התוכנית התוניסאית התשיעית

התוכנית התוניסאית התשיעית הייתה מדיניות כלכלית שהופעלה על ידי ממשלת תוניסיה בין השנים 1996–2001 ומטרתה הייתה להגביל את יחסי סחר החוץ עם מדינות ערב והרחבת יחסים אלו עם מעצמות אירופאיות^[1].

לשם יישום המדיניות נשיא תוניסיה, זין אל-עאבדין בן עלי, הקים את המשרד לשיתוף פעולה והשקעות בינלאומי ביוני 1992, ומינה את מוחמד גנוצ'י לשר בתפקיד זה. הממשלה החלה במשא ומתן עם בלגיה על מנת להגיע להסכם סחר חופשי בין המדינות, דבר שהושג רק שלוש שנים מאוחר יותר בשנת 1995. כחלק מהמדיניות החדשה, תוניסיה החלה להשתמש בשדה הגז הטבעי מיסקר שבין חופיה שלה לבין חופיה של איטליה, תוך הסכם שיתוף פעולה בין תוניסיה לאיטליה, צרפת ובריטניה. בשנת 1996, עם תאריך יישום התוכנית, 73% מסחר החוץ התוניסאי עבר להתקיים עם מדינות אירופה ורק 27% נותר בינה לבין מדינות צפון אפריקה. התוכנית הייתה למעשה חלק ממספר תוכניות שנועדו לקרב את תוניסיה אל המערב בזמן שלטונו של בן עלי.

התוצאות של המהלך היו חיוביות בראי הטווח הקצר: בשנת 1999, שלוש שנים לאחר החלת המדיניות על המשק, ירדה האינפלציה ב-2.7%. גם אחוז האבטלה הלך והתגמד: בשנת 1987, כאשר בן עלי תפס את השלטון בהפיכה צבאית, שיעור האבטלה עמד על 12%. עם זאת, מרגע החלת התוכנית הוא צנח ובשנת 2001 התקצץ במחצית. למהלך היו גם השפעות חברתיות. יותר הורים נהנו מרווחה גבוהה ועל כן אחוזי ההרשמה לבתי הספר צמחה ב-9%, מ-90% בשנת 1988 ל-99% מהאוכלוסייה בשנת 2001. גם תוחלת החיים גדלה משישים ושבע שנים בשנת 1988 לשבעים ושלוש שנים בשנת 2000. עם זאת, המהלך לא הוביל את תוניסיה לצאת מהחור החיצוני שפקד אותה. בשנת 1999 הייתה תוניסיה חייבת 11 מיליארד דולר לבנק המרכזי האירופי, זאת על אף שהוציאה בין 45% ל -50% מהתמ"ג ו-20% מרווחי הייצוא על תשלום חובות בלבד.

לבסוף הוחלט להפסיק עם מדיניות זו עקב לחצים ציבוריים על גדילת החוב וחידוש יחסים עם מדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה.