הרנסאנס האיטלקי

ציור של איטליה בתקופת הרנסאנס

הרנסאנס (בצרפתית: Renaissance – "לידה מחדש", המונח הפך לנפוץ במאה ה-19; באיטלקית נקרא Rinascimento או Rinascita, מונח שהוזכר לראשונה על ידי ג'ורג'ו וזארי במאה ה-16) החל להופיע באיטליה בשלהי המאה ה-14. בתקופה זו, הייתה איטליה מפורדת ומפוצלת למדינות עצמאיות, שכל אחת מהן ניהלה את שלטונה, ודאגה לביטחונה וכלכלתה. לכל אחת מהן הייתה שפה או ניב משל עצמה, וכולן הושפעו מן הכנסייה הקתולית, והאפיפיור בראשה. המפורסמות שבהן, ונציה, פירנצה ומילאנו, נודעו בשל עוצמתן הכלכלית. עוצמה זו, היוותה בסיס להתפתחות אינטלקטואלית ולצמיחת הרנסאנס מימי הביניים.

פרנצ'סקו פטרארקה

הראשון שביטא וסימל, למעשה, את תחילת הרנסאנס היה המשורר פרנצ'סקו פטרארקה (שחי בין השנים 1304 -1374). פרנצ'סקו, הושפע רבות מן העולם העתיק, ובמיוחד מקיקרו, פילוסוף שחי בשלהי הרפובליקה הרומית. קיקרו האדיר את האדם לכדי אידיאל, שיכול להגיע לשלמות הנפש רק אם ילמד וישכיל להרחיב את דעתו על ידי למידת "הומניטאס". הביטוי, שמקורו במילה HOMO שפירושה אדם ביוונית, מסמל מקצועות תרבותיים חילוניים כגון אומנות, שירה, מתמטיקה, ריקוד, פיסול, ציור ועוד.

לעומת זאת, בתקופת פטרארקה, כל תחום ההשכלה עבר תחת פיקוחה של הכנסייה הקתולית. כל כתבי היד והספרות עברו תחת השגחתה הצמודה של הכנסייה, ששלטה הן על הערכים הנכתבים והן על תיעודם של הכתבים במרתפיה. הכנסייה דגלה בכך שאין האדם תבוני דיו על מנת להגיע לכדי שלמות ורק על ידי תיווכה ועזרתה, הניתנת תחת השגחה אלוקית, ניתן לעשות כן.

פטרארקה הניף את דגל האדם התבוני וטען כי האדם יכול בעצמו ללמוד מקצועות חילוניים, שאינם קשורים לדת, ובכך להגיע לכדי שלמות. פטרארקה פיתח את המושג "הומניטאס" שהציג קיקרו לכדי "הומניזם"- לימוד מקצועות חילוניים שאינם קשורים לדת.

פטרארקה כתב באיטלקית, דבר שהיה לחידוש באותה תקופה, מאחר שעד אז כתבו רק בשפת הכנסייה - הלטינית. כתיבת יצירות שונות בשפה האיטלקית המדוברת, העניקה חשיפה גדולה לתחום הספרות, שהיה נגיש רק לאנשי הדת והאצולה המשכילה לפני כן. כעת יכול היה החקלאי הפשוט להעשיר את עולמו על ידי קריאת יצירות בשפתו שלו, וכך גדל מספר הקוראים ומספר האנשים המשכילים ברחבי המדינות האיטלקיות.

דמויות נוספות

אישים נוספים שתרמו להתפתחות הרנסאנס באיטליה היו דנטה אליגיירי (שחי בין השנים 1265-1321) וג'ובאני בוקאצ'ו (שחי בין השנים 1313-1375). כל אחד מהם בתחומו, תרם להתפתחות הספרות האיטלקית החילונית המנותקת מכבלי הדת- ברוח הרנסאנס, כלידה מחדש.

