הצבא הרומי בתקופת הקיסרות המאוחרת

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חיילים רומאיים נושאי נס של הלגיונות. פרט מקשת הניצחון של קונסטנטינוס המאה הרביעית, רומא.
פרשים רומאיים בקרב. פרט מקשת הניצחון של קונסטנטינוס הגדול. המאה הרביעית
ציור קיר מבית הכנסת בדורה אירופוס מאמצע המאה השלישית. מתאר שני פרשים רומאיים ללא שריון נלחמים תוך שימוש בכידון וחיילים רגליים עטויי שריון נלחמים בעזרת חרבות ארוכות
פסל מהמאה החמישית המתאר חיילים רומאיים משחררים עיר ממצור. מתוארים חיילים רגלים ופרשים של צבא האימפריה המאוחרת

הצבא הרומי בתקופת הקיסרות המאוחרת הוא השם שנתנו היסטוריונים לצבא האימפריה הרומית החל מתקופת שלטונו של דיוקלטיאנוס שהחלה בשנת 284 ושל קונסטנטינוס, שני רפורמטורים גדולים ששינו את האימפריה הרומית, חלוקתה השלטונית ואת המערכת הצבאית באופן מהותי. צבא זה אף על פי שעבר שינויים נוספים נותר בבסיסו דומה עם חלוקת האימפריה לשתיים בסוף שלטונו של תיאודוסיוס הגדול, הצבא המשיך להגן על רומא עד סופה של האימפריה הרומית המערבית בימי שלטונו של רומולוס אוגוסטולוס ובמקביל המשיך לשמש כצבא הרומאי של האימפריה הרומית המזרחית עד לשלטונו של יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית.[1] צבא זה לעיתים נקרא במחקר בשם "הצבא הביזנטי המוקדם".[2]

השינוי במבנה הצבא של הקיסרות המאוחרת, בהשוואה לצבא הפרינקיפט, נבע משינוי שיטת הממשל וחלוקת האימפריה ל 2 חלקים עצמאיים למחצה. מדובר בסדרת רפורמות מעמיקות שהביאו לשינויים משמעותיים באופיו של הצבא הרומאי. מספר החיילים שהיו מוצבים לאורך הגבולות פחת באופן משמעותי והלגיונות הפכו לחיל מצב מקומי. יחידות העילית שהיו מבוססות על חיל רגלים במשך מאות שנים הפכו ליחידות חיל פרשים. הרכב החיילים ביחידות הצבא השתנה אף הוא: החיילים שהיו אזרחי רומא - עמוד השדרה של הלגיונות המסורתיים איבדו את מקומם וחשיבותם ואת מקומם תפסו חיילי יחידות שבעבר הוגדרו כיחידות עזר או יחידות משלימות ( auxillia) שהורכבו מחיילים ממוצא גרמאני רובם גותים או סרמטים. רפורמה זו הייתה מחויבת המציאות לאור הדלדלות האוכלוסין בגין מחלות ומגיפות שהיו סימן היכר של המאה השלישית ובגין מלחמות אזרחים בלתי פוסקות.[3] אחת מהתוצאות של הרפורמות הייתה הגדלת מצבת כוח האדם של הצבא הרומאי, ההערכה במחקר המודרני היא צבא הפרינקיפט מנה כ 250,000 חיילים וצבא הקיסרות המאוחרת מנה, בשיאו כ 500,000 חיילים[4] על מנת למלא את שורות הגדלות של הצבא הונהגו מספר ערוצים של גיוס טירונים, ערוץ אחד היה גיוס בכפייה של עובדי חווה ואריסים, שכירי חרב בעיקר גרמאניים שמילאו את שורות יחידות העילית אך היו ללא זיקה לתרבות או המסורת של האימפריה הרומית. בשיאו התבסס צבא האימפריה המאוחרת על יחידת שדה גדולה, ששמה היה קומינטאטנסס (comitatenses) שליוותה את פמליית הקיסר במערכות השונות לאורך גבולות האימפריה. יחידות המשנה של קומינטאטנסס נקראו בשמות המסורתיים: לגיונות, חיילות עזר. הלגיון היה יחידה צבאית בת 1000 חיילים ובראשו עמד טריבון צבאי החיילים ללגיון גויסו בעיקר מיחידות חיל מצב שהוסטו מהגנת הגבולות וחלקם מקוהורטות של חיילות עזר שקיבלו מעמד של לגיון. יחידות העזר היו יחידות העילית שגויסו משבטים גרמאניים או גאלים, כל יחידה מנתה 500 פרשים. חיל המצב הלימיטאני (limitanei) שהיווה כוח שהיה מסופח לפרובינקיה ספציפית ובדרך כלל היה מוצב בגבולה ותפקידו על לשמור עליה מפלישה, כוח זה היה תחת פיקודו של המפקד האזורי (dux) ולעיתים חלשו על פרובינקיה אחת ולפעמים על מספר פרובינקיות. הסדר זה השלים את התהליך של ניתוק המנהל האזרחי של הדיאוקסיות והפרובינקיות מהפיקוד הצבאי.[5]

רקע

צבא הפרינקיפט

ערך מורחב – הצבא הרומי בתקופת הקיסרות המוקדמת

צבא הפרינקיפט הוקם על ידי הקיסר אוגוסטוס ששלט בשנים 30 לפנה"ס - 14 לספירה. צבא זה נותר באופן כללי ללא שינוי עד סוף המאה ה-3. הצבא הסדיר כלל שתי זרועות נפרדות, שניהם מורכבים בעיקר מאנשי מקצוע מתנדבים. זרוע ראשונה הורכבה מהלגיונות המובחרים, יחידות חיל רגלים שמספרם היה בין 25 ל-33. בכל לגיון שירתו 5,500 איש, רובם חיילים רגליים ויחידת פרשים קטנה שמנתה כ 120 איש. הלגיונות הורכבו מאזרחים רומאיים בלבד. הזרוע השנייה הייתה חיל עזר בצבא הרומי (בלטינית: Auxilia - אַאוּקְסִילִיָה) שנילוו ללגיונות. כ-400 יחידות קטנות אלו הרכיבו את חיל העזר ובהן כ 500 לוחמים כל אחת. יחידות של חיל העזר כללו 100 יחידות חיל פרשים, 100 יחידות חיל רגלים, ו 200 יחידות פרשים/חי"ר מעורבות, יחידות בודדות של חיל העזר נקראו "סגיטריום" sagittariorum, כלומר הם התמחו בלחימה בחץ וקשת. למעשה חיילות העזר היו עיקר כוח הפרשים והקשתים של הצבא הרומי. חיילי כוח העזר גויסו בעיקר מפרגריני (בלטינית peregrini) נתינים של של הפרובינציות הרומאיות שלא החזיקו באזרחות רומית. בצבא הפרינקיפט הלגיונות וגם יחידות העזר חנו לאורך גבולות האימפריה, הכוח הצבאי המשמעותי היחיד שעמד לרשותו המיידי של הקיסר היה המשמר הפרטוריאני יחידה מובחרת שחנת ברומא.

שדרת הפיקוד הבכירה של הצבא הרומאי הורכבה מהאצולה הרומאית, ילידי איטליה שבאו מחברי הסנאט, מעמד חברתי שכלל את חברי הסנאט הרומי בניהם ונכדים שלהם. המעמד השני שהיה זכאי להיות בעל תפקידים בכירים בצבא היה מעמד הפרשים. סנאטורים ופרשים שילבו שירות צבאי עם משרות אזרחיות, במסלול המשרות (בלטינית: cursus honorum) שהיה סדר המשרות הציבוריות של מדינאים והורכב ממשרות צבאיות ומנהליות גם יחד. לצורך בחירה לכל אחת מן המשרות נקבע גיל מינימום ואף נקבעו פרקי זמן מינימליים כדי לעבור ממשרה אחת לאחרת. האוליגרכיה השלטת בקטנה ביחס לתושבי האימפריה של פחות מ-10,000 איש הייתה בעלת מונופול על הכוח הפוליטי, הצבאי והכלכלי באימפריה של כ 80 מיליון תושבים.[6] והשיגו מידה יוצאת דופן של יציבות פוליטית. במהלך 200 השנים הראשונות לקיום האימפריה הרומית. בסוף המאה ה-1, חל שינוי בהרכב מעמד הפרשים, בני המעמד הפכו ברובם להיות אזרחים רומאיים בעלי עבר צבאי שנולדו או חיו מחוץ לגבולות איטליה. שינוי זה חל כתוצאה של המנהג שנקבע לפיו הקיסר העלה את הקנטוריון (מלטינית: centurio) או שר-מאה של כל לגיון לדרגת פרש עם סיום שנת כהונתו. מהלך זה הביא לכך שכ-30 חיילים מקצועיים, רובם לא איטלקים הצטרפו לאצולה מדי שנה. מצטרפים חדשים אלו היו הרבה פחות עשירים מעמיתיהם האיטלקיים, רבים מהם היו שייכים למשפחות שסיפקו חיילים מקצועיים במשך דורות.[7]

המאה השלישית

ערך מורחב – משבר המאה ה-3

המאה השלישית החלה עם שלטון השושלת הסוורית שבנתה את בסיס כוחה על הצבא על ידי הרעפת פריבילגיות ושיפור תנאי השירות של החיילים ומפקדי הצבא. עם זאת המהלך המשמעותי ביותר היה בתחום האזרחי ההכרזה של הקיסר קרקלה על תקנת קונסטיטוטיו אנטוניניאנה (Constitutio Antoniniana) שהוצאה ברומא בשנת 212 כהכרזה קיסרית (לטינית: Edictum) ולפיה הוענקה אזרחות רומית לכל התושבים החופשיים. היה בכך כדי לשבור את ההבחנה בין הלגיונות האזרחיים לגדודי העזר. האזרחות הרומית שהייתה בתחילה הסך של כל זכויות היתר שהגדירו את תושבי רומא בהיותם האדונים של האימפריה והבדילה בינם לבין בני העמים הכבושים שזכו לקבל מהרומאים זכויות שונות לפי האינטרסים של רומא. בכך בנו ריבוד חברתי שונה בפרובינציות שבראשו מי שהוכרו כבעלי ברית ומעמדם היה תלוי בשלטון הרומאי, בהם שליטים ומעמדות אצולה במדינות חסות, שזכו בתמורה לאזרחות רומאית. במהלך ההיסטוריה של האימפריה הרומית הוענקה האזרחות הרומאית לקבוצות שונות, תחילה לכל תושבי חצי האי האפניני שהפכו להיו חלק מהאדונים, שליטי האימפריה הגדלה ולאחר מכן לעמים אחרים וקבוצות שונות, תהליך ששינה את שיווי המשקל של איטליה ורומא מול הפרובינציות. קונסטיטוטיו אנטוניניאנה היה השלב האחרון בתהליך הארוך של מערכת היחסים בין המרכז השלטוני של האימפריה לפרובינציות ובתוך הצבא הרומאי.

התהליך המסורתי של מסלול המשרות חדלה להתקיים במתכונתה המסורתית במאות ה-2 וה-3, כאשר האריסטוקרטיה האיטלקית שהרכיבה את שדקת הפיקוד הבכירה בצבא הוחלפה בהדרגה על ידי הפרימיפילארים ( קצינים בכירים בדרגת קנטוריון) . במאה ה-3, רק 10% מהקצינים נושאי דרגת פרפקט בחיילות העזר היו איטלקיים ממעמד הפרשים לעומת הרוב במאתיים הקודמות. במקביל, קצינים ממעמד הפרשים החליפו את הקצינים ממעמד הסנטורים בתפקידי הפיקוד העליונים. ספטימיוס סוורוס (שלט בשנים 197–211) נתן ל 3 קצינים ממעמד הפרשים את הפיקוד על שלושת הלגיונות החדשים שגייס וגלינוס (260–68) הגדיל ופתח את תפקידי הפיקוד על לגיונות לכלל מעמד הפרשים תחת התואר "פרפקט בתפקיד לגאטוס (praefectus pro legato ) עלייתם של הפרימיפילרים וקצינים אינם ממוצא איטלקי יצרה שכבה של מנהיגות מקצועית, אבל היא גם הביאה לעלייתם של קציני צבא שאפתניים שראו בעצמם ראויים לשלטון, תהליך שערער את יציבות השלטון.[8]

התקופה הידועה בהיסטוריה בשם משבר המאה ה-3, הייתה תהליך היסטורי שבמהלכו התחלפו 25 קיסרים על כס השלטון, והקיסרות חוותה משברים צבאיים, מדיניים וכלכליים חמורים. בנוסף, בשנת 251 פרצה מגפת קיפריאנוס - ככל הנראה אבעבועות שחורות, שגרמה לתמותה גבוהה ופגעה בכוח האדם שעבד בחקלאות, אך בעיקר ביכולתה של הקיסרות לגייס חיילים לצבאה ולהגן על עצמה. השבטים הגרמניים שחשו את חולשת האימפריה החלו בסדרת פלישות נועזות אל מעבר לגבולות שחייבו את הקיסרים הרומאיים לצאת לסדרת מערכות על מנת להדוף את הפולשים, בתקופה זו החלו הגותים ושבטים ברברים אחרים את סדרת התקפותיהם על האימפריה הרומית, חלק מעימותים שנמשכו לאורך המאות עד לנפילת האימפריה הרומית המערבית.[9]

הרפורמות של דיוקטליאנוס וקונסטנטינוס

שלטונו של דיוקלטיאנוס היה נקודת מפנה בהיסטוריה של האימפריה הרומית, המבנה השלטוני של האימפריה שיסודותיו הונחו על ידי אוגוסטוס קיסר השתנה במהלך 300 השנים עד לשלטונו של דיוקלטיאנוס אך המסגרות והמערכות השלטוניות נותרו על כנן. דיוקלטיאנוס יזם סדרת רפורמות שהקיפה את כל מערכות השלטון ובסיכומה הייתה האימפריה שונה לחלוטין וזכתה לשם דומינט (Dominate). הרפורמה המשמעותית ביותר הייתה המערכת השלטונית המשותפת הטטררכיה - חלוקת השלטון לארבעה מנהיגים, שנים מהם בעלי התואר "אוגוסטוס" ושניים נושי התואר "קיסר". חלוקה זו הביאה לחלוקה מעשית ומנהלתית של האימפריה לשתי יחידות נפרדות: חלק מערבי וחלק מזרחי. רפורמה זו נערכה בשלבים בשנת 285 ולאחר מכן בשנת 293. ההיסטוריון סטפן ווליאמס קובע בספרו "דיוקלטיאנוס והתאוששות רומא" כי למרות המורכבות האדמיניסטרטיבית ושלטונית הטטררכיה לא הייתה מערכת שלטונית וקונסטיטוציונית יציבה אלא "רציונליזציה מוצלחת של יריבויות צבאיות" והצלחתה הזמנית משקפת את יכולותיו הייחודיות של דיוקלטיאנוס. בבסיס הצלחת הטטררכיה עמדה יכולת הניהול של דיוקלטיאנוס שכפה את רצונו מחד והצליח להאציל את סמכויותיו באופן שאיפשר לשאר השליטים לנהל ולשלוט באימפריה על פי חוקים של דיוקלטיאנוס.[10]

דיוקטליאנוס ויורשיו ובראשם קונסטנטינוס גדלו והתחנכו בתוך הצבא של האימפריה של המאה השלישית. והותירו אחריהם צבא ששונה מהותית מצבא האימפריה של המאה השלישית לפני שלטון הטטררכיה. מדובר בסדרת רפורמות מעמיקות שהביאו לשינויים משמעותיים באופיו של הצבא הרומאי. מספר החיילים שהיו מוצבים לאורך הגבולות פחת באופן משמעותי והלגיונות הפכו לחיל מצב מקומי. יחידות העילית שהיו מבוססות על חיל רגלים במשך מאות שנים הפכו ליחידות חיל פרשים. הרכב החיילים ביחידות הצבא השתנה אף הוא: החיילים שהיו אזרחי רומא - עמוד השדרה של הלגיונות המסורתיים איבדו את מקומם וחשיבותם ואת מקומם תפסו חיילי יחידות שבעבר הוגדרו כיחידות עזר או יחידות משלימות ( auxillia) שהורכבו מחיילים ממוצא גרמאני רובם גותים או סרמטים. רפורמה זו הייתה מחויבת המציאות לאור הדלדלות האוכלוסין בגין מחלות ומגיפות שהיו סימן היכר של המאה השלישית ובגין מלחמות אזרחים בלתי פוסקות, החלטתו של קונסטנטינוס לשנות את הרכב כוח האדם נסמכת על דרך שהתווה מרקוס אורליוס.[11] אחת מהתוצאות של הרפורמות הייתה הגדלת מצבת כוח האדם של הצבא הרומאי, ההערכה במחקר המודרני היא צבא הפרינקיפט מנה כ 250,000 חיילים הצבא תחת פיקוד דיוקלטיאנוס מנה כ 400,000 חיילים וצבאו של קונסטנטינוס מנה כ 500,000.[4]

על מנת למלא את שורות הגדלות של הצבא הונהגו מספר ערוצים של גיוס טירונים, ערוץ אחד היה גיוס בכפייה של עובדי חווה ואריסים, שכירי חרב בעיקר גרמאניים שמילאו את שורות יחידות העילית אך היו ללא זיקה לתרבות או המסורת של האימפריה הרומית ומקור שלישי היה גיוס בנים של חיילים ותיקים, מנהג שהיה קיים בצבא הרומאי מזה דורות אך התקנות של קונסטנטינוס שכפו מערכת של מעמדות כפתה על בנים להמשיך במקצוע של אביהם הנציחו תהליך זה.

