היסטוריה של איטליה
ההיסטוריה של איטליה משתרעת מתחילת ההתיישבות האנושית באיטליה דרך תקופת הברונזה, ותקופת הברזל, ועד ימי הביניים והעידן המודרני. מאז תקופת הברונזה התיישבו בחצי האי האיטלקי עמים קדומים כגון פיניקים, יוונים, וקלטים לצד עמים ילידים כמו האטרוסקים והלטינים.
בעת העתיקה, איטליה הייתה מולדתם של הרומאים והמטרופולין של האימפריה הרומית.
איטליה השפיעה רבות על התרבות העולמית, ועל השינויים והתמורות שחלו בה. אף שקשה להגדיר את הזמן המדויק בו היא התחילה השפעה זו. דבר זה בא לידי ביטוי תחילה בתקופת האימפריה הרומית שלה השפעה עולמית רבה בתחומים רבים כגון: תרבות (אי'), אופנה (אי') צבא ועוד, ולאחר מכאן צמחו במדינה זו מדענים רבים ובהם גלילאו גליליי, לאונרדו דה וינצ'י, ואישים חשובים רבים כמו מרקו פולו. בנוסף לאיטליה השפעה במלחמות רבות לאורך ההיסטוריה.
איטליה הקדם-רומית
ערך מורחב – איטליה הקדם-רומית
מקור התרבויות העתיקות באיטליה, שמהם התפתח העם האיטלקי, אינו ברור. היוונים החזיקו בדעה כי ערים ועמים נוסדו בעקבות התיישבות שבטים זרים. מיתוסים בדבר גיבורים שהקימו ערים כמו ייסוד רומא בידי רמוס ורומולוס היו נפוצים. גם בימינו יש החושבים, שהציוויליזציה באיטליה היא תוצאה של נדידת עמים ולא התפתחות מקומית. אולם הגישה היותר מקובלת ומחוזקת בעדויות ארכאולוגיות היא שפיזור האוכלוסייה ואופיה החברתי והכלכלי לא השתנו רבות מתקופת הברונזה עד העידן המתועד, כלומר התרבויות העיקריות עליהן אנו יודעים מקורם מקומי.
לפני התפתחות התרבות הרומית וכיבוש איטליה בידי רומא, שכנו באיטליה מספר עמים מקומיים, שזו הייתה ארץ מושבם לפחות מאז עידן הברונזה. במאה התשיעית לפנה"ס, תחילת תקופת הברזל, מתפתחות שלוש תרבויות עיקריות: הוילה-נובית במרכז איטליה (באזורים בהם תתפשט הציוויליזציה האטרוסקית מאוחר יותר), התרבות הלאטית (ממנה תתפתח התרבות הלאטינית) במרכז החוף המערבי, ותרבות קברי הפיר בדרום. התרבות האטרוסקית הייתה המפותחת והדומיננטית בתרבויות אלו, ושלטה בחלקים רבים של איטליה בין השנים 730 - 530 לפנה"ס. התרבות האטרוסקית גם הותירה את רישומה על רומא בצורת מוסד המלוכה השנוא, שעם הסתלקות האטרוסקים מהאזור הופל וכוננה במקומו הרפובליקה הרומית.
מלבד אותם העמים המקומיים כגון האטרוסקים או הלאטינים מייסדי האימפריה הרומית, התיישבו באיטליה בני יוון הראשונים, החל מהמאה השמינית לפנה"ס. הם הגיעו מהתרבות המינואית, אובויה, קורינתוס, ספרטה, רודוס, ושאר חלקי יוון. מקומות התיישבותם היו בעיקר בסיציליה ודרום איטליה, והם קיימו סחר ענף עם תושבי איטליה ואגן הים התיכון כולו.
האימפריה הרומית
- ערך מורחב – רומא העתיקה
בין המאה הרביעית לפנה"ס למאה השנייה לפנה"ס חצי-האי האיטלקי אוחד תחת שלטון רומאי. קאטו הזקן תיאר את איטליה כחצי האי כולו שמדרום להרי האלפים.[1] על פי קאטו וכמה מחברים רומאים, הרי האלפים היוו את "חומות איטליה".[2] בעקבות מלחמת בעלות הברית, קיבלו תושבי איטליה אזרחות רומית פרט לגאליה קיסאלפינה.[3] היא צורפה לאיטליה על ידי אוקטביוס ותושביה קיבלו אזרחות.[4] ככל שרומא הקימו עוד מחוזות (פרובינקיות) ברחבי אגן הים התיכון, שמרה איטליה על מעמד מיוחד שהפך אותה "לא למחוז, אלא לשליטה של המחוזות".[5]
לאחר הניצחון במלחמות הפוניות נגד העיר היריבה קרתגו, האיים השכנים גם הם באו תחת שלטון רומי עד המאה השלישית לפנה"ס. במאה הראשונה לפנה"ס שלטה למעשה המדינה הרומית באגן הים התיכון אך נקלעה לתהליך ארוך של שקיעת הרפובליקה הרומית בליווי מלחמות אזרחים עזות שבסופו השתנה משטרה למשטר קיסרות. איטליה זכתה בזכות של אוגוסטוס ויורשיו הקיסרים, בבניית נרחבת שכללה בין היתר מבנים ציבוריים ורשת צפופה של דרכים רומאיות. הכלכלה איטלקית פרחה: החקלאות, מלאכת היד והתעשייה חוו צמיחה. היא נהנתה מהשלום הרומאי שבמהלכו הקיסר טראיאנוס הביא את האימפריה הרומית לשטחה המרבי.
