גאיוס קילניוס מאיקנס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מאיקנס (פסל שמוצב באירלנד)

גאיוס קילניוס מאיקנס (Gaius Cilnius Maecenas) (כנראה בין 70–66 לפנה"ס - 8 לפנה"ס) היה מיועציו של הקיסר אוגוסטוס, ומאנשי המפתח בביסוס האימפריה הרומית לאחר קץ הרפובליקה, לצד אגריפה וליוויה. הוא מוכר בייחוד בתור פטרונם של כמה משוררים מתור הזהב של הספרות הרומית, בהם ורגיליוס והוראטיוס. שמו הפך לשם נרדף לפטרון אמנות (מצנט) ושימש דוגמה והשראה לפטרונים ולאמנים בדורות שאחריו.

תולדות חייו

שנת לידתו של מאיקנס אינה ידועה, אך ההערכה היא כי הוא נולד בשנת 70 לפנה"ס, ובכל אופן לא מאוחר משנת 66 לפנה"ס.[1][2] מאיקנס נולד למשפחה אטרוסקית מכובדת. אמו הייתה נצר למשפחת מלוכה מארטיום וסבו היה בעל נכסים. משפחתו תמכה, ככל הנראה, בזמן מלחמת האזרחים (88 לפנה"ס) בגאיוס מריוס, שהוגלה מרומא באופן זמני, וסבלה מההשלכות.[3] לא ידוע דבר על קורותיו בצעירותו, אך ניתן לשער שקיבל חינוך אריסטוקרטי, מאחר שידע יוונית בנוסף ללטינית.[2]

עלייתו לגדולה החלה בהתקרבו אל אוקטביאנוס (לימים אוגוסטוס), אליו הצטרף בימי קרב מוטינה (43 לפנה"ס) ואף לחם לצידו בקרב פיליפי (42 לפנה"ס). במהלך מלחמות האזרחים הצליח להתעשר בדרכים לא לגמרי ברורות.[4] מאיקנס זומן לקחת חלק גם בקרב אקטיום (31 לפנה"ס)[2] ולאחר הניצחון הגדול בקרב זה, שהכריע סופית את מרקוס אנטוניוס ואת קלאופטרה והותיר את אוקטביאנוס כשליטה היחיד של האימפריה הרומית, זכה מאיקנס בנתח משלל מצרים והפך לאחד האנשים העשירים ברומא. עושרו אפשר לו לקנות שטח בגבעת האסקוילין, במקום שבו עומדת כיום בזיליקת סנטה מריה מג'ורה, ולבנות שם ארמון מפואר, בריכת מים מחוממים, מגדל גבוה שניתן היה להשקיף ממנו על הסביבה וגנים מרהיבים שהיוו השראה לאומנות הגינון.[4] בריכתו של מאיקנס הייתה הראשונה מסוגה ברומא.

שרטוט הווילה של מאיקנס. התמונה מתארת וילה מטיבולי, למרות שכל המקורות מתייחסים לארמון בגבעת האסקווילין

מאז הצטרפותו של מאיקנס אל שורותיו של אוקטביאנוס היו היחסים בין השניים קרובים. מאיקנס נהנה מזכויות רבות שקיבל מאוקטביאנוס, אך הסתפק בכך ולא שאף להצטרף לסנאט או להתמנות לנציב על פרובינקיה.[4] תחת זאת, ביצע עבורו שליחויות ותפקידים שונים ללא מינוי רשמי (ראו פרק "תפקידים"), כאשר הוא נשאר חבר במעמד הפרשים. גם פרשת המסע עם טרנטיה לא העכירה או ערערה את היחסים בין השניים, לפחות לא לאורך זמן. ייתכן שבזכות החברות האינטימית וארוכת השנים בין שניהם וייתכן שבגלל התלות ההדדית שהייתה להם זה בזה, כאשר הראשון מהווה את הגב הכלכלי והסמכותי היחיד של מאיקנס והשני הוא ידיד קרוב ונאמן, אשר מבין ללב אוגוסטוס ויודע כיצד להרגיעו ולייעץ לו. מאיקנס הוריש את כל רכושו לאוגוסטוס, שהתבטא בחמימות לגביו גם לאחר מותו של מאיקנס.[5] אינדיקציה נוספת לקרבה בין השניים היא שלא אחת היה מאיקנס מטרה לבדיחות מצידו של אוגוסטוס, בייחוד על רקע שפתו המליצית והמסורבלת, אך אלה נאמרו ברוח טובה בקרב חוג הידידים.[6] אוגוסטוס אף הקדיש את האוטוביוגרפיה הבלתי גמורה שלו למאיקנס ולאגריפא.[7] מאיקנס גם ידע כיצד להרגיע ולרסן את אוגוסטוס שנטה להתפרצויות זעם ולאימפולסיביות. פעם אחת הקיסר גזר עונש מוות למישהו ומאיקנס שכנעו לשנות את גזר הדין בכך שלחש באזנו "קום קצב",[5] ובהזדמנות אחרת לאחר לכתם של מאיקנס ואגריפא, שבה איבד אוגוסטוס את עשתונותיו, טען הקיסר שאילו שני חבריו עוד היו בחיים הם בוודאי לא היו מתירים לו לנהוג בפזיזות כפי שנהג.[8]

יש הטוענים בקרב החוקרים, כי היחסים בין מאיקנס ואוגוסטוס עלו על שרטון בשנת 23 לפנה"ס וגרמו להתרחקות והתקררות הדרגתית, עד לפרישתו של מאיקנס מהחיים הציבוריים בשנת 20 לפנה"ס. לפי טענה זו, מאיקנס מעל באמונו של הקיסר כשגילה לאשתו את החשדות התלויים מעל לאחיה, וארו מורנא (Murena), בדבר שותפות בקשירת קשר נגד הקיסר.[9][10] במקביל, אוגוסטוס החל לסלוד מהתנהגותו הלא אצילית של מאיקנס (ראו פרק "אישיותו") שלא תאמה והיוותה מופת לאיש "המדינה החדשה". גישה זו גם קושרת את ההתרחקות הזו למאבק כוחות בין מאיקנס לבין אגריפא שהתחרו על היוקרה והבכורה בקרב ידי ימינו של אוגוסטוס - מאבק בו ניצח אגריפא.[11] נקודה אחרונה שמתייחסים אליה המצדדים בתאוריה זו, היא שביצירותיהם המאוחרות של המשוררים בהם תמך מאיקנס, שנכתבו משנת 20 לפנה"ס ואילך, ניתן לזהות רק השפעה מעטה ולא משמעותית שלו.[12] לפי תומכי אותה תאוריה, גם אם מאיקנס נראה קרוב לאוגוסטוס במקרים שונים לאחר 20 לפנה"ס, הדבר היה רק כדי לשמר מראית עין.[13] מנגד, ישנם חוקרים המטילים ספק בתאוריה הזו ובכך שמאיקנס נושל מתפקידיו ומסמכויותיו על ידי אוגוסטוס. לדבריהם, האמינות של הדיווח של סווטוניוס על בגידתו של מאיקנס מוטלת בספק, התארוך שלה שגוי ואין כל עדויות עתיקות על כך שהדבר הביא לקרע בין שני הידידים.[14][15] בנוסף, מתואר שגם בין 23 - 21 לפנה"ס אוגוסטוס נועץ במאיקנס כדי לפתור אי שקט ששרר ברומא.[16] למשל, קסיוס דיו, היסטוריון בן המאות ה-2 וה-3 לספירה, כותב כי יישום עצתו של מאיקנס לאמץ את אגריפא כבנו החורג של אוגוסטוס ולהשיאו ליוליה, בת הקיסר, תרם לחזרתו של אגריפא אל רומא ולטיפול בבעיות העיר.[17]

טקיטוס מתאר את הפרישה כך: ”אוגוסטוס... התיר לו למרקוס אגריפה את ההתבודדות במיטילנה ולגאיוס מאיקנאס פרישה מחיי המעשה ברומא עצמה, פרישה שהייתה מעין ישיבה בניכר; זה היה שותפו למלחמות וזה נתנסה בפעלים רבים ברומא, ולשניהם ניתן גמול, אשר אמנם רב היה אך יאה לזכויותיהם העצומות”.[18] מאיקנס נפטר בשנת 8 לפנה"ס[19]

