פלבס
פְּלֵבְּס (ואנשיו: פּלֶבֶּאים; בלטינית: plebs, plebis, "המון, ציבור גדול"; השווּ יוונית: πλῆθος) היו כל האזרחים הרומאים החופשיים שלא היו בני מעמד הפטריקים.
ראשיתו של הפלבס בהתארגנות חברתית על רקע תחושות קיפוח כלפי הפטריקים, שהחזיקו במוסדות השלטון ובשאר מוקדי הכוח ובראשם מונופול על מוסדות הדת במדינה. הפלבס נוסד בשנת 494 לפנה"ס במהלך פרישה (secessio) של קבוצת מהפכנים מתוך העיר, והקמת מוסדות עצמאיים לאותה קבוצה.
מהות הפלבס ויסודו
המקורות העתיקים להתהוות הפלבס נכתבו לראשונה רק מאות שנים לאחר המאורעות ההיסטוריים שהם מתארים. בתקופה בה נכתבו, הייתה כבר תקפה ההבחנה, לפיה כל אזרח רומי שאינו שייך לבית-אב (gens) פטריקי, הרי הוא פלבאי לפי הגדרה. מציאות זו משתקפת במקורות, ואומצה על ידי המחקר המודרני. עם זאת, החוקר הבריטי T.J. Cornell הראה באופן חד-משמעי שמלכתחילה הכיל הפלבס רק חלק מהציבור הלא-פטריקי, ושהחלת המונח על כלל הציבור הרומי הלא-פטריקי התפתחה עם הזמן.[1] האנאכרוניזם שחשׂף קורנל מסביר בלבולים רבים שנפלו הן במקורות העתיקים, הן במחקר המודרני.
תנאי הרקע
הפלבס נוסד והתגבש על רקע משבר כלכלי חמור אשר פקד את רומא במהלך המאה החמישית לפנה"ס, שהביא למחסור במזון ובאדמות לעיבוד, להדרדרות לחובות ולשחיקה של מעמד הביניים. בתנאי המשבר נוצרו פערים חריפים בין שכבה דקה של בעלי-אמצעים, רובם ממעמד הפטריקים, שהתחזקו והתעשרו על חשבון פלחים נרחבים של העם הרומי. רבים בציבור הרחב, שלא הצליחו להתקיים כלכלית, נאלצו לשעבד את גופם (nexum), והגיעו למצב שניתן להגדירו כאריסות. שעבוד הגוף היה נושׂא מרכזי על סדר היום של הפלבס, מיום היווסדו.
נושׂא נוסף בראש סדר היום, שעמד בקשר הדוק עם בעיית שעבוד הגוף, היה אופן חלוקת האדמות ברומא. לפי המנהג הרומי, אדמות שנכבשו במלחמות הפכו, ברובן, לאדמת ציבור (ager publicus). אדמות הציבור הוחכרו לאזרחים, עובדו על ידיהם בתמורה לדמי-חכירה, והיוו גורם הכנסה מרכזי. בעקבות המשבר הכלכלי התרכזו יותר ויותר אדמות ציבור בידי מספר משפחות בודדות מהמעמד הפטריקי ומקרב חוג מצומצם של לא-פטריקים, ואלו עובדו באמצעות ה-nexi, משועבדי-הגוף. יצא אפוא שהאיכר הפשוט עבד אדמה לא שלו כדי לפדות את חובותיו. בעיית הקרקעות היוותה גורם עיקרי לתסיסה, וכפועל ישיר שׂם לעצמו הפלבס בראש סדר העדפותיו את פתרון בעיית הקרקעות. בתקופה שבין 486 עד 367 לפנה"ס, אירעו לא פחות מ-25 ניסיונות שונים של מנהיגים פלבאים לחלק את אדמות הציבור מחדש.
הפרישה הראשונה
הפלבס נוסד בשנת 494 לפני הספירה, כאשר קבוצה מהפכנית פרשה מן הציבור והחליטה על הקמת מוסדות עצמאיים. במהלך זה כוננו הפלבאים אספה משלהם, "אספת הפלבס" (concilium plebis), העמידו בראשם שני פקידים נבחרים (מגיסטראטים, magistratus) - טְריבּוּנים, וכוננו לעצמם "חוק קדוש" (Lex Sacrata), לפיו כל מי שפוגע בטריבון מכהן - דמו בראשו.
