קרב אקטיום
 | ||||||||||||||||||
| מלחמה: המלחמה האחרונה של הרפובליקה הרומית | ||||||||||||||||||
| תאריך | 2 בספטמבר 31 לפנה"ס | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | הים היוני, ליד המושבה הרומית אקטיום, יוון | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
38°56′04″N 20°44′19″E / 38.93444°N 20.73861°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון של אוקטביאנוס | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב אקטיום היה העימות המכריע של המלחמה האחרונה של הרפובליקה הרומית. הקרב היה קרב ימי בין הצי של אוקטביאנוס (לימים אוגוסטוס קיסר) לבין הצי של מרקוס אנטוניוס, והסתיים בניצחון של אוקטביאנוס. לאחר ההפסד בקרב לא הצליח אנטוניוס לשקם את צבאו ואת ציו, ובכך הביא הקרב לתבוסתו במלחמה, ולהתאבדותו שלו ושל קלאופטרה, המלכה האחרונה של השושלת התלמיית במצרים.
רקע
ערך מורחב – המלחמה האחרונה של הרפובליקה הרומית
פירוק הטריומוויראט השני
בשנת 35 לפנה"ס הגיעה אוקטביה, אחותו של אוקטביאנוס, לאתונה עם 2,000 חיילים. חיילים אלו נועדו להיות תגבורת למלחמותיו של בעלה, אנטוניוס, במזרח. אנטוניוס השאיר לה באתונה הודעה לשלוח את החיילים מזרחה, אך שהיא עצמה תחזור לרומא, ובכך ניתק את בריתו עם אוקטביאנוס. בשומעו זאת, אוקטביאנוס זעם על כך, והשתמש ביחסו של אנטוניוס לאשתו אוקטביה לטובת התעמולה שכנגד אנטוניוס.
תעמולת מלחמה
תעמולת המלחמה שיחקה תפקיד חשוב בדרך לקרב אקטיום. בשנת 34 לפנה"ס סיפח אנטוניוס את ארמניה לרפובליקה הרומית, וביצע את תהלוכת הניצחון שלו באלכסנדריה. בסוף תהלוכת הניצחון התבצע טקס "המתנות של אלכסנדריה"', בו הוענקו חלקים מהאימפריה הרומית לקלאופטרה ולצאצאיה, אשר אוקטביאנוס השתמש בו כדי להתנגח פוליטית באנטוניוס. אנטוניוס בחר לבצע את מצעד הניצחון לציון כיבוש ארמניה באלכסנדריה, במקום ברומא. בסוף המצעד, התלבש אנטוניוס כאל דיוניסוס, בעוד שקלאופטרה התלבשה כאלה איזיס. אנטוניוס חילק שטחים אשר שלט עליהם לילדיה של קלאופטרה. קיסריון הוכר כבנו של יוליוס קיסר, והוכרז כשליט מצרים לצד קלאופטרה. לאלכסנדר הליוס ניתנה ממלכת ארמניה, מדי וכל השטחים מעבר לנהר הפרת. לתלמי פילדלפוס ניתנו סוריה וקיליקיה, וכל השטחים בשליטה רומית ממערב לנהר הפרת ועד לדרדנלים. לקלאופטרה סלנה השנייה ניתנה קירנאיקה ולוב.
אוקטביאנוס ניצל את הידיעה על הטקס, ואת יחסו של אנטוניוס לאשתו אוקטביה, על מנת לצייר את הסכסוך כסכסוך רומי-מצרי, כמערב נגד המזרח. קלאופטרה צוירה כמפתה המזרחית, אשר מרחיקה את אנטוניוס מאשתו הרומית, ומשפיעה עליו לטובתה של מצרים. הזיכרון של מלחמות האזרחים היה טרי אצל הרומאים, ועל כן היה צריך אוקטביאנוס לתאר את הסכסוך ככזה שהוא כנגד גורם זר, ולא כסכסוך פנימי-רומאי.[1] בשלב זה היה ברור לשני הצדדים כי המצב אינו יכול להימשך כמו שהוא, ושהמלחמה הפכה בלתי-נמנעת.
