תוניסיה הצרפתית
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: 1. הגהה וניסוחים, 2. מכלולזציה לפרקים האחרונים.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: 1. הגהה וניסוחים, 2. מכלולזציה לפרקים האחרונים. |
.svg) | |
 | |
| חברי הטייסת הצרפתית יחד עם משפחה תוניסאית בקרבת העיר גאבס, 1943 | |
 | |
| תוניסיה הצרפתית מודגשת בכחול כהה, שטחי האימפריה הצרפתית כולה בכחול בהיר | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | קולוניה |
| עיר בירה | תוניס |
| היסטוריה | |
| הקמה | קונגרס ברלין |
| תאריך | 12 במאי 1881 |
| פירוק |
מלחמת העצמאות של אלג'יריה המאבק התוניסאי לעצמאות |
| תאריך | 20 במרץ 1956 |
| ישות קודמת |
.svg){kind=small} הביי של תוניס |
| ישות יורשת |
 תוניסיה |
הפרוטקטורט הצרפתי בתוניסיה או בפשטות: תוניסיה הצרפתית (בצרפתית: Protectorat Français de Tunisia), היה מנדט מדיני של האימפריה הקולוניאלית הצרפתית בשטחה של תוניסיה המודרנית החל משנת 1881, במקביל לשליטתה באלג'יריה, מרוקו וחלקים מאפריקה שמדרום לסהרה. החסות נמשכה עד שנת 1956, אז זכתה תוניסיה בעצמאות.
היסטוריה
טרום הכיבוש הצרפתי
בעשורים שקדמו לפלישה הצרפתית, תוניסיה הייתה פרובינציה (יחידה מנהלית משנית לרמת המדינה ועליונה לרמת המחוז) של האימפריה העות'מאנית ונהנתה מאוטונומיה רחבה שכונתה "הביי של תוניס" בשליטת הביי (מנהיג אזרחי) מוחמד השלישי.
השולט העות'מאני מינה פאשה (מנהיג) שהיה אחראי על המחוז התוניסאי, אך הפאשה איבד שליטה במהירות למפקד הצבאי ה-דיי. הדיי הודח בסופו של דבר על ידי הביי( מנהל אזרחי). הסולטן של האימפריה העות'מאנית נתן לביי תואר של דיי ולאחר מכן של פאשה. ב-1705 המשרה של הפאשה נפלה לידיים של אל חוסיין לבי עלי עט טורקי (Al Husayn l bi Ali at Turki) שהקים שושלת ששלטה בתוניסיה במשך 250 שנה. קאדים (qaids ), שהיו סוג של מושלים מקומיים, היו הדמויות החשובות ביותר בהנהלה מקומית. הממשלה המרכזית מינתה את הקאדים, אשר לרוב נבחרו מתוך משפחות גדולות וחשובות בשבט או במחוז כדי לוודא קבלת כבוד וסמכות. מתחת לקאדים היו השייחים (cheikhs ), מנהיגי שבטים, כפרים וחלקי עיירות. גם אותם מינתה הממשלה המרכזית, אך זאת לפי המלצת הקאדים.[דרוש מקור: כל הפסקה דרושה ביסוס]
בשנת 1877 הכריזה האימפריה הרוסית על מלחמה כנגד העות'מאנים. כתוצאה מכך פרצה המלחמה העות'מאנית-רוסית שהתקיימה בין 1877–1878 וגרמה לניתוק של חלקים גדולים מהאימפריה, כולל פרובינציות צפון אפריקה ובהן תוניסיה. על כן התכנס קונגרס ברלין בשנת 1878 כדי למצוא פתרון לשאלת הגורל של האימפריה העותמאנית. בריטניה, אף שהתנגדה לפירוק מוחלט של האימפריה העות'מאנית, הציעה לצרפת את השליטה בתוניסיה שהייתה כעת שטח ללא שלטון יציב של האימפריה, בתמורה לקבלת קפריסין. גרמניה אישרה את ההצעה הבריטית מתוך חשש לתגובה נקמנית מצד צרפת בעת של סכסוך בין העמים, עם סיום מלחמת צרפת–פרוסיה[1]. דיונים אלו התקיימו בחשאיות מאחורי גבה של ממלכת איטליה, שהתנגדה בחריפות להענקת המנדט לצרפת, בעוד שהיא טענה בעצמה לשטח זה.[2][3]
פלישת צרפת לתוניסיה
הצרפתים פלשו והשתלטו על תוניסיה חמישה עשורים לאחר שכבשו את אלג'יריה השכנה, בעת שכבר התנסתה צרפת והפיקה לקחים בנושא שליטה קולוניאלית במדינות צפון אפריקאיות[4][5]. שתי המדינות הללו נשלטו בעבר על ידי האימפריה העות'מאנית במשך למעלה משלוש מאות שנה, ושתיהן כבר זכו באוטונומיה יחסית מהסולטאן באיסטנבול. לכן, הגעת הצרפתים לתוניסיה למעשה עיכבה באופן משמעותי את תהליך המודרניזציה שעברה תוניסיה והרחיקה את עצמאותה של תוניסיה.