מדינה בתוך מדינה
התנועה הפלבאית היא תופעה יוצאת דופן בהיסטוריה של עיר-המדינה העתיקה, משתי סיבות: אחת - התנועה הפלבאית הייתה ארגון מהפכני אשר צמח מן השטח בתקופה שלא העלתה על נס את חופש ההתארגנות. ראשיתה בצורך הבסיסי של אזרחים להגן על עצמם מפני שרירות לבו של השלטון. התנועה הפלבאית החלה את דרכה מחוץ לגבולות החוק, ובמהלך ארוך-טווח הביאה להִטמעות מוסדותיה בחברה ובחוק הרומאי. שנית: המוסדות והמנגנונים שהקימו הפלבאים מלכתחילה היו מעין מדינה בתוך המדינה. דווקא העדר השאיפה לתפוס את מקומם של המוסדות הקיימים ולהחליפם, אלא לצרף אליהם את המוסדות הפנימיים ולהביא לשילובן של שתי המערכות, הוא שהעניק לתנועה את כוחה המיוחד. לאורך זמן הסתבר שהמנגנונים של הפלבאים לא רק שלא נפלו מאלה של המדינה הרשמית (כלומר של הפטריקים), אלא אף היו מתקדמים ומתוחכמים יותר. בזכות כך גבר הפיתוי של הממסד הפטריקי לאמץ את המוסדות הללו, ואף לחקותם.
את המונח "מדינה בתוך מדינה" טבע תאודור מומזן.[2] קביעה זו נובעת מן המקורות העתיקים עצמם, למשל מדבריו של ההיסטוריון הרומי ליוויוס: "המדינה האחת לשתים נתפלגה, ולכל סיעה פקידיה שלה, חוקיה שלה."[3]
הפלבס בזירה הפוליטית
בנוסף לפתרון בעיית השעבוד (nexum) ולחלוקה מחדש של אדמות הציבור, פעל הפלבס להשׂגת מספר מטרות נוספות. הראשונה, שהושׂגה באמצע המאה החמישית, הייתה העלאה על הכתב של החוק הרומי, שהיה עד אז נחלתה של העלית הפטריקית. בעקבות לחץ פלבאי נוסחו תריסר הלוחות, שהפכו לבסיס החוק הרומי כולו. מטרה שנייה הייתה הכרת המדינה במוסדות הפלבס ובהחלטותיו (כפי שיפורט להלן). מטרה שלישית, לה שאפו לפחות חוגים מסוימים בפלבס, הייתה שבירת המונופול הפטריקי על משׂרת השלטון העיקרית ברפובליקה הרומית - הקונסולאט.
הטריבונים של הפלבס
כבר במהלך הפרישה הראשונה בחר הפלבס לעצמו בשני פקידים, הטריבונים. לפי קיקרו, הטריבונים היו שניים במספרם, אחד כנגד כל קונסול. מספרם עלה לחמישה בשנת 471 לפנה"ס, ולעשׂרה בשנת 457.
הפלבאים בחרו בטריבונים שלהם ונשבעו לציית להם ולהגן עליהם. מי שפגע בטריבון נחשב כפוגע באלים, הוכרז כמוחרם (homo sacer) ודמו הותר; ואילו הטריבון נחשב לקדוש ומקודש. קדושת הטריבונים העניקה להם אפשרות להתייצב כנגד רשויות המדינה ולפעול באופן עצמאי. תפקידם העיקרי של הטריבונים היה להגיש סיוע (auxilium) לכל אזרח רומי שסבל משרירות לבו של השלטון. בין השאר יכלו הפלבאים להטיל וטו, ובכך לעצור פעילות של אסיפות העם או של פקידי המדינה.[4]
האיידילים של הפלבאים
לצד הטריבונים, הפלבאים מינו שני פקידים נוספים והם האיידילים (aediles). משמעותו המקורית של התואר - האחראי על המקדש. האיידילים הראשונים היו האחראים על המקדש שהקים הפלבס לכבוד קֵרֵס, אלילת התבואה הרומית. ברפובליקה התיכונה והמאוחרת התפתח תפקידם וכלל גם דאגה לתשתיות המרחב הציבורי, אחזקת הרחובות ומבני הציבור, שמירת הסדר הציבורי, פיקוח על השווקים, אספקת המזון וארגון משׂחקים ציבוריים וחגיגות דתיות אחרות.
אספת הפלבאים
כבר עם הפרישה הראשונה הקים לעצמו הפלבס אספת עם משלו - concilium plebis. האספה הייתה פתוחה בפני כל חברי הפלבס, ועם הזמן בפני העם הרומי כולו חוץ מהפטריקים. בשנת 471 לפנה"ס, בעקבות רפורמה של הטריבון ואלריוס פופליליוס, אורגנה אספת הפלבאים מחדש על בסיס השבטים המקומיים וההצבעה של האספה הייתה מתוך התייחסות לשבטים בלבד. שיטת ההצבעה הזו אומצה על ידי המדינה, ואספת השבטים הפכה ברפובליקה התיכונה לאמצעי המרכזי לחקיקה.