תפקידים

ידידותו של מאיקנס עם אוקטביאנוס, שהחלה בימי צעירותם, וכשרונותיו הייחודיים הביאו לכך שנשלח למשימות שונות וקיבל על עצמו תפקידים שונים במהלך שנות עלייתו של אוקטביאנוס לגדולה ובמהלך שלטונו. בשנת 40 לפנה"ס נשלח על ידי אוקטביאנוס לסיציליה במטרה לארגן את נישואי הראשון לסקריבוניה, דודתה של אשתו של סקסטוס פומפיוס. הכוונה הייתה לקרב את פומפיוס אל אוקטביאנוס, אך הוא כרת ברית עם מרקוס אנטוניוס.[20] המערכה נגד כוחותיו של אנטוניוס המשיכה להיות מתוחה, אך חיילים משני הצדדים דחפו להפסקת הלחימה ומאיקנס נשלח לייצג את אוקטביאנוס במשא ומתן בברונדיסיום. במסגרת ההסכם הוקם מחדש הטריאומווירט השני, נקבע שאנטוניוס יקבל את האחריות על הפרובינקיות ממקדוניה מזרחה ואילו אוקטביאנוס את הפרובינקיות המערביות מספרד לאיליריה (אזור הבלקן של היום). לפידוס, הצלע השלישית, קיבל את אפריקה. בנוסף, הברית בין שני הראשונים חוזקה באמצעות נישואי אנטוניוס לאוקטביה, אחותו של אוקטביאנוס.[21][22] 3 שנים מאוחר יותר, בשנת 37 לפנה"ס, מאיקנס נקרא בשנית לנהל משא ומתן בטרנטום ולהביא לפיוס בין אוקטביאנוס ואנטוניוס לכמה שנים נוספות.[23]

התפקיד הבא שניתן למאיקנס היה ניהול העיר רומא בזמן היעדרו של אוגוסטוס ממנה. למרות שהיה נטול תואר, אוגוסטוס נתן בידיו כוח כמעט בלתי מוגבל בתפקיד זה ואף אישר לו ולאגריפא לקרוא את מכתביו לסנאט ולאחרים ולשנות את הכתוב בהם לפי ראות עיניהם בטרם מוסרם אותם.[24] תפקידו העיקרי שם היה לפעול נגד בוגדים, סוטים ומורדים ולמנוע התהוות מוקדי התנגדות למשטר. יעבץ מקביל את תפקידו לשר הפנים וההסברה או לחלופין לשר התעמולה והמשטרה החשאית.[4] במסגרת תפקיד זה דיכא תסיסה מרדנית ברומא בשנת 37 לפנה"ס[2] ובשנת 30 לפנה"ס גילה ניסיון של מרקוס איימיליוס לפידוס הצעיר (אנ') (בנו של הטריומוויר) לקשור נגד אוקטביאנוס בהיעדרו של האחרון מאיטליה, הוציא להורג את לפידוס הצעיר והביא להתאבדות אשתו בבליעת גחלים לוחשות.[25] תפקידו הציבורי ברומא הסתיים ב-29 לפנה"ס עם שובו של אוקטביאנוס לעיר.[2]

משלב זה ועד פרישתו מהחיים הציבוריים פעל מאיקנס בשני מישורים: המשיך להיות יועץ אישי לאוגוסטוס ואדם בעל קשרים מועילים במישור אחד ופטרון הספרות והמשוררים ברומא והמתווך בינם לבין הקיסר במישור השני. ניתן לציין כמה דוגמאות לתפקודו כיועץ: לפי קסיוס דיו, בראשית 27 לפנה"ס, לאחר שפגו הסמכויות של אוקטביאנוס מתוקף שעת חירום, מאיקנס נאם וייעץ לו לכונן מונרכיה, בניגוד לעצת אגריפא, שהציע להחזיר את הרפובליקה על כנה.[26] (מקובל כי קסיוס דיו בדה את הנאום מלבו, אך רוח הדברים תאמה את גישתו של מאיקנס); היה מעורב בחשיפת הקשר של פאניוס קאיפיו בשנת 23 או 22 לפנה"ס, שבו היה מעורב גם וארו מורנא (ראו פרק "תולדות חייו");[27] סייע במשפטים של חברים וקרובים שלו ושל אוגוסטוס.[28]

