חופש הפולחן
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הערך עוסק בעיקרון ולא בחוק אספקלריה ונקודת מבט תורנית .
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הערך עוסק בעיקרון ולא בחוק אספקלריה ונקודת מבט תורנית . |
חופש הפולחן מבטא את הזכות של המאמינים בדת מסוימת לקיים את הטקסים, התפילות והמנהגים המתחייבים מהדת אליה הם משתייכים.[1]
הגדרה
חופש הפולחן הוא חלק מחופש הדת, ועקרון זה תומך בחופש הפרט או הקהילה, להפגין את אמונתם או דתם בדרך של הוראה, פולחן, תרגול ושמירת המצוות באופן אישי ובאופן פומבי. כמו כן נראה כי בעיני אומות רבות ובעיני אנשים רבים עקרון זה הוא חלק מזכות אנושית בסיסית. בין היתר, זכות זו מאפשרת לאדם להמיר את דתו או אמונתו. במדינות בהן אין הפרדה בין דת למדינה, חופש הדת נתפס כזכות בעלת מעמד חשוב (במדינות דמוקרטיות) וכפועל יוצא מכך, הממשלה מחויבת להגן על זכותו של כל אדם לבצע פולחן דתי לפי מנהגיו ואמונותיו ללא קשר לדת השולטת במדינה. המדינה אמנם מאפשרת לפרט או לקבוצה להאמין בדת בה יחפצו, אך לא בהכרח מבטיחה את הזכות לעסוק בדת או האמונה בגלוי ובאופן פומבי.
היסטוריה
מבחינה היסטורית, חופש הדת מהווה שימוש כדי להתייחס לסובלנות של מערכות תאולוגיות שונות של האמונה, ואילו חופש הפולחן הוגדר כחופש פעולה אינדיווידואלי. כלומר, חופש הדת שימש התייחסות בסובלנות לתורת הדת, האמונה, ואילו חופש הפולחן קשורה בפרט ולא לכלל. כל אחד מהם קיים במידה שונה בחברה. מדינות רבות מבטיחות בצורה מסוימת חופש דת במדינתן, הכולל בתוכו את חופש הפולחן, אך לעיתים קרובות החופש מוגבל באמצעים שונים אשר מובילים לדיכוי חופש הפולחן כגון: חקיקה חברתית, מיסוי עונשין והפרת זכויות פוליטיות. חופש הפולחן הדתי הוכר לראשונה באימפריה הבודהיסטית של האימפריה הקדומה של הודו העתיקה על ידי אשוקה הגדול במאה השלישית לפני הספירה, אשר נתן צווים ספיציפיים לעסוק בפולחן דתי. חופש הפולחן התפשט במדינות העולם בשלב מאוחר יחסית וקיבל תוקף באמנה בינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות בשנת 1976. עם זאת, נראה כי ישנם כתבים אחרים אשר מזכירים את חופש הפולחן. כך למשל הצהרת הדיאט (בית המחוקקים) בטרנסילבניה של טורדה, משנת 1558, הכריזה על תרגול חופשי הן בדת הקתולית והן בדת הלותרנית, אך בתקופה זו צורה אחרת של פולחן כגון הקלוויניזם היה אסור. הקלוויניזם נכלל בתוך הדתות המקובלות רק בשנת 1564. בשנת 1568, בראשותו של מלך הונגריה, ייסד הדיאט את הכנסייה האוניטרית של טרנסילבניה והרחיב את החופש הפולחן לכל הדתות. בית המחוקקים הכריז כי "אסור לאף אחד להפחיד אף אחד בשבי או לגרש למען דתו". ישנה הכרזה על שוויון בין הדתות שאוסרת על רשויות ופרטים לבצע פעולות, אשר עלולות לפגוע בקבוצות או באנשים אחרים בשל אמונתם הדתית. היעדר קיומה דת רשמית למדינה הייתה ייחודית במשך מאות שנים באירופה ועל כן, הצו של TORDA נתפס כהתחייבות המשפטית ראשונה לחופש הדת באירופה הנוצרית.