החלטותיה של אספת הפלבס נקראו Plebiscites (ומכאן המילה האנגלית ל"משאל עם"), וחייבו את הפלבס כולו. במחצית השנייה של המאה הרביעית הפכו החלטות אספת הפלבס, בתהליך הדרגתי, למחייבות לגבי כל העם הרומי.
עליית הנוביליטאס
ההצלחות הפוליטיות של ארגון הפלבס והתפקוד היעיל של מוסדותיו במאתיים השנה הראשונות מאז יסודו הביאו לשינוי הדרגתי במאזן הכוחות בין המעמדות. באמצע המאה הרביעית לפנה"ס הבשיל מהלך פוליטי, שבמרכזו שיתוף פעולה בין חלק מהפלבס לבין חלק מבתי-האב הפטריקיים. בין תוצאותיו של מהלך זה היו ביטול המונופול הפטריקי על משׂרות השלטון הוותיקות, הגבלה על כמות האדמה הציבורית שיכול כל אזרח להחזיק, חלוקת אדמות ציבור בקנה מדה נרחב, ובטול של שעבוד הגוף. עד תחילת המאה השלישית נוצרה ברומא עלית חברתית חדשה, שהכילה גם פטריקים וגם פלבאים, וזכתה בלטינית לכינוי נוביליטאס - אצולה. מזמן זה ואילך ניתן לדבר על חלוקה ברורה בתוך העם הרומי, בין מיעוט פטריקי לבין רוב פלבאי.
במאות השנים שלאחר ההתמזגות המלאה של הפלבס במדינה והיווצרות הנוביליטאס הפטריקו-פלבאית הפסיקה המילה "פלבס" לציין ארגון פוליטי מסוים, ועברה לציין את כלל העם הרומי (ללא המיעוט הפטריקי, כאמור). מכאן ואילך ניתן לתרגם את המילה "פלבס" כ"המון" (ולעיתים אפילו כ"העם"). במקרים רבים הכוונה היא באופן מיוחד להמון העירוני בעיר רומא, להבדיל מהאוכלוסייה הכפרית ברחבי איטליה.
ההיסטוריון הרומי בן המאה הרביעית לספירה אמיאנוס מארקלינוס תיאר את הפלבס הרומי בתקופתו:
"אתה יכול להבחין בהם בכל רחבי העיר כשהם מתווכחים בלהט על מירוצים ותחרויות. אם מפסיד הרכב הנתמך על-ידם במרוץ, נדמה להם כאילו חרב עליהם עולמם. השכם בבוקר, שעות רבות לפני המרוץ, הם מתרכזים סביב האיצטדיון ומסתערים על מקומותיהם, כאילו היו הם מתחרים בעצמם."[5]
לקריאה נוספת
- טיטוס ליוויוס, תולדות רומא, ספר ב; תרגמה מרומית שרה דבורצקי; הקדים מבוא דוד אשרי והוסיף הערות ישראל שצמן, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ב.
- צבי יעבץ, המון ומנהיגיו ברומא; מאנגלית - צילה אלעזר, מהדורה ב, אור יהודה: דביר, תשס"ה 2005.
- T.J. Cornell, The Beginnings of Rome: Italy and Rome from the Bronze Age to the Punic Wars (c. 1000-264 BC), London: Routledge (Routledge history of the ancient world), 1995.
קישורים חיצוניים
- תקציר עברי של הפרק הרלוונטי בספרו של קורנל, בדף פטריקים, פלבאים ומלחמת המעמדות באתר של ד"ר אוֹרי אמיתי מהחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה.
- הרצאה מוקלטת של ד"ר אוֹרי אמיתי על ראשית הרפובליקה הרומית.
הערות שוליים
- ^ קורנל, 242-271.
- ^ Mommsen, Theodor. 1887. Römisches Staatsrecht. Leipzig: Hirzel, vol. III p. 145.
- ^ 2.44.9, תרגום שׂרה דבורצקי. duas civitates ex una factas, suos cuique parti magistratus, suas leges esse.
- ^ וֵטוֹ (veto), בלטינית - "אני אוסר".
- ^ אמיאנוס מרקלינוס, 28, 4, 31-28 (אצל צבי יעבץ, אוגוסטוס - נצחונה של מתינות, עמ' 144).