הקיסרות של אביו. יוחנן ניסה, ללא הצלחה, לסייע למוסטפא, אחיו של מוראט השני, לתפוס את השלטון העות'מאני. הסולטאן מוראט השני, אבי מהמט השני, שאף לנקום ושם מצור על קונסטנטינופול ב-1422, הביזנטים הצליחו לסכסך את המחנה העות'מאני, בעזרת מוסטפא ובתמיכת כמה מדינות טורקיות עצמאיות[1]. מוראט נאלץ לעזוב את המצור כדי "לטפל" באחיו, אותו הוציא להורג, ובמדינות המורדות שסופחו לאימפריה העות'מאנית. בהמשך, ב-1444 פלש מוראט ליוון וניצח בקרב וארנה קואליציה נוצרית שהונהגה על ידי הפולנים, ההונגרים והוונציאנים. בהמשך פשט על דרום יוון וכבש מחוזות רבים כשמולו ניצב רק האלבני סקנדרבג, עד מותו של זה ב-1468.
ההכנות למערכה
באיזיט הראשון, אבי סבו של מוראט, הקים על החוף האסיאתי של הבוספורוס מצודה בשם Anadolu Hisarı (מצודת אנטוליה). מוראט השלים את מלאכת אבי סבו והקים על החוף האירופאי, לא רחוק מחומות קונסטנטינופול, מצודה נוספת בשם Rumeli Hisarı (מצודת רומליה או "רום" מהשורש "רומא"). המצודה החדשה נקראה גם Boğazkesen בטורקית או Laimokopia ביוונית, שם בעל משמעות כפולה (בשתי השפות), גם "חסימת מצר" וגם "חיתוך צוואר". למצודות היה תפקיד חשוב במניעת סיוע לקונסטנטינופול (בשעת מצור) מהמושבות של הרפובליקה הימית של ג'נובה הפזורות לחוף הים השחור וליצירת שליטה על מצר הבוספורוס.
באוגוסט 1452 הושלמה המצודה ומשלב זה תבעו העות'מאנים תשלום מעבר מכל אוניה הרוצה להיכנס לים השחור. לקראת סוף השנה הוטבעה, על ידי תותחי המצודה, ספינה ונציאנית שניסתה לעבור מבלי לשלם ושלושים איש מספניה נלקחו בשבי. הקצינים והמלחים הובאו בפני הסולטאן, שציווה להוציאם להורג. הרפובליקות של ג'נובה וונציה קלטו את המסר והבינו שעליהן לסייע לקונסטנטינופול בקרב הקרב ובא, אך לא היו נלהבות לכך[2].
הביזנטים היו מודעים לכוונות הטורקים ונקטו בצעדים מתאימים. יוחנן השמיני, הקיסר שקדם לקונסטנטינוס האחד עשר, חתר לאיחוד כנסייתי עם המערב, נשא ונתן על כך עם האפיפיור אאוגניוס הרביעי והסינוד של בזל וכתוצאה מכך הועבר הסינוד לפרארה (Ferrara). בשנת 1439, בפירנצה, מקום שאליו הגיעה משלחת ביזנטית גדולה בראשות הקיסר עצמו, יצאה הכרזה אפיפיורית על האיחוד[1]. העוינות הסמויה שבין הלטינים ובין היוונים, שנבעה משליטת הלטינים על הכלכלה הביזנטית, מזכרונות הביזנטים מהכיבוש הצלבני ומפעילות מוגברת של מתנגדי האיחוד, הכשילו את המהלך.
בתקופת מלכותו של יוחנן השמיני בוצעו תיקונים ושיפורים רבים בחומות המגינות על העיר.