מערכת אקטיום
בחורף 32 לפנה"ס חנה אנטוניוס עם צבאו באפסוס והחל לרכז כוחות, בכוונה לצעוד לכיוון רומא. מתוך 30 לגיונות אשר עמדו לרשותו, ריכז אנטוניוס 19 למערכה כנגד אוקטביאנוס, כשמ-11 הלגיונות האחרים הוצבו ארבעה בקירניאקה, שלושה בסוריה, וארבעת הנותרים נשארו במצרים. קלאופטרה הביאה עמה ממצרים קופת מלחמה של 20,000 טלאנטים, סכום שיכל לכלכל מסע מלחמה, למעשה ללא מגבלת זמן. בשנת 31 לפנה"ס הגיע אנטוניוס עם צבאו לאקטיום (אנ'), שם חנה, ייתכן ומתוך כוונה למשוך את אוקטביאנוס לרוקן את קופת המלחמה המצומצמת שלו ולשחרר כוחות שלא יוכל לשלם להם.[2]
אוקטביאנוס ידע כי קופת המלחמה והתשתית הלוגיסטית שלו לא יספיקו אם ינצל את מלוא פוטנציאל הגיוס שלו, ועל כן החליט שההכרעה תבוא בים. אולם, כשהגיע לאקטיום, סירב אנטוניוס לצאת לקרב ימי, עקב המצב הירוד של ספינותיו, והדלדלות מספר החותרים בהן, עקב התנאים הקשים במחנה. אנטוניוס הציב חותרים על הסיפון עם נשק וציוד, כשהמשוטים במים, על מנת להציג את הצי כמוכן לקרב.[3] אולם, הוא לא הוציא את הצי מהמפרץ, מה שהכריח את אוקטביאנוס לנטוש את תוכניתו לקרב ימי מכריע עוד באותו היום. שני הצדדים התמקמו משני צידי המפרץ, כשאף צד אינו מעוניין לבצע את המהלך הראשון. לאחר קרוב לשנה של המתנה, החליט אנטוניוס להוציא את ציו מהמפרץ ולהתמודד עם אוקטביאנוס ב-2 בספטמבר, 31 לפנה"ס.
יחסי הכוחות
אף על פי שלמערכה באקטיום שני הצדדים הגיעו עם כוחות גדולים, בפועל בקרב השתתפו בעיקר חיילי הצי והחותרים, בעוד שמרבית הלגיונות צפו בקרב מהחוף. בין המקורות ישנן סתירות לגבי מספר הלוחמים וגודל הצי אשר הציבו שני המצביאים, עם זאת ישנה הסכמה שהבדלי הכוחות לא היו גדולים. אומדן הכוחות המקובל הוא:
- מרקוס אנטוניוס - עשרה לגיונות רגלים בהרכב חלקי (כ-20 אלף איש) וכ-2,000 קשתים על גבי כ-150 ספינות מלחמה ועוד כ-60 בשייטת המצרית. במחנה היבשתי נותרו תשעה לגיונות, 12 אלף פרשים וכ-20 אלף אנשי חילות עזר.
- גאיוס אוקטביאנוס קיסר - שמונה לגיונות וחמישה קוהורטות פריטוריות (כ-40 אלף איש, כולל קשתים) על גבי כ-230 ספינות מלחמה. במחנה היבשתי נותרו שמונה לגיונות נוספים, 12 אלף פרשים וחילות העזר.