מעבר לנאום המפורסם, קסיוס דיו שם בפיו של מאיקנס עצות נוספות לאוגוסטוס: לאסור בניית מקדשים לכבודו בימי חייו ולאסור יצירת צלמים שלו מכסף או מזהב.[29] העצות הללו תאמו חוקים ונורמות שיושמו בפועל באימפריה שביסס אוגוסטוס. הבחירה של קסיוס דיו לייחס אותן למאיקנס מעידה על כך שהוא היה מוערך כיועץ וכנושא עצות טובות וייתכן שקסיוס דיו אף שאף לעשות שימוש בשמו כדי לבקר את הקיסרים שסטו מהנורמה הזו.[30]

תפקודו במישור השני כפטרון אמנות התבסס על קשרים שהחל ליצור עם משוררים כדוגמת ורגיליוס והוראטיוס במהלך מסעותיו עם אוקטביאנוס ועם כאלו שצרף אל חוגו במהלך שנותיו ברומא (ראו פרק "קשריו עם משוררים"). מאיקנס שאף להיעזר בכישרונם במטרה לחזק את התמיכה הציבורית בקיסר, על ידי כך שתמך בהם בכסף או מתנות, אירח אותם במפגשים בביתו וסיפק להם וליצירתם קהל בדמות כותבים אחרים.[2] הדרך שבה מאיקנס ואוגוסטוס חשבו להיעזר במשוררים לטובת חיזוק המשטר הייתה דרך תמיכה ישירה באוגוסטוס והילולו כמנהיג או בדרך עקיפה יותר של הרמת המורל ושל יצירת פריחה תרבותית שתבדיל את תקופת שלטונו של אוגוסטוס מתקופת הרפובליקה המתדרדרת שקדמה לו. לפי גריפין, בסופו של דבר הם הסתפקו בדרך העקיפה, בגלל סירובם של המשוררים ברוב המקרים לחבר שירי הלל פוליטיים.[31] נראה שמשנת 20 לפנה"ס ואילך עבר תפקיד הפטרון אל אוגוסטוס באופן ישיר.

קשריו עם משוררים

מאיקנס היה סמל לפטרון אמנות מיטיב בעיני משוררים שחיו בדורות אחריו. משוררים שונים ייחלו לפטרון שיהיה ה"מאיקנס" שלהם, שאם רק יימצא הם בוודאי יכתבו יצירות מופת שיזכרו לנצח, כמו אלו שכתבו משוררים שעליהם פרש את חסותו. מאיקנס נתפס גם כבעל עין חדה לזיהוי כישרון וגם כמי שפטר את משורריו מהדאגה למצבם הכלכלי ואפשר להם להשתקע ביצירה.[32] מאיקנס לא היה הפטרון היחיד שתמך במשוררים בזמנו, אך עושרו ותמיכתו של אוגוסטוס הביאו לכך שהוא האפיל על פטרונים כמו פוליו (שתמך בורגיליוס לפניו), מרקוס ולריוס מסאלה קורבינוס (אנ') (שרק טיבולוס בלט מבין משורריו), פביוס מקסימוס ופיזו.[33] ייחודו כפטרון אמנים ביחס לפטרונים שקדמו לו היה בכך שמעבר לייעוץ והכוונה למשוררים, שהיו גם ידידיו, לא נטה להגביל את סגנון כתיבתם או לצוות עליהם להפיק יצירות מסוימות. סגנון זה הפך למודל לחיקוי ולהשראה על ידי פטרוני ספרות שבאו אחריו.[2] יתר על כן, בשונה מעשירים שקדמו לו ותמכו באמנות, מאיקנס, כמו גם מסאלה (בן זמנו) שהושפע ממנו, תמך במשוררים רבים באופן מתמשך ולא חד פעמי, התיידד איתם ונשאר מקושר אליהם שנים רבות. ורגיליוס, למשל, היה מקושר אליו בערך משנת 40 עד 19 לפנה"ס והוראטיוס מ-38 עד 8 לפנה"ס.[34]

