יוסף באו

יוסף באו

יוסף באו
לידה	18 ביוני 1920 קרקוב, פולין
פטירה	24 במאי 2002 (בגיל 81)
לאום	ישראל
תחום יצירה	מאייר ואנימטור
בת זוג	רבקה באו (1997-1918)
צאצאים	הדסה באו, צלילה באו - כהן
מספר צאצאים	2
www.josephbau.com

יוסף באו (18 ביוני 1920 - 24 במאי 2002) היה חלוץ האנימציה בישראל, פרסומאי, מאייר, סופר, משורר, מו"ל וחוקר השפה העברית. קיבל את אות המציל היהודי מטעם ארגון בני ברית העולמי בשנת 2020.

מוזיאון יוסף באו

קופסאות לחומרי עבודה

ביוגרפיה

יוסף באו נולד בשנת 1920 בקרקוב, בפולין.

בשנת 1938 התחיל ללמוד אמנות פלאסטית, באוניברסיטת קראקוב, אבל מלחמת העולם השנייה קטעה את לימודיו.

בתחילה היה בגטו קרקוב, לאחר מכן במחנה ריכוז פלאשוב. משם הועבר לגרוס רוזן ובסוף היה במחנהו של אוסקר שינדלר, ברינליץ, בצ'כיה.

בגיטו ובמחנות נצטווה ע"י הגרמנים לעבוד בתור צייר, גרפיקאי ושרטט. במחנה ריכוז פלאשוב צורף למשרד מפקד המחנה, אמון גת, שנודע בכינוי "הקצב של היטלר". תכניות הבנייה ששרטט בפקודתו של גת הן הרשומות היחידות שנותרו על התכנון המדויק של המחנה. בסתר צייר, כתב ותעד את כל מה שראו עיניו.

האמנות הצילה את חייו ובזכותה הצליח להציל אלפי אנשים, כשזייף למענם תעודות שבאמצעותן יכלו לברוח. פרטים אלה לא הזכיר כלל. אבל לימים כששאלו אותו עתונאים שנודע להם על כך, למה לא עשה לעצמו תעודה, ענה: "אם הייתי יוצא מי היה עושה?" ולשאלה "לא חבל, אם היית יוצא לא היית סובל חמש שנים" ענה: "אבל אם הייתי יוצא איך הייתי מכיר את אשתי?".

בתוך מחנה זה הכיר את אשתו רבקה טננבאום, והם התחתנו בסתר בתוך מחנה הנשים. חתונתם זו מוצגת בסרט "רשימת שינדלר". סט הסרט כולו מהווה שחזור מדויק של המחנה שנעשה על סמך התוכניות ששרטט באו והציורים אותם צייר בסתר שם.

במחנה פלאשוב כתב באו ואייר את ספרו הראשון, "העולם ואני". דפי הספר היו בגודל כף-יד, ועשויים מבדלי הסיגריות של הגרמנים שהיו פזורים במחנה. ספר זה, המוקדש לאשתו רבקה, כולל 110 שירים ו-11 איורים. למרות התנאים הקשים לתיאור שמהם סבל יוסף באו בשנות המלחמה, מקרינים השירים והאיורים רוח של אופטימיות קיומית. דרך התבוננות זו בעולם תמשיך להשתקף לאורך כל חייו של באו וביצירתו.

מאוחר יותר נכנס לרשימת שינדלר בזכות אשתו רבקה שהחליפה את שמה בשמו. בדרכו ברכבת למחנה העבודה ברינליץ אצל אוסקר שינדלר הנאצים הכניסו אותם למחנה העבודה גרוס-רוזן.

יוסף באו היה יד ימינו של אוסקר שינדלר ולבקשתו הכין מסמכים מזויפים רבים שהצילו חיי יהודים רבים. באו נשאר במחנה זה עד לשחרורו בשנת 1945.

יוסף באו בצעירותו (צילום באדיבות המשפחה)

לאחר מותו של שינדלר, כמה מציוריו של באו, שהשתמרו במזוודתו של שינדלר, נמצאים כיום ב"יד ושם".