חופש הפולחן במשפט הבינלאומי
ב-25 בנובמבר 1981, העצרת הכללית של האו"ם העבירה את ההצהרה בדבר ביעור כל צורה של חוסר סובלנות ושל אפליה על בסיס דת או אמונה. הצהרה זו הכירה בחופש הדת כזכות בסיסית של אדם בהתאם לאמצעים אחרים במשפט הבינלאומי. ההצהרה כוללת בתוכה מספר סעיפים אשר מבטאים את חופש הפולחן: סעיף 6 (א) להצהרה מעגן את הזכות לחופש המחשבה, המצפון, הדת או האמונה וכולל את החופש, "לעבוד או להרכיב בקשר לדת או לאמונה [...]". סעיף 6 (ג) קובע את הזכות לחופש המחשבה, המצפון, הדת או האמונה וטומן בחובו את החופש, "לעשות, לרכוש ולהשתמש במאמרים ובחומרים הדרושים לטקסים או מנהגים של דת או אמונה" . כמו כן, בוועדת זכויות האדם ניתנה הערה כללית מס' 22.4 בה הגדירה שהפולחן משתרע על טקסים ועל פרקטיקות שונות שמעניקות ביטוי ישיר לאמונה של הפרט.
מעמד משפטי: המקורות העיקריים לחופש הפולחן במשפט הבינלאומי מעוגנים בסעיף 18 להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, בסעיף 18 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות ובהצהרה בדבר ביעור כל צורותיה חוסר סובלנות ואפליה על בסיס דת או אמונה. הוקם מנדט באו"ם אשר דן בעניין חופש הפולחן, ובנוסף מונחה גם על ידי החלטות רלוונטיות של מועצת זכויות האדם, האספה הכללית של האו"ם ושל גופים אחרים באומות המאוחדות (ראה החלטות), וכן תורת המשפט הרלוונטית של גופי האמנה והוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי. כמו כן, בוחן הדווח המיוחד את הכלים הרלוונטיים לזכויות האדם ואת המשפט המשפחתי ברמה האזורית.
חופש הפולחן מתקשר לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות האדם וכן לרעיון ההפרדה בין דת למדינה. רעיון ההפרדה מכיל בתוכו שלושה יסודות שונים, אך כולם ביחד מחוברים ומתקשרים זה בזה. היסוד הראשון הוא מתן הגנה לדת ולמאמיניה מהגבלות ומרדיפות על ידי השלטון. יסוד זה מוכר כזכות לחופש הדת. בזכות זו כוללת את החופש להחזיק בדעות שונות; החירות להשתייך לקהילה וכן האפשרות לקיים את פולחנה ללא מפריע; את החירות להאמין בדת ולעסוק בה ואת החירות של כל קבוצה דתית להקים מוסדות לקהילתה היסוד השני מדווה הגנה מפני המיעוטים הדתיים מפני רדיפה והתערבות של מאמיני הדת שבעלי רוב במדינה. קרי, הזכות לחופש מדת. המדינה מתחייבת שלא להתנות, ולתת טובת הנאה על בסיס השתייכות דתית. כמו כן, להבטיח כי מיעוטים אלו יוכלו לקיים את פולחנם ולהחזיק באמונתם ללא הגבלה. היסוד השלישי הוא חובת המדינה להימנע משימוש בכוחה בין אם על ידי ניתוב מדיניות המיסוי המדינתית, בין אם על ידי מתן תמיכה כספית או בין אם באמצעות אכיפה, ממתן תמיכה או עידוד לדת מסוימת או במוסדותיה.
חופש הפולחן במשפט הישראלי
חופש הפולחן נחשב לזכות יסוד הנתונה לכל אדם בישראל,[2] חופש הפולחן הוא אחד מהיבטיה המרכזיים של הזכות לחופש דת. הזכות לחופש דת שלובה בחופש המצפון ובזכות לתרבות.[3]
הזכות לחופש הפולחן איננה כתובה בחוק. חופש הפולחן נגזר מהזכות לכבוד האדם המנויה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המכיר בזכות האדם לעצב את אישיותו ואת האוטונומיה של רצונו הפרטי.[4] הקשר בין כבוד האדם לאוטונומיה של הרצון הפרטי מוביל להכרה כי חופש האמונה הדתית הוא חלק מכבוד האדם, מאחר שחופש האמונה הדתית קשור קשר הדוק לאישיותו של האדם, לתפיסת עולמו, לצו מצפונו ולייחודו כפרט.[5]
חופש הפולחן עד חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
בעבר חופש הפולחן היה מעוגן בסימן 83 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922.[6] עם זאת, הזכות לחופש הפולחן כזכות יסוד לא הייתה כתובה בחוק. הזכות לחופש פולחן נגזרה מאופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל. מקורות לאופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל המכיר בחופש הדת והפולחן ניתן למצוא בהכרזת העצמאות.[7] לעניין זה יפים דבריו של השופט ברק בבג"ץ 3261/93 מנינג נ' שר המשפטים: "חופש זה... יונק חיותו מהכרזת העצמאות. הוא נגזר מאופייה הדמוקרטי של המדינה".[8]