מאיקנס היה מוערך על ידי הסופרים והמשוררים בסביבתו והיה בעל השפעה עליהם. לא ברור לחלוטין באילו אמצעים השתמש והאם הסתפק רק בקסמו האישי או לא, אך הם נענו לו כשביקש שיפסיקו לכתוב על נושאים הלקוחים מן המיתוס היווני ויקדישו יתר תשומת לב לתיאור ופיאור ההווה. מעבר לכך, המשוררים שקשורים בשמו אחראים למרבית דברי ההלל לאוגוסטוס מבני זמנו.[5][35] הוראטיוס, פרופרטיוס וורגיליוס מציינים שלושתם בקשות או הנחיות שקיבלו ממאיקנס, אך לא הייתה זו תקשורת יוצאת דופן ביחס לפטרונים שקדמו לו והמשוררים שנתמכו על ידיהם.[36]

ישנן עדויות ממקורות שונים שבחוג שהקים מאיקנס נכללו המשוררים ורגיליוס, הוראטיוס, פרופרטיוס ומשוררים פחות ידועים בימינו כמו לוקיוס ואריוס רופוס, פלוטיוס טוקא, קווינטיליוס וארוס, אריסטיוס פוסקוס, ויסקוס, פונדניוס, גאיוס מליסוס, ודומיטיוס מארסוס.[2][37][38] לפחות לגבי האחרון יש חשד האם אמנם היה חבר בחוגו של מאיקנס, מאחר שהמקור היחיד המחבר בין השניים הוא המשורר מארטיאליס, שסגנון הכתיבה שלו היה דומה לזה של דומיטיוס מארסוס ולכן היה לו אינטרס להמציא חיבור שכזה, מתוך שאיפה לקדם את עצמו ו"למתג" לקיחת חסות עליו ועל יצירתו כעניין כדאי.[39]

הקשר עם ורגיליוס: לפי מקור אחד, מאיקנס הציל את ורגיליוס מסכנות שנשקפו לו בימי הפרוסקריפציות (43 לפנה"ס) ומאז נקשרו קשרי ידידות בין שניהם. ורגיליוס התעשר מאד, כשמתנות חברו תורמות לכך, וביתו אף נבנה קרוב לארמונו של מאיקנס על גבעת האסקוילין.[40] מקורות אחרים מציינים את שנת 40 לפנה"ס כשנה שבה החל הקשר בין השניים.[2][34] ורגיליוס כתב את מחזור הגיאורגיקות (Georgics - "עבודת האדמה", כתיבתו הושלמה כנראה ב-29 לפנה"ס) לפי הוראת מאיקנס ואף הקדיש לו אותו.[41]

הקשר עם הוראטיוס: הוראטיוס הצטרף אל חוגו של מאיקנס בשנת 38 לפנה"ס, בעקבות המלצה של ורגיליוס, ואף קיבל ממנו אחוזה קטנה בסאבינום בשנת 33 לפנה"ס שאפשרה לו לחיות בשקט מחוץ לשאון העיר ולהתמסר לכתיבה. מאיקנס גם תיווך בתקופות מסוימות בין הוראטיוס לאוגוסטוס, שביניהם שררה הערכה הדדית ואף התפתחה ידידות. על אף החברות ביניהם, הוראטיוס הבהיר כי לא יאות להסכים לכל בקשה של מאיקנס ושעליו ועל אוגוסטוס לקבלו כמו שהוא, אך באותה נשימה גם הראה כי ברור לו מי האחראים לחיים הנוחים שלו, עליהם אין הוא מעוניין לוותר.[42] הוראטיוס הקדיש למאיקנס את ספרי הסאטירות, את ספרי השירה הלירית (epodes), את ספרי האודות ואת ספרי דברי המוסר (epistles).[43] יתר על כן, הוא הקדיש לו את האודה הראשונה מתוך האודות שפרסם בשנת 23 לפנה"ס – לפני הקדשות לאוגוסטוס, ורגיליוס ואגריפא.[44] לאחר מותו נקבר הוראטיוס סמוך לקברו של מאיקנס בגבעת האסקווילין.[2]