ניתן להבחין, אם כן, כי אוקטביאנוס יצא לקרב אקטיום בראשות צבא גדול כמעט כפליים, אך מפוזר על גבי מספר רב יותר של ספינות מזה של אנטוניוס. כמו כן היו ספינותיו של אנטוניוס גדולות יותר בממוצע מאלו של אוקטביאנוס והחזיקו לוחמים רבים יותר על אף הבדלי כוח האדם. ההבדל השני היה באיכות הלוחמים והניסיון איתו הגיעו למערכה: אנטוניוס נהנה מצבא יבשתי מאומן ומתורגל שגרעינו מתבסס על וותיקי הלוחמים מהקרבות בפרתיה והמערכות עם גאיוס יוליוס קיסר, אך ללא ניסיון במערכות ימיות ועם מורל ירוד עקב חניית חורף שוחקת. אוקטביאנוס נהנה מצי לוחם איכותי, שצבר ניסיון במערכה ימית ממושכת עם מורל גבוה תחת פיקודו של אגריפה, אדמירל מוערך ורב השראה.
ניתוח נוסף מראה כי בעוד שאוקטביאנוס היה יכול להמשיך ולגייס מהמושבות הלטיניות חיילים ומפקדים מיומנים, היה גרעינו הקשה של צבא אנטוניוס בשחיקה מתמדת מאז המערכה שלו בפרתיה ב-36 לפנה"ס, וגייסותיו הגיעו ממזרח הים התיכון ללא אימון וללא שדרת קצונה נאמנה, שיקול שהיה יכול להוות גורם מכריע בבחירת הטקטיקה והאסטרטגיה של קרב אקטיום.
הגאוגרפיה של המערכה
מחנה אוקטביאנוס מוקם צפונית לניקופוליס, בגדת המיצרים הצפונית, בעמדה שולטת המאפשרת תצפית על הנמל של אנטוניוס, אך מרוחקת ממקורות מים זמינים. הנמל של אוקטביאנוס נפתח אל הים האיוני. מחנה זה סבל בתחילת המערכה מהצקות לאספקת המים שלו בידי כוחותיו של אנטוניוס אך במהרה אגריפה הבטיח את אספקת המים ודחק את אנטוניוס אל מדרום למיצר. במקום מחנה זה, לאחר הקרב הוקם במקום המחנה אתר זיכרון לניצחונו של אוקטביאנוס.
מחנהו של אנטוניוס מוקם דרומית לאקטיום ומערבית לאנאקטוריום, בנקודה בה היו אמנם מקורות מים זמינים, אך אלה סבלו מניקוז גרוע. למחנה הייתה פתחה למפרץ האמפרקי.
לכל מחנה היו יתרונותיו וחסרונות משלו - זה של אנטוניוס סבל מסדרה של מגיפות, עריקות והיעדר אספקה עקב מיקומו באזור ביצתי. גורמים אלו דלדלו את כוחותיו של אנטוניוס והותירו את הצי במורל מדוכדך.[4] שהות החורף של צבא אנטוניוס הייתה באזור ללא ניקוז יאות לצורכי יישוב של למעלה ממאה אלף חיילים ועבדים. יתרה מכך שיטות הגיוס בהן השתמש אנטוניוס על מנת להילחם בשחיקת שורות החותרים (בדגש על גיוס בכפייה) הותירו את הצי מאויש בחותרים לא מאומנים דיים ובכוחות שנאמנותם מוטלת בספק. בסוף החורף ועד הקרב עצמו התדלדלה יכולת הצי של אנטוניוס עד כדי כך ששרף את אותן הספינות שלא יכול היה למלא את שורות חותריהן בצורה אפקטיבית, בעודן עוגנות.
היסטוריונים מסוימים רואים מהלך זה, בצירוף העמסת ספינותיו במפרשים, כהוכחה לכוונתו לבצע את מהלך הבריחה של קלאופטרה ושלו עצמו, תוך כדי נטישת לגיונותיו היבשתיים לגורלם (עם או בלי פקודות לסגת) - ובכך הופכים את קרב אקטיום לקרב נסיגה ולא לקרב בו שני הצדדים חותרים לניצחון מכריע.
חלוקת הכוחות והמפקדים לקרב
אוקטאוויאנוס:
- אגף צפון: אגריפה, יד ימינו של אוקטביאנוס ואדמירל הצי.
- מרכז הצי: לוקיוס ארונטיוס, מאנשיו של סקסטוס אשר חיפש מקלט אצל סקסטוס לאחר הפרוסקריפציות של 43 לפנה"ס.