במהלך משבר המאה השלישית האימפריה הרומית עמדה על סף התפרקות בלחצים משולבים של פלישות, אנרכיה צבאית, מלחמות אזרחים והיפר-אינפלציה. בשנת 284 לספירה החזיר הקיסר דיוקלטיאנוס את היציבות הפוליטית. הוא ביצע רפורמות יסודיות כדי לשמור על הסדר ולפתור את בעיות האימפריה. כחלק מהרפורמות, סיציליה וסרדיניה צורפו לדיוקסית איטליה (יחד עם קורסיקה ורייטיה). איטליה איבדה את מעמדה הייחודי והפכה לדיוקסיה כשאר הדיוקסיות. רק רומא וסביבתה המשיכו להיות מנוהלות על ידי הסנאט והיו פטורים ממסים.[6] הקיסרות נוהלה כטטררכיה, הסדר שבוטל בימי יורשיו.
בשנת 313 פרסם הקיסר קונסטנטינוס את צו מילאנו שהפך את דת הנצרות האסורה לדת מותרת באימפריה וייסד את הכנסייה הקתולית שמרכזה ברומא. בכך הפכה העיר להיות מרכז הדת הנוצרית שתמשיך להשפיע עליה ולקבע אותה כמרכז עולמי עד העת החדשה. בשנת 391 הפכה הנצרות ל"דת המדינה", הדת הרשמית של הקיסרות הרומית. קונסטנטינוס גם יסד את העיר קונסטנטינופוליס במזרח האימפריה. תושבי קונסטנטינופוליס קיבלו פריווילגיות שמהם נהנו אזרחי העיר רומא בעבר ואף הוקם בה סנאט מקביל לסנאט הרומי.
לאחר שאיטליה הייתה במשך מאות שנים לב האימפריה הרומית, החל מהמאה השלישית הממשל והמרכז התרבותי החלו לנוע מזרחה: תחילה הרחיב הקיסר קרקלה (212) את האזרחות הרומית לכל הגברים החופשיים בתוך גבולות הקיסרות. לאחר מכן, בימי קונסטנטינוס ודיוקלטיאנוס, התושבים הפכו מאזרחים בעלי זכויות לנתינים. נוסף על כך, החלה הנצרות לבסס את עצמה כדת הדומיננטית מימי שלטונו של קונסטנטינוס (306–337), והעלתה את כוחם של המטרופולינים המזרחיים, שהתקבצו מאוחר יותר לפנטארכיה יחד עם בישוף רומא, האפיפיור. אף על פי שלא נוסדה כעיר בירה בשנת 330, קונסטנטינופוליס גדלה בחשיבותה בהדרגה. כתוצאה מכך, חשיבות הפרובינקיות החלה לגדול על חשבון איטליה.
במאה הרביעית לספירה האימפריה פוצלה סופית לחצי מזרחי שבירתו קונסטנטינופוליס ומערבי שבירתו רומא. בפועל, הבירה במערב הייתה במדיולאנום (כיום מילאנו) עוד מימי דיוקלטיאנוס.[7] בשנת 402 הועבר המעון הקיסרי לרוונה ממילאנו, דבר המאשר את שקיעתה של העיר רומא בשלהי העת העתיקה (שנבזזה בשנת 410 לראשונה זה כמעט שמונה מאות שנים). החצי המזרחי, המכונה האימפריה הביזנטית, שרד כאלף שנה, אך החצי המערבי התמוטט תוך כמה עשרות שנים עקב סכסוכים פנימיים ופלישות שבטים גרמאנים.
ימי הביניים
- ערכים מורחבים – איטליה בימי הביניים, גוולפים וגיבלינים, הליגה הלומברדית, ממלכת איטליה (האימפריה הרומית ה"קדושה")
אודואקר הדיח את הקיסר הרומי האחרון רומולוס אוגוסטולוס בשנת 476 ומאז למשך כ-1,300 שנה שלטו זרים באיטליה.
לאחר המאה החמישית, בזמן נדידת העמים הגדולה, חוותה איטליה מספר פלישות מבחוץ אשר חוללו בה הרס גדול. הראשוניים שפלשו אליה היו השבטים הגרמאניים, הברברים.