הקיסר קונסטנטינוס, אחיו הצעיר ויורשו לכס הקיסרות של יוחנן השמיני, שלח שליחים אל הסולטאן מוראט כדי למחות על הקמת המצודה סמוך לקונסטנטינופול, לברר אם אלה הכנות למלחמה ולהציע להם את חידוש הברית מימי הקיסר יוחנן. הסולטאן לא השיב לשליחים בעניין חידוש הברית ואמר להם בבוז ששתי גדות הבוספורוס שייכות לו, המזרחית, משום שעות'מאנים חיים שם, והמערבית, כי הם, הביזנטינים, לא יודעים איך להגן עליה. הסולטאן העביר מסר לקיסר בזו הלשון: "אני יכול לעשות כל מה שמתחשק לי ואם ישלח לי שליח נוסף בעניין זה, אצווה לפשוט את עורו מעליו"[1].
אירועים אחרים העסיקו את הנוצרים האירופאים, כך שגם אם האיחוד היה מצליח, כלל לא בטוח שהאפיפיור היה מצליח לגייס עזרה לטובת קונסטנטינופול. צרפת ואנגליה היו שקועות במלחמת מאה השנים, ספרד ברקונקיסטה, הנסיכויות הגרמניות במלחמות פנימיות ופולין והונגריה עדיין זכרו את תבוסת קרב וארנה. ערי המדינה של איטליה התעניינו יותר ביריבויות הפנים-איטלקיות, ברית הערים של מילנו ופירנצה נגד הברית של ונציה ונאפולי. ערי צפון איטליה שלחו תגבורות מסוימת, אולם זו לא הספיקה[8].
לבקשות העזרה של הביזנטים הייתה היענות חלקית מאוד. בסוף ינואר 1453 הגיעו שתי ספינות גנואזיות עם 700 לוחמים בפיקודו של ג'ובאני ג'וסטיניאני. הוונציאנים העניקו לקיסר רשות לגייס לוחמים וימאים בכרתים ולוחמים אלה הוכיחו את עצמם בהגנת העיר. 200 חיילים נאפוליטניים גויסו על חשבון האפיפיור. לוחמים אמיצים נוספים ממספר לאומים הצטרפו, אך לא ניתן סיוע רשמי משמעותי. בחודש מאי, כשהמצור היה בעיצומו, עדיין התדיינו בסנאט הוונציאני על עניין הגשת הסיוע לקונסטנטינופול[2].
הצבאות, הביצורים וכלי הנשק
הביצורים
מיקום העיר, על חצי אי, נתן עדיפות טבעית למגיניה. חומות קונסטנטינופול, שהקיפו אותה מכל עבריה, ניצבו סביבה במשך אלף שנים לערך ונחשבו לכמעט בלתי ניתנות לכיבוש. מערכת ההגנה במערב העיר כללה שלוש חגורות של חומות יבשתיות, מחוזקות במגדלים ושרידיהן מרשימים גם בימינו. על אחת החומות, בגובה חמישה מטרים וברוחב 12 מטרים, נהג הקיסר לטייל עם פמלייתו. ההגנה מצפון, מדרום וממזרח הייתה הגנה ימית מחוזקת במערכת של חומות ים - בצפון, מימי מפרץ קרן הזהב, ובדרום ובמזרח, מי ים השיש.
"חומות הארץ" (להבדיל מ"חומות הים") נבנו לסירוגין בנדבכים של אבן ושל לבנים, בשתי שורות ביצורים צמודות לחפיר. החומה הפנימית (Eso Teichos) או בכינוי האחר, החומה הגדולה (Mega Teichos), הייתה מבנה חזק בעובי 5 מטרים ובגובה של 12 מטרים ושולבו בה 96 מגדלים, מרביתם מרובעים ומיעוטם מתומנים או משושים. גובה המגדלים נע בין 18 ל-20 מטרים והם ניצבו במרווחים של 55 מטרים זה מזה. בראש כל מגדל היה יציע עם אשנבי ירי. הגישה לחומה נעשתה באמצעות שיפועים גדולים בצידה הפנימי. החומה החיצונית (Exo Teichos) נבנתה במרחק של 15–20 מטרים מהחומה הראשית והייתה בעובי שני מטר בבסיסה. על החומה הייתה גזוזטרה מוגנת באשנבי ירי, שהגיעה לגובה של 8.5 מטרים. החפיר (souda) היה במרחק של כ-15 מטרים מהחומה החיצונית ויצר מדרגת קרקע נוספת שעליה עברה דרך סלולה לכל אורך החומות. החפיר, שניתן היה להציפו, היה ברוחב של כ-20 מטרים ועומק של 10 מטרים ובצדו הפנימי חומה בגובה מטר וחצי עם מעקה והיא שימשה כקו הביצורים הקדמי ביותר.