הקשר עם פרופרטיוס: פרופרטיוס הצטרף לחוג של מאיקנס בסביבתו 25 לפנה"ס אחרי שכבר היה משורר מוכר, והקדיש לו את השיר הראשון בספרו השני.[2]

אישיותו

כשנדרש לכך, היה מאיקנס אדם תכליתי ויעיל וביצע את המוטל עליו באופן המקצועי ביותר, אבל כשהזמנים אפשרו זאת הוא נהנה מחיי מותרות ותענוגות "כמעט יותר מאישה".[45] הוא נהג לערוך משתאות וסעודות בביתו ולאפשר את הכניסה אליהם גם למי שלא נמנו עם האליטה הרומאית והרשה לעצמו לנהוג באורח "לא קונבנציונלי" בלבושו ובמנות שהגיש. למרות זאת, ואולי עקב זאת, היה פופולרי מאד ברומא ובכמה מקומות כתוב כיצד זכה לתשואות הקהל כאשר הגיע לקרקס ולתיאטרון.[4][5][46] המוחצנות יוצאת הדופן שלו כללה הופעה בבגדי משי ותכשיטים, הגשת בשר עַיר (מנה לא מקובלת) בסעודות בביתו והרעפת ביטויי אהבה על הבדרן באת'ילוס, שהיה עבד משוחרר שלו.[11][47] מאיקנס האמין בהערכה ובקידום על סמך כישרון ולא על סמך עושר או מעמד חברתי, ונטיה זו באה לידי ביטוי בבחירת המשוררים שהכניס לחוגו ובאמון שנתן לשיקול דעתם האומנותי[2] (ראו פרק "קשריו עם משוררים").

סנקה, פילוסוף שנולד כמה שנים אחרי מותו של מאיקנס, תיאר אותו באור שלילי בהרבה:

האין זה מזעזע אתכם מיד כאשר אתם קוראים את המילים (שאומרות) שאיש זה תמיד צעד ברחבי העיר בטוניקות משוחררות? הרי אפילו כשהיה מבצע את מטלות הקיסר בהיעדר האחרון מהעיר הוא נתן את חותמתו כשאינו לבוש. או מכך שהופיע בבית המשפט או נאם או נכח בכל פגישה פומבית כשראשו מכוסה גלימה שהשאירה את אזניו בולטות בשני הצדדים כמו עבד שבורח מעשיר בפארסה? שהיה זה אדם שבזמן שהתחוללה מלחמת אזרחים והעיר הייתה מתוחה ובכוננות צבאית, הסתובב בציבור כשלצידו שני סריסים, שניהם גבריים יותר משהיה הוא? שהיה זה אדם שהתחתן אלף פעמים, על אף שהייתה לו רק אישה אחת?[48]

סנקה גם בז לכך שמאיקנס לא הפגין אופי של סטואיקן טוב והביע באחד משיריו העדפה לחיות ולדחות את המוות בכל מחיר. הוא הוסיף ביקורת על כתיבתו של מאיקנס באומרו שיש קשר בין הפגמים באישיותו של מאיקנס לבין הפגמים בכתיבתו: ”המילים נבחרו בטעות וסודרו בצורה מרושלת. הן מעידות על אופיו של האדם: מוזר, תמהוני ולא שפוי”.[38][49] סנקה לא היה היחיד שביקר את מאיקנס שלא נחשב לסופר כשרוני, על אף היותו פטרון הספרות. מקרוביוס כינה את סגנונו מרושל, נשי ורפוי[38] והבדיחות של אוגוסטוס על חשבון כתיבתו כבר הוזכרו (ראו פרק "תולדות חייו").