הפסיקה בישראל, עוד מראשית דרכה, רואה בחופש הדת והפולחן זכות יסוד מהותית של האדם. כפי שניתן לראות בבג"ץ 292/83 נאמני הר הבית, עמותה נ' מפקד משטרת מרחב ירושלים, שם קבע בית המשפט בהתבססו על פסיקות עבר של בית המשפט העליון בנושא חופש הפולחן, כי חוקים וסמכויות יפורשו בצורה המכירה בחופש הפולחן: "יפורש כל חוק ותפורש כל סמכות, כמכירים בחופש הפולחן".[9]
חופש הפולחן בעקבות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
עם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הפך חופש הדת והפולחן לזכות יסוד חקוקה בספר החוקים, כחלק מהזכות לכבוד.[4] ניתן גם לראות את חופש הפולחן כענף של חופש הביטוי.[10] חופש הפולחן נחשב לזכות יסוד חוקתית הנתונה לכל אדם בישראל.[11]
הגבלת חופש הפולחן
ייתכן שהחוק בישראל יגביל סוגים שונים של פולחן מסוכן (למשל: הקרבת קורבנות אדם). עם זאת, לא קיים איסור משפטי על מנהגים מסוימים וישנה נכונות לאפשר לבני הדתות השונות לקיים את פולחן דתם.[1] חופש הפולחן מוגדר כחופש יחסי. חופש הפולחן אינו מוחלט וייתכנו מצבים מסוימים שבהם יידרש איזון בין חופש הפולחן לבין זכויות ואינטרסים אחרים,[12] למשל: הגבלת תפילת יהודים בהר הבית עלולה להוביל לפגיעה בשלום הציבור ולכן חופש הפולחן במקרה זה יוגבל.[9]
חופש הפולחן בפסיקה הישראלית
בג"ץ 10356/02 הס נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, אלוף פיקוד מרכז.[13] בפסק הדין נאמר כי חופש הפולחן כולל הגנה על זכות הגישה למקומות קדושים. כמו כן, ניתן ללמוד על מעמדו של חופש הפולחן ומקומו במשפט הישראלי, דרך היחס של ביהמ"ש לחופש הפולחן: "חופש הפולחן כביטוי של חופש דת נמנה עם זכויות היסוד של האדם. הוא משתרע על חירותו של הפרט להאמין, ולנהוג על פי אמונתו תוך מימוש ציווייה ומנהגיה...חופש זה קשור למימוש זהותו העצמית של האדם".
בג"ץ 4661/06 הוועד לפיתוח חברון נ' מדינת ישראל.[14] בפסק הדין נאמר כי, הזכות לחופש הפולחן מוכרת במשפט הישראלי כזכות יסוד של הפרט. ובנוסף, חופש הפולחן אינו נחשב לחלק מהזכות לחופש דת בלבד אלא גם מהזכות לחירות, כענף של חופש הביטוי. כמו כן, זהו חופש החיוני לגיבוש זהות אינדיבידואליסטית של הפרט.
בג"ץ 292/83 נאמני הר הבית נ' מפקד משטרת מרחב ירושלים.[9] פסק הדין מצביע על מעמדו המבוסס היטב של חופש הפולחן באומרו כי "כל אדם בישראל נהנה מחופש האמונה, המצפון, הדת והפולחן, וחופש זה הוא מעיקרי היסוד שהמדינה מושתתת עליהם".
עיגון חופש הפולחן בחקיקה הישראלית
ניתן למצוא ביטויים לחופש הפולחן בחוקים שונים. החוקים מאפשרים חופש פולחן ומלמדים על הנכונות לאפשר לבני דתות שונים לקיים את פולחנם.
דבר המלך במועצה 1922: בתקופת שלטון המנדט הבריטי, המחוקק המנדטורי קבע בסימן 83 את חופש הפולחן הדתי לפיו "כל האנשים בישראל ייהנו מחופש המצפון מוחלט, ויוכלו לקיים את צורות פולחנם באין מפריע ובלבד שהסדר הציבורי והמוסר יהיו נשמרים. כל עדה דתית תהנה מעצמאות בענייניה הפנימיים בהתחשב עם הוראות כל פקודה או צו שיצאו מאת הממשלה".[9]
•חוק חג המצות (איסורי חמץ) התשמ"ו-1986, מאפשר ליהודים לקיים את פולחנם הדתי בפסח.[15]
•חוק השמירה על המקומות הקדושים תשכ"ז-1967, מאפשר הגנה וגישה לאתרים הקדושים לבני דת מסוימת.[16]
•חוק העונשין התשל״ז-1977, סעיף 171 - הפרעה לפולחן, מטיל עונש מאסר על מי שיפרע במזיד לאנשים שנאספו, על-פי חוק, כדי לקיים את פולחנם האישי.[17]
•חוק העונשין התשל״ז-1977, סעיף 172 – כניסה ללא רשות למקום פולחן או קבורה.[17]
ראו גם
לקריאה נוספת
- דורפמן, א'. (2015). חופש הדת והחופש מדת בראי הרעיון הדמוקרטי. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.