כבר בשנת 488 נכבשה איטליה בידי שבט האוסטרוגותים הגרמאני, וב־555 בידי האימפריה הביזנטית. ב־568 כבשו הלנגוברדים הגרמאנים את רוב איטליה וב־774 סיפח קארל הגדול את מלכות הלנגוברדים לממלכת הפרנקים. תחת שלטון הפרנקים הוכנס הפיאודליזם לאיטליה והיא נחלקה לדוכסיות מורשתיות.
בשנת 828 פלשו הסרצנים לאיטליה. וכ-230 שנה מאוחר יותר (בשנת 1057) פלשו אליה הנורמנים וכבשו את הדרום ואת סיציליה. בשנת 1176 הביסו ערי לומברדיה את הקיסר פרידריך ברברוסה בקרב לניאנו, ובשנת 1183 הגיעו להסכם שלום הנקרא שלום קונסטאנס ובו הכיר הקיסר בעצמאותן של ערי לומברדיה.
בצפון הצליחו באותה תקופה קיסרי גרמניה להציב רוח של רגיעה באזור. מספר ערים איטלקיות ניצלו את המצב כדי להפוך לעצמאיות. מסוף המאה ה-11 ביקשו סוחרים רבים באיטליה שהתעשרו לצאת משעבוד האדונים הפיאודלים, ובמשך הזמן צלחו לצבור כח פוליטי ומדיני רב במספר ערים. אכן, המאבק והניצול כדי להגיע לעצמאות רבה הגיעו שוב במאה ה-13 עם המאבק שבין האפיפיור לקיסר. ערים אלו ניצלו את המצב והרחיבו את עצמאותן והשתלטו באופן נרחב על כלכלת אירופה. במאה ה-14 נוצרו חיכוכים רבים בין הערים עצמן והאפיפיורות איבדה את מקומה ברומא ועברה לדרום צרפת.
במקביל היה מאבק פנימי בין הגוואלפים לבין הגיבלינים. הגואלפים תמכו באפיפיור והגיבלינים תמכו בקיסרים הגרמניים של האימפריה הרומית ה"קדושה".
הרנסאנס
- ערך מורחב – הרנסאנס האיטלקי
במאה ה-14 (יש הטוענים שזו תחילת הרנסאנס) החל בכל אירופה רנסאנס ההומניזם והאמנות. במאות ה-15 וה-16 הפכה איטליה נקודת התרבות באירופה ואירעו בה התפתחויות רבות בעל חשיבות מרובה בתחום הציור והפיסול ובנייה.
תנועת הרנסאנס נתנה את שמה לתקופה היסטורית. הווייתה ורעיונותיה של התנועה חפפו את אירועי השעה של אותה עת - ובמרכזם עמדה תחייתם של טקסטים מהעת הקלאסית (תקופת יוון ורומא העתיקות), עליית הפטרונות מצד האפיפיורות והאצולה, התפתחות טכניקות חדשות באמנות (לדוגמה טכניקת הפרספקטיבה בציור) והתקדמות רבה בתחומי המדע. לזרם הרנסאנס הייתה השפעה רבה כמעט על כל תחומי החיים אך הוא ידוע בעיקר בשל השפעתו המכרעת על עולם האמנות שבאה לידי ביטוי בתרומות של אדריכלים, פסלים, ציירים ואנשי אשכולות שהבולטים ביניהם היו רפאל, לאונרדו דה וינצ'י ומיכלאנג'לו, שהיו המקור למונח "איש הרנסאנס". תנועה זאת התפשטה לאזורים רבים באירופה מאיטליה.
איטליה הייתה מחולקת לערי מדינה רבות כשבמרכזה מדינת האפיפיור שראשה שב מצרפת. בדרומה שלטו ממלכת נאפולי (איבדה את עצמאותה בשנת 1494) וכתר אראגון.
שלטון זר
במאה ה-16 הובסו ונכבשו מרבית המדינות הקטנות על ידי מעצמות זרות, במיוחד ספרד, שהייתה אז בשיא כוחה. באותה תקופה, נולד סגנון הבארוק. איטליה החלה לחוות ירידה כלכלית וחברתית ככל שהתקדמה המאה. היא סבלה ממעבר נתיבי הסחר מהים התיכון לאוקיינוס האטלנטי. בנוסף הקתוליות שיצאה למאבק ברפורמציה מנעה את התפתחות המדע (ראה גלילאו גליליי) ובכך הביאה לקץ ההובלה התרבותית של איטליה. התוצאה הייתה התדרדרות יציבה במאות הבאות (אנ').
איחוד איטליה
- ערך מורחב – איחוד איטליה
בעקבות הרפובליקה האיטלקית שהקים נפוליאון, שהפכה מאוחר יותר לממלכת איטליה, התגברו באיטליה הנטיות הלאומיות. לאחר נפילת נפוליאון חולקה איטליה מחדש בין המעצמות. צפון איטליה הוענק ברובו לאימפריה האוסטרית או לשליטים עצמאיים מבית הבסבורג וממלכת נאפולי חזרה לידי בית בורבון. מרכז איטליה נמסר לאפיפיור. ממלכת סרדיניה-פיימונטה בה שלט בית סבויה שבה וקיבלה את נחלותיה בצפון איטליה ובאי סרדיניה.
