הרפובליקה של קונגו

הרפובליקה של קונגו
République du Congo

דגל סמל
לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה
מוטו לאומי	אחדות, עבודה, קידמה
המנון לאומי	השיר של קונגו המנון
ממשל
משטר	משטר חצי-נשיאותי
	אנטולה קולינט מקוסו
שפה רשמית	צרפתית
עיר בירה	ברזוויל 4°14′N 15°14′E (והעיר הגדולה ביותר)
גאוגרפיה
יבשת	אפריקה
שטח יבשתי	342,000 קמ"ר (65 בעולם)
אחוז שטח המים	3.3%
אזור זמן	UTC +1
היסטוריה
הקמה
עצמאות מצרפת	15 באוגוסט 1960
ישות קודמת	אפריקה המשוונית הצרפתית
דמוגרפיה
אוכלוסייה (הערכה 1 בדצמבר 2024)	6,396,021 נפש (112 בעולם)
צפיפות	18.70 נפש לקמ"ר (205 בעולם)
אוכלוסייה לפי גילאים 0 10 20 30 40 50 60 70 80 גילאי 0 - 14 40.45% גילאי 15 - 24 19.16% גילאי 25 - 54 32.55% גילאי 55 - 64 4.85% גילאי 65 ומעלה 2.99%
כלכלה
תמ"ג (2023)	15.32 מיליארד $ (137 בעולם)
תמ"ג לנפש	2,395$ (164 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי (2022)	0.593 (149 בעולם)
מטבע	פרנק CFA‏ (XAF)
שונות
סיומת אינטרנט	cg
קידומת בין־לאומית	242

הרפובליקה של קונגו (בצרפתית: République du Congo, בקונגו: Repubilika ya Kongo, בלינגלה : Republiki ya Kongó) ידועה גם כקונגו-ברזוויל או קונגו, היא מדינה במרכז אפריקה, לחופי מפרץ גינאה. הרפובליקה גובלת בגבון במערב, בקמרון בצפון מערב, ברפובליקה המרכז אפריקאית בצפון, ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו במזרח, ובמובלעת האנגולית, קבינדה בדרום.

ב-1992, לאחר רבע מאה של שלטון מרקסיסטי, קונגו הפכה לדמוקרטיה רב-מפלגתית. מלחמת אזרחים קצרה בשנת 1997 סיימה את עלייתו המחודשת לשלטון של הנשיא המרקסיסטי לשעבר דניס סאסו נגואסו.

הרפובליקה הייתה קולוניה צרפתית. לאחר הכרזת עצמאותה מצרפת ב-1960, המחוז הצרפתי לשעבר של קונגו התיכונה הפך לרפובליקה של קונגו.

היסטוריה

המתיישבים הראשונים באזור היו פיגמים. הם נבלעו בתוך אוכלוסיית שבטי הבנטו שהתפשטו ברחבי אפריקה באלף השני והראשון לפנה"ס. אנשי בקונגו, שהיו אחד משבטי בנטו. התפשטו גם לאנגולה, גבון והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. משם התפתחו יריבויות מצד אחד וקשרי מסחר מצד שני בין המדינות. ממלכות של שבטי הבנטו התפתחו באזור, והמוכרות ביותר ביניהן הן ממלכת קונגו, לוֹאָנְגוֹ וטֵקֶה. קשרי המסחר התפתחו לאורכו של נהר קונגו. הקשרים עם אירופה נוצרו לראשונה בסוף המאה ה-15. תוך זמן קצר החל מסחר בעבדים שנלכדו באפריקה.

במאה ה-18 הוקמו באזורים הסמוכים לחוף מיסיונים - תחנות להפצת הנצרות. ב־1879 שלחה צרפת את חוקר הארצרת פייר סבורניאן דה ברזה כדי לחתום חוזים עם השליטים המקומיים, ובדרך זו הטילה צרפת את חסותה על ארץ זאת. ברזה יסד ב־1880 את ברזוויל ("עירו של ברזה"); זו היתה ב-1910 לבירת אפריקה הצרפתית המשוונית. ב-1946, לאחר מלחמת העולם ה-2, קיבלה קונגו מידה מסוימת של ממשל עצמי.

עם קבלת העצמאות ב-15 באוגוסט 1960, האזור הצרפתי של קונגו התיכונה הפך לרפובליקה של קונגו. שליטה הראשון היה פולבר יולו, עד לרגע בו מפלגת השמאל ומתנגדים אחרים יזמו מרד בן שלושה ימים והפילו את השלטון. לאחר מכן הצבא הקונגולזי השתלט על המדינה. אלפונס מסמבה-דבאט היה לשליטה.