ה"קינה למאיקנס" שנכתבה אחרי מותו על ידי משורר לא ידוע ניסתה להגן על שמו כנגד הביקורות על אורח חייו הפרובוקטיבי שמאמציו בעבר קנו לו בזכות את חיי המותרות שלו. כך למשל נכתב שם: ”השלום הגיע ואיתו פנאי שהרגיע את הסגנון הישן. כל הדברים הולמים את המנצחים בשוך המלחמה”, כך שאין טעם לפגם בהתנהגותו של מי שפעל רבות ותרם להשגת השלום הרומאי.[50]

לקריאה נוספת

  • צבי יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, תל אביב: דביר, 1988.
  • Ronald Syme, The Roman revolution, London:Oxford University Press, 1963 (1939).
  • Joan E. Carr, Gaius Maecenas in Salem press biographical encyclopedia, 2014..
  • Jasper Griffin, Augustan poetry and Augustanism in The Cambridge companion to the Age of Augustus, Karl Galinsky (Ed.), Cambridge: Cambridge University Press, 2005, pp. 306-320.
  • Peter White, Poets in the new milieu: Realigning in The Cambridge companion to the Age of Augustus, Karl Galinsky (Ed.), Cambridge: Cambridge University Press, 2005, pp. 321-339.
  • Peter White, Maecenas' retirement, Classical Philology, 86 (2), 1991, pp. 130-138.
  • Duncan Fishwick, Dio and Maecenas: The emperor and the ruler cult, Phoenix, 44 (3), 1990, pp. 267-275.
  • Shannon N. Byrne, Maecenas (Doctoral dissertation), Northwestern University, 1996.
  • Shannon N. Byrne, Martial's Fiction: Domitius Marsus and Maecenas, The Classical Quarterly, 54 (1), 2004, pp. 255-265.
  • G. Williams, Did Maecenas "fall from favor"? Augustan literary patronage in Between republic and empire: Interpretations of Augustus and his principate, Kurt A. Raaflaub and Mark Toher (Ed.), Berkeley: University of California Press, 1990, pp. 258-275.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גאיוס קילניוס מאיקנס בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Peter White, Poets in the new milieu: Realigning in The Cambridge companion to the Age of Augustus, Karl Galinsky (Ed.), Cambridge: Cambridge University Press, 2005, p.322.
  2. ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 Joan E. Carr, Gaius Maecenas in Salem press biographical encyclopedia, 2014.
  3. ^ Ronald Syme, The Roman revolution, London:Oxford University Press, 1963 (1939), p. 129.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 צבי יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, תל אביב: דביר, 1988, עמ' 80.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם יעבץ2
  6. ^ צבי יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, תל אביב: דביר, 1988, עמ' 234 - 235.
  7. ^ צבי יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, תל אביב: דביר, 1988, עמ' 207, 226.
  8. ^ Z. Yavetz, The personality of Augustus: Reflections on Syme's Roman revolution in Between republic and empire: Interpretations of Augustus and his principate, Kurt A. Raaflaub and Mark Toher (Ed.), Berkeley: University of California Press, 1990, p. 33.
  9. ^ סווטוניוס, אוגוסטוס, 66, 3.
  10. ^ Jasper Griffin, Maecenas, Gaius, 2012
  11. ^ 11.0 11.1 Ronald Syme, The Roman revolution, London:Oxford University Press, 1963 (1939), pp. 341-342.
  12. ^ Peter White, Maecenas' retirement, Classical Philology, 86 (2), 1991, p. 130.
  13. ^ Peter White, Maecenas' retirement, Classical Philology, 86 (2), 1991, p. 133.
  14. ^ Peter White, Maecenas' retirement, Classical Philology, 86 (2), 1991, p. 131.
  15. ^ G. Williams, Did Maecenas "fall from favor"? Augustan literary patronage in Between republic and empire: Interpretations of Augustus and his principate, Kurt A. Raaflaub and Mark Toher (Ed.), Berkeley: University of California Press, 1990, pp. 258-259.
  16. ^ Peter White, Maecenas' retirement, Classical Philology, 86 (2), 1991, pp. 131-132.
  17. ^ קסיוס דיו, 54, 6, 5.
  18. ^ טקיטוס, ספרי השנים, 14, 53