הכוחות העיקריים שתמכו באיחוד איטליה היו הקרבונארי, אגודות סודיות של בני המעמד הבינוני והאינטלקטואלים שנמשכו לרעיונות המהפכה הצרפתית, ומאידך מנהיגי ממלכת סרדיניה-פיימונטה, השמרנים יותר. מנגד עמדו האימפריה האוסטרית, שלא הכירה בקיומה של איטליה כישות פוליטית, והאפיפיור, שחשש מפגיעה בכוחו.
הקרבונארי וקבוצות אחרות התקוממו כמה פעמים בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-19, אך דוכאו פעם אחר פעם בידי האוסטרים. ב־1848, כחלק מאירועי אביב העמים, היו התקוממויות נוספות באיטליה; קרלו אלברטו, מלך סרדיניה, הכריז מלחמה על האוסטרים, אך הובס בקלות בידי כוחותיו של גנרלפלדמרשל יוזף רדצקי פון רדץ בקרב נובארה.
ב־1852 התמנה לראש ממשלת סרדיניה-פיימונטה קמילו דה קאבור, תומך נלהב באיחוד איטליה. הוא הבין שסרדיניה-פיימונטה לא תצליח להתמודד עם האוסטרים לבדה, ולכן כרת ברית עם נפוליאון השלישי קיסר צרפת. ב־1859 פרצה מלחמה בין הצדדים. בעקבות המלחמה עברה לומברדיה לידי סרדיניה-פיימונטה, אך אזור ונטו נותר בידי האוסטרים. ב־1860 סיפח קאבור את טוסקנה, מודנה ופארמה, שהשתייכו לאפיפיור. ניס וסבויה הועברו לצרפתים תמורת הסכמתם למהלך.
.jpg)
באותה שנה החלה התקוממות נוספת בסיציליה. ג'וזפה גריבלדי הפליג בראש כוח בן אלף מתנדבים לסייע להתקוממות; המורדים הצטרפו לכוח ותוך החודשיים כבשו את כל האי. גריבלדי חצה את מצר מסינה אל היבשת והתקדם צפונה, בתמיכתה של האוכלוסייה המקומית. המורדים נכנסו לנאפולי, אך לא היו יכולים להתמודד מול צבאו הסדיר של מלך נאפולי, פרנצ'סקו השני. לשם כך בא לעזרתו ויטוריו אמנואלה השני, מלך סרדיניה-פיימונטה. בדרך לנאפולי גבר על צבאו של האפיפיור, שחשש עדיין מאובדן האוטונומיה שלו. למרות התנגדותו העיקשת נאלץ פרנצ'סקו להיכנע לאחר מצור ארוך, אך מאוחר יותר המשיך את מאבקו בלוחמת גרילה. ב־1861 ויטוריו אמנואלה הכריז על עצמו מלך איטליה. ואכן, למעט ונטו ורומא, הייתה כל איטליה תחת שלטונו.
ב־1866 התייצב ויטוריו אמנואלה לצדה של פרוסיה במלחמתה נגד אוסטריה. משפרוסיה ניצחה במלחמה, הוענק לאיטלקים אזור ונטו, למרות כישלונותיהם הצורבים בשדה הקרב. באותה שנה ניסה גריבלדי לעלות על רומא, אך נבלם דווקא בידי ויטוריו אמנואלה, שהיה פרגמטי יותר, והעדיף לא להיכנס לסכסוך עם הצרפתים שהגנו על האפיפיור. ב־1867 ערך גריבלדי ניסיון נוסף, שנבלם בתבוסה לצבא האפיפיור ולצרפתים. רק ב־1870, כשהצרפתים היו עסוקים במלחמת פרוסיה צרפת, נכנסו כוחותיו של ויטוריו אמנואלה לרומא. שנה מאוחר יותר נקבעה כבירת הממלכה האיטלקית החדשה.
איטליה עד מלחמות העולם
ממלכת איטליה הייתה מלוכה חוקתית. במדינה החדשה היה למלך רק תפקיד ייצוגי. ב־60 השנים הראשונות לקיומו של תפקיד ראש ממשלת איטליה (1861–1901), הוחלפו כ-37 ראשי ממשלה.
בין השנים 1889 ל-1912 החלה איטליה להקים מושבות באפריקה כחלק מהקולוניאליזם. למשל, בספטמבר 1911 פתחה איטליה במלחמה האיטלקית-עות'מאנית כנגד האימפריה העות'מאנית לכיבוש "מדינת טריפולי" שלימים הפכה ללוב. איטליה ניצחה במלחמה וכבשה את השטח שהפך לחלק מהאימפריה האיטלקית. ניצחון נוסף הוביל לשליטה איטלקית באיי דודקנס שבאירופה.
