מלחמת העצמאות של אריתריאה
| תאריכים | 1 בספטמבר 1961 – 29 במאי 1991 (29 שנים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | אריתריאה, צפון אתיופיה | |||||||||||||
| תוצאה | פירוד מאתיופיה, עצמאות אריתריאה. | |||||||||||||
| ||||||||||||||
.svg){kind=small}
 כדי שתוכלו לראות את הכתוב בערך זה בצורה תקינה, תצטרכו להתקין גופן געז במחשבכם. אם אינכם יודעים כיצד לעשות זאת, תוכלו לקבל עזרה כאן. |
מלחמת העצמאות של אריתריאה (נקראת באתיופיה מלחמת אריתריאה) (התרחשה בין ה-1 בספטמבר 1961 ל-29 במאי 1991) הייתה מאבק מזוין בין ממשלת אתיופיה לבין לאומנים אריתראים הן לפני ובמקביל למלחמת האזרחים האתיופית. המלחמה התרחשה כ-30 שנה עד 1991 כאשר החזית העממית לשחרור אריתריאה (שעביה), הביסה את הכוחות האתיופים באריתריאה.
רקע
ערך מורחב – המערכה במזרח אפריקה במלחמת העולם השנייה
1952 - 1958: מהחלטת האו"ם ועד הקמת תנועות ההתנגדות
- ערכים מורחבים – היילה סלאסי · אתיופיה המשוחררת
האדמיניסטרציה הצבאית הבריטית הסתיימה בספטמבר 1952 כאשר היא עלתה בקנה אחד עם ההחלטה של העצרת הכללית של האו"ם ב-1952 והוחלפה על ידי ממשלה אריתראית עצמאית חדשה בהתאחדות פדרלית עם אתיופיה. הפדרציה עם המושבה האיטלקית הקודמת החזירה הגבול הימי לאתיופיה. הסידור החדש גם אפשר לאתיופיה ואריתראה להשיג שליטה בנמלים ועזר לשתי המדינות באופן פוליטי ובאופן כלכלי. המדינות (בריטניה, ברית המועצות וארצות הברית) שהשיגו ניצחון במלחמת העולם השנייה ניסו ונכשלו בהסכם על עתיד אריתריאה ב-1948. בשנים שלאחר המלחמה איטליה ביקשה חזרה את אריתראה כמושבה קולוניאליסטית. הסובייטים תמכו בתחילה משום שציפו לניצחון קומוניסטי בבחירות באיטליה באותו העת. מדינות ערב, ראו את אריתריאה בעלת הזיקה המזרחית ואוכלוסייתה המוסלמית הגדולה שלה כחלק מהעולם הערבי, ותמכו בהקמה של מדינה עצמאית. הבריטיים העדיפו חלוקה של השטח לשניים, האזוריים הנוצריים והחוף ממיציווה ודרומה כחלק מאתיופיה והאזור הצפון מערבי כחלק מסודאן.
המשלחת של האו"ם, שהגיעה לאריתריאה בפברואר 1950, אישרה לבסוף תוכנית כוללת לאיחוד עם אתיופיה. בדצמבר העצרת כללית של או"ם אימצה תוכנית, עם התנאי שבריטניה, הכוח הנסוג, צריכה להקל במאמצים שלה האו"ם ולצאת מהמושבה לכל המאוחר עד ה-15 בספטמבר 1952. האדמיניסטרציה הבריטית התקיימה עד ה-16 במרץ 1952,שיוצגה בידי האספה הייצוגית האריתראית שמנתה ששים ושמונה חברים. בגוף הזה, היו במידה שווה ייצוג של נוצרים ומוסלמים, וקיבלו את החוקה שקודמה על ידי הנציב של או"ם ב-10 ביולי. החוקה אושרה על ידי קיסר אתיופיה ב-11 בספטמבר אותה שנה והאסיפה הייצוגית נהפכה לאספה הלאומית של אריתריאה שלושה ימים לפני שהפדרציה הוכרזה.