בהמשך הזמן גדל מספר האנשים שהתעניין במקורות הרנסאנס. הציבור היה מעוניין להיחשף למקורות ההומניזם, ספרות ופילוסופיה יוונית ורומית, ונערכו חיפושים אחר כתבי יד מקוריים מן העת העתיקה. החיפושים העלו מן הארכיונים כתבי יד קרועים, בהם אותיות רבות היו מחוקות. מצבם הרעוע של הכתבים אף שיבש את תהליך העתקתם ותרגומם. ההומניסטים החלו להשוות עותקים, תיקנו שגיאות, וביצעו מחקר מקיף על התכנים השונים. בעקבות זאת, החלה פריחה ספרותית, משכילים רבים קיבלו השראה מכתבים אלו והחלו לכתוב חיבורים, ספרי דקדוק, מילונים ופירושים ליוונית ולטינית.

תנועת הרנסאנס נתנה את שמה לתקופה היסטורית שנמשכה בערך מהמאה ה-14 ועד למאה ה-17 (לחלופין יש הרואים אותה מהמאה ה-15 ועד למאה ה-18). הווייתה ורעיונותיה של התנועה חפפו את אירועי השעה של אותה עת - ובמרכזם עמדה תחייתם של טקסטים מהעת הקלאסית (תקופת יוון ורומא העתיקות), עליית הפטרונות מצד האפיפיורות והאצולה, התפתחות טכניקות חדשות באמנות (לדוגמה טכניקת הפרספקטיבה בציור) והתקדמות רבה בתחומי המדע. לזרם הרנסאנס הייתה השפעה רבה כמעט על כל תחומי החיים אך הוא ידוע בעיקר בשל השפעתו המכרעת על עולם האמנות שבאה לידי ביטוי בתרומות של אדריכלים, פסלים, ציירים ואנשי אשכולות שהבולטים ביניהם היו רפאל, לאונרדו דה וינצ'י ומיכלאנג'לו, שהיו המקור למונח "איש הרנסאנס". תנועה זאת התפשטה לאזורים רבים באירופה.

איטליה כללה ערי מדינה רבות באותה העת. חלקו הראשון של הרנסאנס נתפס כלוחמה כמעט מתמדת על היבשה והים כאשר ערי המדינה נאבקו אחת בשנייה.

בים, ערי המדינה האיטלקיות היו שולחים צי גדול לצרכים שונים. במאה ה-14, חמש רפובליקות ימיות עצמאיות (אנ') יצאו מאיטליה למטרות סחר: ונציה, גנואה, פיזה, אנקונה ונולי (איט'). נאבקו בעיקר פיזה, ג'נובה (מכונה גם גנואה) וונציה, אך לאחר סכסוך ארוך הצליחו הגנואים להחליש את פיזה. ונציה הוכיחה את עצמה כיריבה חזקה יותר, ועם דעיכת הרפובליקה של ג'נובה במהלך המאה ה-15 ונציה הפכה לדומינטטית בים. במאה ה-15, שלוש רפובליקות ימיות עצמאיות יצאו מאיטליה למטרות סחר: ונציה, גנואה ואנקונה (שסופחה למדינת האפיפיור בשנת 1532).

ביבשה, עשרות שנים של לחימה הפכו את פירנצה, מילאנו וונציה לישויות הדומיננטיות. במהלך המאה ה-15 סיפחו ערי המדינה החזקות ביותר את שכנותיהן הקטנות יותר. רפובליקת פירנצה כבשה את פיזה בשנת 1406, פדובה וורונה נפלו לידי הרפובליקה של ונציה אשר פיתחה עניין מוגבר בשליטה גם על היבשה, בעוד דוכסות מילאנו סיפחה שטחים סמוכים כולל פאביה ופארמה. שלושתן פתרו את חילוקי הדעות והסכימו לשלום לודי בשנת 1454, אשר הוביל לרוגע יחסי באזור לראשונה במאות שנים. שלום זה החזיק מעמד במשך ארבעים השנים הבאות, וההגמוניה הבלתי מעורערת של ונציה מעל הים הביאה גם היא לשלום חסר תקדים בחלק גדול משאר המאה ה-15.

במקביל, משפחת מדיצ'י מפירנצה, משפחות ויסקונטי וספורצה ממילאנו, משפחת אסטה מפרארה, משפחת גונזגה ממנטובה, ואחרות הפנו חלק ממשאביהן לתמיכה באמנות או למדע באותה התקופה. משפחה בולטת נוספת הייתה בית בורג'ה אשר אף הוציאה מתוכה שני אפיפיורים.