עם זאת הרפורמות של קונסטנטינוס סטו במידה רבה מהמתווה של השליטים הקודמים, על תפיסתו לגבי הצעדים הנחוצים להגנה על האימפריה. הוא ביסס את צבאו על יחידת שדה גדולה, (בניגוד ליחידת חיל מצב או יחידות מקומיות) ששמה היה קומינטאטנסס (comitatenses) מאחר שהיו חלק מהחצר הנודדת של הקיסר (comitatus) ושם אותה תחת פיקוד של 2 קצינים ראש חיל הרגלים (Magister peditum) ומפקד חיל הפרשים (Magister equitum),יחידות המשנה של קומינטאטנסס נקראו בשמות המסורתיים: לגיונות, חיילות עזר אבל היו למעשה יחידות ומנות לחלוטין באופיין: הלגיון היה יחידה צבאית בת 1000 חיילים ובראשו עמד טריבון צבאי החיילים ללגיון גויסו בעיקר מיחידות חיל מצב שהוסטו מהגנת הגבולות וחלקם מקוהורטות של חיילות עזר שקיבלו מעמד של לגיון. יחידות העזר היו יחידות העילית שגויסו משבטים גרמאניים או גאלים, כל יחידה מנתה 500 פרשים. חיל המצב הלימיטאני (limitanei) שהיווה כוח שהיה מסופח לפרובינקיה ספציפית ובדרך כלל היה מוצב בגבולה ותפקידו על לשמור עליה מפלישה, כוח זה היה תחת פיקודו של המפקד האזורי (dux) ולעיתים חלשו על פרובינקיה אחת ולפעמים על מספר פרובינקיות. הסדר זה השלים את התהליך של ניתוק המנהל האזרחי של הדיאוקסיות והפרובינקיות מהפיקוד הצבאי.[5]

הצבא במאה הרביעית

עם מותו של קונסטנטינוס בשנת 337 עבר השלטון על האימפריה לידי שלושת בניו קונסטנטינוס השני שקיבל את השליטה על מערב האימפריה קונסטנס שקיבל את השליטה על מרכז האימפריה וקונסטנטיוס השני שקיבל את השליטה על מזרח האימפריה. חלוקה זו גם השפיע על הצבא ובעיקר על צבא הליווי הקומינטאטנסס של הקיסר שחולק ל 3. בשנת 353 התייצבה התמונה הפוליטית ורק קונסטנטיוס השני נותר כשליט האימפריה, עם זאת חלוקת הצבא נותרה ללא שינוי משמעותי. שלושת הצבאות הקומינטאטנסס התבססו באופן קבוע בגאליה, באיליריקום ובמזרח. בנוסף צבאות האזוריים, שמר קונסטנטיוס השני על כוח שליווה אותו לכל מקום (comitatus praesentalis) . שלושת צבאות הקומינטאטנסס גדלו בהתמדה ובמאה הרביעית ותחילת המאה החמישית הייתה מצבת הכוח בכל אחד מצבאות אלו 20–30,000 איש, ובסך הכל כ-75,000 לוחמים. תהליך זה של פרגמנטציה הוביל גם לשינוי בדירוג או סיווג היחידות אשר ציינו איכות, יוקרה ושכר: בראש עמדו הסקולאי פלטינאי (Scholae Palatinae) שהחליפו את המשמר הפרטוריאני, אחריהם דורגו ההקומינטאטנסס ולבסוף הלימיטאני. המחקר המודרני של ההיסטוריה הצבאית של האימפריה הרומית קובע כי הצבא של המאה ה-4 היה גדול בהרבה מהצבא של המאה ה-2. ההיסטוריון היווני-רומאי אגתיאס (Agathias) שפעל בסוף המאה ה-6 מציין בכתביו כי מצבת כוח האדם של הצבא הרומי הייתה סה"כ 645,000 חיילים "בימים עברו", דהיינו תחת קונסטנטינוס הראשון. המספר כולל ככל הנראה את מספר החיילים בכל זרועות הצבא. מספר דומה מחושב על ידי ההיסטוריון הבריטי ארנולד יו מרטין ג'ונס שעבודתו על הקיסרות המאוחרת נחשבת לבסיס המחקר ההיסטורי של תקופה זו[12] מחקר חדש יותר מצביע על מספרים שונים, ההיסטוריון ריצרד דאנקן-ג'ונס הגיע למסקנה[13] שג'ונס העריך יתר על המידה את גודל היחידות. לדוגמה, ג'ונס העריך לגיונות הלימיטאני בכ-3,000 איש ויחידות אחרות ב-500 מעלות. אבל התיקונים של דאנקן-ג'ונס מצאו לגיונות לימיטאני שמנו כ-500 איש, יחידות עזר של 160 לוחמים בלבד ויחידת פרשים של 80 לוחמים ומכך מסיק שהצבא של המאה הרביעית החל בתהליך של צימצום כוח האדם ביחידות שלאורך הגבולות.

מבנה צבא האימפריה הרומית

שדרת הפיקוד

יחידות העילית של הצבא הרומאי, הן של האימפריה המזרחית והן של האימפריה המערבית היו הסקולאי פלטינאי שהחליפו את המשמר הפרטוריאני של ימי הפרינקיפט. יחידות אלו היו מחוץ למבנה הפיקוד של צבא האימפריה. בראשן עמד פקיד אזרחי בכיר בדרגת מגיסטר אופיסרום (magister officiorum) ובעת לחימה עמד בראשן טריביון שקיבל פקודות ישירות מהקיסר.

המסמך העיקרי המתאר את צבא האימפריה המאוחרת הוא הנוטיטיה דיגניטטום שנכתב ככל הנראה בסמוך לשנת 395. על פי מקור זה צבא האימפריה המזרחית נשען על 2 צבאות ליווי שבראש כל אחד מהם עמד קצין בדרגת מגיסטר מיליטום שקיבלו את הפקודות ישירות מהקיסר מתחתיהם היו 3 קצינים של דיאוקסיות: איליריקום, תראקיה ומזרח שגם הם היו כפופים ישירות לקיסר. מתחתיהם היו 13 קצינים בדרגת דכס (לטינית Dux) שפיקדו על כוחות הצבא במחוזות הדיוקסיה. מבנה זה נותר ללא שינוי עד לתקופת יוסטיאנוס בסוף הרבע הראשון של המאה השישית.[14]

המידע על הפיקוד של צבא האימפריה המערבית במאה הרביעית והחמישית קטוע והמקורות לגביו נכתבו, ככל הנראה לאחר נפילת האימפריה המערבית לידי שבטים גרמאניים. אי הבהירות מוחמרת על ידי העובדב שמבנה הצבא המערבי עבר שינויי משמעותיים במספר היחידות והרכבם בגלל הלחץ הבלתי פוסק של השבטים הפולשים והתפרק לחלוטין בסמוך לשנת 460.הצבא המערבי שלסוף המאה הרביעית היה בעל שדרת פיקוד שונה מהצבא המזרחי. בראש הצבא עמד קצין בכיר ששאר הקצינים היו כפופים לו וקיבלו ממנו פקודות, הקיסר היה מנותק וחסר השפעה. אנומליה זו מקורה בתקופת כהונתו ולמעשה שלטונו של פלביוס סטיליקו (לטינית: Flavius Stilicho) שהיה מגיסטר מיליטום ופטריקיוס באימפריה הרומית המערבית עד לשנת 408. רצף של קיסרים חלשים הבטיח כי מבנה פיקוד ושלטון זה זה יימשך עד לפירוק האימפריה המערבית בשנת 476. הקצין הבכיר נטל לעצמו את דרגת " מפקד שתי הזרועות" (לטינית: magister utriusque militiae) דהיינו המפקד של חיל הרגלים והפרשים, תחת פיקוו היה צבא ליווי אחד שבסיסו היה בסמוך לעיר מילאנו כפופים לו היו כל מפקדי המחוזות הדיוקסיים במערב: גאליה, בריטניה, איליריקום (מערב), אפריקה, והיספניה. שכולם החזיקו בדרגת מגיסטר מיליטיום, מפקדי חיל המצב במחוזות המערביים היו כולם בדרגת קומס (Comes).[15]

דוקס לימיטיס (לטינית: Dux limitis), פיקד על חיילות המצב ולגיונות שהוצבו בפרובינציות, בדגש על גבולות האימפריה, עד לתקופתו של קונסטנטינוס הראשון היה הדוקס כפוף למפקד הדיוקסיה בה נפרסו הלגיונות, לאחר שנת 360, המנהיגים דיווחו בדרך כלל למפקד הקומינטאטנס בדיוקסיה.

קומס רי מיליטריס (Comes rei militaris) שהיה חלק ממסדר ה"חברים" של הקיסר, פיקד בדרך כלל על מחוז או דיאוקיה ופיקד בדרך כלל על כ-10,000 איש. עיקר בעלי דרגה זו שימשו בעיקר בצבא האימפריה המערבית. בצבא האימפריה המזרחית היו 2, קומס רי מיליטריס שפיקדו על הלגיונות במצרים ואיסאוריה (בדיאוקסית המזרח) .

מגיסטר מיליטום פיקד על מחוזות ודיאוקיות גדולות ותחת פיקודו עמדו כ 20,000 איש. תחת פיקודו היו גם הקצינים בדרגת דוקס.

מגיסטר מיליטיום פרסנטליס (לטינית: Magister militum praesentalis "אדון החיילים בנוכחות הקיסר") ניתנה למפקדי צבאות הליווי הקיסרי (בדרך כלל 20-30,000 איש). התואר היה שווה ערך בדרגתו לאדון שני הצבאות (Magister utriusque militiae ), מגיסטר אקוויטום ("אדון חיל הפרשים") ומגיסטר פדיטום ("אדון חיל הרגלים").

פרוטקטורים

חידוש משמעותי של המאה ה-4 היה הקורפוס של הפרוטקטור דומסטיצי (Protectores domestici), זו הייתה קבוצה נבחרת של צוערים, במקור חיילים שעלו בסולם הדרגות לאחר שהוכחו את עצמם בשדה הקרב או במשימות אחרות, בהמשך גויסו לקבוצת הפרוטקטורים גם אזרחים מצטיינים לעיתים קרובות בנים של קצינים בכירים. הפרוטקטורים שימשו גם כבית ספר להכשרת קצינים וגם מאגר של קציני מטה זמין לביצוע משימות מיוחדות עבור המגיסטר מיליטום או הקיסר בעצמו. הפרוטקטורים מקורביו של הקיסר היו מאורגנים ב 4 גדודי סקולאיי ( לטינית scholae) . לאחר שירות של כמה שנים במסגרת יחידות אלו קיבלו הקצינים תפקיד פיקודי על יחידת צבא ישירות מאת הקיסר, מינוי שהיה מלווה בתשלום של קצבה.[16]

מסדר חברי הקיסר

אחד מהחידושים שקבע קונסטנטינוס היה תואר ה "ידידים" (comes) שתחילה היו אכן מקורבים לכס המלוכה, אצילים שלא נשאו בתפקיד מסוים ומביניהם בחר קונסטנטינוס שליחים לביצוע משימות בפרובינציות או שליחים לצווים שהופצו באימפריה, ידידם אחרים ישבו במועצה ה"קדושה" ( missi domestici) כיועצים. קונסטנטינוס העניק את התואר "פטריקוס" (Patricus) למספר מקורבים במיוחד, שהיו כביכול בני משפחתו או אביו של השליט הם לבשו בגדי שרד מיוחדים והופיעו בטקסים רשמיים. תפקיד החליף, בחלקו, את התפקידים הקבועים של סנאטורים. לאחר שנת -450 לספירה הפך המסדר והתפקיד לתואר של כבוד בלבד. בתחום הצבאי הוענק תואר התואר " מלווה מהמדרגה הראשונה" (לטינית: comes primi ordinis) לקבוצת טריבונים בכירים. אלה כללו את מפקד קורפוב הפרוטקטורים שבשנת 350 היה ידוע בשם "קומס דומסטיקורום " (לטינית: comes domesticorum) טריבונים שעמדו בראש יחידת הסקולאיי מפקדי חטיבה של שני רגימנטים מחוזיים תאומים היו ככל הנראה חברים בסגנון. מפקדי יחידת המשמר הכפולה "יוביאן והרקוליאני" ( לטינית: Ioviani Herculiani ) וטריבונים ששימשו כקציני מטה לקיסר.

מחנות וביצורים

רוב יחידות הגבול היו מבוססות במבצרים מחנות קבע ששירתו את חילות המצב במשך מאות שנים והשתנו במיקום לעיתים רחוקות ועל פי צרכים מבצעיים חלק מיחידות הלימיטנאי הגדולות יותר בעיקר הלגיונות התבססו בערים, כנראה במבני קבע מכיוון שיחידות של לימיטאני פעלו באזור אחד, היו להן מחנות משלהן ולעיתים קרובות גויסו מאותו אזור. יחידות צבאות השדה, כולל פאלאטיני ויחיות הליווי, התבססו בעיתות שלום בערי בבירה של האימפריה או בסמוך להן אך בהיותן יחידות ניידות שהצטרפו לקיסר בעת מסעות מלחמה נאלצו חיילי יחדות אלו להתמקם במגורים זמניים בעיתו לחימה. נראה שהם היו מאוכסנים בדרך כלל תוך שיומש בצווים קיסריים בבתים פרטיים הסיבה לכך היא שהם חורפים לעיתים קרובות במחוזות שונים. עם זאת, במאה ה-5, הקיסרים חדלו למעשה מלנהל את המערות הצבאיות ויחידות המשמר והליווי שהו רוב הזמן בבסיסי הקבע. יחידות המשמר של הצבא המערבי מערבי התבסס בדרך כלל ב-Mediolanum (מילאנו) ובסביבותיה ושתי יחידות המשמר של הצבא המזרחי המזרחי חנו בסביבת קונסטנטינופול.

בהשוואה למאות ה-1 וה-2, הצבא של האימפריה המאוחרת שם דגש והקדיש משאבים ניכרים על פעילות ביצורים הן של מחנות והן של ביצורי גבול וכן ערים מרכזיות שבתקופות קודמות לא נזקקו לביצורים כלל. פעילות זו כללה גם מבצרים חדשים רבים ושדרוג ביצורים קודמים לפי מפרט משופר בנוסף, בסוף המאה ה-3/4 התבצרו עיירות וערים רבות, כולל העיר רומא עצמה והבירה של האימפריה המזרחית קונסטנטינופול.

מבצרים רומיים של המאה הראשונה והשניה, היו ברובם מחנות מוגנים של הלגיונות (לטינית: castra legionaria ) שצורתם מלבנית והיו בבירור בסיסי מגורים שלא נועדו לעמוד בפני תקיפות של צבא המצויד במכונות מצור. סביב המחנה נבנו חומות מגן דקות יחסית מעצים או חומרי בניין מקומיים ונקבעו בהם שערים פשוטים יחסית. סביב קירות המגן נחפרה תעלה רדודה. ייעודם הטקטי של הביצורים היה לבלום מתקפות פתע או פשיטות כנגד החיילים בזמן חנייה, ויצירת בסיס מאובטח לנסיגת כוחות מפני כח רב או חזק מהם, או להיערכות לקראת כח שכזה.[17][18]

עם זאת, מבצרים מאוחרים יותר נבנו לפי מפרט הגנתי גבוה בהרבה מקודמיהם מהמאה ה-2. סביב הביצורים נחפרו תעלות היקפיות עמוקות ורחבות עם רצפות שטוחות ולא בצורת V המסורתית. תעלות אלו היקשו על הבאת ציוד מצור אל קירות המגן והחומות. סביב המחנות המבוצרים נבנו קירות גבוהים של כ 9 מטרים ועבים יותר (ממוצע 3 מטרים). הקירות היו עשויים אבן והכילו עמדות מוגנות שאיפשרו לחיילי חיל המצב לנהל מלחמה עם התוקפים. בחומות נבנו מגדלי פינות ומרווחים וגבוהים שהגיעו לגובה של 17 מטר בממוצע המגדלים היו בדרך כלל עגולים או חצי עגולים, ונבנו במרווחים במרווחים של 30 מ' (98 רגל) על קירות המעגל. שונה התכנון של מערכת השערים והם חוזקו על ידי מגדלים שהגנו על השער, אחד מכל צד. השערים עצמם היו בדרך כלל מעץ עם לוחות כיסוי מתכת כדי למנוע הרס בשריפה.

יחידות הצבא

סקולאי

נוטיטיה דיגניטטום מתעד 12 יחידות עילית של סקולאי החל מאמצע המאה ה 4 לתחילת המאה ה 5, 5 יחידות של הצבא המערבי ו 7 יחידות של הצבא המזרחי. הסקולאי היו יחידות ליווי צבאיות של חיל פרשים, היורשים והאבולוציה ההיסטורית של המשמר הפרטוריאני. ההערכה כי סך מצבת הלוחמים ביחידות אלו הייתה כ 6000 לוחמים רובם חיל פרשים על פי המודל של יחידות אהלא הפרשים של צבא הפרינקיפט יחדות אלו כללו יחידות משנה שכללו את הסקוטארי (לטינית: scutarii "נושא המגן"), ארמטורה (לטינית: armaturae שריון) ויחידות הגנטילה (לטינית:gentiles "ילידים"). שמות אלו שייתכן ובתחילה העידו על שימוש בציוד מיוחד או מקור אתני הפכו בשלב זה של ההיסטוריה של הצבא לתארים סמליים בלבד. שתי יחידות מהסקולאי של הצבא המזרחי היו בעלות ייחוד צבאי יחידת הקליבנארי פרשים כבדים (לטינית: clibanarii) ויחידת קשתים רכובים סגיטארי (לטינית: sagittarii) מתוך יחידות המשמר נבחרו 40 לוחמים ליחידת הקנדידטי (לטינית: candidati) שומרי ראשו האישיים של הקיסר.

קומינטאטנס

יחידות צבא השדה הניידות התחלקו ליחידות הפלטיני שהיו יחידות העילית של צבא השדה והיו בעיקרן יחידות אוקסיליה והקומינטאטנס שהכילו את הלגיונות.