בשנת 1963 נבחר הנשיא באופן רשמי לכהונה של חמש שנים במסגרת החוקים שהכתיבה החוקה החדשה במדינה. שלטונו לא הגיע לסיום חוקי אלא נקטע בהפיכה שהתרחשה באוגוסט 1968. מריין נגואבי, אחד מהמשתתפים בהפיכה, תפס את השלטון ב-31 בדצמבר 1968. אחרי שנה הוא הכריז שקונגו היא הרפובליקה העממית של קונגו באפריקה והכריז ששמה ישונה בהתאם להחלטת "תנועת המהפכה הלאומית" למפלגת העבודה הקונגולזית. ב-16 במרץ 1977 הנשיא נגואבי נרצח בהתנקשות. מועצה בת 11 חברים שהיו אנשי צבא השתלטה על המדינה בהנהגת יואכים יהומבי-אופנגו.

אחרי עשורים אחדים תחת שלטון של מרקסיזם-לניניזם ויחד עם התמוטטותה של ברית המועצות קונגו השלימה מעבר מוצלח לדמוקרטיה ב-1990, ב-1991 אושרה החוקה החדשה ובמערכת רב-מפלגתית בבחירות שנערכו באוגוסט 1992. דניס ססו-נגוסו הפסיד לפרופסור פסקל ליסובה שנכנס לתפקיד הנשיא ב-31 באוגוסט.

לקראת הבחירות בשנת 1997 הגיע המתח בין מחנהו של סאסו וליסובה לשיא חדש. ב-5 ביוני כוחותיו של הנשיא ליסובה הכניעו את כוחותיו של סאסו בברזוויל. בתגובה הורה סאסו למיליציה הפרטית שלו (הידועה בשם "קוברות") להתנגד. סכסוך בן ארבעה חודשים התפתח וחלקים נרחבים של עיר הבירה נהרסו. בין ההרוגים היו עשרות אלפי אזרחים. בתחילת אוקטובר צבא אנגולה פלש לקונגו ונלחם לצד סאסו. תוך פחות משלושה שבועות נפל שלטונו של ליסובה. הסכסוך התפתח למלחמת אזרחים שנמשכה עוד כשנה וחצי. הסכם השלום נחתם ב-1999.

בבחירות שנערכו בשנת 2002 זכה סאסו בבחירות "מכורות" אחרי שמנע מיריביו העיקריים, פרופסור פסקל ליסובה וברנרד קולאס, להתמודד. יריבו היחיד אנדרה מילונגו הורה לתומכיו להחרים את הבחירות ואז פרש מהמירוץ. בינואר 2002 אחרי משאל עם, החוקה החדשה שהתקבלה הפקידה בידי הנשיא כוח רב יותר וסמכויות נרחבות יותר והאריכה את כהונתו לשבע שנים. כמו כן קמה מועצה דו מפלגתית במדינה. עם זאת, משקיפים בינלאומיים קבעו שהבחירות ומשאל העם לא היו תקינים וקונגו הפכה למעשה למדינה בשלטון חד-מפלגתי.

פוליטיקה

שיטת הממשל הנהוגה בקונגו היא דמוקרטיה נשיאותית שבמסגרתה הנשיא הוא ראש המדינה, ראש הממשלה ומנהיג המועצה הרב-מפלגתית, וכהונתו נמשכת 7 שנים. הממשלה תופסת את מקומה של הרשות המבצעת. סמכויות הרשות המחוקקת נחלקות בין הממשלה לבין הפרלמנט.

בפרלמנט יש שני מושבים: המועצה הלאומית, המורכבת מ-153 חברים הנבחרים לתקופה של חמש שנים פועלת בשיטה של קונסטיטוציה חד-מושבית. הסנאט, המונה 66 חברים ונבחר לתקופה של שש שנים בבחירות מחוזיות, מקומיות ואזוריות. ברפובליקה של קונגו יש מפלגה אחת דומיננטית והיא מפלגת העבודה הקונגולזית. קיום מפלגות נוספות מותר בחוק אך אין להן סיכוי אמיתי לצבור כוח.

ראש הממשלה והממונה על תיאום פעילות הקבינט של קונגו הוא איסידורה מוובה. הוא נכנס לתפקידו ב-7 בינואר 2005. רודולפו הוא שר החוץ ו"השר לשיתוף פעולה", והוא נכנס לתפקידו כבר בנובמבר 1997 במהלך מלחמת האזרחים.

כלכלה

הכלכלה הקונגולזית מתבססת בעיקר על חקלאות. ענף התעשייה העיקרי הוא הפקת נפט. במדינה בעיות כלכליות רבות המאופיינות בין היתר באבטלה סמויה. המעבר לנפט כתעשייה עיקרית מענף היערנות הגביר את הייצוא ושיפר את מצבה הכלכלי של המדינה. עם העלייה במחירי הנפט בשנות ה-80 התאפשר לממשלה לתקצב פרויקטים למציאת נפט עם גידול של 5% בשנה בתפוקה, אחד הגבוהים ביותר באפריקה. הממשלה משכנה חלק משמעותי מהכספים שהרוויחה מעסקי הנפט, מה שגרם דווקא למחסור בתפוקה.