לאחר שכבשו הצרפתים את תוניסיה, נטלה ממשלת צרפת את התחייבויותיה הבינלאומיות של תוניסיה. אף על פי שהצרפתים קידמו תחומים שונים בתוניסיה בהתאם להתפתחותם בצרפת כמו תחבורה, תשתיות, תעשייה ובריאות הציבור, הייתה העדפה ברורה מצד השלטון לאזרחים הצרפתים ולעסקיהם. מתוך העם התוניסאי המדוכא, צמחה תנועה לאומית חדשה ועמה גם המפלגה הסוציאליסטית בראשותו של חביב בורגיבה.
תוניסיה חסות צרפת
צרפת לא הגדילה את תחום השליטה שלה מעבר לאלג'יריה במשך חצי מאה. האזור הבא להתרחבות, בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19, היה תוניסיה. לתוניס הייתה חשיבות אסטרטגית, שכן היא ממוקמת מעבר לגבול אלג'יריה, רק 150 ק"מ מסיציליה והכילה מתקני נמל טובים, במיוחד בביזרטה (עיר הנמצאת על החוף הצפוני של תוניסיה). לצרפת היו אינטרסים מסחריים עם תוניסיה, לכן גם נתנה לה הלוואה גדולה באמצע המאה ה-19.
ההזדמנות להשתלט על תוניסיה צצה בעקבות מלחמת רוסיה-טורקיה (1877–1878), שבה הובסה האימפריה העות'מאנית. צרפת לא פעלה מיד, אלא רק לאחר כמה התפתחויות. הראשונה התרחשה בשנת 1880, כשמסילת הרכבת המקשרת את העיר תוניס עם החוף הועמדה למכירה. חברה כלכלית איטלקית הצליחה לקנות את המיזם, והותירה את צרפת מודאגת מהתערבות איטלקית אפשרית.
תקרית נוספת, גם היא ב-1880, נגעה למכירת נכס שמתפרש על שטח של 100,000 דונם על ידי ראש ממשלת תוניסיה לשעבר. בריטניה ניסתה לקנות במרמה את הנכס בשם ממשלת הביי של תוניסיה אך לא הצליחה, בסופו של דבר קונים צרפתים קנו את הנכס.
הצרפתים חיפשו תקרית חדשה בשביל עילה להתערבות. במרץ 1881, תקרית בין תוניסיה לצרפת שכללה מוות של מספר תוניסאים וחיילים צרפתיים סיפקה עילה לצרפת. עד אמצע אפריל חיילים צרפתים הגיעו לתוניסיה וב-12 במאי 1881 אילצו את ביי מוחמד השלישי אס-סאדיק לחתום על הסכם בארדו המעניק לצרפת חסות על תוניסיה. גרמניה ובריטניה שמרו על שתיקה, איטליה זעמה אך הייתה חסרת אונים. ההצבעה על אמנת בארדו התקבלה בפה אחד בידי הצרפתים.