רוב גדודי הפרשים הרומיים שהרכיבו את יחידות הקומינטאטנס היו גדודי פרשים קלים שקכבו עם פריטי שריון קל וחלקי ששימשו לתקיפות מהירות והטרדה של מערכי הגנה של האויב גדודים אלו קיבלו שמות שונים, חלק קטן יותר ממצבת כוח האדם של גדודי הפרשים היו פרשים קלים שרכבו ללא שריון חלקם היו קשתים רכובים ששימשו לתפקידי סיור, רדיפה אחרי אויב בנסיגה או תקיפות של יחידות אויב בטקטיקה של פגע וברח. חלק קטן של גדודי הפרשים היו פרשים כבדים שעטו שריון מכף רגל ועד ראש ובחלק מהיחידות גם הסוסים זכו להגנה של שריון, יחידות אלו שימשו לתקיפה חזיתית של מבנים צפופים של קוי האויב. יחידות חיל הרגלים נלחמו במבנים צפופים בטקטיקה שלא התשנתה מימי צבא הפריקיפט ציוד חיל הרגלים היה דומה במידה רבה לזה של כוחות העזר במאה ה-2.

לימיטאני

יחידות הלימיטאני - חיל המצב ששמר על פרובינקיות האימפריה ועיקר כוחו ניצב בפקובינקיות של גבולות אימפריה היו הכוח הגדול ביותר מבחינה מספרית. יחידות חיל המצב כללו את רוב סוגי היחידות בחלוקה ללגיונות וקוהורטות יחידות חיל הרגלים, יחידות עזר ויחידות הפרשים על פי המודל של חיל הפרשים הרומאי המסורתי. הדעות של חוקרים מודרניים חלוקות לגבי הרכב יחידות הלימיטאני החל מהטענה שהלימיטאני היו לא יותר ממילציה מקומית ועד לדעת השולטת במחקר לפיה למרות המעמד בתחתית סולם הכומות של הצבא הרומאיהיו יחידות הלימיטאני מורכבות מאנשי צבא מקצועיים. יחידות אלו עסקו בלחימה בפשיטות השוד של שבטים עוינים בעיקר "ברבריים" מעבר לגבולות האימפריה אף על פי שמדובר בעימות בקנה מידה קטן יחסי היו פשיטות ועימותים אלו בתדירות גבוהה והיוו בעיית האבטחה המתמשכת של האימפריה. יחידות הלימיטאני צורפו במידת הצורך ליחידות צבא השדה בעת מערכה מול כוחות אויב גדולים או במערכה יזומה ולעיתים נקראו פסאודוקומיטנסים (Pseudocomitatenses).[19]

יחידות מיוחדות

הצבא הרומי המאוחר הכיל מספר לא מבוטל של פרשים כבדים קָטַפְרָקְט (מיוונית: κατάφρακτος - מחופה שריון) ( לטינית: cataphractarii) וקליבנרי (Clibanarii) . קטפרקט טיפוסי עטה שריון מכף רגל ועד ראש ואפילו סוסו היה מוגן בדרך כלל בשריון כבד. וסוסיהם היו לרוב משוריינים. קטפרקטים נשאו רומח ארוך וכבד קונטוס (Contus) שהוחזק בשתי הידיים. חלקם נשאו גם קשתות. מסמכים רומאיים מצביעים על שימוש בפרשים כבדים החל מהמאה ה 2 במספרים קטנים יחסית, צבא האימפריה המאוחרת הכיל מספר רב של פרשים כבדים ואימץ אץ הטקטיקה של השימוש בהם שהועתקה מהצבא של האימפריה הסאסאנית.[20]

הצבא של האימפריה המאוחרת הכיל מספר יחידות שהתמחו השימוש בחץ וקשת חלקם היו קשתים רכובים (לטינית:equites sagittarii) וחלקם קשתים כחלק מחיל הרגלים (לטינית:sagittarii). שילוב של קשתים בלגיונות חיל רגלים ידוע עוד מתקופת צבא הפרינקיפט, בצבא האימפריה המאוחרת נראה כי קשתים רכובים היו אך ורק ביחידות פרשים קלות ייחודיות. ייחודיות של קשתים הן רגליות והן רכובות נכללו במצבת הכוחות של יחידות הקומינטאטנס, נוטיטיה דיגניטטום מציין יחידות רכובות בלבד בסדר הכוחות של לגיונות הלימיטאני.

מאפיין ייחודי של צבא האימפריה המאוחרת הוא הופעתן של יחידות ארטילריה עצמאיות, שבתקופת צבא הפרינקיפט היו חלק בלתי נפרד מהלגיונות. יחידות אלו נקראות בנוטיטיה דיגניטטום "בליסטראי" (לטינית: ballistarii) ‏ 7 יחידות כאלה מופיעות ברשומות כולן למעט אחת משויכות ליחידות הקומינטאטנס. מטרתן של יחידות ארטילריה עצמאיות הייתה ככל הנראה לאפשר ריכוז כבד של כוח אש, במערכות בהם היה צור בלוחמת מצור. עובדה זו לא שולל את האפשרות שלגיונות הלימיטאני לא הכילו יחידות של כלי-ארטילריה כחלק אינטגרלי מחילות העזר של הלגיון.

בצבא האימפריה המאוחרת החל מהמאה הרביעית נכללו יחידות מיוחדות שנקראו בוקלאריוס (בלטינית: Bucellarius) שהיו יחידות עילית קטנות אשר שימשו כמשמר או שומרי ראש של נכבדים. יחידות אלו לא מומנו על ידי המדינה אלא על ידי גנרלים, דומיסטיקים(אנ'), מושלים או בעלי מעמד גבוה אחרים והיו בני משק ביתם. אדונים בעלי השפעה אלו ציידו את חייליהם בכלי נשק וסוסים ודאגו להאכילם ולשלם את משכורתם. למעשה, הבוקלאריוס היו צבאות פרטיים קטנים מצוידים ששירתו את העשירים ובעלי השפעה. הם היו לרוב מאומנים ומצוידים טוב יותר ובדך כלל בעלי מוטיבציה גבוהה יותר מהחיילים הסדירים. הם גדלו בחשיבותם עד שבצבא הביזנטי המוקדם, הם שימשו עמוד השדרה של צבא שיצא למלחמה או למשימות מיוחדות.[21]

מחוץ למצבת כוח האדם של הצבא הסדיר היו מספר ניכר של כוחות בעלות הברית, הידועים בדרך כלל בשם פוידרטוס (בלטינית: Foederatus) יחידות אלו היו כוחות שסופקו על ידי ראשי השבטים הברברים במסגרת הסכם הברית שלהם או הסכמי הכניעה עם האימפריה הרומית. מעמד זה שהתקיים מאז האימפריה המוקדמת שינה את פניו בתקופת האימפריה המאוחרת שנזקקה למספר רב של לוחמים אך חסרה את המשאבים להחזיק צבא בסדרי הגודל הנדרשים לעמוד בחלץ על הגבולות. הסכמי הפואדוס כללו בתחילה מתן תמורה בדמות כסף או מזון, אך עם הידלדלות הכנסותיה של האימפריה במאה הרביעית והחמישית הוענקה לפואדרטי נחלת אדמה, דבר שהפך את ההסכם למעשה להיתר להתיישב על קרקע רומית. בעלי האדמות הגדולים בשטחיה המרוחקים של האימפריה גילו כי היתר זה להתיישב על אדמותיהם מצד רומא פוגע בהם. בהדרגה, תפסו הנאמנויות המקומיות את מקומן של הנאמנויות לשלטון המרוחק והנחלש של האימפריה, וזו האחרונה החלה מתפוררת ליחידות הולכות וקטנות.[22] במאה ה-4, כמו בתקופת הפרינקיפט, כוחות אלו אורגנו ליחידות לא מוגדרות המבוססות על קבוצה אתנית אחת והיו תחת הפיקוד הישיר של ראש השבט. הם שירתו לצד הצבא הסדיר מהלך מערכות מסוימות או לתקופות קצובות ובדרך כלל השירות שלהם יהיה מוגבל לאזור שבו חי השבט לא ברור אם הם השתמשו בנשק ובשריון משלהם או בציוד הסטנדרטי של הצבא הרומי.[23]בתחילת המאה החמישית הורכב הצבא הרומי כמעט כולו מיחידות פואדרטי. חיילים אלו היו אלו שהצליחו בשנת 451 להדוף את כוחות אטילה ההוני. בסופו של דבר היו הפואדרטי גם אלו שהנחיתו את מכת המוות על האימפריה הרומית הגוועת, כאשר מפקד הצבא הגרמאני, אודואקר, הדיח את הקיסר הרומי האחרון, רומולוס אוגוסטולוס.