ב-15 בספטמבר 1952 העצרת הכללית של האו"ם אישרה ואימצה ברוב של 47 מול עשרה מתנגדים את התוכנית. אריתריאה הייתה צריכה לחבור לאתיופיה במבנה פדרלי רופף תחת שלטונו של הקיסר היילה סלאסי אך עם אוטונומיה פנימית רחבה. הממשלה הפדרלית, שמכל הבחינות הייתה הממשלה הקיסרית הקיימת, תשלוט בענייני חוץ, הגנה, סחר בן מדינות זרות, ותחבורה. הממשל העצמאי באריתריאה לעומת זאת, ישלוט בעניינים פנימיים, (כולל משטרה, אדמיניסטרציה מקומית, ותקציבים) האזרחים יבחרו אספה לאומית אריתראית על המודל הפרלמנטארי. המדינה תהיה בעלת מבנה מנהלי שיפוטי עצמאי.
.svg)
כמעט מתחליתה של הפדרציה, הייצוג של הקיסר והסטאטוס הנפרד של השטח נהפכו להיות תחת שלטון המערכת הפדרלית. באוגוסט ,1955 טאדלה באירה, האריתראי שהיה המנהל הראשי שנבחר על ידי האספה, התפטר תחת לחץ מהקיסר סלאסי, שהחליף את טאדלה עם מועמד משלו. הוא הכריז על האמהרית כשפה הרשמית במקום ערבית וטיגריניה, סיים את השימוש בדגל האריתריאי והעביר מגוון רחב של עסקים מאריתריאה. בנוסף לכך השלטון רדף מפלגות פוליטיות רבות, העברת הסמכות המנהלית העצמאית מהאזור לשלטון הריכוזי שבאדיס אבבה. ואים לא די בכך, פעולות אלו עוררו את הקונפליקט בין הנוצרים למוסלמים באזור. בנובמבר 1962, רבים מחברי האספה הלאומית האריתריאית הואשמו בקבלת שוחד, הקיסר שינה את מעמדה של אריתריאה מאוטונומיה לפרובינציה אתיופית. כל זאת בעקבות מינוי ראס אסראת קאסה השמרני למושל הפרובינציה, הקיסר הואשם בהלאמה פדרלית של השטח.
המלחמה
1958 - 1974: מהקמת תנועות ההתנגדות ועד המהפכה האתיופית
- ערכים מורחבים – החזית לשחרור אריתריאה · החזית העממית לשחרור אריתריאה · מלחמת האזרחים האריתראית
ביטולה של הפדרציה שהתקבלה בהחלטת האו"ם ב-15 בספטמבר 1952 עם אתיופיה על ידי הקיסר האתיופי היילה סלאסי גיבשה התנגדות חיצונית פנימית להתאחדות עם אתיופיה. ב-1958 מספר אזרחים אריתראים שבגולה הקימו את התנועה לשחרור אריתריאה (ELM) בקהיר בירת מצרים, תחת הנהגתו של חאמיד אידריס אוואט. הארגון הזה, אף על פי כן, נוטרל. סיעה חדשה, החזית לשחרור אריתריאה (ג'אבחה), נולדה ב-1960. בתחילה הייתה תנועה מוסלמית אך בהמשך ארגון זה היה לארגון לאומני ממרקסיסט וקיבל תמיכה עיראקית וסורית. כאשר נוצריים עירוניים הצטרפו לג'אבחה הוא נהפך ליותר קיצוני ואנטי-קפיטליסטי. בתחילת 1961, הארגון פנה למאבק מזוין ועד 1966 אתגר את כוחות צבא הקיסר ברחבי אריתריאה.