כשצרפת היא נותנת החסות לתוניסיה, הביי נשאר בתפקיד, ותוניסיה נחשבה עצמאית באופן לא רשמי, בעוד הסכמים קיימים עם מדינות אחרות נשארו בתוקף. עם זאת, צרפת השתלטה לחלוטין על ענייני החוץ, הכספים של תוניסיה ושמרה על הזכות להציב כוחות צבאיים בשטחה.
מלחמת העולם השנייה
רבים מתושבי תוניסיה הביעו שביעות רצון בתבוסת צרפת לגרמניה ביוני 1940, אך המפלגות הלאומניות, שדרשו עצמאות מלאה לתוניסיה, לא הפיקו תועלת מהותית מנפילתה של צרפת. למרות מחויבותו של המנהיג העצמאות הפרגמטי (מעשי) חביב בורגיבה לסיים את חסות צרפת לא היה לו שום רצון להחליף את השליטה הצרפתית בזו של איטליה הפאשיסטית או גרמניה הנאצית, מדינות שאת האידאולוגיות שלהן הוא תיעב.
הוא פחד שלהיות מקושר עם מדינות הציר (מדינות אשר תמכו בנאצים) יביא תועלת לטווח הקצר אך יגרום לטרגדיה לטווח הארוך. לאחר שביתת הנשק השנייה בקומפיין (יער בחבל או דה פראנס שבצרפת) בין צרפת לגרמניה, ממשלת וישי של המרשל פילפ פטן שלחה לתוניסיה כפקיד דיפלומטי חדש את האדמירל ז'אן פייר אסטבה, שלא התכוון להתיר מחדש את הפעילות הפוליטית של תוניסיה. הביי מוחמד השביעי אל מונסיף פעל למען עצמאות רחבה יותר ב 1942 אך כאשר מדינות הציר נאלצו לצאת מתוניסיה ב-1943 האשימה אותו מדינת צרפת החופשית בשיתוף פעולה עם ממשלת וישי והוא הודח.
סיום המנדט ועצמאות לתוניסיה
בתוניסיה החלה להתרחש דה-קולוניזציה, אשר הוכיחה את עצמה כעניין ממושך ושנוי במחלוקת. בתוניסיה, לאומנים תוניסאים דרשו את החזרת ביי המודח ואת הרפורמה המוסדית, וב-1945, קבוצות המתנגדים לאוטונמיה המשיכו לגדול. בשנה שלאחר מכן, חביב בורגיבה (שהיה המנהיג העיקרי בהתנגדות לחסות צרפת) וקבוצות המתנגדים העבירו את מטרתם להשגת עצמאות לתוניסיה. מחשש למעצר בגין מעשיו, בילה בורגיבה כשלוש שנים בקהיר. שם ב-1950, הוא הוציא מנשר בן שבע נקודות שדרש את השבת הריבונות התוניסאית ובחירה באספה לאומית. הממשלה הצרפתית הכירה ברצונה של אוטונומיה, אף שהזהירה כי זו תגיע רק בזמן לא מוגדר בעתיד. בשם כך פריז הציעה שצרפת ותוניסיה יחלקו בחסות. ההסכם שנחתם שנה לאחר מכן לא סיפק את המתנגדים, ובתגובה ראשי המדינה הצרפתיים החדשים נקטו דרך קשה יותר מקודמיהם והחזיקו את בורגיבה במעצר בית מ-1951 עד 1954.