עם נפילת ערכו של המטבע פרנק CFA ב-50% ב-12 בינואר 1994 האינפלציה במדינה עלתה לשיא של 46% באותה שנה. מאז המצב השתפר משמעותית והאינפלציה החלה לרדת. בשנת 1999 דווחה אינפלציה של 4% בלבד. רפורמות כלכליות שנערכו במדינה זכו לתמיכה בינלאומית של הבנק העולמי ושל קרן המטבע הבינלאומית. הרפורמות הופסקו עם פרוץ מלחמת האזרחים ב-1997. כשעלה סאסו נגוס לשלטון הוא הודיע בפומבי על רצונו להמשיך ברפורמות כלכליות והביע רצון לשיתוף פעולה עם מוסדות כלכליים בינלאומיים. למרות זאת, המשך המלחמה ב-1998 ונפילת מחירי הנפט הגבירו את הגירעון המדיני. גם אחרי 1994 המשיך ליפול ערכו של המטבע בהדרגה (כמעט 30% עד שנת 2000).

ענפי יצוא במדינה הם עצים, סוכר, קקאו ופולי קפה, גז טבעי ויהלומים. אף על פי כן, קונגו הודחה בשנת 2004 מקבוצת קימברלי המתמחה בווידוא המקור של יהלומים, אחרי שהתברר שרוב היהלומים המיוצאים היו מוברחים מהמדינה השכנה הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו.

גאוגרפיה

מפת הרפובליקה של קונגו

הרפובליקה ממוקמת באזור המרכז-מערבי של אפריקה שמדרום לסהרה, ולרוחבה עובר קו המשווה. קונגו גובלת ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו בדרום ובמזרח, בגאבון במערב, בקמרון וברפובליקה המרכז אפריקאית ובמחוז קבינדה השייך לאנגולה (למחוז אין רצף יבשתי עם אנגולה) בדרום-מערב.

למדינה חוף אטלנטי קצר יחסית באורך של 169 קילומטר. עיר בירתה, ברזוויל, ממוקמת על נהר הקונגו, בדרום המדינה ממול לבירת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, קינשאסה. הבירה היא העיר הגדולה ביותר וכמעט חצי מתושבי המדינה מתגוררים בה ובפרבריה.

בקונגו אקלים טרופי. העונה הגשומה נמשכת ממרץ ועד יוני. העונה היבשה נמשכת מיוני עד אוקטובר. הטמפרטורות במדינה הן תמיד גבוהות. 24°C ביום ו-16°C עד 21°C בלילה. הנהרות מתמלאים בהתאם לעונה. שטח המדינה משתנה ממישור חופי קרוב בדרום-מערב, דרך אזורים הרריים במרכזה, רמות, ועמקים פוריים. 70% משטחה מכוסה ביערות גשם. ההר הגבוה ביותר מתנשא לגובה של 1020 מטר ונקרא הר נַבֵּבֶּה. נהר קונגו עובר בגבול עם הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. נהר קואילו ניארי המתחיל באוקיינוס האטלנטי עובר גם הוא במדינה.

דמוגרפיה

אוכלוסיית המדינה מונה כ-5.5 מיליון תושבים. גידול האוכלוסייה עומד על 2.6% בשנה. במדינה יש הגירה שלילית של 11 מכל 1000 תושבים. היחס בין הגברים לנשים הוא 0.99 גברים לאישה אחת. תוחלת החיים במדינה נמוכה ועומדת על 62.1 שנים בממוצע. גיל הנישואים הממוצע הוא 23 שנים. שיעור הפריון מצביע על 4.3 ילדים לכל אישה. 3.8% מהאוכלוסייה אובחנו כחולי איידס או נשאים של נגיף ה-HIV.

במדינה יש ארבע קבוצות אתניות משמעותיות, כשהגדולה ביותר היא קונגו (kongo). בני קבוצה זו מהווים 48% מאוכלוסיית המדינה. שאר הקבוצות הן: סנגה (20%), טקה (17%), מבוקי (12%). שאר התושבים, (אירופים ואחרים) מהווים 3% מהאוכלוסייה. במדינה יש שתי דתות עיקריות: 50% מתושבי המדינה הם נוצרים ו-48% הם אנימיסטים. 2% הנותרים הם מוסלמים.

השפה הרשמית היא צרפתית. לינגלה וקיטובה הן שפות עממיות הנפוצות מאוד ברחבי המדינה. ניבים מקומיים מדוברים במקומות שונים במדינה כשהנפוץ ביותר הוא קיקונגו. בערים הגדולות, ברזוויל ופואנט נואר המרכזות יותר מחצי מאוכלוסיית המדינה קיטובה (ניב קריאולי שבסיסו בקונגו) היא השפה המדוברת. לינגלה נפוצה בחלקה הצפוני, הפחות מאוכלס, של המדינה. 16.2% מתושבי המדינה אינם יודעים קרוא וכתוב.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של הרפובליקה של קונגו
• הרפובליקה של קונגו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37964718הרפובליקה של קונגו