הגידול בפעילות המהירה של הג'אבחה יצר גם מחלוקות פנימיות בין אלמנטים כפריים עירוניים, סוציאליסטים ולאומניים ובין נצרות ואסלאם. אף על פי שמחלוקות אלו לא לקחו כל צורה ברורה, הם גדלו ככל שהג'אבחה האריך את המבצעים שלו והשיג פרסום בינלאומי. ביוני, 1970 ראש הליגה המוסלמית בזמנו, וסמאן סאלאח סאב, יצר את הארגון הארגון לשחרור פופולרי מכריח שהוביל לייסוד של החזית העממית לשחרור אריתריאה (שעביה) ב-1972. שני הארגונים משכו בתחילה מספר גדול של אינטלקטואליים עירוניים, נערים נוצריים והחלו להראות מייצג סוציאליסטי חזק ולאומנות. עד 1975 השעביה מנתה יותר מ 10,000 חברים. אף על פי כן, הגידול של השעביה גרם ללוויות רבות ולאסונות במיוחד בין 1972 ל-1974 כאשר מספר הפצועים היו מעל 1,200 נפש. ב 1976 וואסמאן איחד את השעביה יחד עם הארגון לשחרור פופולרי מכריח ויצר ארגון משותף, איחוד ששיקף את ההבדלים בין הלוחמים באריתריאה והנציגים בחוץ לארץ וגרם גם תחרויות אישיות והבדלים אידאולוגיים יסודיים, איחוד זה גם גרם לבקעים בתוך התנועה הבדלנית של אריתריאה.
1974 - 1987: מהמהפכה האתיופית ועד ההכרזה על הרפובליקה הסוציאליסטית
- ערכים מורחבים – המהפכה האתיופית · מלחמת האזרחים האתיופית · הדרג · הטרור האדום
אחרי הפלת הקיסר היילה סלאסי בעקבות המהפכה האתיופית באתיופיה ב-1974, קם שלטון שהיה לניניסטי שנקרא הדרג. המלחמה שעדיין המשיכה החלה להיות קשורה יותר ויותר למלחמת האזרחים האתיופית וארגוני ההתנגדות האריתריאים והאתיופים במיוחד הוויאנה שיתפו פעולה להפלת הדרג. הבעיה האריתראית, שהתקיימה מאז שלטונו של סלאסי, הייתה עניין של ויכוח מקיף בתוך הדרג. היה ויכוח לגבי המדיניות כלפי אריתריאה עקב מותו של מנהיגה הראשון הגנרל אמאן, ב-23 בנובמבר 1974, ב "שבת הארורה". הדרג החליט להטיל מצור על הג'אבחה ועל השעביה. ניסיונות למרוד נכשלו שוב ושוב, באמצע שנת 1978 קבוצות מתקוממים השתלטו על רוב אזורי הכפר אך לא על העיירות העיקריות כמו כרן, מאסאווה, אסאב, ומקומות אחרים. למרות העזרה והתמיכה הצבאית ממדינות קומוניסטיות הדרג לא הצליח להשמיד את המורדים האריתראים.
העזרה הצבאית מהגוש הקמוניסטי הפכה את אתיופיה תחת הדרג לחלק מהגוש הסוציאליסטי ואתיופיה הייתה בעלת הברית הקרובה ביותר של הגוש הקומוניסטי באפריקה, הדרג היה אחד מהשלטונות המחומשים ביותר באזור כתוצאה מהסיוע הצבאי העצום בעיקר מברית המועצות וקובה (מזרח גרמניה וצפון קוריאה בעיקר יועצים) . ב-1977 הממשלה החלה במאבק נגד ההתקוממויות באריתריאה בהססנות. אחרי הצלחות הממשלה ההתחלתיות בלקיחת השטח מחדש בסביבת העיירות העקריות ובכמה מהדרכים הראשיות ב-1978, וב-1979 הסכסוך החל לדעוך. קמפיינים שנתיים של הצבא האתיופי לסילוק השעביה מהעמדות סביב העיירה הצפונית נאקפה נכשל שוב ושוב ועלה ביוקר לממשלה. המתקוממים האריתראים והטיגראינים החלו לשתף פעולה, השעביה סיפק ציוד ואימונים שעזר לבנות את הוויאנה אל תוך הלחימה הכוללת. בין 1982 ל-1985 השעביה והדרג נהילו מספר שיחות דיפלומטיות לפתרון הסכסוך באריתריאה אך ללא הועיל.
