פרסקו

פְרֶסְקוֹ (מאיטלקית: affresco; בעברית גם: תַּמְשִׁיחַ) הוא טכניקת ציור קיר אשר מתבססת על ציור ישירות על טיח סיד לח וטרי. המונח מגיע מהביטוי האיטלקי 'a fresco' שפירושו "טרי" או "באופן טרי". בטכניקה זו הצבעים מתייבשים יחד עם הטיח והופכים לחלק אינטגרלי ממנו (להבדיל מטכניקות ציור אחרות, בהן הצבע והמצע עליו הוא מצויר מהווים שכבות נפרדות).

צורת העבודה בטכניקת הציור

בציור פרסקו האמן מערבב פיגמנטים במים בלבד ומורח אותם על טיח לח אשר נמרח על הקיר באותו היום. בתהליך התיבשות הטיח נוצרת תגובה כימית בינו לבין הפחמן דו-חמצני באוויר ופני השטח כמו גם מבנה הטיח הופכים לקלציום קרבונט. לא ניתן להמשיך את הציור לאחר תחילת תהליך ההתיבשות, על כן על הצייר לסיים את מלאכתו ביום בו החל בה. ציורים המשתרעים על פני משטחים נרחבים אשר לא ניתן לצייר ביום אחד מתבצעים בחלקים: האמן מורח מדי יום שכבת טיח אך ורק על פני האזור שיש בכוונתו לצייר באותו היום ומצייר את אותו מקטע. למחרת הוא מצייר מקטע נוסף תוך הסוואת החיבור בין המקטעים השונים, ותוך שימוש באותם גוונים בהם השתמש במקטע הסמוך, וכן הלאה עד לכיסוי כל השטח המיועד לציור. תפר טיח זה מכונה Giornata. התהליך עלול להיות אטי ביותר - האמן הרנסאנסי מיכלאנג'לו צייר את הפרסקאות על תקרת הקפלה הסיסטינית ברומא (ראו תמונה) במשך ארבע שנים. אמנים היו נעזרים במספר רב של שוליות שסייעו להם בהכנת החומרים או בציור פרטים לא מסובכים בציור.

טכניקת הפרסקו עמידה ביותר לאורך זמן, מאחר שהצבע משתמר כל עוד הטיח עצמו אינו מתפורר. הטכניקה הייתה בשימוש כבר בעת העתיקה, והשתמרו עד היום פרסקאות רבים של תרבויות יוון ורומא החל מהאלף הראשון לפני הספירה. באתר הארכאולוגי ממשית, העיר הנבטית, יש פרסקאות מתקופה קדומה אף יותר. בתקופת ימי הביניים והרנסאנס הטכניקה אומצה במערב אירופה ונחשבה לטכניקה של אמנים גדולים במיוחד, משום שהיא קשה ביותר ליישום, מכמה סיבות:

1. בעת הייבוש הצבעים משנים גוון, ויש צורך במיומנות גבוהה ביותר כדי לערבב מדי יום את אותו צבע במדויק ולהגיע בסופו של דבר אל הגוון הרצוי.
2. לא ניתן לתקן שגיאות או למחקן; כדי לתקן שגיאות יש להסיר את שכבת הטיח, למרוח טיח חדש ולצייר מחדש את האזור השגוי, או לחלופין לכסות את הטעות בשיטת ה"סקו" (secco משמעו "יבש" באיטלקית), כלומר ציור על קיר יבש בפיגמנטים מעורבים בחומר "מתווך" כגון ביצה, דבק עצמות, שרף טבעי וכדומה. טכניקת הסקו קלה יותר ליישום אך עמידה פחות. תיקונים בסקו היו מקובלים כחלק מתהליך הציור וניתן למצוא את שרידיהם גם בפרסקאות הרנסאנס החשובים של ג'וטו ומסאצ'ו.
3. פיגמנטים מסוימים (בפרט תחמוצות של עופרת או נחושת, שצבען לבן, אדום, ירוק או כחול) אינם מתאימים לטכניקת הפרסקו משום שהתגובה הכימית בינם לבין הסיד הטרי גורמת להשחרתם. כדי להשתמש בפיגמנטים אלו על האמן לצייר תחילה את הפרסקו בלעדיהם, ולאחר התיבשות הציור עליו להוסיף את הפרטים הרצויים בטכניקת הסקו.

טכניקת הפרסקו הצריכה מיומנות והשקעה כספית גבוהה, כך שלעיטור אובייקטים פחותי ערך היו משתמשים בטכניקות סקו, למשל טכניקת ה"מצו פרסקו" ("חצי פרסקו") שמכונה גם Kalkmalerei. בטכניקת המצו פרסקו האמן מצייר בפיגמנטים מעורבים בחלב סיד על קיר יבש. בעת התיבשות הצבע נוצרת שכבה של קלציום קרבונט המכילה את הפיגמנט. בניגוד לטכניקת הפרסקו הצבע בציורי סיד מהווה שכבה נפרדת מהקיר ועל כן פחות עמידה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פרסקו בוויקישיתוף

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

23474019פרסקו