מבנה "חומות הים" היה דומה לזה של "חומות הארץ", אך פשוט מהן. הן היו בנויות מחומה יחידה, נמוכה יחסית, כי הסיכון להתקפה מכיוון הים היה נמוך יותר. חומות הים בחוף ים השיש היו בגובה 12–15 מטרים, עם 10 שערים ראשיים, 3 שערים קטנים ו-188 מגדלים. זרמי הבוספורוס והרוח הדרום-מערבית מנעו כמעט לחלוטין אפשרות של התקפה מאוניות המונעות על ידי רוח או משוטים. החומה הפונה אל קרן הזהב נבנתה במרחק של 40 מטרים מקו החוף, בגובה 10 מטרים, עם 17 שערים ו-110 מגדלים. חומות הים חוזקו מאד כלקח מכיבוש העיר דרכן בתקופת מסע הצלב הרביעי.
הצבא הביזנטי
ערך מורחב – הצבא הביזנטי
להגנת החומות, שאורכן הגיע ל-22.5 קילומטרים, עמדו לרשות הקיסר כ-7,000 חיילים ותגבורת של כ-2,000 לוחמים איטלקים (לפי מקורות אחרים 7,000 לוחמים כולל הזרים). בנוסף לחיילים הצטרפו ללחימה גם חלק מתושבי העיר, אך מספרם של אלה התדלדל עוד לפני המצור בגלל מגפות שפגעו בה. על החוף השני של מפרץ קרן הזהב, מול קונסטנטינופול, ניצבה המושבה הגנואזית המבוצרת, גלאטה, שהיוותה חלק ממערך ההגנה של העיר. בשעת מלחמה נהגו הביזנטים לחסום את מעבר כלי השיט בקרן הזהב על ידי מתיחת שרשראות ברזל בין קונסטנטינופול ובין גלאטה. במהלך המצור על קונסטנטינופול שמרה גלאטה על נייטרליות, מה שאיפשר לה להגיש סיוע לוגיסטי מבלי להיות מעורבת בקרבות.
לרשות המגינים עמדו תותחים (קטנים מהתותחים הטורקיים), אך השימוש בהם היה מוגבל, כי רתיעתם פגעה בחומות עצמן. להגנה מפני פלישה מכיוון הים היה למגינים, בנוסף לחומות הים, גם נשק סודי: אש יוונית - מעין להביור שלא ידוע איך פעל ומה היה הרכב הדלק ששימש אותו.
הצבא העות'מאני
- ערך מורחב – צבא האימפריה העות'מאנית
לפקודתו של הסולטאן הטורקי עמד צבא שהיקפו מוערך בכ-80,000 עד 200,000 לוחמים, כולל 5,000 עד 20,000 יניצ'רים. העות'מאנים גייסו מהנדס בשם אורבאן, שהיה מומחה בבניית תותחי מצור גדולים, כלי נשק חדשני באותה תקופה באזור זה. אורבאן יצר תותח-על, שכונה "באסיליק" (Basilik), אורכו היה יותר משמונה מטרים, קוטרו 75 סנטימטרים והיה מסוגל לשלח פגז במשקל של למעלה מחצי טון למרחק של כמעט ארבעה קילומטרים. נדרשו שישים שורים, כדי להעביר את התותח מהמקום בו נוצק, באדריאנופול, עד לקונסטנטינופול. התותח לא היה מדויק, טעינתו דרשה לפחות שלוש שעות ומספר הפגזים היה מוגבל. התותח התפרק, בגלל הרתע העצמי, לאחר שישה שבועות. אורבאן יצק עבור העות'מאנים גם תותחי מצור קטנים יותר[9].
