יעקב צור (טשרנוביץ)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יעקב צור
יעקב צור, 1949
יעקב צור, 1949
לידה 19 באוקטובר 1906
פטירה 1 בפברואר 1990 (בגיל 83)
פעילות בולטת

יעקב צוּר (טשרנוביץ) (19 באוקטובר 1906 - 1 בפברואר 1990) היה שליח ופעיל ציוני, ציר ישראל במספר מדינות בדרום אמריקה, מאוחר יותר שגריר ישראל בארגנטינה ובצרפת, מנכ"ל משרד החוץ, ראש מחלקת ההסברה של ההסתדרות הציונית, יו"ר הוועד הפועל הציוני ויו"ר הקרן הקיימת לישראל.

קורות חיים

צור נולד בעיר וילנה שתחת שלטון האימפריה הרוסית, בנם של בלה ושמואל טשרנוביץ ואחיהם של ימימה אבידר-טשרנוביץ ואלכסנדר. גדל בבית ציוני והתגורר בווילנה ובוורשה שבפולין. בתקופת מלחמת העולם הראשונה נדד עם משפחתו לפינסק, קייב, מוסקבה ולאומסק בסיביר. ב-1921 עלו לארץ ישראל. בארץ בה גרו בתחילה במושבה בית-גן בגליל, ומשם עברו לירושלים. צור למד בגימנסיה העברית רחביה בירושלים בה הושפע ממוריו שלמה שילר, ודודו אהרן אברהם קבק. יצא ללימודים באוניברסיטת פירנצה באיטליה ובסיומם חזר לארץ ישראל, עבד בעיריית תל אביב כעורך ביטאון העירייה ורשם פרוטוקולים. לאחר מכן יצא ללימודים בצרפת ולמד ספרות, סוציולוגיה ושפות שמיות בסורבון שבפריז. בתקופת שהותו בפריז בשנים 1926 עד 1929 שימש עורך בפועל של השבועון "העולם". ב-1929 חזר לארץ ישראל, שימש עורך לילה בעיתון הארץ והחל לעבוד בקרן הקיימת לישראל, תחילה כמנהל המחלקה הצרפתית ובהמשך מנהל מחלקת ההסברה. שימש שליח בבלגיה, יוון ובבולגריה.

בתקופת מלחמת העולם השנייה ישב בקהיר ושימש קצין קשר בין יחידות ההגנה, הסוכנות היהודית והצבא הבריטי, הוא סייע בארגון הבריגדה היהודית במצרים ושימש נציג הוועד למען החייל. לאחר המלחמה שימש שליח הסוכנות היהודית ומגן דוד אדום ביוון.

בתקופת מלחמת העצמאות כיהן כמנהל המפקד לשירות העם בירושלים,[1] לאחר הקמת המדינה מונה לציר ישראל במדינות דרום אמריקה, הוא כיהן כציר הראשון של ישראל באורוגוואי, ארגנטינה, פרו, פרגוואי וצ'ילה[2] ונציג ישראל בפרו. ב-1953 מונה לשגריר ישראל בצרפת, בתקופתו התהדקו היחסים בין המדינות, החלה מכירת נשק ובפרט מטוסי סילון צרפתיים לישראל ונחתם ההסכם הסודי עם צרפת ובריטניה בעקבותיו יצאה ישראל למבצע קדש. הוא כיהן בתפקיד עד יולי 1959, בפרידה ממנו העניק לו שר החוץ הצרפתי, מוריס קוב דה מירוויל, את עיטור לגיון הכבוד.[3]

בשובו לישראל מונה לסגן שר מנהל משרד החוץ וכיהן כמנכ"ל בפועל של המשרד. כמו כן מונה לחבר במועצה להשכלה גבוהה. ב-1960 מונה לראש מחלקת ההסברה וחבר הנהלת הסוכנות היהודית, באפריל אותה שנה מונה ליו"ר הקרן הקיימת הוא כיהן בתפקיד עד פרישתו בגיל שבעים, ב-1976. הוא ייצג את מפא"י (האיחוד העולמי) בהנהלת ההסתדרות הציונית העולמית ובשנים 1961 עד 1968 כיהן כיו"ר הוועד הפועל הציוני.

ב-1973 נשקלה במפלגת העבודה מועמדותו לכהונה כנשיא המדינה, אך הוא בחר להסירה.[4]

במשך השנים כתב מאמרי דעה רבים בעיתון "דבר".

צור נשא, ב-1928, את ורה. הוא אביהם של מוקי צור ודליה (אמם של שלמה דוברת ושל המשוררת ענת דוברת בן עזרא). נפטר ב-1990. על מצבתו נרשם "שליח לעמו".

על שמו רחוב בשכונת גבעת משואה בירושלים.

ספריו

  • היהודים במלחמה, 1946 (בצרפתית)
  • בשדה מלוא קומה, הוצאת הקרן הקיימת, 1948
  • ירושלים, 1950 (בספרדית)
  • שחרית של אתמול, הוצאת עם עובד, 1965 - אוטוביוגרפיה
  • יומן פריס; המערכה הדיפלומטית בצרפת 1956-1953, הוצאת עם עובד, 1968
  • המרד היהודי, 1970 (בצרפתית)
  • מרד היהודים, 1975
  • דיוקנה של התפוצה, הוצאת כתר, 1975
  • קרב יום, כתר, 1979
  • כתב-האמנה מס' 4: שליחות דיפלומטית ראשונה בדרום-אמריקה, הוצאת ספרית מעריב, 1981
  • אחרית של אתמול, 1984
  • אני מאמין ציוני, 1985

לקריאה נוספת

  • "יעקב צור, שליח לעמו: לזכרון" - ספר זיכרון בהוצאת הקרן הקיימת לרגל פטירתו של יעקב צור, 1990

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יעקב צור בוויקישיתוף

הערות שוליים

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0