- סטטמן, ד' וספיר, ג'. (2014). דת ומדינה בישראל - עיון פילוסופי-משפטי. חיפה: אוניברסיטת חיפה.
- שגיא, א', מאוטנר, מ' ורונן, ש'. (1998) רב-תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית. תל אביב: הוצאת רמות.
- גביזון, ר'. (תשנ"ד). דת ומדינה: הפרדה והפרטה. משפט וממשל 005, 56-95.
- סטטמן וספיר, ד' וג'. (2004). חופש מדת והגנה על רגשות דתיים. מחקרי משפט כ"א, 1-83.
קישורים חיצוניים
- קובי נחשוני, הרב בקשי דורון: חוק הנישואין משניא את הדת, באתר ynet, 14 ביוני 2007
- רויטרס, חופש דת? רק לרבע מאוכלוסיית העולם, באתר ynet, 21 בספטמבר 2012
- ארנון סגל, "חופש פולחן בהר הבית נמנע בשל סכסוך פוליטי", באתר nrg, 14 במאי 2017
אלישע זילברקלנג, ״קדושה לשלוש הדתות? חופש הפולחן בישראל אינו מובן מאליו״, באתר הארץ, 19 באוקטובר 2016
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 רות גביזון, זכויות אדם בישראל (משרד הביטחון- הוצאה לאור, תשנ"ד- 1994) 67.
- ^ עע"מ 662/11 יהודית סלע נ' ראש המועצה המקומית כפר ורדים, סיון יחיאלי. פס' 26 לפסק דינו של הש' פוגלמן (פורסם בנבו, 09.09.2014); בג"ץ 650/88 התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' השר לענייני דתות, פ"ד מב(3) 377, 381 (1988).
- ^ דני סטטמן וגדעון ספיר "חופש הדת, חופש מדת, והגנה על רגשות דתיים" מחקרי משפט כא 5 (2004); בג"ץ 7311/02 האגודה לסיוע ולהגנה על זכויות הבדואים בישראל נ' עיריית באר-שבע (פורסם בנבו, 22.06.2011)
- ^ 4.0 4.1 אהרן ברק פרשנות במשפט כרך ג - פרשנות חוקתית 225, 421 (1994).
- ^ בג"ץ 10907/04 ישראל סולודוך ו-70 אחרים נ' עיריית רחובות, סד (1) 331. פס' 72 לפסק דינה של הש' פוקצ'ה (פורסם בנבו, 01.08.2010).
- ^ חא"י, כרך ג', עמ' (ע) 2738, (א) 2569
- ^ א' רובינשטיין המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל, (מהדורה חמישית) 175.
- ^ בג"ץ 3261/93 מנינג נ' שר המשפטים, פ"ד מז(3) 282, 286 (1993).
- ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 בג"ץ 292/83 נאמני הר הבית, עמותה נ' מפקד משטרת מרחב ירושלים, לח (2) 449.
- ^ בג"ץ 4661/06 הוועד לפיתוח חברון נ' מדינת ישראל, פס' 8 לפסק דינה של השופטת ארבל (פורסם בנבו, 27.06.2006).
- ^ עע"מ 662/11 יהודית סלע נ' ראש המועצה המקומית כפר ורדים, סיון יחיאלי. פס' 26 לפסק דינו של הש' פוגלמן (פורסם בנבו, 09.09.2014).
- ^ בגץ" 292/83 נאמני הר הבית, עמותה נ' מפקד משטרת מרחב ירושלים, פ"ד לח(2) 449.
- ^ בג"ץ 10356/02 הס נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, אלוף פיקוד מרכז, פ"ד נח (3) 443, 461.
- ^ בג"ץ 4661/06 הוועד לפיתוח חברון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 27.06.2006).
- ^ חוק חג המצות (איסור חמץ), התשמ"ו- 1986, ס"ח 1191, התשמ"ו ( 13.8.1986 ), עמ' 22.
- ^ חוק השמירה על המקומות הקדושים, התשכ"ז – 1967, ס"ח 499, התשכ"ז ( 28.6.1967 ), עמ' 7.
- ^ 17.0 17.1 חוק העונשין, התשל"ז – 1977, ס"ח 864, התשל"ז ( 4.8.1977 ), עמ' 226 (ת"ט: ס"ח 943 התשל"ט).
חופש הפולחן25752769