לרשות הסולטאן עמד צי שהמקורות השונים נתנו הערכות שונות לגבי מספר אוניותיו, 100, 145, 160, 200-250 ו-430 ובראשו האדמירל העות'מאני ממוצא בולגרי בלטאואולו (Baltoğlu). מרבית המלחים בצי היו שכירי חרב יוונים.
ההכנות למצור
בתחילת פברואר 1453 ציווה מהמט השני להעביר את תותח העל מהמקום בו יצקו אותו, באדריאנופול, אל קונסטנטינופול. לשם העברתו גויסו 30 זוגות שוורים משובחים, שמשכו אותו. משני צדדיו של התותח הלכו מאתיים גברים, שתמכו בו, כדי שלא יסטה מהדרך. לפני התותח צעדו 50 נגרים ומאתיים עובדים, שהכינו גשרוני עץ בכל מקום בו נזקקו ליישור הדרך. התותח הגיע ליעדו בחודש מרץ והוצב במרחק חמישה מילים מקונסטנטינופול[10].
במקביל נשלח קאראג'ה ביי עם צבאות, כדי לכבוש את המבצרים הקטנים, שהיו על חוף הים השחור וים השיש בשליטה ביזנטית, במרחב הקרוב לזירת הקרבות העתידית. קאראג'ה כבש כמה מבצרים והוציא להורג את מגיניהם וביתר המבצרים המגינים העדיפו להיכנע ולהציל את חייהם. המבצר בסיליברי לא נכנע ועמד בהצלחה מול העות'מאנים, שהסתפקו בהטלת מצור עליו. קאראג'ה קיבל הוראות לשמור על תותח העל ולמנוע מהביזנטים יציאה משערי העיר ולשם כך נשארו כל החורף במקום שלושה דגלים[11] של חיילים מאזורי מיסיה ופפלגוניה.
האדמירל בלטאואולו יצא עם הצי הטורקי אל איי הנסיכים, כבש אותם ושיעבד את האוכלוסייה.
המצור
לפי הוראות הקיסר נסגרו שערי העיר והאוכלוסייה, שמנתה 50,000 תושבים, כולל הפליטים שהגיעו לעיר, התכוננה לעמוד במצור. פרט ל-700 תושבים לטיניים, שעזבו בשתי ספינות, נשארו תושבי העיר בתחומיה ולקחו חלק פעיל בהגנתה. הם סייעו בחסימת הפרצות שיצרו התותחים, תרמו כסף וזהב כדי לגייס את הסכומים הדרושים לתשלום החיילים השכירים ואף לחמו על החומות.
הצבא העות'מאני הגיע לחומות העיר וחנה בקרבת מקום ב-2 באפריל 1453, בחג הפסחא. התוכנית של מהמט הייתה לתקוף את חומות תאודוסיוס, שהגנו על העיר מכיוון מערב, הכיוון היבשתי היחיד. התותח הטורקי הגדול, בסיליק, הופעל במשך מספר שבועות כנגד החומות ופגע בהן. המרווחים הגדולים שבין ירייה אחת לשנייה אפשרו למגינים לסתום פרצות בחומות ולשקם אותן, אך מלאכת הרס החומות נמשכה ללא הרף - זו הייתה הפעם הראשונה שהחומות עמדו נגד תותחים גדולים.