  19. ^ צבי יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, תל אביב: דביר, 1988, עמ' 86.
  20. ^ Ronald Syme, The Roman revolution, London:Oxford University Press, 1963 (1939), p. 213.
  21. ^ Ronald Syme, The Roman revolution, London:Oxford University Press, 1963 (1939), p. 217.
  22. ^ צבי יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, תל אביב: דביר, 1988, עמ' 19.
  23. ^ Ronald Syme, The Roman revolution, London:Oxford University Press, 1963 (1939), p. 225.
  24. ^ קסיוס דיו, 51, 3, 5.
  25. ^ צבי יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, תל אביב: דביר, 1988, עמ' 36.
  26. ^ צבי יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, תל אביב: דביר, 1988, עמ' 39.
  27. ^ צבי יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, תל אביב: דביר, 1988, עמ' 47.
  28. ^ קסיוס דיו, 54, 30, 4.
  29. ^ Duncan Fishwick, Dio and Maecenas: The emperor and the ruler cult, Phoenix, 44 (3), 1990, pp. 270-272.
  30. ^ Duncan Fishwick, Dio and Maecenas: The emperor and the ruler cult, Phoenix, 44 (3), 1990, pp. 273-274.
  31. ^ Jasper Griffin, Augustan poetry and Augustanism in The Cambridge companion to the Age of Augustus, Karl Galinsky (Ed.), Cambridge: Cambridge University Press, 2005, pp. 314, 316.
  32. ^ Shannon N. Byrne, Martial's Fiction: Domitius Marsus and Maecenas, The Classical Quarterly, 54 (1), 2004, p. 255.
  33. ^ Ronald Syme, The Roman revolution, London:Oxford University Press, 1963 (1939), p. 460.
  34. ^ 34.0 34.1 Peter White, Poets in the new milieu: Realigning in The Cambridge companion to the Age of Augustus, Karl Galinsky (Ed.), Cambridge: Cambridge University Press, 2005, p.328.
  35. ^ Peter White, Poets in the new milieu: Realigning in The Cambridge companion to the Age of Augustus, Karl Galinsky (Ed.), Cambridge: Cambridge University Press, 2005, p.331.
  36. ^ Peter White, Poets in the new milieu: Realigning in The Cambridge companion to the Age of Augustus, Karl Galinsky (Ed.), Cambridge: Cambridge University Press, 2005, p.330.
  37. ^ Peter White, Poets in the new milieu: Realigning in The Cambridge companion to the Age of Augustus, Karl Galinsky (Ed.), Cambridge: Cambridge University Press, 2005, p.329.
  38. ^ 38.0 38.1 38.2 צבי יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, תל אביב: דביר, 1988, עמ' 79.
  39. ^ Shannon N. Byrne, Martial's Fiction: Domitius Marsus and Maecenas, The Classical Quarterly, 54 (1), 2004, p. 256.
  40. ^ צבי יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, תל אביב: דביר, 1988, עמ' 282.
  41. ^ צבי יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, תל אביב: דביר, 1988, עמ' 251.
  42. ^ צבי יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, תל אביב: דביר, 1988, עמ' 264 - 265.
  43. ^ Horace (Quintus Horatius Flaccus), Online encyclopedia
  44. ^ צבי יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, תל אביב: דביר, 1988, עמ' 272.
  45. ^ וליוס פטרקולוס, 2, 82, 2.
  46. ^ Richard Beacham, The emperor as impersario: Producing the pageantry of power in The Cambridge companion to the Age of Augustus, Karl Galinsky (Ed.), Cambridge: Cambridge University Press, 2005, p. 164.
  47. ^ Shannon N. Byrne, Maecenas (Doctoral dissertation), Northwestern University, 1996, p. 4.
  48. ^ סנקה, מכתבי מוסר, 114, 6 - 8. מתורגם מתוך Seneca's Epistles volume III ומתוך Shannon N. Byrne, Maecenas (Doctoral dissertation), Northwestern University, 1996, p. 9.
  49. ^ Shannon N. Byrne, Maecenas (Doctoral dissertation), Northwestern University, 1996, pp. 7-8.
  50. ^ Peter White, Maecenas' retirement, Classical Philology, 86 (2), 1991, p. 135.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29461865גאיוס קילניוס מאיקנס

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=גאיוס_קילניוס_מאיקנס&oldid=1472789"