בשנת 1882 חתמה ממלכת איטליה עם גרמניה ואוסטרו-הונגריה על הסכם הגנה הדדי שנקרא "הברית המשולשת". עם זאת, ב־1902 חתמה עם צרפת חוזה סודי נפרד, שרוקן את הברית המשולשת מתוכנה. האיטלקים שאפו לשלוט על שטחים כדרום טירול, טרנטינו, טרייסט, דלמטיה, איסטריה וצארה (זאדר). המדינאים הבינו שהסכם עם האוסטרו-הונגרים לא יסייע להם להשיג את הטריטוריות שהיו בשטח אוסטרו-הונגריה. באזורים אלה שכנו דוברי איטלקית והרצון לסיפוחם נבע מרעיון האירדנטה.
איטליה במלחמת העולם הראשונה
- ערך מורחב – ממלכת איטליה במלחמת העולם הראשונה
על אף שבתחילה הייתה איטליה בעלת ברית של מדינות המרכז, במהלך מלחמת העולם הראשונה היא כרתה ברית עם צרפת ואנגליה נגד הקיסרות הגרמנית ואוסטרו-הונגריה וב־23 במאי 1915 נכנסה למלחמה בצד מדינות ההסכמה.
כך נפתחה החזית האיטלקית במלחמת העולם הראשונה. התחוללה לחימה בצפון איטליה בין ממלכת איטליה, ולצדה צבאות נוספים ממדינות ההסכמה, לבין אוסטרו-הונגריה, בתמיכת כוחות מן גרמניה. לאורך רוב שנותיה התנהלה החזית במלחמת חפירות סטטית בערוצי הנהרות איזונצו ופיאווה בשטחי צפון איטליה, סלובניה וקרואטיה של ימינו. לבסוף, מוטט הצבא המלכותי האיטלקי, בסיוע בריטי, צרפתי ואמריקאי את קווי ההגנה האוסטריים. מעורבות איטלקית הייתה גם בחזיתות אחרות.
תוצאות מלחמת העולם הראשונה
בתוקף ההסדר שלאחר המלחמה, איטליה קיבלה שטח אוסטרי לשעבר לאורך הגבול הצפון-מזרחי.
אף על פי שאיטליה נכללה בצד המנצח במלחמה, חשו האיטלקים אכזבה מהמלחמה בגלל ההישגים המועטים־יחסית שהביאה להם, לעומת ההרס שגרמה. מעבר לעניין הרגשי, נזקי המלחמה – בנפש (חצי מיליון הרוגים וחצי מיליון נכים) וברכוש – גרמו לשפל כלכלי: אבטלה, חובות לאומיים, רעב, אינפלציה וכדומה. המצב הכלכלי הקשה וכישלונות נציגיה של איטליה בוועידות השלום אשר ויתרו על שטחים הביאו לעליית גורמים רדיקליים. פרץ משבר פוליטי: השמאל – קומוניסטים וסוציאליסטים אשר שלטו על מעמד הפועלים, מול הימין – לאומנים שדרשו החזרת שטחים וכבוד לאיטליה.
איטליה הפשיסטית, מלחמת העולם השנייה ומלחמת האזרחים (1922–1946)
עליית הפשיסטים לשלטון
- ערך מורחב – איטליה הפשיסטית
לפני מלחמת העולם הראשונה היה בניטו מוסוליני כתב צעיר בעיתונים סוציאליסטיים, אך בעקבות תמיכתו במלחמה הוא הצטרף לתנועה הפשיסטית הלאומנית, ואף שירת בעצמו בצבא האיטלקי במהלך המלחמה. מעט לאחר סיום המלחמה, ב־23 במרץ 1919, הוא הקים את ארגון פשי-הלחימה (Fasci di Combattimento). הארגון ניסה להתמודד בבחירות הכלליות בנובמבר אותה השנה, כשהוא הציג אידאולוגיה שמאלית – תמיכה בהעלאת מיסי ירושה ובביטול המלוכה, אך הוא הפסיד למפלגה הסוציאליסטית השלטת. לקראת הבחירות הבאות החליט הארגון לשנות גישה ולהדגיש מסרים לאומניים ופופוליסטיים. הוא פנה אל העם הפשוט, בעיקר החלשים והעניים (שמספרם הלך וגדל). ב־1921 נכנסה המפלגה הפשיסטית לפרלמנט האיטלקי עם 35 מקומות (7 אחוזים מהקולות). למפלגה הצטרפו כל שכבות החברה. בית המלוכה האיטלקי ומשטרת איטליה תמכו בה.
ב־1922 הנהיג מוסוליני את "המצעד על רומא" – הפיכה שקטה בה הוא תפס את השלטון בפועל. במצעד על רומא רוכזו כחמישים אלף מחברי המפלגה הפשיסטית בצמתים סביב הבירה רומא, לכאורה כמחאה על ניסיון הסוציאליסטים לארגן שביתה נוספת. למעשה הייתה זו הפגנת כוח של המפלגה הפשיסטית ואמצעי לחץ על הממשלה, שאכן פעל: ראש הממשלה ג'ילוטי התפטר ופינה את מקומו למוסוליני, ששהה כל אותה עת במילאנו. ההפיכה התאפשרה רבות בזכות תמיכתם של המלך ורבים מקציני הצבא, שסירבו להפעיל את הצבא כנגד הפשיסטים.