בבוקרו של יום שישי ה-20 באפריל הגיעו מכיוון ים השיש ארבע ספינות עם אספקה עבור העיר, שלוש ספינות של בני גנואה וספינת מסע יוונית גדולה. הצי הטורקי נחפז לצאת לקראתן כדי למנוע את הגעתן לנמלי העיר, אך הספינות, שנעזרו ברוח מתאימה וספניהן לחמו בגבורה רבה, כולל הפעלת אש יוונית, הצליחו לחדור לתוך קרן הזהב ולהביא את האספקה לעיר. הסולטאן הזועם פיטר את האדמירל בלטאואולו ומינה תחתיו את המזה ביי[2]. הסולטאן המשיך לקצוף על האדמירל וציווה להוציאו להורג, אך מפקדים אחרים ביקשו מהסולטאן לחון אותו, הצביעו על כך שנלחם בגבורה ולבסוף נענה הסולטאן, ויתר על ההוצאה להורג, אך הדיח אותו מכל דרגותיו ותואריו.
הטורקים העות'מאנים התחכמו למערכות המגינות והעבירו ספינות טורקיות דרך היבשה לתוך מפרץ קרן הזהב החסום באסדות ביזנטיות. הטורקים כרתו כמות גדולה של גזעי עצים, שימנו אותם ועל גביהם העבירו 70 כלי השיט בדרך שעקפה את גלאטה מצפון. כניסת כלי השיט הטורקיים לתוך מפרץ קרן הזהב פגעה באספקה שקיבלה קונסטנטינופול דרכו מהגנואים ואילצה את המגינים להעביר כמות נוספת של חיילים לשמירת חומות הים מכיוון קרן הזהב - חיילים שנגרעו מהגנת יתר החומות[8].
הטורקים הסתערו על חומות העיר כל יום ונהדפו באבידות כבדות, אך מהמט השני סמך על כמות החיילים הגדולה, שעלתה בהרבה על מספר המגינים. הטורקים ניסו לחדור לעיר גם בעזרת מנהרות שנחפרו על ידי מהנדסים סרבים שנשלחו למטרה זו מנובו ברדו על ידי הדספוט של סרביה. בראש החופרים עמד זאנוס פאשה (Zağanos Paşa) ומנגד שכרו הביזנטים את שירותיו של יוהנס גרנט (Johannes Grant) שהיה ממוצא סקוטי או גרמני וניהל חפירות נגדיות שבמהלכן הצליחו הביזנטים ללכוד מהנדס טורקי חשוב. המהנדס הטורקי, שנשבה, עונה ומסר לשוביו את מיקום החפירות הטורקיות, וכך הצליחו המגינים להכשילן, חלקן פוצצו, חלקן הוצפו במים ובחלקן החיילים המגינים הרגו את החופרים.
בשלב מסוים הציע מהמט לביזנטים להסיר את המצור אם הנצורים ישלמו לו פיצוי הולם. הסכום בו נקב מהמט היה מעבר לאפשרויות הביזנטים והמצור נמשך וכך גם ההסתערויות היום-יומיות על החומות, הסתערויות שנועדו להתיש את המגינים.
ביום 22 במאי 1453 התרחש ליקוי ירח, אירוע שהטיל מורא על המגינים, בין היתר משום שהירח היה סמל העיר קונסטנטינופול. כעבור ארבעה ימים כיסה ערפל סמיך את העיר, תופעה לא צפויה בעונה זו של השנה באותו מקום. כשהערפל התפזר, בסוף היום, נראו להבות אופפות את כנסיית איה סופיה. להבות נראו משתקפות גם על חומות העיר והרחק מאחורי המחנה העות'מאני. המגינים הנוצרים פירשו זאת כעזיבת רוח הקודש את הכנסייה. כיום מקובל ההסבר שאלה היו תופעות אקלימיות שנבעו מהתפרצות געשית חזקה מאד שהתרחשה באוקיינוס השקט - השתקפות הזריחה באוויר הגדוש אפר געשי יצר את אשליית הלהבות[12].
כיבוש העיר
המתקפה הסופית החלה לאחר חצות הליל, ב-29 במאי 1453. הגל הראשון של המסתערים היה מורכב מאזאבים (מגויסים שסיפקו היישובים העות'מאנים) ומטרתם להרוג כמה שיותר מגינים ולהקל בכך על גלי ההסתערות הבאים. גל המסתערים השני הורכב מחיילים בני אנטוליה. בגל המסתערים השלישי שלח הסולטאן מהמט השני לתוך המערכה את הקלף החזק ביותר, את היניצ'רים הממושמעים והמאומנים, שמצאו לפניהם את מגיני העיר מותשים מהמתקפות הקודמות ומהמאמץ הסיזיפי לחסום את הפרצות שיצרו התותחים העות'מאניים.