- אגף דרום: מרקוס לוריוס, הפרפקט של סרדיניה שהוגלה על ידי מֶנאס, פקודו של סקסטוס פומפיוס, בשנת 40 לפנה"ס.
אנטוניוס:
- אגף צפון: גליוס פובליקולה, עריק מהרפובליקה ואחד הקונסולים של שנת 36 לפנה"ס. מרקוס אנטוניוס פיקד על הצי מאגף זה.
- מרכז הצי: מרקוס אוקטביוס ומרקוס אינטיוס בפיקוד משותף.
- אגף דרום: גאיוס סוסיוס.
שייטת עורפית: השייטת המצרית תחת פיקודה של קלאופטרה.[5]
הקרב
היציאה לקרב
ביום הקרב יצא הצי של אנטוניוס מן הנמל כאשר כוחותיו ערוכים בשלוש שייטות קדמיות והשייטת המצרית עם קלאופטרה מאחור. בתגובה, כוחותיו של אוקטביאנוס נערכו בשורה המתוחה מצפון לדרום על מנת למנוע איגוף ו\או בריחה של כוחות ולאפשר למספרים העדיפים של הצי של אוקטביאנוס לבצע מהלכי איגוף. בין אם תוכניתו של אנטוניוס כללה בריחה ובין אם לאו, הרי שספינותיו המהירות פחות נאלצו לחתור למגע על מנת לפרוץ את קווי האויב.
אחד המהלכים השנויים במחלוקת[6] שבוצעו לפני הקרב עצמו היה העמסת האוצר התלמי על השייטת המצרית וכן העמסת מפרשים הן על ספינותיו של אנטוניוס, דבר שיאפשר לשייטת במידה ותבקיע דרך הקו של אוקטביאנוס לסגת ולהמשיך את המלחמה ביום אחר.
מהלך הקרב
הקרב עצמו התחיל כאשר אנטוניוס חתר למגע עם ספינותיו הכבדות והגדולות יותר למול מרכז הקו של אוקטביאנוס. השייטת של אגריפה הוצבה מול פובליקולה ואנטוניוס בקרב על ניסיון איגוף מצפון. אגריפה לקח את היוזמה בניסיון האיגוף ובתגובה האריך אנטוניוס את הקו שלו. ניסיון האיגוף הצפוני של אגריפה, מעבר לקו המוארך של אנטוניוס, הביא ליצירת פרצה בין השייטת הצפונית והשייטת המרכזית של אוקטביאנוס. בפקודת קלאופטרה, פרצה השייטת המצרית את הקווים של אוקטביאנוס ועליה קלאופטרה והאוצר התלמי. אנטוניוס הצטרף אליה והשניים נסוגו משדה הקרב. המהלך השאיר את קאנידיוס, מפקד הכוחות היבשתיים ללא פקודות ברורות לסגת לטריטוריות ידידותיות יותר, והלה נשאר במקומו. הצי של אנטוניוס המשיך בלחימה עזה כל אותו אחר הצהריים ועד הלילה, למרות היעדרו של המפקד העליון הלחימה ריתקה את כוחותיו של אוקטביאנוס ללא יכולת (או רצון) לרדוף אחר השייטת המצרית שאיבדה מספר מועט של ספינות, הגיעה לים הפתוח והניפה מפרשים לטובת נסיגה מלאה. כתוצאה מכך הצליחו אנטוניוס וקלאופטרה להימלט מזירת הקרב, אך הלחימה עצמה נמשכה עוד מספר שעות.