בתום המלחמה יוסף מצא את רבקה בדרך נס וחזרו לקראקוב, שם גם התחתנו בשנית. באו רצה להשלים את לימודיו באוניברסיטה, וסיים אותם בשנת 1950. במהלך תקופה זו עבד כצייר, גרפיקאי וכקריקטוריסט בעיתונים מובילים בפולין, כמו Szpilki,  Żołnierzpolski, Przekrójו-Echo Krakówa. הוא צבר מוניטין כצייר, משורר וסופר והוציא לאור את ספר שיריו: "Cien Przechosnia"  ("צלו של עובר אורח") בשנת 1949.

באותה שנה עלה באו ארצה עם אשתו ובתו הבכורה, הדסה.

הוא גויס למוסד. מרבית פעילותו למען המוסד עדיין מסווגת כולל הסרטים המצוירים שהכין עבורם. אך מהמידע שכן פורסם ניתן להסיק כי כישוריו בזיוף מסמכים, שבהם התמקצע במהלך השואה, הוכיחו עצמם כחיוניים גם בהמשך. מומחיותו בזיוף שירתה סוכנים ומרגלים כמו אלי כהן ולהבדיל עבור תפיסתו של אדולף אייכמן בארגנטינה ולכל הצוות שיצא לתפוס אותו. הסטודיו, אותו פתח במקביל לעבודתו במוסד, שימש בתור סיפור כיסוי לפעילותיו הסודיות עבורם.

יוסף באו בחדר עבודתו (צילום באדיבות המשפחה)

יוסף מעולם לא דיבר על כך, זה התגלה במקרה שנתיים לאחר מותו בפתיחת תערוכה מציוריו על השפה העברית בכנסת.

אמנות האנימציה תמיד ריתקה את באו. כבר בשנים שקדמו לפתיחת הסטודיו העצמאי שלו, בעוד הוא ומשפחתו מתגוררים כעולים חדשים במעברה, הוא חלם על יצירת סרטי הנפשה. מאחר שבישראל של אותה תקופה לא היה ציוד מתאים, ומאחר שהיה יזם באופיו, הוא יצר גרסה משלו לסטודיו לאנימציה. בשילוב חלקים ממכונת רנטגן שמצא בשוק הפשפשים ועוד חלקים שמצא ברחוב. הוא בנה שולחן בקרה וחדר חושך ובנה את בית הקולנוע הקטן ביותר בתוך הסטודיו. במהלך השנים יצר סרטונים קצרים רבים ותשדירי פרסום לשירות הציבור כגון "מזון לשעת חירום", "הכן רכבך לחורף", ו"שיטת הניקוד פועלת". הוא גם הפיק סרטי הדרכה עבור המוסד, למודיעין והתעשייה הצבאית. סרטונים אלה עדיין מסווגים.

כחלוץ האנימציה מאז קום המדינה, זכה יוסף באו לכינוי "וולט דיסני הישראלי". סרטי האנימציה שלו מתקופה זו מאופיינים בחוש הומור על סף הקריקטורה ובעיצוב מינימליסטי ואלגנטי. בסרטונים שיצר הדמויות כמעט תמיד חייכו - כבבואה לאישיותו של באו.

באו מעולם לא הגביל את העיצוב הגרפי שלו לסגנון מסוים, אך דאג תמיד שיצירותיו יעבירו את המסר בצורה שובת-לב. ניתן לראות את העושר ואת התבונה המאפיינים את יצירתו בכרזות הרבות שעיצב לארגונים כמו אונסק"ו, משרדי ממשלת ישראל, מוסדות רשמיים, רשויות מקומיות ועסקים פרטיים. העיצובים נעים בין איור בסגנון ארץ ישראלי תמים, כפי שניתן לראות בכרזות של חיל האוויר הישראלי, לבין הסמליות המוצגת בכרזה של אונסק"ו. בתור אחד הגרפיקאים המובילים במדינה הצעירה, עבד באו עם מגוון עיתונים וחברות. מעולם לא הפסיק לעצב, ליצור סמלילים (לוגואים), גופנים, כרזות, כריכות ספרים ופרסומות. הוא עיצב את הכותרות לסרטים רבים, שנחשבו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית בין שנות ה-50 ועד שנות ה-80, כולל "שמונה בעקבות אחד", "סאלח שבתי", "כץ וקרסו", "חבורה שכזאת", "הם היו עשרה", "קזבלן", "עמוד האש", ורבים אחרים. הוא הקפיד תמיד לעצב גופנים חדשים לכל אחד מהסרטים, עיצובים ייחודיים שהעבירו את האופי והרוח של היצירה.  הגרפיקה שלו תמיד הייתה מדויקת, שילוב ייחודי של סגנונות קלאסיים ומודרניים. מבין הגופנים הרבים שעיצב, שלושה בשימוש עשרות שנים לאחר שנוצרו: גופני "יוסף באו", "רבקה באו" ו"צלילה באו". העיצובים הנצחיים שלו התבססו על הכבוד העמוק שרחש למילה הכתובה.