גיוס

אזרחים רומאיים

בתקופת צבא הפרינקיפטרוב המתגייסים ללגיונות ולחילות העזר היו מתנדבים (לטינית: voluntarii). גיוס חובה שימש בדרך כלל רק במצבי חירום או לפני מערכות גדולות כאשר נדרשו מספר רב של חיילים נוספים. בניגוד בולט למדיניות זו צבא האימפריה הרומית המאוחרת הסתמך בעיקר על גיוס בכפייה לצבא גם כאשר המגויסים היו אזרחי רומא. החל מתקופת שלטונם של דיוקטליאנוס וקונסטנטינוס הראשון בניהם של חיילים משרתים או חיילים משוחררים חויבו על פי חוק להתגייס. במקביל נדרשו בעלי קרקעות לספק מספר מתאים של מתגייסים לצבא על בסיס המיסים וההיטלים על הקרקעות. מטבע הדברים, לבעלי האדמות היה תמריץ חזק להשאיר את מיטב בחוריהם הצעירים לעבוד באחוזותיהם, ולשלוח את הפחות מתאימים או אמינים לשירות צבאי. עם זאת, הגיוס לא היה בפועל אוניברסלי מאחר שהחישוב על פי היטל מבוסס-קרקע פירושו שהמתגייסים היו אך ורק בנים של איכרים, בניגוד לתושבי העיר. מרשימת החייבים בגיוס נגרעו עבדים ואנשים במקצועות מסוימים כמו אופים ומפעילי אכסניות. גם פקידים בתפקידי מנהל של הפרובינקיות וחברי מועצת העיר היו פטורים מגיוס. דרישת הגיוס הופחתה לעיתים קרובות תשלום כופר מזומן, בשיעור קבוע לכל גיוס. ניתוח המקורות הידועים לסדר הכוחות ביחידות צבא השדה ה"קומינטאטנס" בתקופה 350–476 מראה שבצבא האימפריה המערבית, הפרובינקיות איליריה וגאליה סיפקו יחד 52% מסך כל המתגייסים. בסך הכל, הפרובינקיות של אזור הדנובה סיפקו כמעט מחצית מהגיוסים של כל הצבא. מתגייסים פוטנציאליים נאלצו לעבור בדיקה. המתגייסים היו צריכים להיות בני 20–25 שנים, טווח שהורחב ל-19–35 במאה ה-4 המאוחרת. המתגייסים היו צריכים להיות בכושר גופני ולעמוד בדרישת הגובה המינימלית.[24]

לאחר שהתקבל גיוס הוא סומן על הזרוע, ככל הנראה קעקוע או על ידי צריבה כדי להקל על הזיהוי אם הוא ניסה לערוק] לאחר מכן הונפק למתגייס דיסק זיהוי (שנלבש על הצוואר) ותעודת גיוס. לאחר מכן שובץ ליחידה. במאה ה-4, משך השירות המינימלי היה 20 שנה (24 שנים בחלק יחידות הלימיטאני. השימוש הנרחב בגיוס חובה של בני חיילים ההקלה בדרישות הגיל והגובה, כולם מצטרפים לתמונה של צבא שהתקשה קשות במציאת ושימור, מספיק מתגייסים. קשיי גיוס מאושרים בראיות הקוד המשפטי: ישנם אמצעים להתמודדות עם מקרים של מום עצמי כדי להימנע משירות צבאי, תופעת העריקות הייתה ללא ספק בעיה רצינית, ובמאה ה-4 ניתן היה להעניק חופשה רק על ידי קצין בכיר

ברבריים

ברברים היה הכינוי ששימש את הרומאים לציון עמים הגרים מעבר לגבולות האימפריה, ומתורגם בצורה הטובה ביותר כ"זרים". הצבא של המאה ה-4 היה תלוי הרבה יותר בגיוס ברברים מצבא הפרינקיפט. קבוצות של בני שבטים גרמאנים או סרמטים קיבלו קרקע להתיישב באימפריה, בתמורה לשירות צבאי. ככל הנראה כל קהילה הייתה מחויבת על פי הסכם לספק מספר מוגדר של חיילים לצבא בכל שנה. ההתיישבות מחדש בתוך האימפריה של בני שבטים ברברים בתמורה לשירות צבאי לא הייתה תופעה חדשה במאה ה-4: היא נמשכת עוד מימי אוגוסטוס קיסר. אך הקמת יישובים צבאיים הייתה שיטתית יותר ובקנה מידה גדול בהרבה במאה ה-4. הנוטיטיה דיגניטטום מפרט מספר רב של יחידות עם שמות ברברים. זו הייתה כנראה תוצאה של הפיכתן של יחידות פוידרטוס ליחידות עזר ואף לגיונות רגילים. תהליך זהה קרה במקביל להופעתם של מספר לא מבוטל של קצינים בכירים בעלי שמות ברברים בצבא הסדיר, ובסופו של דבר בפיקוד העליון עצמו. ניתוח של חיילים בעלי שם ממוצא לא-רומי מראה ש-75% היו גרמניים: פרנקים, אלמניים, סקסים, גותים וונדלים מקורות משמעותיים נוספים למתגייסים היו הסרמטים וארמנים.[25]

בניגוד למתגייסים הרומאים, רובם המכריע של המתגייסים הברברים היו כנראה מתנדבים, שנמשכו לתנאי שירות וסיכויי קריירה שנראו להם כנראה רצויים, בניגוד לתנאי חייהם בבית. מיעוט המתגייסים הברברים גויסו בכפייה, ובהם שבטים שהובסו על ידי הרומאים, וחייבו, כתנאי לשלום, להתחייב לספק מספר מוגדר של מתגייסים מדי שנה. ניתן היה לגייס ברברים ישירות, כיחידים שנרשמו לגדודים רגילים, או בעקיפין, כחברים ביחידות פוידרטוס לא סדירות שבתהליך הידוע במחקר כ"ברבריזציה של הצבא הרומאי" הפכו לגדודים רגילים.[26]

שכר והטבות

בבסיס פירמידת הדרגות והשכר היו החיילים הפשוטים בניגוד לחיילים בצבא הפרינקיפט מהמאה ה-2, מזונו וציודו של החייל בן המאה ה-4 לא נוכו ממשכורתו אלא ניתנו בחינם. שינוי זה נבע מתהליך פיחות מטבע הדרגתי אך משמעותי בערכו של מטבע הכסף הדנאריוס שאיבד את ערכו כמעט לחלוטין בתקופת שלטונו של דיוקטליאנוס וחדל מלשמש מטבע עובר לסוחר בתקופת שלטונו של קונסטנטינוס הראשון.[27] הכנסתו הפנויה הפנויה היחידה של החייל הגיעה מהדונטיבום (Donativum) שהיו מענקים בכסף מזומן שחולקו מעת לעת על ידי הקיסרים, מענקים אלו אלה שולמו במטבעות סולידוס שנטבעו מזהב או בכסף טהור ולכן ערכם לא סבל פיחות. חייל היה מקבל מענק של 5 סולידי כל חמש שנים במהלך תקופת שלטונו של הקיסר, מענק מיוחד שולם לגייסות כאשר קיסר חדש עלה לכס השלטון וזכה לתואר "אוגוסטוס" אז שולמו 5 סולידי פלוס לירה כסף לחיילים, מענק שנועד לזכות בנאנמנות הצבא לשליט החדש. מדובר בתשלום שנופל ממשכורתו של חייל בצבא הפרינקיפט אך מחקרים מודרניים צבעים על כך שבתקופה הרלוונטית היה מדובר במשכורת עדיפה על קשיי הקיום של משפחות האיכרים ופשוטי העם מהם התגייסו החיילים, מאידך למרות משכורת זו היה השירות הצבאי לא פופולרי על רקע המלחמות הרבות הן בגבולות האימפריה והן במלחמות האזרחים הרבות.[28] השכר היה הרבה יותר אטרקטיבי ביחידות בדרגות גבוהות יותר. בראש פירמידת השכר היו גדודי הפרשים המובחרים של חיל המשמר של הקיסר הסקולאי פלטינאי. שכר נמוך יותר במעט שולם לחיילים ביחידות פאלאטיני, אחר כך יחידות צבא השדה הקומינטאטנס, ולבסוף חילות המצב בפרובינציות הלימיטאני. יש מעט עדויות לגבי פערי השכר בין דרגות. אבל העובדה שהם היו משמעותיים מוכיחה הדוגמה של קצינים משכבת האקטואריוס (קצין האדמיניסטרציה) של גדוד קומינטאטנס קיבל שכר של 50% יותר מאשר מקבילו בגדוד פסאודוקומיטנסיס.[29]

ציוד

הציוד הבסיסי של חייל רגלי מהמאה ה-4 היה בעצם זהה לזהשל חייל רגלי של המאה ה-2: על גופו הוא לבש שריון עשוי מתכת, על ראשו הוא לבש קסדת מתכת ונשא מגן כלי הנשק העיקריים בידי חיילים רומאיים היו הכידון והחרב. במהלך המאה ה-3 חלו מספר שינויים אימוץ של בגדים חמים יותר הפסקת השימוש בשריון וכלי נשק ליגיונריים ייחודיים.

במאות ה-1 וה-2, בגדי חייל רומי היו מורכבים מטוניקה בעלת שרוולים קצרים, ששוליה הגיעו לברכיים וסנדלים מיוחדים (קליגה). הלבוש הזה, הותיר את הידיים והרגליים חשופות והלך המאה השנייה יצאה הקליגה משימוש והוחלפה על ידי מגפיים שסיפקו הגנה טובה יותר לרגליים. הבגדים הרומיים המאוחרים היו לעיתים קרובות מעוטרים מאוד, עם רצועות ארוגות או רקומות באלמנטים דקורטיביים צבעוניים כגון דוגמאות גיאומטריות ומוטיבים צמחיים מסוגננים, ולעיתים דמויות של אדם או בעלי חיים.