תוצאות הקרב
אוקטביאנוס, אשר ראה כי כבר לא יוכל לתפוס את האוצר התלמי, פנה עתה להשמיד את הצי שנשאר לאנטוניוס, במקום לתפוס אותו. אוקטביאנוס פקד להשתמש באש על מנת להבעיר את ספינותיו של אנטוניוס.[7] לאחר לילה של מאבק וטיבוע ספינות, זכה אוקטביאנוס בניצחון ברור על כוחותיו של אנטוניוס. מנוסתו של אנטוניוס ביחד עם קלאופטרה הפכה מרגע זה ואילך לאבן הפינה של התעמולה ברומא במשך שאר המערכה. בימים שלאחר הקרב ערקו חלקים נרחבים מהלגיונרים של אנטוניוס והחליפו צד. קרנו של אוקטביאנוס נותרה גבוהה בקרב הציבור הרומי חרף הנטל הכלכלי הנוסף שהעמיסו הלגיונרים החדשים על אוקטביאנוס, שרצה ככל הנראה להימנע ממראית עין של מלחמת אזרחים נוספת ברפובליקה.
הדיווחים אודות מספרי ההרוגים בקרב מציינים ש-5,000 חללים נפלו בקרב האויב, מספיק בדיוק עבור טריומף אותו יכול לערוך אוקטביאנוס בשובו לרומא. במקום הוקם אתר זיכרון למאבק ובו הוצבו אילי-הניגוח של הספינות שנשבו. ההבחנה בין קרב שיש לערוך עליו טריומף לבין קרב במלחמת אזרחים הייתה חשובה, שכן הזיכרון של השנים העקובות מדם במלחמת האזרחים הקודמת עלול היה לפורר את בסיס האהדה שעליו נסמך אוקטביאנוס. בנוסף לכך, הוא ניצב בפני הצורך לטפל בלפחות שישה מלגיונותיו של אנטוניוס, שלאחר עריקתם הפכו לנטל הכלכלי שלו ושל רומא.
אנטוניוס עצמו לא הוכרע סופית באקטיום. התעמולה של אוקטביאנוס ציירה את נסיגתו כמעשה של פחדנות, אבל היתרון המעשי של יסוד כלכלי מוצק ושטחים נרחבים לגייס מהם צבאות חדשים הפכו את הנסיגה ואפילו ההפסד המוחץ לכישלון שאפשר להתגבר עליו בהינתן אסטרטגיה מוצלחת. כישלונו של אנטוניוס לנצל את היתרונות שהשכיל לשמר אחרי קרב אקטיום הכריע למעשה את המערכה.
לאחר קרב אקטיום, הוצבו הצדדים ונמתחו הקווים - אוקטביאנוס הציב עצמו בראש המערכת הפוליטית של רומא, נישל את אנטוניוס משאריות תומכיו וזכויותיו הפוליטיות ובעצם הפך את המערכה לקרב בין רומא המערבית לאיום מן המזרח, המונהג על ידי קלאופטרה ושר צבאה, מרקוס אנטוניוס.
בצידו של אנטוניוס, המכה המוראלית הוכחה כקטלנית כאשר המלכים הכפופים לו במזרח הים התיכון החלו לערוק והטו בכך את כף המערכה בצורה סופית לטובתו של אוקטביאנוס שהמשיך לרדוף את אנטוניוס וקלאופטרה עד לסופם הדרמטי באלכסנדריה.
לקריאה נוספת
- מקורות מודרניים:
- Hjort Lange, Carsten. "The Battle of Actium: A Reconsidiration" in The Classical Quarterly Volume 61, Issue 02 (December 2011): 608-623.
- Sheppard, Si. 2009. Actium 31 BC - Downfall of Antony and Cleopatra. Osprey Publishing.
- עמית, משה. 2002. תולדות הקיסרות הרומית. ירושלים: י"ל מאגנס.
- שצמן, ישראל. 1989. תולדות הרפובליקה הרומית. ירושלים: י"ל מאגנס.
- מקורות עתיקים:
- אפיאנוס, מלחמות האזרחים, ספר 5. (קישור באנגלית).
- דיו קאסיוס, היסטוריה, ספרים: 48, 49, 50, 51, 52, 53. (קישור באנגלית).
- פלוטרכוס, חיי אישים, חיי אנטוניוס. (קישור באנגלית).
- ורגיליוס, אינאיס, ספר שמיני, 671-713
קישורים חיצוניים
- קרב אקטיום, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- קרב אקטיום, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
37507722קרב אקטיום