זנון, קיסר האימפריה הביזנטית

זנון, קיסר האימפריה הביזנטית
Ζήνων
לידה	425; איסאוריה, קיליקיה
פטירה	9 באפריל 491 (בגיל 66 בערך); קונסטנטינופול
	29 בינואר 474 – 9 בינואר 475; (49 שבועות ו־3 ימים)
	→ לאון השני בסיליסקוס ←
	אוגוסט 476 – 9 באפריל 491; (כ־14 שנים)
	→ בסיליסקוס אנסטסיוס ←

זנון (ביוונית: Ζήνων, בלטינית: Flavius Zeno Augustus;‏ 425 – 9 באפריל 491) היה קיסר האימפריה הביזנטית בין השנים 475–474 ושוב ב-476–491.

זנון נולד במחוז איסאוריה ההררי באנטוליה ושמו המקורי היה טרסיקודיסה (Tarasicodissa) והיה ידוע בכינוי "זנון האיסאורי". הוא שלט באימפריה הביזנטית במשך כ-16 שנה, החל משנת 474 ועד לשנת 491 (עם הפסקה של כ-20 חודשים בהם תפס את השלטון בסיליסקוס). תקופת שלטונו התאפיינה בריבוי מרידות ומחלוקת דתית אך היו לו הישגים בתחום מדיניות החוץ. בזמן שלטונו (476) נפלה האימפריה הרומית המערבית.

עלייתו לשלטון

זנון (שנקרא Tarasicodissa במקור) היה מפקד בצבא הביזנטי באזור מולדתו איסאוריה (אנ') עד שקודם על ידי לאון הראשון כדי לשמש משקל נגד למפקד הבכיר אספאר ממוצא אלאני-גותי שצבר השפעה רבה.

הוא הוביל לגיונות צבא במסעות מלחמה במזרח ומול הגותים בבלקן ובשנת 466 או 467 נישא לבתו של הקיסר לאון הראשון - אריאדנה (אנ') ושינה את שמו לשם היווני זנון כדי להתקבל בחוגי השלטון.

ב-469 מונה לקונסול ומפקד כל הצבא. כאשר מת לאון הראשון ב-474, הוכתר בנם בן ה-7 של זנון ואריאדנה, לאון השני לקיסר. הילד לא האריך ימים ומת לפני תום שנת 474 קצת אחרי שמינה את זנון לקיסר משותף.

תקופת שלטונו

זנון הצליח להשיג הסכם שלום עם הוונדלים באפריקה, אך נתקל בתככי חצר מצד ורינה, אלמנתו של לאון הראשון, אחיה בסיליסקוס ומפקדי צבא שבגדו בו, והוא ברח מהבירה קונסטנטינופול לאיסאוריה, שם צרו עליו מפקדי צבא המורדים. הוא הצליח לשמור על מעמדו וגייסותיו ועל האוצר הקיסרי אבל בסיליסקוס הכתיר את עצמו לקיסר, ושלח כוחות לרדוף אחרי זנון. בשנת 476 הצליח זנון לנצל את חוסר הפופולריות של בסיליסקוס וסכסוכים בקרב המורדים שהדיחו אותו ולכבוש מחדש את קונסנטינופול. הוא הוציא להורג את בסיליסקוס והכתיר את עצמו מחדש לקיסר.

גם בהמשך שלטונו זנון התמודד עם מרידות תכופות בראשם הגנרל האיסאורי אילוס ואלמנתו של לאון הראשון ורינה, מרקיאנוס בעלה של לאונטיה בתו השנייה של לאון הראשון ותאודוריק סטראבו האוסטרוגותי.

במקביל התמודד עם מרידות רבות מצד השבטים האוסטרוגותים בתראקיה ובבלקן.

הוא הצליח לדכא את המרידות הפנימיות ולהיפטר מיריביו הרבים ולהסיר את האיום האוסטרוגותי על המזרח על ידי מינויו של מנהיגם תאודוריק הגדול למלך איטליה במקום אודואקר בשנת 489.

הוא דיכא מרד של השומרונים בשכם ובקיסריה וסילק אותם מהר גריזים.

במהלך שלטונו התחזקה המחלוקת הדתית עם הכת המונופיזיטית בנצרות שהאמינה שלאותו האיש היה טבע אחד אנושי ואלילי (monophysis) והייתה חזקה במיוחד בסוריה ובמצרים.

זנון אהד את המונופיסיטים וניסה לפשר בינם לבין העמדה האורתודוקסית (דיופיזיטיות) של הפטריארך בקונסטנטינופול והאפיפיור ברומא. הוא פרסם ב-482 את מסמך ההנוטיקון (האיחוד) שהתקבל יפה אבל במזרח המונופיזיטי הוא חולל תסיסה בחוגים האורתודוקסיים ויצר קרע עם האפיפיור ברומא (שנמשך עד שנת 519).

הוא נפטר בשנת 491 ממחלה בלי להשאיר יורשים (בנו השני שנקרא גם זנון, נפטר בחצר המלוכה לפני מותו). במותו הוא לא היה מאוד פופולרי והיה נראה לעם כ"לא רומאי". לכן אשתו אריאדנה בחרה להינשא למפקד המשמר הקיסרי אנסטסיוס אשר היה פופולרי, שהוכתר לקיסר כיורשו של זנון.