דת
מאז איחוד איטליה, בשנים 1860–1870, סירבו האפיפיורים להכיר באובדן שטחי מדינת האפיפיור. תהליך הפיוס בין ממלכת איטליה לכס ה"קדוש" בראשות האפיפיור החל לקראת סיום מלחמת העולם, בתקופת ממשלת ויטוריו אמנואלה אורלנדו, וב־1929 הבשיל התהליך להסכמים הלטראניים. בהסכמים אלו הכירו הצדדים בקריית הוותיקן כמדינה עצמאית ובשאר השטח כשייך לממלכת איטליה, והסכימו על הכרזת הדת הקתולית כדת המדינה. מוסוליני וחבריו להנהגה הפשיסטית היו אתאיסטים ואף התנגדו לדת, אך הם רצו בהסכם ככלי לאחדות העם האיטלקי ואף להשגת תמיכת הקתולים מחוץ לאיטליה.
מדיניות חוץ
- ערך מורחב – האימפריה האיטלקית
מדיניות החוץ של מוסוליני הונחתה בידי שלושה יסודות מרכזיים: ראשית, המשך שאיפותיו של הממשל הליברלי הקודם: הממשל הקודם כרת ברית בת עשרות שנים עם הקיסרות הגרמנית ואוסטרו-הונגריה, אך זו הופרה לבסוף בידי האיטלקים, שחשקו בשטחים בחבל הבלקן ובצפון אפריקה. נקודה משמעותית נוספת במורשת המדינית הייתה היחס העוין כלפי האימפריה האתיופית, שהביסה את איטליה במלחמה האיטלקית–אתיופית הראשונה. יסוד שני במדיניות החוץ היה הרצון לפצות על העלויות הכבדות ששילמו האיטלקים במלחמת העולם הראשונה, כאשר השטחים המעטים שהם קיבלו מאוסטריה לא היו משמעותיים בעיניהם, במיוחד ביחס למרוויחות הגדולות מהמלחמה – הרפובליקה הפולנית השנייה וממלכת יוגוסלביה הבלקנית. יסוד שלישי היה השאיפה לחידוש ימי האימפריה הרומית העתיקה.
בשנת 1935 החלה המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה. בעקבות תקרית גבול בה נהרגו מספר חיילים איטלקים פלשה איטליה לאתיופיה משתי חזיתות: סומליה האיטלקית בדרום ואריתריאה בצפון. באפריל 1936 נכבשה הבירה אדיס אבבה, וקיסר אתיופיה היילה סילאסי נמלט. בעקבות המלחמה עלתה ההערצה כלפי מוסוליני לשיא, ואיטליה פרשה מחבר הלאומים בעקבות סנקציות שהוטלו עליה במהלך המלחמה והשפיעו מעט מאד.
ב־1936 החלה מלחמת האזרחים בספרד. מוסוליני שלח את ה-"Corpo Truppe Volontarie" (כוח גדודי המתנדבים) לעזרת הלאומנים הספרדים בראשות הגנרל פרנקו, שקיבל סיוע גם מ"לגיון הקונדור" הגרמני, לעומת הרפובליקנים שקיבלו סיוע מברית המועצות. מטרותיהם של הזרים שהתערבו במלחמה היו בין השאר תמיכה בצד הדומה אידאולוגית להם, וניסויו של הצבא בלחימה בשטח כמעין הקדמה למלחמת העולם השנייה.
מלחמת העולם השנייה ונפילת הפשיזם
- ערך מורחב – איטליה במלחמת העולם השנייה
מוסוליני שאף לספח לאימפריה האיטלקית שטחים נרחבים באפריקה ובמזרח התיכון. בהתאמה לשאיפות אלו חתמו האיטלקים והגרמנים על ברית הפלדה, מעט קודם לפלישת גרמניה הנאצית לפולין שפתחה את מלחמת העולם השנייה. למרות ברית זו והעוינות לפולנים, ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה, ופייטרו באדוליו, הרמטכ"ל, חששו שלצבא המלכותי האיטלקי אין די טנקים, כלי רכב משוריינים ומטוסים למלחמה ארוכה ומשמעותית. מוסוליני, שהביע מיידית תמיכה בצד הגרמני, קיבל חלקית את עצתם, וכך איטליה הצטרפה בעצמה ללחימה נגד בעלות הברית רק באמצע 1940, בעת המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה.
במקביל לניהול המלחמה בים התיכון ובצפון אפריקה נגד בעלות הברית, פתחה איטליה באוקטובר 1940 בפלישה ליוון. ב־1941, הכריזו מדינות הציר ובהן איטליה מלחמה גם על ארצות הברית ועל ברית המועצות, אם־כי האימפריה היפנית שמרה על נייטרליות ביחס לאחרונה. עד שנת 1943 הובס הצבא האיטלקי בצפון אפריקה ובברית המועצות.