בסוף המאה ה-14, החל הקרע המערבי במסגרתו כיהנו לפחות 2 אפיפיורים במקביל בשנים 1378–1417. הקרע היה פוליטי ולא רוחני ולכן מעמד הכנסייה הקתולית נפגע עקב כך. בתחילת המאה ה-15 עברו על מדינת האפיפיור זעזועים שנבעו ממרידות פנימיות בהם החלו אישים שאימצו את הרעיונות החדשים של הרנסאנס והתנגדו לנפוטיזם בכנסייה שהיה נהוג באותה עת. החל מסוף מאה זו, שטחי מדינת האפיפיור התרחבו בצורה ניכרת, במיוחד בתקופתם של האפיפיורים אלכסנדר השישי ויוליוס השני. האפיפיור הפך לאחד השליטים החשובים ביותר באיטליה והיה בעל כוח דתי, צבאי ומדיני. עם זאת, השלטון האמיתי על רוב שטחה של מדינת האפיפיור היה נתון בידיהם של נסיכים מקומיים. האפיפיורים נאבקו על השליטה ורק במאה ה-16 עלה בידי האפיפיור להשליט מרות של ממש על כל שטחי מדינתו. בשנת 1555, בעקבות כישלון צבאי, חדלה מדינת האפיפיור להופיע בזירה הבינלאומית כגורם מדיני עצמאי. עד סוף המאה ה-16 הפסיקה מדינת האפיפיור להיות כוח צבאי. מכאן ואילך שלט האפיפיור בחסות המעצמות, תחילה ספרד ואחר־כך צרפת ואוסטריה. במהלך המאה החלה הרפורמציה הפרוטסטנטית. היא כללה הקמת כנסיות חדשות מחוץ לאיטליה והשפיעה על מעמד האפיפיור. תגובת הכנסייה הקתולית כללה גם שינויים שכונו קונטרה-רפורמציה.

האפיפיור וערי המדינה היו חלק מעימותים כמו המלחמות האיטלקיות. הן היו רצף של מלחמות וסכסוכים שהתרחשו באיטליה בין שנת 1494 לשנת 1559. שני הכוחות המרכזיים שפעלו במלחמות הללו היו ממלכת צרפת אל מול האימפריה הספרדית, ולאחר מכן האימפריה הרומית ה"קדושה" של קארל החמישי. לאחר מותו של פרדיננדו הראשון בשנת 1494, פלש לאיטליה שארל השמיני, מלך צרפת, בהסתמכו על תביעת בית אנז'ו לכתר נאפולי, תביעה אותה ירש אביו. פלישה זו החלה את המלחמות האיטלקיות. המלחמות הובילו להגדלת המוערבות של גורמים זרים באיטליה.

במהלך העשורים הבאים המשיכה ממלכת נאפולי להיות מוקד לסכסוכים בין צרפת וספרד, אך המאמצים הצרפתיים לכבוש את הממלכה הלכו ורפו ככל שעבר הזמן, והאחיזה הספרדית בממלכה התהדקה. הצרפתים ויתרו לבסוף על תביעתם לממלכה ב-1559. הממלכה הפכה לחלק מכתר אראגון, בדומה לסרדיניה ולממלכת סיציליה שקדמו לה. היא נכבשה מבית אנז'ו בשנת 1442. מעבר נאפולי לשלטון אראגון (שהפכה לספרד בסוף המאה ה-15) סיים מאות שנות ריבונות נאפוליטנית, גם אם לא רצופות. בנאפולי שהו או ביקרו יוצרים, ביניהם ג'ובאני בוקאצ'ו, אנטונלו דה מסינה וקאראווג'ו (היה צייר בתקופת הרנסאנס אשר נחשב לחלוץ סגנון הבארוק, שהתפתח לאחר מותו והשתרש כתיאור של תקופה היסטורית שלמה). בשנת 1600 היא הייתה לעיר השנייה בגודלה באירופה אחרי פריז.

ראו גם

לקריאה נוספת

ישראל רינג, הרנסאנס האיטלקי, נושא לימודי בשלוש כניסות, הוצאת הקיבוץ הארצי, מחלקת חינוך, המדור לתוכנית לימודים, תשל"ח, 1978.
מיכאל ליבמן, דמותו החברתית של האומן בתקופת הרנסאנס, מוסד ביאליק, ירושלים, תשנ"ז-1997.