שביתה כללית ב-1952 הובילה לעימות אלים בין הצרפתים לתוניסאים. שינוי נוסף בממשלת צרפת, מינויו של מנדז-פרנס לראש הממשלה ב-1954, הביא לחזרה לגישות עדינות יותר. הנסיבות הבינלאומיות באותם הרגעים דרבנו את צרפת לפתור את הבעיה בצורה רגועה ובשלום. בנאום בתוניסיה, הכריז מנדז-פרנס על האוטונומיה של ממשלת תוניס, למרות שצרפת שמרה על השליטה בתחומי מינהל משמעותיים. ב-1955, בורגיבה חזר לתוניסיה בניצחון. במקביל, הופסקה חסות צרפת על מרוקו, מה שסלל את המשך הדרך לעצמאות תוניסיה. ב-1956 ביטלו הצרפתים את הסעיף של חוזה בארדו שהקים את מדינת החסות ב-1881 והכירו בעצמאותה של תוניסיה.
ארגון ואדמיניסטרציה
האמנות של לה מרסה, שנחתמו ב-1883, על ידי ביי עלי מודאת בן אל חוסיין, אפשרו לצרפת לשלם את החוב הבינלאומי של תוניסיה, ובכך הקימו רשמית את מדינת החסות הצרפתית. האמנה שללה מהביי, שהיה מנהיג תוניסאי מרכזי, את השליטה בעניינים פנימיים בכך שהתחייבה ליישם רפורמות מנהליות, משפטיות ופיננסיות שהוכתבו על ידי צרפת. פקידים צרפתיים השתמשו בשיטות מגוונות כדי לשלוט בממשלה התוניסאית. הם דחקו בביי למנות את האנשים שהיו נאמנים אישית אליו והלכו בעקבותיו בחוסר התנגדות לצרפתים לתפקידי מפתח כמו ראש ממשלה. במקביל, השיגו שליטים את פיטורי התוניסאים שהתנגדו להרחבת ההשפעה הצרפתית.
פקיד צרפתי כיהן בתפקיד המזכיר הכללי של ממשלת תוניסיה, משרד שנוצר ב 1883 כדי לייעץ לראש הממשלה ולפקח על עבודת הבירוקרטיה. מומחים צרפתיים היו אחראים לעבודות והמשרות החשובות בתוניסיה. כדי לעזור לו ליישם את הרפורמות שצוינו באמנות לה מרסה, לפקיד הדיפלומטי הצרפתי בתוניסיה היה הכוח לפרסם גזירות ביצוע ולהחליש את כוחו של הביי. כדי לייעץ לפקיד, הוקמה ב-1891 ועידה מייעצת המייצגת את הקולוניאלים (מתיישבים שאינם מתייחסים בסובלנות לילידי המקום) הצרפתיים, והורחב לכלול נציגים תוניסאים ממונים ב 1907.
ממשלה מקומית
הרשויות הצרפתיות השאירו את המסגרת של הממשלה המקומית במקומה, אבל רקמו מנגנון כדי לשלוט בה. בתחילת המנדט, כ-60 קאדים נשאו באחריות לשמירת הסדר והמשמעת וגביית מיסים במחוזות שהוגדרו לפי חברות שבטית או לפי גבולות גאוגרפיים. לאחר הפלישה הצרפתית רוב הקאדים והשייחים הורשו להישאר בתפקידם ולכן רק מעט מהם התנגדו לרשויות החדשות.
כדי לשמור על שליטה ומודעות להתפתחויות מחוץ לעיר הבירה, השליטים הצרפתים של תוניסיה הנהיגו את מדיניות הפקחים (the contrôleurs civils). לפי מדיניות זאת, פקידים צרפתים פיקחו מקרוב על הקאדים והשייחים. החל משנת 1884, רשת של פקחים מדיניים אלו נפרשה מעל האדמיניסטרציה של הקאדים בכל עבר המדינה מלבד בקצוות הדרומיים. שם, עקב ההתנגדות מצד המקומיים, פקידים צבאיים צרפתים מילאו את התפקיד.