התותחים הגדולים יצרו פרצה ברוחב 30 מטרים בקרבת שער "רומאן ה"קדוש""; חלקים מהחומה כבר נכבשו ובמהרה נראו דגלים טורקיים ראשונים על החומות. מול הטורקים העות'מאניים לחמו המגינים באומץ רב ובראשם הקיסר עצמו, שדחה הפצרות לעזוב את העיר. ביום שקדם להסתערות הסופית, עברו המגינים את הטקסים הדתיים המתאימים, מתוך מחשבה שמותם צפוי בקרוב. לא רק המקומיים, גם החיילים הגנואזים והוונציאנים לחמו באומץ רב, אך הכף הוכרעה וההגנה התמוטטה.
כמנהג התקופה, ניתנו לחיילים העות'מאנים שלושה ימים לבזיזת העיר. בשכונות מסוימות, בעיקר ליד חומות הים, התושבים המקומיים נשאו ונתנו עם הצרים, פתחו להם את השערים והצילו בכך את חיי משפחותיהם. מלחי הצי העות'מאני אשר חששו שצבא היבשה יבזוז את העיר ולא ישאיר להם נתח ראוי, נחפזו להיכנס לתוך הנמלי העיר ולעוט עליה, תאבים לשדוד אותה. חיפזון זה שיחק לידי חלק מהמגינים שעלו על אוניות שנמלטו מהעיר. הנמלטים לקחו איתם גם את ג'ובאני ג'וסטיניאני הפצוע. ג'ובאני ג'וסטיניאני נלקח לאי כיוס ושם מת מפצעיו לאחר כמה ימים[2].
הקיסר נהרג בקרבות, ראשו נכרת מעליו והוצג לראווה, בעוד שלגופו נערכה קבורה ראויה למעמדו. קברו תוחזק על ידי השלטונות העות'מאניים עד תחילת המאה ה-20.
החיילים העות'מאנים, התרים אחר שלל, הגיעו לכיכר אוגוסטאום (Augusteum) הענקית, שם, מאחרי שערי ארד, לפני איה סופיה, הסתתרו המוני תושבים שקיוו להגנה שתבוא מקדושת המקום. החיילים ראו באנשים שנקבצו שם רק את הערך שיוכלו להפיק מהם, לכן הרגו זקנים ותינוקות ואת היתר שיעבדו, כשבין החיילים פורצות מפעם לפעם קטטות על הבעלות שלקחו על הצעירים והצעירות הבריאים וטובי המראה ועל אנשים מלובשים בהידור - לבוש שהצביע על פוטנציאל של גיוס ממון לפדיון עצמי.
הבוזזים לא פסחו על מוסדות הדת, פרצו למנזרים ולכנסיות וגם לאיה סופיה. תוך כדי ביזת העיר הציתו הבוזזים מבנים וביניהם גם את הארכיון הקיסרי של קונסטנטינופול - שריפתו נמשכה שלושה ימים. הסולטאן נכנס לעיר בשעות אחר הצהריים של היום הראשון, הורה להפוך את איה סופיה למסגד וקבע שהעיר תהיה בירתו. הסולטאן שלח משמר מיוחד לשמור על מבנים מסוימים, כדי שבירתו העתידית לא תהיה לעיי חורבות. גם על כנסיית השליחים, אותה ייעד להיות למרכז הפולחן הנוצרי (במקום איה סופיה שהפכה למסגד), שם משמר שמנע את הפגיעה בה.