בתקופה שבה מכשירי טלוויזיה היו נדירים בישראל, נהג הציבור ללכת לקולנוע כדי להתעדכן בחדשות המקומיות והעולמיות. באו עיצב סרטי אנימציה, פרסומות, גופנים, לוגואים וסרטי הסברה לחברות הסרטים והחדשות הגדולות בישראל, כמו "גבע", חברת יומני החדשות המיתולוגית ו"אולפני הרצליה" שהקרינו בכל אולם קולנוע במדינה קדימון לסרט העיקרי, שאליו נחשפו מיליוני צופים. הלוגו שעיצב באנימציה עבור חברת הפצת הסרטים א.ד.מטלון עדיין מוצג לפני הקרנת סרטים בבתי הקולנוע בישראל.

מדי שנה עיצב באו איגרת אישית והומוריסטית לראש השנה, שאותה היה שולח לחברים ועמיתים, ולעתים קרובות כללה את דיוקנו. אחדים מכרטיסי הברכה הללו חיקו שטרות כסף או המחאות, שעל גביהם הוא איחל לנמענים "אלפי ברכות". אחרים כללו שעשועי לשון בעברית - השפה שאותה כל כך אהב.

כמו כן עבד כגרפיקאי עבור מחלקת יחסי ציבור של אוניברסיטת תל אביב. עיצב מגילות קלף לדוקטור כבוד, חוברות הדרכה ופלקטים לגיוס תרומות עבור האוניברסיטה.

כל השנים צייר וערך תערוכות בארץ ובחו"ל.

מפעל חייו המיוחד זוכה להכרה בינלאומית ויצירותיו מוצגות במקומות שונים בעולם.

ציוריו היו מוצגים בכנסת בשנת 2004 ובבניין האו"ם בניו-יורק בינואר 2007.

ב-2009 בפרלמנט הספרדי במדריד ותערוכות נודדות בספרד עד עצם היום הזה.

בבית המרקחת בגיטו קרקוב.

ב- 2012 במוזיאון אוסקר שינדלר בקרקוב.

ב- 2016 במוזיאון הסובלנות במוסקבה.

תערוכה של יצירותיו הוצגה באתר ההנצחה הממלכתי לחללי קהילת המודיעין (מל"מ), בגלילות. במשרד החינוך בירושלים ובתל אביב. התערוכה עדיין נודדת ברחבי העולם בגלריות ובמוזיאונים ובהרבה בתי ספר בארץ ובעולם.

הוא צייר הרבה ציורי שמן וברובם צייר אנשים. באו מאד אהב מוזיקה וניגן על כינור ומנדולינה, צייר הרבה נגנים. לאחרונה נודע שהיה מלחין. כאשר הגיע ארצה צייר את בעלי המלאכה אותם פגש ברחוב.

יוסף באו היה אדם צנוע, שלא האמין בפרסום עצמי... למרות שהיה פרסומאי.  הוא נתן ליצירותיו לדבר בעד עצמן. בתחילת הקריירה שלו נהג שלא לחתום על יצירותיו. רק בעקבות התעקשותה של אשתו, הוא עיצב לוגו אישי: ברבור מסוגנן, שאותו כינה "חתימת האושר". מבט מקרוב על הלוגו חושף את השם באו.

יוסף באו כתב, אייר, ערך והוציא לאור עשרה ספרים בעברית ובפולנית.