מלחמת אזרחים, ניצחון בעלות הברית ושחרור
- ערכים מורחבים – הזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה ומלחמת האזרחים האיטלקית
בעקבות פלישת בעלות הברית לסיציליה ביולי 1943 פיטר המלך ויטוריו אמנואלה את מוסוליני, אסרו ומינה את מרשל פייטרו באדוליו לראש הממשלה. תוך כחודש וחצי חתם באדוליו על הסכם כניעת איטליה ללא תנאי, בניגוד לדעת גרמניה, שתפסה מייד את רוב שטח הארץ ושחררה את מוסוליני, שהנהיג בצפון מדינת בובות קצרת־חיים – הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית. בעלות הברית שנחתו בדרום התקדמו צפונה, בסדרת מבצעים שכונתה הזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה. במקביל, הכוחות הנאמנים למוסוליני לחמו לצד הכוחות הגרמניים הפולשים במסגרת הצבא הרפובליקאי הלאומי, בעוד חיילים אחרים מצבא איטליה הצטרפו לתנועת ההתנגדות האיטלקית שמרדה בשלטונם. מאבק זה מכונה מלחמת האזרחים האיטלקית. באפריל 1945 גורשו הגרמנים מאיטליה, והפרטיזנים האיטלקים תפסו את מוסוליני והוציאוהו להורג בתלייה עם פילגשו.
רפובליקה – מ־1946 ועד ימינו
- ערכים מורחבים – היסטוריה של הרפובליקה האיטלקית (איט')
לידת הרפובליקה
- ערך מורחב – משאל העם האיטלקי של 1946
עם סיום מלחמת העולם השנייה נותרה כלכלת איטליה וחברתה במצב חלש ביותר. עם התפטרות המלך הקשיש ויטוריו אמנואלה ומינוי בנו אומברטו השני לתפקיד, שחל למעשה בשלהי מלחמת העולם ולהלכה רק ב־1946, התגבר הלחץ הציבורי לקיום משאל עם בדבר צורת הממשל תוך איום במלחמת אזרחים נוספת. המשאל התקיים לבסוף בראשית יוני 1946, ובו, לראשונה באיטליה, הורשו גם נשים להצביע. תומכי הרפובליקה ניצחו את תומכי המונרכיה ברוב של 54% ומועצה מחוקקת נבחרה לכתיבת חוקה לרפובליקה. המועצה אסרה על החברים הזכרים מבית סבויה – ממנו באה משפחת המלוכה – לשהות בשטח איטליה, איסור שבטל רק בשנת 2002.
במסגרת הסכם השלום של 1947 נערכו תיקונים קלים בגבולה של איטליה עם צרפת, אזור הספר המזרחי הועבר ליוגוסלביה והאזור מסביב לעיר טריאסטה הוכרז כטריטוריה חופשית. ב־1954 הטריטוריה, שנשארה תחת מנהל כוחות ארצות הברית ובריטניה (אזור A הכולל את העיר עצמה) ויוגוסלביה (אזור B), חולקה בין איטליה ליוגוסלביה, בעקרון לאורך הגבול בין האזורים. הסדר זה נעשה קבוע באמנת אוזימו בין איטליה ליוגוסלביה שאושררה ב־1977 (ובימינו נדונה בין איטליה, סלובניה וקרואטיה). עוד נקבע שאיטליה תשחרר את שטחיה שמעבר לים, רובם במזרח אפריקה – אריתריאה, סומליה ואתיופיה, וכן את לוב ואיים מסוימים במזרח הים התיכון.
איטליה נעשתה רפובליקה דמוקרטית בה נשיא איטליה ממנה את ראש הממשלה. סמכויותיו של הנשיא הוגדרו כסמליות בעיקרן. יותר מ־60 ממשלות כיהנו במדינה מאז תום מלחמת העולם השנייה. הממשלות נשענו על קואליציות רופפות ומרובות מרכיבים. עד שנת 2019 מספר מערכות הבחירות במדינה עמד על 19.
הנס הכלכלי
- ערך מורחב – הנס הכלכלי האיטלקי (איט')
בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, הפכה כלכלת איטליה מכלכלה מבוססת חקלאות שהושפעה קשה מתוצאות מלחמות העולם, לכלכלה מתקדמת ומובילה בתחום הסחר והיצוא העולמי. בשנות ה־50 וה־60 נהנתה המדינה מפריחה כלכלית ממושכת, שכונתה "הנס הכלכלי האיטלקי" (איט'), וגרמה לעלייה דרמטית ברמת החיים של האיטלקי הממוצע. הפריחה נמשכה עד השביתות החריפות שהתרחשו בסתיו החם (איט') של 1969 והמחאה החברתית הנרחבת שפרצה בעקבותיו. אלו, לצד משבר האנרגיה העולמי של 1973, פגעו בצמיחה הכלכלית וזו לא חזרה לשיעוריה בשנות 'הנס'.