חיזוק הכלכלה התוניסאית עתירת החובות היה אחד מהעדיפויות העיקריות של פול קמבון, אשר הנהיג את תוניסיה מטעם צרפת. ב-1884 ערבה צרפת לחוב התוניסאי, ובכך הובילה לשחרור האחיזה של ועדת החוב הבינלאומית על הכספים התוניסאיים. פקידים צרפתים ערכו מעקב קפדני אחר הליכי הערכת וגביית מס, במטרה ליצור מערכת כלכלית שוויונית יותר, להביא לפיתוח בייצור ובמסחר וליצור יותר הכנסות למדינה.
מערכת המשפט
ב-1883 נכנסו לתוקף החוק ובתי המשפט הצרפתיים, אלו פעלו במקביל לבתי הדין המוסלמיים התוניסאים. לאחר מכן, החוק הצרפתי חל על כל התושבים הצרפתים והזרים. המעצמות האירופיות האחרות הסכימו לוותר על בתי המשפט הקונסולריים שקיימו כדי להגן על אזרחיהן מפני מערכת המשפט הצרפתית. בתי המשפט בצרפת דנו גם במקרים שבהם בעל דין אחד היה תוניסאי והשני אירופי.
בית משפט ביילי (בית משפט המטפל בתיקים פליליים) פעל בפיקוח צרפתי בבירה. ב-1896 הוקמו במחוזות בתי משפט דומים, גם הם בפיקוח צרפתי.
חינוך
צרפת הביאה חידושים בתחום החינוך בתוניסיה. זאת מתוך אמונה שחינוך מודרני יכין את הבסיס ליחסים הרמוניים בין צרפת לתוניסיה ויהווה אמצעי לגישור על הפער בין התרבויות הערבו-אסלאמיות והאירופיות. מטרת בתי הספר, שלימדו נושאים מודרניים בשפה אירופאית, הייתה לפתח קבוצה של תוניסאים עם הכישורים הדרושים לאייש את הבירוקרטיה הממשלתית. זמן קצר לאחר הקמת המנדט, הדירקטוריון הצרפתי לחינוך ציבורי הקים מערכת בית ספר אחידה עבור תלמידים צרפתים ותוניסאים, שנועדה לקרב בין שני העמים. צרפתית הייתה שפת ההוראה בבתי ספר צרפתים-ערביים אלה, ותוכנית הלימודים שלהם חיקתה את זו של בתי הספר בצרפת. תלמידים דוברי צרפתית שלמדו בהם למדו ערבית כשפה שנייה. ערבוב אתני כמעט ולא התרחש בבתי ספר בערים, שבהן המשיכה דת האסלאם בתוניסיה לנהל בתי ספר יסודיים נפרדים. אמנם בתי הספר הצרפתיים-ערביים זכו להצלחה רבה יותר באזורים הכפריים, אך מעולם לא נרשמו אליהם יותר מחמישית מכלל התלמידים התוניסאים.
לקריאה נוספת
- ירון צור, "צרפת ויהודי תוניסיה: המדיניות הצרפתית כלפי יהודי המדינה ופעילות העיליתות היהודיות במעבר משלטון מוסלמי עצמאי לשלטון קולוניאלי, 1873-1888", תל אביב 1988.
- צ'ראלס ה. הרבר, "The French Protectorate in Tunisia, 1881-1914", לקסינגטון, קנטקי 1967.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Lucius Hudson Holt, Alexander Wheeler Chilton, The History of Europe from 1862 to 1914: From the Accession of Bismarck to the Outbreak of the Great War, Macmillan, 1918, עמ' 220-221. (באנגלית)
- ^ Dwight L. Ling, The French Invasion of Tunisia, 1881, The Historian 22, 1960-08-01, עמ' 396–412 doi: 10.1111/j.1540-6563.1960.tb01666.x
- ^ Dwight L. Ling, The French Invasion of Tunisia, 1881, The Historian 22, 1960, עמ' 396–412
- ^ Thomas Willing Balch, French Colonization in North Africa, American Political Science Review 3, 1909/11, עמ' 539–551 doi: 10.2307/1944685
- ^ Thomas Willing Balch, French Colonization in North Africa, The American Political Science Review 3, 1909, עמ' 539–551 doi: 10.2307/1944685