1987 - 1991: מהכרזת הרפובליקה הסוציאליסטית ועד נפילת המשטר האתיופי
- ערך מורחב – הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אתיופיה
בסוף שנת 1987, ארגוני הגרילה הצליחו להשתלט על כ-90 אחוז משטחם של אריתריאה וטיגראי. במרץ 1988, השעביה יזם את אחד הקמפיינים המצליחים ביותר שלו והכה בעמדות של צבא אתיופיה בעיר נאקפה ובעיירה אפאבית, היכן שהדרג הקים בסיסים למתקפות חדשות נגד המתקוממים. ביומיים של לחימה, המתקוממים האריתריאים השמידו שלוש מחלקות של צבא אתיופיה, כ-18,000 חיילים אתיופים נהרגו או נפצעו והאריתראים אחזו בכמויות גדולות של ציוד, כולל כלים כבדים כמו שריון וארטילריה. לאחר מכן, העיירה אפאבית, עם כל ההספקה הצבאית האתיופית, נפלה לשליטתה של השעביה, שאז האריתראים החלו לאיים על כל ריכוזים הצבא האתיופי ושלטו כמעט בכל צפון אריתריאה.
מפלת הצבא האתיופי באריתריאה נגרמה בגלל העיכובים של המורדים בתיגראי. כוחות המורדים בצפון אתיופיה בייחוד, ה-וויאנה סילק את הצבא האתיופי בסדרת התקפות נגד כוחות הממשלה בתחילת מרץ. אותה ההתקפה של ממשלת ה"דרג" נגד ה"וויאנה" התגרי נחלה כישלון קולוסאלי, כאשר ארבע מחלקות צבאיות אתיופיות הושמדו ורוב הציוד שלהם נלכד. בתחילת אפריל, הוויאנה השתלט על העיירה אדיגראת שבצפון תיגראי ששלטה על הדרך העיקרית המחברת בין אדיס אבבה לאריתריאה. לאחר מכן, הממשלה אתיופית הצליחה להשתלט על האזור המשולש שבין העיר אסמרה, כרן, מאסאווה ונמל אסאב בדרום מזרח. הניצחונות של הוויאנה בתיגראי הוליכו לבסוף לכיבוש כולל של אזורים נרחבים באתיופיה כמו בגמדר, וואלו ואפילו חלקים משוואה.
בתחילת 1990, השעביה תקף את נמל מאסאווה ואת חוף הים שלצידה. וכבש את העיר תוך שלושה ימים. חיל האוויר האתיופי המשיך להפגיז את העיר לסרוגין במשך כחצי שנה. במקביל, תנועות ההתנגדות האתיופיות חיזקו את המאבק הצבאי שלהם כנגד הצבא האתיופי. חרף המספרים הגדולים של החיילים בצבא והעזרה הסובייטית המקיפה שקיבל, חיילי הממשלה חזרו מובסים בחזיתות הכפולות. עם ההתמוטטות של ברית המועצות, ה"דרג" איבד את בת בריתו העיקרית והצבא לא יכל יותר לעמוד מול הלחימה. בחודשים הראשונים של 1991, ההתקפות המקבילות של הארגונים מתנגדי הממשל, הן במחוז המורד אריתריאה והן בתוך המחוזות שנישארו באתיופיה גרמו להדיפה של הצבא האתיופי מעמדותיו האחרונות באריתראה. במאי 1991, השעביה כבשה את הערים האחרונות שהיו בשליטת הממשלה אתיופיות. ב-24 במאי 1991, הבירה אסמרה נכבשה סופית בקרב האחרון לקראת הניצחון הסופי. החיילים האתיופיים נימלטו מהעיר וחלקם נכנעו. שלושה ימים אחר כך, הצבא האתיופי הפסיד בקרב הסופי באתיופיה, והחזית העממית המהפכנית הדמוקרטית (איחדג) השתלטה על הבירה, אדיס אבבה. המלחמה באריתריאה ומלחמת האזרחים הסתיימו. באפריל 1993, התרחש משאל עם במדינה ותוצאותיו הובילו להכרזה על עצמאות מחוז אריתראה מאתיופיה.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
24680724מלחמת העצמאות של אריתריאה