למרות האישור שניתן לחיילים לבזוז את העיר משך שלושה ימים, שינה הסולטאן את דעתו לאחר יום בודד, כשראה את הנזקים העצומים שנגרמו למבנים ולרכוש ונתן הוראה להפסיק. מתוך חמישים אלף תושבי העיר, רק מחציתם היו עדיין חופשיים ורבים כבר נשדדו.
ביום 29 במאי כבשו העות'מאנים לא רק את קונסטנטינופול, אלא גם את מצודת גלאטה, שהייתה מכאן ואילך לחלק מקונסטנטינופול העות'מאנית.
התוצאות
הוונציאנים, בהנהגת ג'ירולמו מינוטו (Girolamo Minotto) לחמו באומץ רב בהגנת קונסטנטינופול. לאחר הניצחון, כרתו העות'מאנים את ראשו של המנהיג הוונציאני, ראש בנו וראשי עוד 7 אצילים ונציאנים. עוד 29 אצילים ונציאניים ו-600 לוחמים נפלו בשבי. ההפסד הכספי של הרפובליקה הוונציאנית הגיע למאתיים אלף דוקאטים[8].
כיבוש קונסטנטינופול והפיכת הכנסייה איה סופיה למסגד הדיחו את העיר מהנהגת הנצרות המזרחית וכתר ההנהגה עבר למוסקבה. העות'מאנים נהגו במתינות בנוצרים של קונסטנטינופול, מינו פטריארך חדש, את גנדיוס סכולריוס[13] והעניקו להם אוטונומיה דתית רחבה, בדומה לזו שניתנה ליהודים ופרט למס הג'יזיה, נהנו הנוצרים משוויון זכויות והזדמנויות. למרות זאת ביכו הנוצרים האורתודוקסים את אבדן איה סופיה ותפארת בירת הנצרות המזרחית - יום שלישי, היום בו נפלה קונסטנטינופול, הוכרז ליום ביש מזל והיה ליום צום ותענית, מנהג שנמשך עד ימינו[14].
הפסיפסים הנוצרים, בכנסייה איה סופיה ובכנסיות נוספות שהפכו למסגדים, לא נהרסו, אלה כוסו בגבס וב-1935, לאחר הקמת הרפובליקה הטורקית החילונית, החליטו השלטונות, למען האמנות, להסיר את הגבס.
שריפת הארכיון הקיסרי הביא לאבדן מסמכים עתיקים נדירים ויש חוקרים הטוענים, שהתקופה ה"חשוכה" של ימי הביניים, "חשוכה" גם בגלל אבדן המסמכים, שהיו בארכיון אשר עלה באש[8].
בפלופונז, המצודה מיסטרס, שנשלטה על ידי האחים המסוכסכים, קונסטנטין, תומה ודמטריוס פאלאיולוגוס, החזיקה מעמד עד שנת 1460. האימפריה של טרפזונטס נכבשה באוגוסט 1461. שליטה מלאה, ללא עוררין, על הדרדנלים ועל הבוספורוס הפכה את ים השיש לים עות'מאני ובהמשך הובילה לנפילת כל המדינות (כולל מושבות ערי המדינה האיטלקיות) שעל חופי הים השחור והפיכת האחרון לים עות'מאני. אחרי כיבוש קונסטנטינופול, מהמט השני ראה את עצמו כממשיך הקיסרים שלה וכינה את עצמו "Kayzer-i Rum" (קיסר רומי). הוא גם זכה לכינוי "הכובש" (Fatih).
נפילת קונסטנטינופול באמנות
הכיבוש המוסלמי של קונסטנטינופול השאיר רושם עז על אמני התקופה וגם לאחריה והדבר משתקף ביצירות אמנות שנפילת קונסטנטינופול עומדת במרכזן. ציירים רבים תיארו מחזות מתוך המצור והכיבוש והמלחין גיום דופאי, בן התקופה, הלחין ארבע קינות על נפילת העיר.