המדינה עודנה מתמודדת עם פערים בין דרום איטליה לצפונה ופערים בתחומים מסוימים מול ממוצע האיחוד האירופי שאיטליה היא אחת ממייסדיו.
שנות העופרת
- ערך מורחב – שנות העופרת באיטליה
בשנות ה־70 התרחשה הסלמה חריפה באלימות הפוליטית שכללה פיגועי טרור מהימין ומהשמאל הקיצוני. נקודת ההתחלה של התקופה מסומנת לרוב בפיגוע כיכר המזרקה (איט') שביצע ארגון נאו-פשיסטי בשם "הסדר החדש" (איט') בדצמבר 1969. המשבר המתמשך הוביל להתקרבות המפלגות הגדולות – המפלגה הדמוקרטית-נוצרית השלטת בהובלת אלדו מורו והמפלגה הקומוניסטית האיטלקית בהובלת אנריקו ברלינגר, למורת רוחם של הקיצוניים מימין ומשמאל שראו בפשרה ההיסטורית (איט') בגידה ערכית. כתוצאה, ערב השבעת ממשלה חדשה בשנת 1978 חטפה תנועת הבריגדות האדומות המרקסיסטית את מורו ולבסוף רצחה אותו, וכך עלה בידה להפסיק את שיתוף הפעולה.
בשנות ה־80 הוקמו לראשונה ממשלות שאינן בהנהגת המפלגה הדמוקרטית – בראשות ג'ובאני ספאדוליני (איט') מהמפלגה הרפובליקנית (איט') (1981–1982) ובהמשך בראשות בטינו קרקסי מהמפלגה הסוציאליסטית (איט') (1983–1987).
הרפובליקה השנייה (1992 והלאה)
אם־כי מבנה השלטון האיטלקי נותר על כנו, בשל השינויים הגדולים שהתרחשו מקובל באיטליה לכנות את התקופה המתחילה ב־1992 בשם 'הרפובליקה השנייה' (איט'). השינויים כוללים את פירוק המפלגות הגדולות הישנות עקב שערוריות ואי־סדר בשנים שקדמו לשינוי וצמיחת מפלגות חדשות, לצד שינויים בשיטת הבחירות ובאופי הפוליטיקה ואף בתחומי הכלכלה והתרבות.
בשנים 1986–1992 נערך משפט רב־נאשמים נגד המאפיה הסיציליאנית, ("המקסיפרוססו של פלרמו" (איט')), בסיומו נגזרו כעשרים מאסרי עולם ועונשי מאסר רבים נוספים. לאחר גזר הדין הסופי ופעולות ממשלתיות נוספות נגד המאפיה, הגיבה המאפיה בחיסול השופטים ג'ובאני פאלקונה (איט') (במאי) ופאולו בורסלינו (ביולי) באמצעות מכוניות תופת. בשנה הבאה (1993) פוצצה המאפיה מכוניות תופת במוקדי תיירות רבים במדינה.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: היסטוריה של איטליה |
- רצף סרטים דקומנטריים על שלהי המלחמה, RAI הטלוויזיה האיטלקית - הסרט הופק באולפנים וכולל סרטונים של צלמים צבאיים של הצבא האמריקאי בשנים 1944 - 1945 וכוללים את העיר מילאנו אחרי תליית מוסוליני והוצאה להורג של פשיסטים, Locca - תיאור התנפלות האוכלוסייה על שיירי המזון של הצבא האמריקאי, כניסת הצבא האמריקאי לרומא, התפרצות הר הגעש וזוב והוצאה להורג של בוגדים איטלקים.
הערות שוליים
- ^ D. S. Levene, Livy on the Hannibalic War, Oxford University Press, 2010-06-17, מסת"ב 978-0-19-815295-8. (באנגלית)
- ^ Filippo Carlà-Uhink, The "Birth" of Italy: The Institutionalization of Italy as a Region, 3rd-1st Century BCE, Walter de Gruyter GmbH & Co KG, 2017-09-25, מסת"ב 978-3-11-054478-7. (באנגלית)
- ^ Filippo Carlà-Uhink, The "Birth" of Italy: The Institutionalization of Italy as a Region, 3rd-1st Century BCE, Walter de Gruyter GmbH & Co KG, 2017-09-25, מסת"ב 978-3-11-054478-7. (באנגלית)
- ^ Italy | ancient Roman territory, Italy, Encyclopedia Britannica (באנגלית)
- ^ Giuseppe Billanovich, Lezioni di filologia petrarchesca, Roberto Pesce, 2008, מסת"ב 978-88-96543-09-2. (באיטלקית)
- ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 801
- ^ L'antica Mediolanum rivive al computer, Corriere della Sera (באיטלקית)
| היסטוריה של מדינות אירופה | ||
|---|---|---|
|
33684846היסטוריה של איטליה