שריון

חיילים רומאיים בצבא הפרינקיפט השתמשו במספר סוגים של שריון להגנה על הגוף, היעיל ביותר היה שריון הלוריקה סגמנטטה שריון לוחות אשר הומצא והיה בשימוש בתקופת האימפריה הרומית בין המאה הראשונה לפנה"ס ועד לסוף המאה ה-2 לספירה. שריון לוחות זה הורכב מחלקי מתכת אשר נעו אחד על גבי השני וכיסו בעיקר את החזה, הבטן, הגב והכתפיים. הסגמנטטה נבנתה על מנת לענות על צורכי הלגיון הרומי כנגד כלי הנשק השונים עמם היה צריך להתמודד עם התרחבותה של האימפריה הרומית. בסוף המאה ה-2 לספירה, לקראת סופה של האימפריה, היות שהשריון היה יקר לייצור ולשימור, הרומאים ויתרו על השריון וחזרו לשריון השרשראות הזול והקל יותר.[30] על פי ממצאים ארכואולוגיים ותיאורים אומנותיים מתקופת האימפריה המאוחרת ניתן לראות שינוי בנידת הכיסוי שהעניק השריון לחיילים, בניגוד לשריון לוח הסגמנטטה הקדום, שלא העניק הגנה לזרועות או מתחת לירכיים חיילים רומאים מאוחרים השתמשו בשריון קשקשים או שרשראות שנתנו הגנה נרחבת יותר על ידי שימוש בשרוולים באורך מלא ותוספת כדי להגן על הירכיים. קצינים לבשו קיראס - לוח שריון ממתכת שנועד להגן על החזה והבטן שלעיתים הושלם בלוחות מתכת דקורטיביות.

חיילים רומאיים של צבא האימפריה המאוחרת השתמשו בקסדות משופרות בעלות הגנה על הצוואר והלחיים, במהלך המאה ה-3, קסדות חיל הרגלים נטו לאמץ את המאפיינים המגנים יותר של קסדות הפרשים של צבא הפרינקיפט. לעיתים קרובות ניתן היה לחבר את מגני הלחיים יחד על הסנטר כדי להגן על הפנים, ולכסות את האוזניים למעט חריץ כדי לאפשר שמיעה. בסוף המאה ה-3 חל שינוי דרסטי בעיצוב הקסדה הרומית. סוגי קסדות רומיות קודמים, שהתבססו בסופו של דבר על עיצובים קלטיים, הוחלפו בצורות חדשות שנגזרו מקסדות שפותחו באימפריה הסאסאנית. קסדת הרכס הרומית המאוחרת (Late Roman ridge helmet) התאפיינו בקסדה בצורת קערה העשויה מ 2 או 4 חלקי מתכת המאוחדים ב"רכס" בולט לאורך הקסדה מהעורף עד לקצה הקדמי. פרשים כבדים הוסיפו מידה נוספת של הגנה על הפנים על ידי הוספת שריון קשקשים או בצורת מסכות אנתרופומורפיות מתכתיות עם חורים עבור העיניים.[31]

מגן הסקוטום המלבני שאפיין את חיילי הלגיון של צבא הפרינקיפט נעלם במהלך המאה ה-3. כל החיילים למעט קשתים אימצו מגנים גדולים, רחבים, בדרך כלל בצורה מעוגלת או אליפטית. המגינים היו עשויים מעץ מצופה בעור.

כלי נשק

קיסרי הטטררכיה, לבושים כקציני צבא עוטים שריון ואוחזים בחרב "ספטה" ארוכה

במאה ה-4, הייצור של כלי נשק וציוד היה ריכוזי ביותר ונעשה על פי סטנטרטים קבועים במספר מפעלי נשק מרכזיים בניהול המדינה לא ידוע מתי אלה הוקמו לראשונה, אך הם בהחלט היו קיימים בתקופת דיוקלטיאנוס.[32]

השימוש בחרב הגלדיוס ששימשה את חיילי הלגיון של צבא הפרינקיפט והפכה לסמל של הצבא הרומאי הופסק בהדרגה במהלך המאה ה-3 חיל הרגלים אימץ את הספאטה, (Spatha) חרב ארוכה יותר שבמהלך המאות הקודמות שימשה את הפרשים בלבד. במקביל, חיל הרגלים של המאה הרביעית השתמש בחנית-הטלה הידועה בשם הסטה (hasta) שהחליפה בחלק מהיחידות את כידון הפילום המסורתי. חיילי רגלים רומיים נשאו לעיתים קרובות חצי תריסר חצים לזריקה (לטינית: plumbatae "עופרת"), עם טווח יעיל של כ. 30 מ' החצים נישאו צמודים לחלק האחורי של המגן. קשתים רומיים, הן קשתים ביחידות פרשים והן ביחידות רגלים המשיכו להשתמש בקשת מורכבת כנשק העיקרי שלהם.

תורת לחימה

אסטרטגיה

ההיסטוריון תיאודור מומסן ומספר חוקרים מודרניים בעקבותיו קבעו כי במאה ה-3 ובתחילת המאה ה-4, אסטרטגיית ההגנה של האימפריה עברה שינוי משימוש ההתקפה כ"הגנה מונעת" לאסטרטגיה של " הגנה לעומק" על פי התיאוריה, צבא הפרינקיפט הסתמך על נטרול פלישות ברבריות על ידי מהלכים התקפיים לפני שהגיעו לגבולות האימפריה. אסטרטגיה זו מומשה על ידי הצבת לגיונות וחיילות עזר ממש על הגבול ושימוש בעמדות קדמיות ואזורים בשליטה גם מכבר לאזורי הגבול התגובה לכל איום הייתה תנועת מלקחיים לתוך שטח ברברי, הלגיונות על הגבולות פעלו מיד על מנת להתעמת מיידית מולא איום מהעבר לגבול. המאפיין המהותי של הגנה לעומק, היה הקבלה שמחוזות הגבול הרומיים עצמם יהפכו לאזור הלחימה העיקרי במבצעים נגד איומים ברברים, ולא האדמות הברבריות שמעבר לגבול. לפי אסטרטגיה זו, כוחות הגבול (לימטנאי) לא ינסו להדוף פלישה גדולה. במקום זאת, הם היו נסוגים לתוך מעוזים מבוצרים וממתינים לכוחות ניידים שיגיעו להדוף את הפולשים. כוחות הגבול יהיו חלשים במידה ניכרת מאשר בתקופת הפרינקיפט אך ההפחתה במספרם (ובאיכותם) זכתה לפיצוי על ידי הקמת מערכות ביצורים משוכללות יותר. מחקרים אחרים, מטילים ספק בקיומה של אסטרטגיה מקיפה שהנחתה את צבא האימפריה הרומית. יש סימני שאלה האם לדרג הפיקוד של האימפריה היה יכולת מודיעינית או תכנון צבאי ריכוזי שיאפר גיבוש ויישום של אסטרטגיה "גדולה".[33] סימן שאלה נוסף קיים על השימוש בצבאות הליווי הקיסריים. על פי תיאורית ה "הגנה לעומק" הם שימשו כעתודה אסטרטגית שיכולה להדוף פלישות ברבריות עם זאת ראיות מצביעות על כך ככוחות אלו הוצבו במחנות רחוקים מדי מהגבול מכדי להיות בעלי ערך רב בתגובה יעילה לפלישות ברברים. מאחר שזמן הגעתם לאזור הקרבות עשויההייתה להימשך שבועות, אם לא חודשים. מכאן נובעת התפיסה המודרנית המרכזית לפיה תפקידו המרכזי של המחוז הנוכחי היה לספק לקיסרים ביטוח מפני חותרים תחת השלטון מקרב כוחות הצבא וככוח צבאי שליווה את הקיסר בעת מערכות יזומות.[34]

טקטיקה

כשם שהשריון והנשק של הצבא המאוחר היו דומים ביסודו לאלה של התקופות המוקדמות יותר, כך הטקטיקות של הצבא התבססו על עקרונות מסורתיים. מרכיבי המפתח של תורת הלחימה: שימוש ביחידות תצפית וסיור, מערכים קבועים בעת תנועה וקרב שימוש במחנות מבוצרים ולחימת מצור היו חלק מתורת הלחימה של צבא האימפריה המאוחרת.