האירוע השאיר חותם בל ימחה על הפולקלור הביזנטי ומשתקף היטב בשירה היוונית העממית של המאה ה-15. יש שירי קינה המביעים את צער היוונים על נפילת העיר ויש שירים רבים שנועדו לקרוא לנוצרים של מערב אירופה לבוא ולשחרר את העיר מהעול העות'מאני. המשוררים העממיים קוראים למנהיגי עמי המערב לזנוח את מחלוקותיהם ולהתאחד למען מטרה זו. השירים מחניפים למערביים ולהבדיל מהאווירה שהתקיימה לפני כיבוש קונסטנטינופול, הם רואים את המערביים בצורה חיובית, כגואלים פוטנציאליים[7].
ראו גם
לקריאה נוספת
- רייס יוג'ין פ', אירופה בראשית העת החדשה 1559-1460, תל אביב, 2010.
- אלוף-כהן רבקה, הזהות הצרפתית באספקלריא של התורקי, עבודת דוקטורט, אוניברסיטת חיפה, 2002.
- Setton, Kenneth M., The Papacy and the Levant :1204-1571, v2, Philadelphia, 1976-1984
- .Bisaha Nancy, Creating East and West : Renaissance Humanists and the Ottoman Turks, Philadelphia, 2004.
- Hankins, James, Renaissance Crusaders: Humaanist Crusade Literature in the Age of Mehmed ll, Dumbarton Oaks Papers 49 (1995), pp. 111-207.
קישורים חיצוניים
- Jim Doyle מנאס"א משיב ב-6 בדצמבר 1993 לשאלה שהופנתה אל נאס"א - אישור קיומה של התפרצות געשית גדולה באוקיינוס השקט בשנת 1453 (באנגלית)
- נפילת קונסטנטינופול, 1453 מאת פרופסור דיוניסיוס חצופולוס (באנגלית)
- נפילת קונסטנטינופול - עיבוד מקורות מתוך “Imparati Bizantini” מאת S. B. Daskov ומתוך “Caderea Constantinopolului” מאת Tatiana Stavrou (ברומנית)
- קונסטנטינופול - בירת העולם (ברומנית)
- היסטוריה של ביזנץ - מצב האימפריה תחת הקיסרים האחרונים (ברומנית)
- הרוח הביזנטית שרדה את האימפריה - מאמר של Emilia Corbu (אמיליה קורבו) (ברומנית)
- דימוי המערביים בספרות הביזנטית העממית של המאה ה-15 תיאום מקורות בוצע על ידי Manuela DOBRE מאוניברסיטת בוקרשט, הפקולטה להיסטוריה (ברומנית) עם מובאות (ביוונית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 נפילת קונסטנטינופול - עיבוד מקורות מתוך “Imparati Bizantini” מאת S. B. Daskov ומתוך “Caderea Constantinopolului” מאת Tatiana Stavrou
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 נפילת קונסטנטינופול, 1453 מאת פרופסור דיוניסיוס חצופולוס
- ^ Prise de Constantinople par les Turcs (בצרפתית)
- ^ היסטוריה של ביזנץ - מצב האימפריה תחת הקיסרים האחרונים
- ^ מסע אחר, המהפכה הקולינרית הגדולה
- ^ האימפריאליזם האירופי וחלוקת אפריקה - קורס בהדרכתם של שירי מילר, חיים בכר וחן מורן - תשס"ה
- ^ 7.0 7.1 7.2 דימוי המערביים בספרות הביזנטית העממית של המאה ה-15
- ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 קונסטנטינופול - בירת העולם
- ^ Tunul lui Orban dacul – pionierul artileriei moderne (ברומנית)
- ^ Caderea Constaninopolului si armele de alta data – tunul (ברומנית)
- ^ דגל היה כינוי ליחידה צבאית לא גדולה מאוד, אך זכאית לשאת דגל
- ^ נאס"א - אישור קיומה של התפרצות געשית גדולה באוקיינוס השקט בשנת 1453 (באנגלית)
- ^ Jean-Claude Cheynet "La prise de Constantinople par les Turcs" (בצרפתית)
- ^ The fall of Constantinople (באנגלית)
22893757כיבוש קונסטנטינופול