בהם הספרים "משולש עגול", "שנות תרצ"ח", "לו טוב", "ד"ש קר", "ברית מלה", ו"ההוכחה"

הספר "שנות תרצ"ח" תורגם לאנגלית ויצא בשם:

Have you ever gone hungry?” “Dear God!

הספר תורגם גם לפולנית, סינית, ספרדית, הולנדית, רוסית וערבית.

ליוסף באו הייתה אהבה מיוחדת לשפה העברית ולדקויותיה. בספרו "ברית מלה" הוא מנסה להוכיח שהעברית היא שפה חכמה, הגיונית ומלאת הומור.     

לדוגמא: השיג לחם רק מי שלחם בעבורו קשה, והלוואי וכל הנשק בעולם יהפוך לנשיקה. כל מלה מלווה בציורים ואיורים בעלי כפל משמעויות. כתיבתו וציוריו מתובלים בהומור רב.

ב"בית יוסף באו" נשמרו יצירותיו בכל סוגי הטכניקות והסגנונות להן ערך היסטורי ותרבותי רב בנוסף על הפן האמנותי המיוחד לו.

בשנים  2016-2020 המוזיאון קיבל תעודת הצטיינות מאתר התיירות tripadvisor וזהו מוזיאון מספר #1 המומלץ בתל אביב. בשנת 2021 המוזיאון נבחר ע"י tripadvisor בין 10% מהאתרים הכי מומלצים בעולם.

בשנת 2020 יוסף ורבקה באו קיבלו את האות היוקרתי "יהודים מצילים יהודים" כל אחד הציל בדרכו שלו ע"י ארגון בני ברית העולמי.

כיום בנותיו הפכו את הסטודיו של אביהן למוזיאון "בית יוסף באו" המשמר את מורשתו החשובה. הן מעבירות מופעים בהם הן מספרות את סיפור חייהם המופלא של הוריהן ואת סיפורו הסודי של המוזיאון.

הנצחה

• בסטודיו שלו הוקם מוזיאון הנצחה בשם בית יוסף באו. על הבית נקבע בנובמבר 2010 לוח הנצחה.
• ב-13 באפריל 2007 שודרה במסגרת "יומן", מגזין ערב שבת של הערוץ הראשון, כתבה על יוסף באו, בה נסקרו קורותיו, כישרונו, כישוריו והישגיו. בכתבה זו ניתן לראשונה פרסום לעובדה כי יוסף באו פעל כגרפיקאי בשרות "המוסד", והוא אשר הכין את תעודותיו המזויפות של אלי כהן לקראת שליחותו לדמשק. בכתבה אוזכר כי תערוכה לזכרו של יוסף באו התקיימה באותה עת במרכז למורשת המודיעין בגלילות.
• באפריל 2014 שודר בערוץ 10 סרטה של ציפי ביידר "רבקה ויוסף סיפור אהבה", העוסק בסיפור חייהם של ורבקה ויוסף באו ומציג את פועלו האומנותי של יוסף באו.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של יוסף באו
• סיפור חייו ויצירתו של יוסף באו - ציר זמן, סיפור מקומי
• "שנות תרצ"ח – זיכרונות יוסף באו", פרק מתוך ספרו של יוסף באו, באתר "אומדיה"
• אילנה גרף, "יוסף באו", באתר "טקסטורה"
• יוסף באו בתוך התערוכה "כאן ביתי: ניצולי השואה בישראל", באתר יד ושם
• הרצל ובלפור חקק 70 שנה לכלולות יוסף ורבקה באו
• תפארת חקק, יוסף באו איש הסוד
• בלפור חקק, ספר השירים "העולם ואני"
• זאב הר-נוף, משפחת באו מציגה בצוותא, דבר, 26 באפריל 1973
• מיכל שפירא, חייו הכפולים של יוסף באו, באתר nrg‏, 1 במאי 2008
• יוסי מלמן‏, חשאי בחמישי: האיום מעל מורשת אבי האיור הישראלי, באתר וואלה!‏, 30 באוגוסט 2012
• איל שפירא‏, מאייר ומסתתר: האמן שהיה לזייפן המסמכים של המוסד, באתר וואלה!‏, 10 בדצמבר 2015
• סרט אנימציה - הסבר פניך לתייר, בערוץ היוטיוב של נכדו של באו

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34032858יוסף באו