הבדל בולט אחד היה שטקטיקת הלחימה של צבא האימפריה המאוחרת נועדה להימנע מקרב פתוח עם האויב במידת האפשר, בשונה מהדוקטרינה המוקדמת של צבא הפרינקיפט שביקשה להיכנס לקרב מול האויב סביר להניח שהמניע העיקרי לטקטיקה זו היה הצורך למזער את הנפגעים. קרבות פנים אל פנים, בעיקר מול צבאות גדולים הביאו בדרך כלל לאובדן כבד של חיילים בעיקר מיחידות עילית כגון צבא-השדה שלא ניתן היה להחליף בקלות. ייתכן שטקטיקה זו נובעת גם מהקושי של הצבא הרומי למצוא מספיק מתגייסים, ובעיקר מתגייסים איכותיים. במקום טקטיקה של קרבות פנים-אל פנים העדיפו המפקדים הרומאיים להשתמש בטקטיקות של איגופים, שימוש בגורם ההפתעה ולא בחלו בשימוש בטקטיקות של לוחמה זעירה כגון מארבים, התקפות פתע, הטרדות ותמרונים.[35]

בקרבות "פתוחים" פנים אל פנים מול צבאות מאורגנים או בעלי מספר גדול של לוחמים פעל צבא האימפריה המאוחרת על פי תורת לחימה במבנים שהייתה בבסיס הטקטיקה של הצבא הרומאי. בקו הראשון מול האויב נפרשו יחידות חיל הרגלים הכבד בדרך כלל בקווים ישרים ובעומק של כמה דרגות, בקווים האחרונים הוצבו יחידות קשתים קלים. קשתים רכובים הוצבו, יחד עם קלעים, מול קו החי"ר הראשי. פרשים היו מוצבים באגפים כאשר יחידות הפרשים הקלים בצד החיצוני. יחידות של של חי"ר ופרשים הוצבו בעתודה בחלק האחורי של הקו הראשי, על מנת להתמודד עם הפרצות ולנצל הזדמנויות. במרחק של קילומטר בערך מחלקו האחורי של הצבא, יהיה המחנה המבוצר ובו יחידות צבא שמטרתן לשמור על המחנה והציוד שבו. המחנה שימש גם מקלט אם הצבא הרומאי הוכה ונאלץ לברוח משדה הקרב. צבא האימפריה המאוחרת השתמש בטקטיקות שונות מצבא הפרינקיפט בעת הלחימה. צבא הפרינקיפט הסתמך על פתיחת הקרב על ידי מטח של כידונים על קווי האויב ואחריו מתקפת חיל רגלים, שלעיתים קרובות הספיק כדי לשבור את שורות האויב. לאחר מכן, הלגיונרים אומנו לעסוק בקרב פנים אל פנים ולעיתים דו-קרבות עם חיילי האויב תוך שימוש בחרב הגלדיוס. בקרב צמוד, לרומאים היה היתרון המכריע של שריון מעולה, אימון עדיף וציוד טוב יותר וטקטיקות כאלה הביאו לעיתים קרובות מאוד לתבוסה של האויב. משימת הפרשים בכל אגף הייתה לפזר את פרשי האויב מולם ולאחר מכן, במידת האפשר, להקיף את הגוף העיקרי של חיל הרגלים של האויב ולתקוף אותם מהאגפים ומאחור.[36]

בצבא האימפריה המאוחרת, בעוד שתפקידם של הקשתים והפרשים נותר דומה, הטקטיקות של חיל הרגלים היו פחות אגרסיביות, הלגיונרים העדיפו להמתין להסתערות האויב במקום לפתוח את הקרב בהסתערות. במהלך הקרב, הקו הרומי היה מפעיל לחץ יציב על מערך האויב תוך שימוש בחניתות הטווח המורחב של החנית, בשילוב עם אימוץ מגנים סגלגלים או עגולים, אפשרו מערך קרב שבו הליגיונרים היו משלבים מגינים זה בזה כדי ליצור "קיר מגן", כאשר חניתות בולטות דרך הרווחים בצורת 'V' שנוצרו בין מגנים חופפים.[37]

ראו גם

הצבא הרומי
הצבא הרומי בתקופת המלוכה והרפובליקה המוקדמת • הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה התיכונה • הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה המאוחרת • הצבא הרומי בתקופת הקיסרות המוקדמת • הצבא הרומי בתקופת הקיסרות המאוחרת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הצבא הרומי בתקופת הקיסרות המאוחרת בוויקישיתוף

לקריאה נוספת

  • The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, 2nd edition. Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 מסת"ב 0521301998
  • The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge
  • The Cambridge History of Greek and Roman Warfare, vol. 2: Rome from the Late Republic to the Late Empire, ed. P. Sabin, H. van Wees and L.M. Whitby (Cambridge University Press 2007)
  • Jones, Arnold Hugh Martin (1986) [1964]. The Later Roman Empire, 284-602: A Social Economic and Administrative Survey. 2 vols. Taylor & Francis.

הערות שוליים

  1. ^ David Nicolle Romano-Byzantine Armies 4th-9th Centuries Osprey Publishing (1992) (Men-at-Arms, 247) pp 4-5
  2. ^ Harward, Grant. "A Defensive Offense: Infantry Tactics of the Early Byzantine Army." Studia Antiqua 7, no. 1 (2009)
  3. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2002 עמוד 869–870
  4. ^ 4.0 4.1 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 871
  5. ^ 5.0 5.1 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 870.
  6. ^ Adrian Goldsworthy The Complete Roman Army Thames & Hudson, 2003 pp 60-66
  7. ^ Adrian Goldsworthy The Complete Roman Army Thames & Hudson, 2003 pp 65-66
  8. ^ Adrian Goldsworthy The Complete Roman Army Thames & Hudson, 2003 pp 165-164
  9. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 675
  10. ^ Stephen Williams .Diocletian and the Roman Recovery (Roman Imperial Biographies) Routledge 1996 page 197
  11. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2002 עמוד 869–870
  12. ^ Jones, Arnold Hugh Martin, The Later Roman Empire, 284–602: A Social, Economic and Administrative Survey (Baltimore: Johns Hopkins University, 1986), p. 635-639.
  13. ^ Richard Duncan-Jones, Structure and Scale in the Roman Economy . Cambridge: Cambridge University Press, 1990 pp 105-117.
  14. ^ Jones, Arnold Hugh Martin, The Later Roman Empire, 284–602: A Social, Economic and Administrative Survey (Baltimore: Johns Hopkins University, 1986), p. 609.
  15. ^ Jones, Arnold Hugh Martin, The Later Roman Empire, 284–602: A Social, Economic and Administrative Survey (Baltimore: Johns Hopkins University, 1986), p. 610.
  16. ^ Jones, Arnold Hugh Martin, The Later Roman Empire, 284–602: A Social, Economic and Administrative Survey (Baltimore University, 1986), pp 636-640
  17. ^ קורנליוס טאקיטוס, ספרי השנים, מלטינית: שרה דבורצקי (ירושלים: כרמל), עמ' 36–37 ; קורנליוס טאקיטוס, ספרי השנים, I, 65-67.
  18. ^ קיסר, מלחמת גאליה, עמ' 114, 140-141, 162-163 ; קיסר, מלחמת גאליה, III, 19 ; V, 115-17 ; VI, 7-8.
  19. ^ Burns, Thomas Samuel, Barbarians Within the Gates of Rome, Indiana University Press, 1994, p. 112.
  20. ^ Adrian Goldsworthy The Complete Roman Army Thames & Hudson, 2003 page 169
  21. ^ Dixon, Karen R.; Southern, Pat . Late Roman Army. Routledge (1996) page 72
  22. ^ Jones, Arnold Hugh Martin, The Later Roman Empire, 284–602: A Social, Economic and Administrative Survey (Baltimore University, 1986), pp 211-212
  23. ^ Adrian Goldsworthy The Complete Roman Army Thames & Hudson, 2003 pp 204-205
  24. ^ Jones, Arnold Hugh Martin, The Later Roman Empire, 284–602: A Social, Economic and Administrative Survey (Baltimore: Johns Hopkins University, 1986), p. 614-616
  25. ^ Jones, Arnold Hugh Martin, The Later Roman Empire, 284–602: A Social, Economic and Administrative Survey (Baltimore University, 1986), 619
  26. ^ Jones, Arnold Hugh Martin, The Later Roman Empire, 284–602: A Social, Economic and Administrative Survey (Baltimore University, 1986), pp 619-620
  27. ^ Jones, Arnold Hugh Martin, The Later Roman Empire, 284–602: A Social, Economic and Administrative Survey (Baltimore: Johns Hopkins University, 1986), page 623
  28. ^ Jones, Arnold Hugh Martin, The Later Roman Empire, 284–602: A Social, Economic and Administrative Survey (Baltimore: Johns Hopkins University, 1986), page 647
  29. ^ Jones, Arnold Hugh Martin, The Later Roman Empire, 284–602: A Social, Economic and Administrative Survey (Baltimore: Johns Hopkins University, 1986), page 626
  30. ^ Adrian Goldsworthy The Complete Roman Army Thames & Hudson, 2003 pp 129
  31. ^ Adrian Goldsworthy The Complete Roman Army Thames & Hudson, 2003 pp 123-126
  32. ^ Jones, Arnold Hugh Martin, The Later Roman Empire, 284–602: A Social, Economic and Administrative Survey (Baltimore: Johns Hopkins University, 1986), page 834
  33. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, 2nd edition. Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 page 114
  34. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, 2nd edition. Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 page 115-116
  35. ^ Chris McNab (editor) The Roman Army: The Greatest War Machine of the Ancient World Bloomsbury USA, 2013 pp- 228-230
  36. ^ Chris McNab (editor) The Roman Army: The Greatest War Machine of the Ancient World Bloomsbury USA, 2013 pp 233-235
  37. ^ Chris McNab (editor) The Roman Army: The Greatest War Machine of the Ancient World Bloomsbury USA, 2013 pp 237-238
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33906142הצבא הרומי בתקופת הקיסרות המאוחרת

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הצבא_הרומי_בתקופת_הקיסרות_המאוחרת&oldid=2084565"